להלן פסק דין בנושא מימון מוסד סיעודי לנפגעי תאונות דרכים: 1. התיק שלפני עניינו תאונת דרכים שארעה לתובעת, ילידת שנת 1922, ביום 12.6.02 (להלן: "התאונה"). התובעת סבלה ממחלת האלצהיימר קודם לפגיעתה בתאונה. 2. מאז שחרורה מבית החולים לאחר התאונה באוקטובר 2002, נמצאת התובעת במוסד סיעודי "נווה עמית - עד 120". הנתבעת חזרה והודיעה לתובעת על כוונתה להפסיק מימון שהייתה במוסד, והמימון נמשך רק בשל צווים שהוצאו ע"י בית המשפט. 3. במסגרת בקשות הצדדים בעניין הפסקת מימון המוסד, מונו בהסכמה שני מומחים רפואיים לבדיקת התובעת - מומחה אורטופדי ומומחה גריאטרי. בהסכמת הצדדים מיום 12.2.03 נאמר: "מוסכם כי לגבי האורטופד הוא צריך להעריך את מצבה לאחר הפגיעה ואת הנכות אם יש כזו ומה יכולת התפקוד של התובעת לאחר התאונה ובאיזו מידה קשורה יכולת זו למצבה האורטופדי עקב התאונה. הנוירולוג יצטרך להתייחס לשאלה של המחלות הקודמות של התובעת והשפעת התאונה על מצבה הקוגניטיבי, ההתמצאות, וכל הפן הנוירולוגי, וכן לשאלה, מתי אם בכלל, היתה מגיעה למצב בו היא מצויה היום גם אלמלא התאונה" 4. ד"ר ביין שמונה כמומחה בתחום האורטופדי קבע, כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 80% לפי סעיף 35(1) ו' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן : "התקנות"). עוד קבע: "מדובר בחולת אלצהיימר, אשר היתה עצמאית בהליכה, זקוקה לעזרה בהלבשה ורחצה אשר לאחר שנחבלה ושברה שתי רגליה חלה התדרדרות במצבה הכללי והאורטופדי והתדרדרות במצבה קשורה בחלקה למצב שהיתה נתונה קודם לתאונה" בתשובה לשאלת הבהרה השיב ד"ר ביין כי: "מטרת חוות הדעת היתה לקבוע אחוזי נכות למצבה כיום הקשורים בתאונת הדרכים בלבד והעובדה הינה שהנ"ל נפגעה כהולכת רגל כלומר עמצאית הלכה למועדון יום לבדה, ושברה את שתי רגליה ולא התאוששה מפגיעה זאת, הופחתו אחוזים הקשורים למחלתה הבסיסית וגילה המתקדם" 5. פרופ' דוידזון המומחה הגריאטרי קבע בחוות דעתו: "מדובר בחולה בת 82 אשר החל משנת 1997 או 1998 סובלת ממחלת האלצהיימר כפי שאובחנה ע"י רופאים מומחים. סביר שכ- 4-5 שנים לאחר מכן בשל ההתפתחות הטבעית של מחלת האלצהיימר, היא תהפוך לחולה סיעודית. יש לציין שבבדיקה ע"י נוירולוגי בתאריך 10.9.01 עוד בטרם התאונה, נמצא שהחולה לא מתמצאת בזמן ובמקום ובדיון וסיכום נרשם "מדובר בחולה בת 80, סיעודית, דמנטית... "לאור כל האמור לעיל, אינני מוצא כל קשר בין מצבה הקוגניטיבי לתאונת הדרכים. אני מייחס את מצבה הקוגנטיבי להתפתחות טבעית של מחלת האלצהיימר. בשל מגבלותיה הקוגניטיביות היא איננה מסוגלת לשרת את עצמה או לבצע פעולות יום יומיות פשוטות ביותר ,לא סביר שיחול כל שיפור במצבה. אין קשר ישיר בין הגבלות התנועה שלה לבין מצבה הקוגנטיבי או מחלת האלצהיימר, אך יתכן קשר עקיף ליתר דיוק, חולי אלצהיימר מאבדים את יכולתם לנוע בשלבים מאוחרים של המחלה. קשה לדעת מהי "התרומה" של הפגיעה האורטופדית ומהי "התרומה" של מחלת האלצהיימר להגבלותיה התנועתיות. יתכן שגם למחלת האלצהיימר יש תרומה להגבלותיה התנועתיות. תאונת הדרכים לא תרמה לפגיעה הקוגנטיבית או להחמרת מחלת האלצהיימר" בחקירתו, עמד פרופ' דוידזון על דעתו, כי אין כל קשר בין מחלת האלצהיימר לתאונה, וכן על כך שלא חלה החמרה במחלה עקב התאונה. המומחה הבהיר, כי בקביעתו בחווה"ד שסביר שבתוך 4-5 שנים מגילוי המחלה היתה הופכת התובעת לחולה סיעודית, משמעות המונח "חולה סיעודית" היא: "חולה שזקוקה לעזרה כמעט מוחלטת, לתפקודים יום יומיים, הכוונה, צריך להלביש אותה, להאכיל אותה, לרחוץ אותה, לתמוך בה, אם היא עוד מסוגלת ללכת ... קרוב לוודאי, בטוח למעשה, שהגברת לא שולטת בסוגרים, וזה חלק מהסיעודיות. שכחתי לציין את זה קודם" (פר' עמ' 8 שו' 19-20 ו- 24-25). פרופ' דוידזון השיב בחקירתו שכחצי עד שני שליש מחולי האלצהיימר מגיעים לכסא גלגלים בתוך 5-6 שנים מגילוי המחלה עוד העיד כי אלה שלא מגיעים, לא מגיעים גם בשל מיתה מסיבות שונות עקב גילם (פר' עמד 9 שורו 1-5). המומחה משלים עוד כי "בשלב מסויים חולה אלצהיימר שוכב במיטה בלבד, אחרי חמש - שבע שנים מיום אבחון המחלה" (שם, שו' 17-18). המומחה הבהיר כי: "אם אין לו בעיה מוטורית של ההליכה הוא לא שוכב אבל לחלק מאוד גבוה יש בעיה מוטורית עם ההליכה והם שוכבים" (שם שו' 20-24). 6. ב"כ הנתבעים ויתר על חקירתו של ד"ר ביין, והצדדים סיכמו טענותיהם. 7. מחקירתו של פרופ' דוידזון עולה, כי ללא קשר לתאונה היתה התובעת היום (7 שנים לאחר גילוי המחלה) במצב של חולה סיעודית כפי שהסביר - נזקקות לעזרה כמעט מוחלטת בהלבשה, האכלה, רחיצה ותמיכה, אם היתה עדין מסוגלת ללכת, וכן אי שליטה בסוגרים. מחקירתו של ד"ר דוידזון ברור כי אין כל קשר בין מחלת האלצהיימר והתפתחותה לבין התאונה. עוד ברור כי אין כל הכרח בהחזקת חולה אלצהיימר במוסד, וכי חולים רבים כאלה מטופלים בבית ע"י המשפחה וכח עזר. 8. השאלה הדורשת הכרעה היא האם הנכות האורטופדית בשיעור 80% שנוספה לתובעת עקב התאונה מצדיקה המשך החזקתה של התובעת במוסד, ואם כן - האם על הנתבעות לשאת בעלות החזקתה במוסד. 9. טענות ב"כ התובעת בתמצית - חוות הדעת של ד"ר ביין - לא נסתרה. ד"ר ביין קבע כי לתובעת 80% נכות לפי סעיף 35(1)(ו') שעניינו השפעה על כושר הפעולה הכללי והתנועות בצורה קשה מאוד, עם קשיים בפרקים הגדולים ומצב כללי ירוד. מצב זה הוא לאחר הפחתת אחוזים בגין מצבה הבסיסי. למרות שהתובעת היתה בעת התאונה בשלב בו לפי המומחה היא במצב סיעודי קשה, גרה בבית עם בעלה, טיילה למועדון קשישים ונזקקה לעזרת מטפלת מספר שעות ביום בלבד, התובעת בעת התאונה היתה בעלת כושר ניידות. יתכן שלמרות מחלת האלצהיימר לא היתה מגיעה התובעת למצב בו היתה יושבת בכיסא גלגלים. נכות אורטופדית בשיעור 80% מצדיקה כשלעצמה עזרה סיעודית צמודה ויומיומית. החלופה של מוסד בה בחרו בני משפחת התובעת היא זולה מחלופה של עזרה צמודה בבית. אין אסמכתא, כי מגבלת הניידות של התובעת נובעת ממחלת האלצהיימר. יש לפסוק בענייננו, לפי ההלכה הנוהגת לגבי מעוולים במשותף, ואין כל משמעות לכך שהגורם הנוסף הוא מחלה ולא נזק מידי אדם, דהיינו - חבות יחד ולחוד. טענות ב"כ הנתבעים בתמצית - לא נטען, כי אשפוז התובעת במוסד נובע מהפגיעה האורטופדית, וטיעון זה הינו מחוסר תום לב. התובעת אושפזה במוסד בשל מחלת האלצהיימר משיקולי בני משפחתה. מחוות דעת האורטופד לא עולה כי מצבה של התובעת מצריך החזקתה במוסד. עוד קודם לתאונה נזקקה התובעת לעובדת זרה שסעדה אותה והתאונה לא החמירה את היקף עזרת צד ג' לה נזקקה עובר לתאונה. 10. המקרה שלפנינו עניינו אירוע מידי שמים, מחלת אלצהיימר בה היתה התובעת חולה עוד עובר לתאונה, ואליה הצטרף אירוע בר חבות - היא תאונת הדרכים נשוא התביעה. בע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל פ"ד ל"ו(3) 337 נפסק במקרה הפוך, בו קרתה תאונה, ולאחר מכן ארע אירוע מדי שמים - מחלה, כי אחריות המזיק נפסקת עם קרות האירוע התמים: "כשנפגע אדם כתוצאה מרשלנותו של מזיק, והוא נפגע שוב לאחר מכן ולפני מתן פסק דין בפגיעה שניה, שאינה תוצאת הפגיעה הראשונה, כי אז אין מזיק חייב לשאת בנזקים שנגרמו כתוצאה מהפגיעה השניה, שבגללה בלאו הכי נשלל מהניזוק כושר השתכרותו זמנית או לצמיתות. דעה זו מקובלת, ואין עליה עוררין, בכל הנוגע לפגיעה שניה שהיא תוצאת מחלה או אירוע אחר שאין בגינו אחריות על מאן דהוא "פגיעה בידי שמים" כלשונו של כב' הש' זילברג בע"א 410/63-400הנ"ל והיא גם הפתרון הרצוי" (ר' עמ' 343-344 לפסק הדין). והנימוק: "הסיבות לכלל, שאין המזיק חייבן לפצות את הנפגע מידי שמים, כאמור לעיל, ברורות הן (א) הנזק, שנגרם בפגיעה השניה, אינו תוצאת הפגיעה הראשונה, ואין המזיק חייב לשאת בו (ב) הנזק, הנפסק כנגד המזיק בפגיעה הראשונה, בא לפצות את הניזוק על נזקיו, שהם תוצאות הפגיעה הראשונה, ותו לא (ג) בהערכת הנזקים לעתיד מביא בית המשפט בשיקוליו את הבלתי נודע.. ביניהן אפשרות של מחלה שממילא תגביל את כושר עבודתו...(ד) אל לו לבית המשפט לעסוק בהשערות ובניחושים, כאשר עובדות רלוונטיות שהערכת נזקי העתיד כבר התרחשו לפני מתן פסק הדין...." (ר' שם). פסיקה זו הולכת בעקבות האמור בספרם של ג. טדסקי, י. אנגלרד, א. ברק ומ. חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית מהד' 2 עמ' 622, שם נאמר: "ראובן מזיק ברשלנותו לשמעון, ומביא לידי כך ששמעון מאבר מכושר השתכרותו, וכן סובל כאבים, ויהיה עליו להוציא בעתיד הוצאות רפואיות. לאחר מכן, ולפני מתן פסק הדין, מקבל שמעון התקפת לב - שאינה קשורה ואינה נובעת ממעשה הנזיקין של ראובן - ומאבד לחלוטין את כושר השתכרותו. נראה לנו, כי ראובן יהיה חייב לפצות את שמעון על אובדן ההשתכרות עד מועד התקפת הלב ולא לאחריה, שכן זו היתה באה עליו בלאו הכי ושוללת ממנו את כושר השתכרותו. אשר להוצאות הרפואיות, יש לבדוק אם יהיה צורך להוציאן למרות התקפת הלב אם לאו" . 11. מהפסיקה הנ"ל עולה כי שלא כטענת ב"כ התובעת, אין מקום להחיל את העקרונות החלים לגבי מעוולים במשותף על נזקים שנגרמו האחד ע"י גורם תאונתי והשני ע"י גורם שאינו תאונתי - כמו מחלה. 12. בעניין שבפני עניין לנו במקרה ההפוך מזה שהובא לעיל, דהיינו - שהוכח לכאורה מחוות הדעת והעדות של פרופ' דוידזון, כי התובעת היתה מגיעה למצב סיעודי מלא עד היום ללא קשר לתאונה. השאלה היא - האם יש בעובדה זו, כדי לפטור הנתבעים מלשאת בהוצאות אחזקתה של התובעת במוסד סיעודי למרות שעקב התאונה נגרמה לתובעת נכות אורטופדית גבוהה ביותר בשיעור של 80%. הנכות אותה ייחס המומחה ד"ר ביין לתובעת היא לפי סעיף 35 (1)(ו) לתקנות: "ארטריטיס רבמטואידית ניוונית או מכל סוג אחר... (ו') בצורה קשה מאוד, קשיון בפרקים הגדולים המצב הכללי ירוד". יש לציין כי ס"ק (ז) לאותה תקנה קובע 100% נכות עקב ריתוק לכיסא גלגלים. המומחה לא בחר בחלופה זו לאיפיון מצב התובעת. לא שוכנעתי, לאחר שלא הובאו בפני ראיות בעניין זה, כי מצבה האורטופדי של התובעת מחייב אחזקתה במוסד. ד"ר ביין לא נשאל על כך, ולא חיווה דעתו בנושא. ברור, כי התובעת מצויה במצב סיעודי מלא ללא כל קשר לפגיעה האורטופדית, דבר המחייב טיפול והשגחה עליה משך כל שעות היממה. ברור גם, כי בסמוך לתאונה - הורע מצבה של התובעת לעומת מצבה עובר לתאונה עקב אובדן כושר הניידות בעקבות הפגיעה בתאונה. ואולם - הדיון שבפני צופה פני עתיד, ואנו מצויים יותר משנתיים ימים לאחר התאונה. עפ"י חקירתו של פרופ' דוידזון, קיימת סבירות גבוהה שגם אילמלא הפגיעה בתאונה היתה מאבדת התובעת את כושרה ללכת, והיתה נזקקת לכסא גלגלים, ויש סיכוי קטן בלבד שלא כך היה קורה היום, 7 שנים אחרי גילוי המחלה. אני מוכנה להניח לטובת התובעת שיתכן ולא היתה מאבדת כליל את כושר ניידותה עד היום אילמלא התאונה. עם זאת אין מחלוקת, כי היום היתה נמצאת במצב סיעודי קשה עקב מחלת האלצהיימר גם אלמלא התאונה. בנסיבות אלה אני מוצאת לקבוע, כי יש מקום להניח שיש הכבדה נוספת על "סיעודיותה של התובעת" בשל הפגיעה ברגליה אשר מחייבת מאמץ פיזי מסויים נוסף בטיפול בה. אני סבורה כי את ה"הכבדה" הזו ניתן לכמת ב-10% ממצבה הכולל. על כן אני קובעת, כי מהיום והלאה על הנתבעים לשאת ב-10% מעלות המוסד בו מצויה התובעת, אם יבחרו בני משפחת התובעת להמשיך ולהחזיקה במוסד. תאונת דרכיםמימון