רקע עובדתי 1. לפני תביעה לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - "פלת"ד"). אין מחלוקת שלתובע ארעה תאונת דרכים, כמשמעותה בחוק פלת"ד, כי הנתבעות, חברות הביטוח "מנורה" ו"אבנר איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ", היו המבטחות של הרכב בו נפצע התובע, וכי הן חבות בתשלום הפיצויים להם הוא זכאי. השאלות להכרעה במשפט זה הן לעניין גובה הפיצויים המגיעים לתובע. 2. התובע נולד ב-30/3/72. הוא עבד לפני התאונה כמורה למחשבים בבית-הספר ברהט (ככל הנראה בבית הספר היסודי והחטיבתי). היתה לו הכשרה כהנדסאי מחשבים. ביום 10/8/98, כשהיה כבן 26 שנים, נפגע התובע, עת נהג ברכבו, בתאונת הדרכים נשוא תביעה זו. התובע עמד להנשא, ויחד אתו היו ברכב, בעת אירוע התאונה, גם ארוסתו, הוריו וקרובי משפחה נוספים. אשת אביו של התובע, אמו החורגת שגידלה אותו מאז מות אמו, נהרגה באותה תאונה וכן נפצעו כלתו וארבעה קרובים נוספים. פגיעתו של התובע היתה רב מערכתית. הוא הובהל, כשהוא מחוסר הכרה, לבית החולים מאיר בכפר סבא. אובחנו אצלו, בין היתר, הפגיעות הבאות: חבלה בראש עם שברים בגולגולת, דימום מאוזניו, שברים בלסת, שברים בצלעות ובעצמות החזה, שבר בכתף שמאל ובליטה של עצם הבריח מימין, שבר ביד וברגל שמאל, שברים באגן, פגיעה עצבית בפניו, וחבלות בחלקי גופו השונים. התובע נותח בבית החולים מאיר לתיקון השברים, והניתוחים כללו קיבועים (עם חלקי מתכת) פנימיים, קיבוע השברים בלסת וכן טראכוסטומיה עקב קונטוזיה של הריאות. בתאריך 27/8/98, לאחר ששב להכרתו ונותק ממכשירי ההנשמה, הועבר להמשך טיפול לבית החולים לוינשטיין ברעננה. שם אושפז ברציפות עד ליום 1/12/98 ואחר כך חזר לאשפוז יום לתקופה של מספר חודשים רב. הוא שב ואושפז באופן רצוף מ-28/2/99 ועד 4/3/99. 3. לאחר התאונה, נישא התובע ונולדו לו שלושה ילדים, כמו כן הסתיימה בניית ביתו. עבודתו במשרד החינוך הופסקה על פי החלטתה של ועדה רפואית, אשר קבעה כי אינו כשיר לעבודת ההוראה, והוא אינו עובד מאז. הנכויות הרפואיות של התובע 4. פרופ' פלדמן, מומחה רפואי מטעם בית-המשפט בתחום הנוירולוגיה, סיכם את ממצאיו לגבי התובע כדלקמן: "... מדובר בחבלת ראש קשה שגרמה, בין השאר, לשבר בבסיס הגולגולת עם נזק מוחי וכיום קיימת הפרעה נפשית קשה שאליה יתייחס בוודאי הפוסק הפסיכיאטרי, אולם קיימת גם פגיעה קוגניטיבית משמעותית, וכן סחרחורות וכאבי ראש. בגלל הפרעה זו מגיעה לו נכות של 20% לפי קובץ תקנות של המוסד לביטוח לאומי, סעיף 34ג'. בגלל הירידה בתחושה בלחי ובסנטר משמאל מגיעה לו נכות של 5% לפי סעיף 29א1 (מחצית). בגלל הפרעה בעצב הטיביאלי מגיעה לו נכות של 5% לפי סעיף 32(5)אI (מחצית). לא מגיעה כל נכות בגלל השארית הקלה של עצב הפנים לפי סעיף29(5)ב1. אני מעריך את נכות הזמנית הנוירולוגית בגובה של 100% לתקופה של ארבעה חודשים, לארבעה חודשים נוספים נכות של 50% ולאחר מכן נכות נוירולוגית צמיתה בגובה של 30% כאמור לעיל". פרופ' פלדמן שלח את התובע לבדיקה נוירופסיכולוגית אצל דר ז. זלוטוגורסקי, ובהתייחסו לקביעותיו של דר' זלטוגורסקי, כתב פרופ' פלדמן, כי: ".. התגלתה תסמונת דחק פוסט-טראומטית (PDSD) בצורה קשה עם עדות ברורה לנזק אורגני, כאשר ההפרעה בתחום הנפשי היא בראש התמונה הקלינית וההפרעה המשנית היא אורגנית". משאלות ההבהרה לפרופ' פלדמן עולה כי הוא ייחס 10% מהנכות לפגיעה קוגניטיבית ו-10% לכאבי הראש, ובסה"כ 20% בגין הפגיעה הקוגניטיבית וכאבי הראש. 5. הפסיכולוג הקליני, דר' זלוטוגורסקי, קבע בחוות דעתו מיום 8/7/00, שניתנה, כאמור, על פי הפנייתו של פרופ' פלדמן, כי: "... כיום בולטת יותר התמונה הדכאונית עם אשמה פתולוגית, ברמה פסיכוטית. ... מתפקד בטווח הפיגור הקל. עם ירידה דיפוזית ברוב המטלות עקב הפרעות קשב וריכוז והפרעות קשות להתמיד בסט הקוגניטיבי. ... עיקר קשיים כיום נובעים ממצב של PTSD חמור, מלווה בדיכאון וברגשות אשם פתולוגיים, שגובלים בפסיכוזה. מתקשה להתמיד בסט הקוגניטיבי, ולכן תפקודו הקוגניטיבי כעת לא מהווה אומדן נכון לתפקודו האמיתי. עם זאת יש עדות ברורה לנזק אורגני ועדות לדיספונקציה קורטיקלית. להערכתי, ההפרעה הפרימרית היא בתחום הנפשי, שפוגע ביכולתו להתמיד בסט הקוגניטיבי ובמטלות השונות שדורשות SUSTAINED ATTENTION. ההפרעה המשנית היא אורגנית, כתוצאה מ-POST CONCUSSION". מומחה זה המליץ על טיפול שיקומי קוגנטיבי ולאחר מכן על הערכה מחודשת. 6. דר' רופמן חיווה דעתו בתחום האורטופדיה. להלן, סיכום ממצאיו: "דיון ומסקנות: ... ובין השאר היו שברים מרובים. עבר נתוחים לקבוע שברים בזרוע ושוק שמאל. לאחר מכן עבר שקום ממושך בבית לוינשטיין בשל השברים והחבלה הגוגולתית [הטעות במקור, ש"ש]. מאז התאונה לא חזר לעבודה. ... בעקבות התאונה נותרה נכות אורתופדית קבועה שכן בכתף ימין כאבים והגבלת תנועות בשל הנקיעה הקדמית במפרק הסטרנו-קלויקולרי. ההגבלה המזערית במרפק שמאל, עקב השבר והנתוח בעצם הזרוע, לא הותירה נכות קבועה. ההגבלה בברך ובקרסול והעוות בשוק נוצרו מחיבור גרוע של עצמות השוק שאף הותירו אסימטריה בולטת למראה. בהסתמך על כל אלו ניתן איפא לקבוע כי נותרה נכות אורטופדית כתוצאה מהתאונה האמורה שתואמת את סעיפי המל"ל 39(4) (לכתף), ו-47(2)א שתואם ל 35(1)ב (לשבר בשוק)". כעולה מהדברים המצוטטים, דר' רופמן קבע כי לתובע נותרו 5% נכות בגין הפגיעה בכתף ימין ו-10% בגין השבר בעצמות השוק השמאלית, ובסה"כ 15% נכות אורטופדית. עוד קבע דר' רופמן, כי בשל הצלקות "הקלואידיות והמכערות" נותרה נכות פלסטית בשיעור של 10%. 7. דר' מירז נתן שתי חוות דעת בתחום הפסיכיאטריה. בחוות-דעת ראשונה מטעמו, מיום 13/11/00, חיווה דעתו כדלקמן: "ישנה פגיעה קוגניטיבית הקשורה לפגיעה קורטלית-מוחית. בעקבות התאונה פיתח תסמונת פוסטראומטית ודיכאונית עם תחושות אשם פתולוגיות. יש כנראה הלוצינציות ראיה של האם ומחשבות אובססיביות אשר לא מניחות לו. התנהגותו רגרסיבית ולא יציבה, עצבני, מתוח, ותפקודו פגוע. ההתרשמות מהטסט הנוירופסיכולוגי הינה שהתסמונת הנפשית הינה הבולטת ומשפיעה על ההתקדמות והשיפור הקוגניטיבי. ... בפגיעה מסוג זה הכוללות שילוב של פגיעה קוגניטיבית על רקע פגיעה אורגנית, ותסמונת דיכאונית עם מרכיבים פוסטראומטים יש קושי להפריד בין שני המרכיבים של הפגיעה ולדעתי יש השפעה הדדית של ה"תסמונת הנפשית" על המצב ועל השיפור הקוגניטיבי, ולהיפך". דר' מירז חיווה תחילה דעתו, כי לתובע נותרו 35% נכות למשך 4 שנים וכי עם תום תקופה זו יש להעריך את נכותו מחדש. זאת כיוון שמאז התאונה ועד למועד בדיקתו עברו רק כשנתיים, והטיפול הפסיכיאטרי והתרופתי לא מוצה. דר' מירז המליץ על טיפול פסיכיאטרי תרופתי ושיחתי. ב-21/1/02 חזר דר' מירז ונתן חוות דעת נוספת, בה קבע כי חל שיפור מה במצבו של התובע, ככל הנראה בעקבות הטיפולים שקיבל. לעמדתו, יש להעמיד את נכותו הצמיתה של התובע על 30% לצמיתות, כאשר הנכות היא משולבת, פסיכיאטרית ונוירוקוגניטיבית: "מדובר בבחור יליד 1972 ללא הפרעה נפשית קודמת, שעבר תאונת דרכים קשה בחודש אוגוסט 98. בעקבות התאונה נגרמה נכות קשה עם ביטויים נוירוקוגניטיבים ופסיכיאטרים. בתאריך 13/11/00 קבעתי נכות זמנית לצורך מתן טיפול. חוו"ד דעת זו היא חוו"ד משלימה. בעקבות בדיקתי האחרונה ועיון במסמכים שצורפו, אני מעריך שמאז בדיקתי הקודמת חל שיפור מסוים קל במצבו. אני מעריך את הנכות המשולבת הפסיכיאטרית והנוירוקוגניטיבית שנותרה ל30% לפי תקנות הביטוח הלאומי סעיף 34ד. הנכות ניתנת לצמיתות". סעיף 34ד לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, מתייחס למצב בו "ישנם סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה", וקובע נכות של 30%. דר' מירז קבע, בתשובה לשאלות הבהרה, כי יש חפיפה של 10% בין הנכות הפסיכיאטרית לבין הנכות הנוירולוגית. 8. בעדותו מסר דר' מירז, כי התובע אינו במצב פסיכוטי אלא דכאוני (עמ' 63 לפ'); היתה לתובע פגיעה בריכוז ובזכרון (עמ' 63); ניכרת אצלו תופעה של "חוסר מודעות למצב ולמחלה" (עמ' 66 לפ'); היתה אצלו פגיעה בשיפוט (עמ' 66); הוא לא מסוגל לנהל משק בית לבדו; אין מקום לאשפזו באישפוז פסיכיאטרי (עמ' 66); יש לו פגיעה במוח העליון, הממונה על מודעות, הגיון, מוסר, מצפון, קוגניציה (עמ' 66); התובע לא מסוגל לנהוג. דר' מירז לא התרשם, שהתובע מהווה סיכון לעצמו או לסביבה (עמ' 71 לפ'). דר' מירז הסכים בעדותו, שיתכן שיש התנהגות מניפולטיבית של התובע, כאשר, למשל, אמר לדר' מירז, שהוא יודע עברית בעוד שלמומחה אחר, אמר שאינו יודע, אולם דר' מירז נשאר בדעתו, כי "ההתרשמות שלי היתה של התנהגות ילדותית, והתיאור שלו לגבי ההתנהגות בבית והתפקוד שלו, הראה שיש תפקוד פגוע" (עמ' 62 לפ'). 9. בא-כוחו של התובע טען בסיכומיו, כי דר' מירז קיפח את התובע בכך שלא קיבל את טענתו שיש לו הזיות שמיעה וראיה ומצבים פסיכוטיים. לעמדתו, הסעיף ההולם לפי תקנות המל"ל הוא 34(ו), לפיו יש לקבוע לתובע 70% נכות בגין "מקרים קשים הגובלים ודומים למצבים פסיכוטיים והמלווים בחוסר התאמה סוציאלית", או 50% נכות לפי סעיף 34(ה), הדן במקרים בהם "ישנם סימנים קליניים מובהקים וקבועים שאין בהם הפסקות המגבילות את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר". אלו הן גם הנכויות שנקבעו על ידי המל"ל. עוד טוען בא-כוחו של התובע, כי דר' מירז התעלם מן הקביעות בבית החולים לוינשטיין, שם אושפז התובע למשך 250 ימים, ואף מקביעותיהם של פרופ' פלדמן ושל דר' זולטוגורסקי, לפיהן כן היו לתובע הזיות. כן טוען בא-כוחו של התובע, כי לדר' מירז, לא הוצג ולו דו"ח אחד הסותר את תיאורי המשפחה, של אדם שאינו מתפקד כלל, ולכן קביעותיו אינן משקפות את מצבו האמיתי של התובע. 10. בחנתי את חוות דעתו ועדותו של דר' מירז. אינני סבורה שהוכח כי דר' מירז טעה בקביעתו, שאין לתובע הזיות שמיעה וראיה ומצבים פסיכוטיים. המומחה היה עקבי בדעתו, כי התובע סובל מנזק אורגני מסוים ובעיקר מאבל פתולוגי ופוסט טראומטי. התרשמתי, כי התובע ובני משפחתו שהעידו הגזימו בתיאוריהם במטרה ברורה להגדיל את הפיצויים. התובע לא שכנע כי במהלך שהותו הארוכה בבית החולים לוינשטיין קיבל תרופות פסיכיאטריות כלשהן. לא היתה סיבה, בנסיבות אלה, שלא לקבל את דעתו של המומחה, כי אין נכותו של התובע מאופיינת על ידי מצבים פסיכוטיים (וראו על כך שביהמ"ש יטה בדרך כלל לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעמו: ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי ואח', טרם פורסם, בס' 4 לפסק-הדין). 11. כאמור, בחוות דעתו הראשונה קבע דר' מירז כי לתובע נותרו 35% נכות ומהם 15% בלבד מצטברים לאחוזי הנכות שקבע פרופ' פלדמן, והיתר חופפים להם. בחוות דעתו השניה קבע, שחלה הטבה מסוימת במצבו של התובע, ולפיכך העמיד את נכותו הצמיתה על 30%. בתשובה לשאלות ההבהרה קבע דר' מירז, כי 20% מאחוזי הנכות שקבע קשורים לתחום הפסיכיאטרי, משמע שעל פי חוות הדעת השניה סה"כ הנכות הפסיכיאטרית והנוירולוגית יחד עומדות על 40%. טוענים באי-כח הנתבעות כי לא ניתן לקבל שינוי עמדות זה, כאשר המומחה סבר, בחוות דעתו השניה, שחלה הטבה במצבו של התובע בתחום הפסיכיאטרי. בעוד שעל פי חוות הדעת הראשונה, אשר קבעה אחוזים גבוהים יותר, נותרו לתובע 15% נכות פסיכיאטרית מעל לנכות הנוירולוגית, הרי בחוות דעתו השניה, על אף שהפחית את אחוזי הנכות בשל הטבה במצבו הפסיכיאטרי, העלה את חלקם של האחוזים בתחום הפסיכיאטריה ל-20% מעל לנכות הנוירולוגית. לעמדת הנתבעות, יש להשאיר את החפיפה בין שני תחומי הרפואה, כפי שהיתה בחוות הדעת הראשונה, כך שרק 15% יהיו מעל לנכות הנוירולוגית. סה"כ, לפי עמדת הנתבעות, צריכות שתי הנכויות לעמוד על 35% (30% נכות פסיכיאטרית, מתוכה 15% חופפים לנכות הנוירולוגית, בתוספת 20% נכות נוירולוגית, ובסה"כ 35%). אינני מקבלת את טענתן זו של הנתבעות: לא מן הנמנע הוא שהמומחה שקל שוב את מצבו הנוירולוגי-פסיכיאטרי של התובע, והגיע למסקנה, שמתוך נכות זו יש להגדיל את האחוזים של הנכות הפסיכיאטרית על אף הטבה מסוימת שחלה במצבו הכללי של התובע. דר' מירז לא נחקר על תשובתו זו, ולא נדרשו ממנו הסברים לשוני בין שתי חוות הדעת לעניין האחוזים העודפים. לפיכך, קובעת אני כי נכותו הפסיכיאטרית והנוירולוגית יחד היא בשיעור של 40% (לפני שיקלול). 12. פרופ' לאופר, בתחום רפואת הפה והלסת, קבע כי לתובע יש 6% נכות עקב חוסר תחושה חלקי עם הפרעות פרסטטיות באזור המעוצבב ע"י העצב המנטלי מצד שמאל. עוד קבע המומחה, כי בגין השבר בלסתו, לא נותרה לתובע נכות. הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי נכות זו כלולה בנכות הנוירולוגית שקבע פרופ' פלדמן. מניחה אני, כי כוונתן היתה לקביעתו של פרופ' פלדמן שיש להעניק "בגלל הירידה בתחושה בלחי ובסנטר משמאל" נכות של 5% לפי סעיף 29א1 (מחצית). שני המומחים לא נחקרו בעניין זה ואף לא נשאלו על כך בשאלות הבהרה. אינני סבורה, כי הנתבעות הוכיחו שהכוונה לאותה נכות. יתכן שהמומחה בתחום הפה והלסת התייחס להפרעה הנובעת מאותו העצב, אולם היא באה לידי ביטוי בזמן פתיחת הלסת וסגירתה, בעוד שהמומחה בתחום הנוירולוגי התייחס לקהות בתחושה. בנסיבות אלה, אני קובעת כי מחצית הנכות שקבע פרופ' לאופר תהיה חופפת לזו אשר קבע פרופ' פלדמן בתחום הנוירולוגיה ומחציתה מצטברת לה. 13. דר' דנינו, בתחום אף אוזן גרון, קבע בחוות דעתו מיום 16/4/00 כי לתובע 10% נכות בשל טינטון תמידי. נכות זו נקבעה בהסתמך על תלונות סובייקטיביות של התובע, שאינן ניתנות לאימות. המומחה ציין, כי התובע ניסה להשפיע בתשובות לא נכונות בבדיקות השמיעה, דבר אשר התגלה בבדיקות ה-BERA. 14. התובע טען כי לאחר התאונה הוא חלה בסכרת. מיניתי את פרופ' עינת, מומחה בתחום הרפואה הפנימית, לחוות דעתו, אם הסכרת פרצה עקב התאונה. פרופ' עינת שלל אפשרות זו של קשר סיבתי בין פריצתה של הסכרת לבין התאונה. על אף טיעוניו של בא-כוחו התובע, שאין לקבל את חוות דעתו של המומחה העומדת בניגוד לאסכולה אחרת הקובעת קשר בין מצב של דחק לבין פריצת הסכרת, סבורה אני שיש לקבל את חוות דעתו של פרופ' עינת. פרופ' עינת נחקר על חוות דעתו, והיה עקבי בעמדתו שהסכרת מטיפוס II שהתגלעה אצל התובע, לא באה בשל התאונה אלא על רקע תורשתי. יש לתובע אח חולה באותה מחלה. המומחה הסביר, כי מצב דחק קיצוני מעלה לזמן קצר את הסוכר בדם, אולם אין הדחק גורם לסכרת. כאמור, התובע לא הצליח לשכנע אותי שיש לפסוק בניגוד לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. אוסיף, כי פרופ' עינת מסר, בתשובה לשאלה בחקירתו הנגדית, כי בגין הסכרת ועל פי תקנות המל"ל, יש לתובע 20% נכות, אך, כאמור, אין נכות זו נובעת מהתאונה נשוא משפט זה. 15. פרופ' בנימין מילר, בתחום רפואת העיניים, קבע כי לא נותרה לתובע נכות בתחום זה. אמנם קיימת חולשה בעצב הפציאליס משמאל וכן פזילה קלה כלפי חוץ, אולם אין הפזילה הקלה קשורה לחבלת הראש. בא-כוחו של התובע סבור כי המומחה טעה, שכן לא היתה לתובע פזילה קלה, כפי שהתגלתה אצלו לאחר התאונה. הנתבעות טוענות, כי המומחה לא נחקר בבית המשפט ולא נשאל בשאלות הבהרה, ולפיכך אין לקבל את נסיונו של התובע לטעון כי יש לקבוע לתובע אחוזי נכות גם בשל הפזילה הקלה. בהעדר חקירה נגדית ובהעדר תשתית ראייתית, שהיה בהן לסתור את חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, כאמור, לא מצאתי מקום שלא לקבל את מסקנותיו של פרופ' לאופר, לפיהן הפזילה הקלה איננה כתוצאה מהתאונה. 16. הגיעה העת לסכם את נכותו הרפואית של התובע: 20% נוירולוגית, 30% פסיכיאטרית (כאשר 10% מהם חופפים לאחוזי הנכות הנוירולוגית), 15% נכות אורטופדית, 10% בגין הצלקות, 10% בגין טינטון, 6% בתחום הפה והלסת (כאשר 3% מהם חופפים לנכות הנוירולוגית). סה"כ הנכות הרפואית המשוקללת היא 57.26%. נזק שאינו ממוני 17. התובע אושפז למשך 176 ימים מלאים. כן אושפז בבית חולים לוינשטיין לאשפוז יום במשך 109 ימים. התובע ביקש לכלול במניין ימי האשפוז גם את אשפוזי היום (וסה"כ: 285 ימים), ואילו הנתבעות ביקשו לחשב את הנזק הלא ממוני לפי 201 ימי אשפוז, וזאת מבלי לקחת בחשבון את ימי האשפוז במהלך היום בלבד. 18. בחוק פלת"ד ובתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו-1976, אין הגדרה ל"אשפוז", ולכן יש ליתן פרשנות משפטית למונח זה, האם יבוא בגידרו גם "אשפוז יום", או רק אשפוז מלא. בת"א (י-ם) 126/94 הדרומי נ' מנורה, תקדין מחוזי 96(4) עמ' 473, נקבע, כי אין "אשפוז יום" בגדר אשפוז. מנגד, ישנה פסיקה לפיה אשפוז יום גם הוא יילקח בחשבון לצרכי חישוב הנזק הלא ממוני (ת"א (י-ם) 506/93 אופיר נ' יחזקאל, דינים מחוזי ל"ב(1) 99; ת"א (י-ם) 97 /1146 דינים מחוזי ל"ב(5) 125). בשאלה זו, דעתי היא כדעת הפוסקים שיש לראות גם באשפוז יומי כ"אשפוז", אם דומה הוא במהותו לאשפוז מלא בבית החולים, כאשר ההבדל העיקרי הוא, בכך שבאשפוז יום אין החולה נשאר ללון בבית החולים (וראו: ת"א (י-ם) 515/93 שייך עלי נ' מיכל אלכסנדר, דינים מחוזי ל"ב(3) 333; ת"א (י-ם) 97 /1146 דינים מחוזי ל"ב(5) 125). ניתן ללמוד על אופי אשפוז-היום של התובע מתעודה רפואית של בית החולים לוינשטיין, מיום 16/3/99, החתומה על ידי פרופ' ז. גרוסוסר, מנהל מח' אשפוז יום נפגעי ראש: "עקב רבוי החבלות והצורך בטפול שקומי מקיף הוחלט לקבל את החולה לטיפול מקיף במסגרת אשפוז היום לחבלות ראש בהיקף מלא של חמישה ימים בשבוע. בהמשך תעשה הערכה חוזרת של היקף הטיפול שלו זקוק החולה". נראה כי על סמך מסמך זה, ניתן לקבוע כי אשפוז היום היה בעל אופי של אשפוז מלא, למשך כל שעות היום, ושיש לקחת אותו בחשבון לצורך תקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, גם את הימים בהם אושפז התובע באשפוז יום. סה"כ הנזק הממוני בצירוף ריבית חוקית יהיה 186,675.34 ₪ (דף המשערכת מצורף וסומן באות א). ההשתכרות של התובע ערב התאונה 19. התובע טוען כי אובדן כושר השתכרותו מאז התאונה מגיע לכדי 100%. הוא פוטר ממשרתו כמורה במשרד החינוך עקב התאונה, ונקבע, על ידי ועדה של משרד החינוך, כי נכותו היא בשיעור של 73% (וראו ת/3). המל"ל הכיר לו בנכות כללית של 75% לצמיתות, כאשר נכות זו כוללת גם את נכותו בגין תאונה קודמת בשיעור של 10% ונכות בשל הסכרת, ממנה הוא סובל, כאמור, ללא קשר לתאונה. התרשמותי הכללית מעדותם של בני המשפחה שהעידו לתובע, היתה כי הם ניסו להעצים עד מאד את פגיעתו על מנת להגדיל את סכום הפיצויים. נטען על ידם, כי התובע אינו מסוגל לתפקד כלל והוא זקוק לשמירה בכל שעות היממה, תיאור שאינו עולה בקנה אחד עם נכותו, כפי שתוארה על ידי המומחים מטעם בית המשפט. כך גם נטען על ידם, כי התובע התכוון להמשיך בלימודיו לתואר של מהנדס מחשבים ולהשתבץ בהייטק, שם המשכורות גבוהות בהרבה מאשר בהוראה (וראו גם עדותו של פארוק ג'רה, שטען כי התובע "חלם מאז ומתמיד" לעבוד בהייטק). מנגד לטענה זו, עומדת העובדה, לה טענו הנתבעות, שהתובע לא עשה מאומה בכוון זה. עם תום לימודיו הוא עבר ללמד בנגב, שם עבד כמורה בבית ספר במשך 4 שנים. במשך שנות הפריחה של ענף ההייטק במשק, לא עשה התובע כל צעד, כמו השלמת לימודיו ונסיון למצוא עבודה אחרת, בכוון השתלבותו בהייטק. לפיכך לא ניתן לקבוע את הפסדיו על פי המקובל בענף זה (וראו גם בספרו של ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית - תשנ"ח), עמ' 2). אולם, לדעתי סביר הוא, כי התובע יכול היה במשך השנים להשתכר בעבודה נוספת כלשהי, כמו בחנות למחשבים בעבודה אחר-הצהריים, בעבודה במתנ"ס בהדרכת מחשבים או בעבודה דומה, חלקית ובלתי קבועה. אני אומדת את הכנסתו זו בסכום של 500 ₪ נטו, בנוסף על משכורתו ממשרד החינוך, ובתום כ-3 שנים מיום התאונה, דהיינו החל מיום 1/1/02. לא כל הפגימות שנקבעו כנכויות רפואיות של התובע, הן גם נכויות תפקודיות. כך הטינטון או הנכות הנוירולוגית בפניו או הנכות האורטופדית המתייחסת לצלקות. 20. התובע טוען שיש לחשב את שכרו לצורך קביעת הפסדי השתכרותו לפי 6,461 ₪, שכר ממוצע אותו השתכר לטענתו במשרד החינוך, כאשר עבד כמורה בנגב בהיקף של 1.125 משרה. הנתבעות טענו, שמתלושי המשכורת שצרף התובע לראיותיו, שכרו הממוצע ערב התאונה, עמד 4,417 ₪. על פי התלושים שצרף התובע, שכרו הממוצע ל-8 חודשים אחרונים עמד על כ-4,600 ₪ לחודש, ושכר זה ישמש כבסיס לחישוב אבדן השתכרויותיו ובצירוף סכום של 500 ₪, כאמור, החל מינואר 2002. מתלושי המשכורת, שהתובע צרף, עולה כי הוא קיבל 562 ₪ כהשתתפות בשכר דירה עקב מגוריו בנגב. לא צוין למשך כמה זמן משולמת תוספת זו, וכן סביר להניח, כי עם נישואיו התובע היה רוכש דירה בנגב או חוזר לצפון. לפיכך, אחשב תוספת זו למשך כשנתיים מיום התאונה, דהיינו עד לינואר 2001. אובדן כושר השתכרות של התובע 21. לגבי אובדן כושר השתכרות שלו, טען התובע, כאמור, שיש לו אובדן השתכרות מלא. הנתבעות, על פי עמדתן כי התובע סובל מנכות חלקית בלבד, סברו שהיה על התובע לחפש לעצמו עבודה, וכי גם בעתיד יוכל למצוא עבודה המתאימה לנכותו. הוא לא עשה כך על פי הוראת המשפחה, במטרה להגדיל את פיצוייו. לטענתן, שעור נכותו התפקודית עומד על 20%, כשיעור נכותו הפסיכיאטרית. התובעות הצביעו על כך שהתובע התחתן לאחר התאונה, בנה לעצמו בית והוליד שלושה ילדים. כמו כן, הוא מקבל טיפול פסיכיאטרי וסביר להניח כי מצבו יוטב. התובע היה נכה עוד לפני התאונה. הוא סבל מכאבי גב ושבר מרוסק בגבו מתאונת דרכים, ונקבעו לו 10% נכות עוד בשנת 1995. התובע אף לקה בסכרת אשר, כאמור, מקנה לו 20% נכות, אולם איננה נובעת מהתאונה. 22. כאמור, התמונה העולה מעדויות בני המשפחה היא של אדם שהפך לנטל ולחסר כל יכולת לנהל את חייו ללא השגחה. כך אחיו, מוסר בעדותו, כי התובע התהלך זמן רב עם הליכון; נזקק לאוכל נוזלי בשל מצב לסתו; משפחתו מלווה אותו בכל נסיעותיו; רישיון הנהיגה שלו לא חודש; הוא זקוק לעזרה בכל פעולותיו בביתו. ממשיך האח ומתאר, כי: "מאז התאונה אמין תמהוני, מבולבל, עצבני, מתוח, חסר מנוחה, סובל מנדודי שינה - למרות שהוא מרבה לשכב במיטה, מתרגז מכל דבר קטן כגדול, מרבה לצעוק על אשתו, ולעיתים גם על אחרים ועל ילדיו, לא סובל את אשתו או את ילדיו, לעיתים אף מתנהג ב"אלימות" כלפי אשתו וכן כלפי אחרים, מרבה להתפרץ בצעקות ללא כל סיבה, מתנהג באופן 'מטופש' שלא מתאים לו, רואים אצלו ירידה בהבנה, שוכח הרבה, לא מרוכז, מופנם, מדוכא, עצוב, אינו קולט כראוי ונכונה ובמהירת הנדרשת (אם בכלל) את אשר מתרחש סביבו, מתלונן כל הזמן על כאבי ראש, סחרחורת, על כך שאין טעם בחיים, ולעיתים קרובות הוא פשוט 'מרחף' ומתקשה להסתדר לבד בדברים הקלים ביותר". עוד מתאר האח, כי בני המשפחה לא מסירים עיניהם מן התובע כדי שלא יפגע בעצמו. הוא מוחזר לעיתים הביתה לאחר שמישהו מהמכרים מחזיר אותו לאחר שנמצא משוטט מבלי לדעת למה יצא ולאן רצה ללכת. יתר בני המשפחה שמסרו עדות, טענו גם הם לאי תפקוד מלא של התובע, לצורך בהשגחה ובעזרה כל שעות היום. כאמור, התרשמתי כי בני משפחתו של התובע מגזימים בתיאור נכותו, ובעיקר לעניין הצורך לשמור עליו ולטפל בו במהלך כל היום. 23. שמעתי את התובע מעיד והתרשמתי כי זכרונו של התובע שמור (וראו עמ' 18 לפ'). התובע ידע לספר היכן למד ועד איזה גיל. הוא העיד, כי לימד בבית ספר בנגב כיוון שרצה ללמוד הנדסה בבאר שבע, אולם הוא לא למד בכל קורס משלים. אחרי התאונה רצה לחזור לעבודה אך סרבו להחזירו, כיוון שנטען שאינו זוכר. הוא לא חיפש לעצמו עבודה אחרת, כיוון שבני משפחתו אמרו לו שלא ילך לעבוד מאחר והוא לא בסדר. מאז התאונה נסע פעמיים עם אשתו ובני משפחה לירדן, לביקורים. 24. עוד העיד מטעם התובע דר' פואד הרבט, פסיכיאטר מומחה המטפל בתובע. הרופא העיד כי הוא מטפל בתובע באמצעות תרופות הרגעה לשינה ותרופות נוגדות פסיכוזה. התרשמותי היתה כי מומחה זה, ששכרו משולם על ידי משפחת התובע, הגזים בתיאור חומרת מצבו של התובע. לטענתו, התובע סובל מפגיעה קוגניטיבית קשה. היה הכרח ללמד את התובע מחדש הרגלים בסיסיים בעזרת המשפחה. התובע היה במצב דכאוני, סבל מהתפרצויות בכי ותחושות אשם. לדעתו, יש לאשפז את התובע, אולם המשפחה מתנגדת. הטיפול הפסיכיאטרי צריך, לעמדתו של דר' הרבט, להינתן הן למשפחה והן לתובע. שעת טיפול עולה 170 ₪, וחלק מהטיפול יש לתת במסגרת פרטית, כיוון שהטיפול המוענק על ידי קופת החולים הוא בלתי מספיק. מומחה זה לא מונה על ידי בית המשפט, ואני מעדיפה את חוות דעתו ועדותו של דר' מירז, המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטריה, על פני עדותו. 25. לאחר בדיקת כל ההיבטים, סבורה אני כי בשל הפגיעה ביכולתו הקוגניטיבית של התובע, נחסמה לפניו הדרך לעסוק במקצועו כמורה ואף ברוב העבודות הדורשות מחשבה ויוזמה. הוא יוכל להשתלב בעבודות קלות, מוגנות, כגון בעסק משפחתי או בסביבה מוגנת אחרת. מעמידה אני את יכולת ההשתכרות שלו על 35% מיכולתו לפני התאונה, כך שנכותו התפקודית תועמד על 65% משכרו. הפסדי השתכרות לעבר 26. התובע היה מאושפז עד 24/3/99 בבית חולים מאיר. מאוחר יותר אושפז למשך 61 ימים נוספים בבית החולים לוינשטיין ומאיר. המל"ל קבע לתובע אי כושר של 100% החל מיום 10/8/98 ועד ליום 30/6/99, וכן 75% אי כושר החל מיום 1/7/99 לצמיתות. הנתבעות טוענות כי יש לחשב את נזקיו לפי 100% אי כושר, בהתאם לקביעתו של פרופ' פלדמן, עד יום 10/12/98, ובסה"כ לתקופה של 4 חודשים. כמו כן, יש לחשב ל-4 חודשים נוספים, עד 11/4/99, לפי 50%, וביתר הזמן לפי 20%. סה"כ הצביעו הנתבעות על הפסדי השתכרות בעבר בסכום של 82,759 ₪. 27. סבורה אני כי עד ינואר 2001 לא יכול היה התובע לעבוד. הוא היה בטיפולים, וניתן להניח, על פי חוות דעתו של דר' מירז, כי עדיין היה שרוי באבל דכאוני עמוק, שמנע ממנו את כוחות הנפש לעבוד. עד למועד זה אפסוק לו אובדן השתכרות מלא וממועד זה ואילך ייפסקו לו הפסדי העבר לפי 65% משכרו ערב התאונה, בתוספת 500 ₪, על פי קביעתי כי הוא היה משתכר עבור עבודה נוספת בתחום המחשבים. שכרו בשערוך של 80% להיום הוא 5144.52 ₪, כשלסכום זה יש להוסיף, עבור הפסדים של השתתפות משרד החינוך בשכר דירה, סכום של 645.16 ₪ (משוערך). בסך הכל עומדים הפסדי השתכרותו של התובע, ל-29 חודשים מיום התאונה ועד לינואר 2001, ובתוספת ריבית חוקית החל מאמצע התקופה, על סך של 190,454.62 ₪. עבור התקופה החל מינואר 2001 ועד 2002 ₪ יחושב שכרו לפי 5144.52 ₪ לחודש ו-65% נכות. בתוספת ריבית חוקית החל מאמצע התקופה יהיה סכום הפיצוי כ-43,923.05 ₪. מינואר 2002 ועד היום יחושב השכר לפי 65% נכות ובתוספת 500 ₪ לחודש. בתוספת ריבית חוקית החל מאמצע התקופה יעמוד הפיצוי לתקופה זו על סך של 163,345.74 ₪. סה"כ ההפסדים לעבר יהיו 207,268.79 ₪. הפסדי השתכרות לעתיד 28. התובע מבקש לערוך את חישוב השנים שנותרו לו לעבוד על 67 שנים ואילו הנתבעות על 65 שנים. נראה כי עם התיקון בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, יש לחשב את תקופת העבודה, עד יציאת השכירים לגמלאות, עד גיל 67 שנים. החל מהיום ועד הגיעו לגיל 67 (המועד בו היה צפוי לצאת לפנסיה כשכיר) יהיו הפסד השתכרויותיו 979,645.93 ₪ (לפי 3843.93 ₪ לחודש, שהם 65% משכרו הממוצע נטו והמשוערך לפי 80%, בתוספת 500 ₪ לחודש, ולפי מקדם היוון של 254.855). התובע ביקש כי ייפסק לו סכום גלובאלי נוסף בשל הסיכויים כי יפלט משוק העבודה. בדרך כלל נהוג לפסוק פיצוי זה כאשר הנפגע ממשיך לעבוד במקום עבודתו. לא כך לגבי התובע. כאשר פסקתי לו יכולת השתכרות של 35% משכרו, התייחסתי לשיעור ממוצע, אשר לוקח בחשבון כי בחלק מן התקופה לא יהיה מועסק ובחלקה האחר יועסק בשכר גבוה יותר מהסכום השווה ל-35% משכרו. הפסד תנאים סוציאליים 29. התובע הביא לפנינו נתונים המתפרסמים בירחון "חשב", ולפיהם מפריש המעביד לעוסקים בהוראה תשלומים שונים בשווי 34% מהשכר. התובע טען, כי הוא קיבל קצובת הבראה בסכום של 351 ₪ לחודש וקצובת ביגוד בסכום של 1445 ₪ לשנה. שני סכומים אלה היו מזכים אותו, עד לגיל 67, בסכום של 99,753 ₪. בנוסף, מבקש התובע את חלק המעביד בהפרשות לקרן השתלמות, לקופת גמל ולביטוח לאומי. סך הכל, טוען התובע, נהוג לחשב הפיצוי בגין הפסד תנאים סוציאליים על בסיס של 15% מן השכר. הנתבעות טענו, כי מבדיקת תלושי המשכורת לא עולה אחוז זה, וכן כי התובע השתתף בהפרשות לתנאים סוציאליים. סבורה אני כי יש להעמיד את הפסדיו של התובע בגין הפרשות העובד והמעביד לקופת גמל ולקרן השתלמות, על 8% משכרו המשוערך (411.56 ₪ לחודש), וזאת בהתייחס לנתונים העולים מתלושי המשכורת. סכום זה יש לפסוק לפי שיעור של 100%, מאחר ולא סביר כי תנאים דומים יוענקו בגין 35% מישרה. באשר לקצובת ההבראה והביגוד, סכומים אלו נלקחו על ידי בחשבון במסגרת חישוב השכר הממוצע ולכן לא אפסוק בגינם סכום נוסף. לעבר יעמוד סכום הפיצוי, בתוספת ריבית חוקית מאמצע התקופה, על 17,045.36 ₪. לעתיד יעמוד הסכום על 104,738.91 ₪. הפסדי פנסיה 30. התובע תבע גם הפסדי פנסיה. הוא היה מבוטח בפנסיה תקציבית. את הפסדיו חישב התובע החל מגיל 67 ועד הגיעו לגיל 80, ובסה"כ תבע, בגין ראש נזק זה, סכום של 236,683 ₪. הנתבעות טוענות כי זכאותו של התובע לפנסיה כלל לא הוכחה; כי קיים ספק, בהתחשב במצב בריאותו של התובע עובר לתאונה, אם היה מאריך ימים במקצוע ההוראה; וכן, כי יש להעמיד את תוחלת חייו על 75 שנה, ולא על 80 שנה, כפי שמבקש התובע. אינני סבורה כי יש לקבל את טענת הנתבעות, לפיה לא הוכחה זכאותו של התובע לפנסיה. התובע עבד כמורה שכיר, וככזה צפוי היה לקבל פנסיה עם הגיעו לגיל פרישה. מצבו הבריאותי טרם התאונה אינו שולל אפשרות זו. יחד עם זאת, מקבלת אני את טענת הנתבעות באשר לקביעת תוחלת חייו של התובע ל-75 שנה, ובמיוחד לנוכח במצבו הבריאותי. לפיכך, פוסקת אני לתובע בגין הפסדי פנסיה את סכום של 113,211.82 ₪ (ראה דף המשערכת המצורף ומסומן באות ב). הוצאות מוגברות בנסיעות לחו"ל ולבילוי לעתיד 31. התובע טוען כי יזדקק למלווה כל עת שיבקש לנסוע לחו"ל. לפי חישוביו מגיע לו פיצוי בסכום של 101,565 ₪ עבור נסיעה פעם בשנה, לפי הוצאה מוגברת של 333 ₪ לחודש ו-4,000 ₪ לשנה. בעבר הוא נסע פעמיים לירדן עם מלווה, לו שילם כל פעם 300$ ובסה"כ כ-2,700 ₪. הנתבעות טענו, שבכתב התביעה לא הופיע ראש נזק זה, ולפיכך אין לפסוק לו פיצוי עבורו. לחילופין, טוענות הן כי התובע לא הוכיח נזק זה, מאחר שאינו זקוק להשגחה. מקבלת אני את עמדתן של הנתבעות, כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת, שהתובע יזדקק למלווה לחו"ל, אשר ישמור עליו במשך כל שעות היממה. המומחים לא קבעו, כי יש צורך בהשגחה וטיפול צמודים, או כי התובע מסוכן לעצמו ולסביבתו. יש להניח כי התובע היה, גם אלמלא מומו, נוסע בלווית אשתו או בן משפחה. אלה יוכלו לעזור לו בסידורים לפני הנסיעה ובעת השהות בחו"ל. התובע העיד כי כאשר טייל לירדן, הוא נזקק למלווה. על פי העדויות שבתיק, נלוו אליו אשתו ובני משפחתו, ולא שוכנעתי כי הוא היה זקוק לעזרה נוספת. לפיכך, התביעה בראש נזק זה נדחית. נסיעות וניידות לעתיד 32. התובע טוען כי הוא סובל מצליעה בהליכה, וכי יקשה עליו ללכת למרחקים גדולים. הוא אינו מורשה, בשל מצבו הנפשי, להחזיק ברשיון נהיגה. יקשה עליו מאוד לנסוע בתחבורה ציבורית. התובע מבקש כי ייפסק לו פיצוי של 1,632 ₪ לחודש, ובסך הכל כ-497,760 ₪ לעתיד, וזאת בגין נסיעה במוניות לפי 500 קמ"ש לחודש. לסכום זה הגיע התובע על פי חוות דעתו של המומחה מטעמו, משה קצין. הנתבעות הגישו חוות דעת של השמאי בועז מוגילבקין. לעמדתו, לא היתה פגיעה ביכולת הניידות של התובע, למעט הגבלתו לקבל רשיון נהיגה. דעתי היא, שהתובע אינו זקוק לרכב עקב פגיעתו. יש לראותו כמוגבל בהליכה מרובה, אולם במילא היה לו, או שהוא היה רוכש, רכב משפחתי. אולם, כן יש להתחשב בכך שהוא יזדקק לנסיעות מרובות יותר, אותן אני מעמידה על סכום גלובאלי של 40,000 ₪. הסעות בשכר לבית החולים 33. התובע גר בכפר ג'ת, המרוחק מרחק נסיעה של כ-40 דקות עד בתי החולים מאיר ולוינשטיין. אחיו טענו, כי התובע נזקק לעזרתם בעת ששהה בבית החולים וכי הם התייצבו אצלו כמעט מדי יום ביומו. כמו כן, עם הימשכות אשפוזו, סיכמו אחיו של התובע עימו, כי יטפלו בו תמורת שכר. התובע דורש החזר הוצאות עבור נסיעות והסעות וכן עבור חניות בסכום של בסכום של 90,000 ₪. אינני מקבלת את הגרסה, לפיה התובע הוסע תמורת שכר על ידי אחיו. ניתן להניח כי כל המשפחה התגייסה לעזרה, וכי בחלק מהזמן לווה על ידי אשתו. אני מעמידה את הוצאות הנסיעה והחניה לעבר על הסכום של 10,000 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מאמצע התקופה, יעמוד סכום הנזק על 11,619.58 ₪ להיום. אפוטרופוס 34. התובע טוען כי הוא זקוק לאפוטרופוס לשם ניהול ענייניו, דאגה לרווחתו ולהשקעה נכונה של כספי הפיצויים. אחיו של התובע, אוסמה, מונה ביום 28/11/01 כאפוטרופוס, וזאת על פי בקשת המשפחה בבית הדין השרעי. לפי תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים), התשמ"ט-1988, לא יעלה שכרו החודשי של האפוטרופוס על 894 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף אגרת בקורת פרטה בסכום של 267 ₪ ואגרת דו"ח שנתי בסך 535 ₪. התובע חשב את נזקו זה בסכום של 262,910 ₪ לעתיד, כאשר עליו יש להוסיף אגרות 13,598 ₪. לעבר הוא טוען כי מגיע לו 20,000 ₪, ובסך הכל העמיד את נזקו על 296,508 ₪. הנתבעות, טוענות, כי התובע אינו זקוק לאפוטרופוס, ושאשתו מסוגלת לנהל את הבית יחד עימו. המינוי בבית-הדין השרעי היה על פי בקשת אחיו, לפיכך בית הדין לא עמד כלל על השאלה אם יש צורך במינוי כזה. התובע גם לא חקר את המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט בשאלה זו, ואף אם היתה קביעה של בית המשפט כי התובע אינו מסוגל לנהל את ענייניו, הרי אשתו תוכל לעשות זאת, והיא אינה זכאית לשכר כלשהו, כפי שכתב השופט ריבלין בספרו "תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים" (גדין הוצאה לאור, 1999), בעמ' 888-879: "לעתים ניתן לחסוך הוצאה מיוחדת זו אם מפקידים בידי מי שמטפל במערער, לרבות בן משפחה, גם את הטיפול בעניינים אלה, ולחסוך בדרך זו את הצורך בתשלום נפרד ל"אפוטרופוס" או "מנהל כספים" נפרד". עמדה זו, של הנתבעות, מקובלת עלי. אשת התובע, וכן מי שיעבוד כעוזר או משגיח לאותן שעות שאקבע עבור התובע, יוכל גם לעזור לו בניהול ענייניו כמו ליווי לבנק ובדיקת חשבונותיו יחד אתו (וראו: תא (חי') 92 /211 שרון גלט נ' ברוך כהן, דינים מחוזי ל"ג(9) 139). אלא, שעל אף הכתוב לעיל, אני פוסקת לתובע סכום גלובאלי, כפיצויי עבור תשלומים או מתנות שיצטרך להעניק לבני משפחתו, אשר יקדישו מזמנם כדי לעזור לו ולאשתו לנהל את היחידה המשפחתית של התובע, בסכום כולל של 15,000 ₪ לעבר ולעתיד. ספורט נכים בעתיד 35. התובע טוען, כי הוא יזדקק למתקני ספורט ולעיסוק בספורט לנכים. התובע העמיד את נזקיו תחת ראש נזק זה על הסכום של 40,000 ₪. הנתבעות טוענות, כי התובע לא טען לנזק זה בכתב תביעתו, והוא אף לא שכנע שעקב נכותו הוא יזדקק לספורט. אכן, לא הוכח לפניי כי התובע זקוק לספורט על מנת להיטיב עם מומו. המומחים לא נשאלו לעניין זה. לא הוכח כי התובע עסק בספורט כלשהו לפני התאונה, וכי על מנת להמשיך לעסוק בו הוא זקוק להוצאה נוספת. בנסיבות אלא, התביעה תחת ראש נזק זה נדחית. הוצאות רפואיות, טיפול נפשי ותרופות, לעבר ולעתיד 36. התובע טוען, כי הוא יזדקק לתרופות מעבר לסל הבריאות, כמו משככי כאבים עקב כאבי הראש, הסחרחורת והטנטון, או תרופות פסיכיאטריות, אותן יצטרך לרכוש בעצמו ולא באמצעות קופת החולים. התובע טען, כי את התרופות הפסיכיאטריות הוא קונה באזור מרוחק מביתו, כדי שמצבו הבריאותי לא יתגלה באזור מגוריו. התובע העריך את הוצאותיו אלה בסכום של 200 ₪ לחודש. התובע אף מקבל טיפולים פסיכיאטריים מזה כשלוש שנים. העלות עבור 3 טיפולים בחודש היא 510 ₪. התובע מבקש כי ייפסק לו עבור טיפולים פסיכיאטריים עד הגיעו לגיל 80. סה"כ מבקש התובע עבור נזק זה, סכום של 155,550 ₪. יצוין כי לגבי העבר לא הציג התובע קבלות עבור טיפולים פסיכיאטריים מעבר לקבלות על הסכום של 2,200 ש"ח ושל 800 ₪. הנתבעות טענו, כי התובע יוכל לקבל את הטיפולים ואת התרופות להן הוא נזקק, במימון של קופת החולים. הן הציעו לפצותו תחת ראש נזק זה בסכום גלובאלי של 10,000 ₪. אכן את רוב התרופות יקבל התובע מקופת-החולים שבה הוא מבוטח, והוא הדין לגבי הטיפולים הפסיכיאטריים. אולם, פגיעתו הפסיכיאטרית היא ניכרת. לגבי חלק מן הטיפולים יצטרך ודאי לשאת בעלותם, והוא הדין בתרופות שירכוש מדי פעם משום שלא ניתן יהיה לקבלם במימון קופת-החולים. לפיכך, אני פוסקת לו סכום גלובאלי של 40,000 ₪ לעבר ולעתיד. עוד טוען התובע, כי יש לפסוק לו סכום של 8,000 ₪ עבור החלפת משקפיים. מאחר שלא הוכרה לו נכות בעיניו עקב התאונה, התביעה להחזר זה נדחית. הוצאות נוספות לעבר 37. התובע טוען כי בעת ששהה בבית החולים נזקק לאוכל נוזלי מיוחד, בסכום המוערך על ידו ב-50,000 ₪. כן נזקק להוצאות עבור נסיעה וחניה בסכום של 90,000 ₪. לא שוכנעתי, כי התובע נזקק לאוכל מיוחד נוסף על זה שסופק לו בבית החולים. גם כאשר שהה בבית, ניתן להניח, שאם היה זקוק לאוכל נוזלי, הוא הוכן לו על ידי בני משפחתו. עוד טוען התובע, כי על הנתבעות להחזיר לו את הוצאות הטלוויזיה לה נזקק בבית החולים לוינשטיין בסכום של 583 ₪ נכון ל-1/9/98. הנתבעות טוענות כי אינן חייבות לפצותו עקב נזק זה. נראה כי חלק נכבד מאורח חיינו הוא הצפייה בטלוויזיה, ואין לשלול בילוי זה גם ממי שנפגע. לפיכך אני מורה על החזר הוצאה זו בסכום של 700 ₪ להיום. טענה נוספת של התובע, כי הובלתו לבית החולים באמבולנס עלתה לו 200 ₪ ובדיקה בבית החולים רמב"ם עלתה לו 672 ₪. לעניין זה מקבלת אני את עמדת הנתבעות, כי אלו הם סכומים שקופת-החולים היתה צריכה לשאת בהם. הפסד דמי תיווך ודמי שכירות 38. התובע הציג הסכם שכירות, וטען כי בסמוך לפני התאונה, הוא התקשר בחוזה שכירות במטרה להתגורר עם אשתו בנגב, מקום בו לימד. התובע טוען, כי שילם עבור דמי תיווך 1,700 ₪ ליום 9/8/98, וכן הוציא עבור דמי השכירות 20,340 ₪ (לפי 450$ לחודש) לתקופה החל מ-25/8/98 ועד 1/7/99. הנתבעות טענו, כי הסכם השכירות שהוצג אינו חתום, וכי שמותיהם של הבעלים לא צוינו בו. עוד טענו הנתבעות, כי לא הוכח שהתובע אכן שילם סכומים אלה: לא הוצגו קבלות ולא המחאות שנפרעו. סבורה אני, כי משאירעה התאונה, ותוצאותיה הקשות היו ברורות לבני המשפחה, היה עליהם לדאוג לביטול ההסכם באופן מיידי ולהשכרת הדירה לאחר. בנסיבות אלה, לא הוכח לפניי כי הם לא פעלו כך וכי התובע נאלץ אכן לשלם סכומים אלה. יצוין גם, כי בהסכם כתוב שהמפר אותו ישלם לצד האחר 900 $ כפיצוי מוסכם מראש. לא הוסבר לי מדוע בעל הדירה לא הסתפק, בנסיבות, בפיצוי זה. לסיכום דיון זה, לא שוכנעתי כי התובע הוציא הוצאות אלה, ולפיכך, התביעה להחזר דמי שכירות, נדחית. באשר לדמי התיווך, מקבלת אני את עמדת הנתבעות, כי גם תשלום זה לא הוכח: על פי ההסכם, על הצדדים לשלם דמי תווך ל"תיווך עידן", ואילו הקבלה שהוצגה היא ל"מוניטין קניה מכירה והשכרה של דירות ועסקים". כאמור, הסכם השכירות אינו חתום. בנסיבות אלה, קובעת אני כי גם התשלום של דמי התיווך והקשר שלו להסכם, שנטען כי בוטל, לא הוכח, ולפיכך, התביעה בראש נזק זה נדחית. עזרת הזולת בעבר ובעתיד 39. התובע תבע פיצוי בגין עזרת המשפחה, לה נזקק באופן יום יומי במשך כ-300 ימי אשפוז. תביעתו תחת ראש נזק היא ל-700,000 ₪. מקבלת אני את טענת התובע, כי המשפחה עזרה לו, הסיעה אותו, סעדה אותו ליד מיטתו ודאגה לכל צרכיו. אולם, סבורה אני כי הסכום שנתבע הוא מוגזם ביותר, שכן חלק מהזמן שהו ליד מיטתו אשתו ובני משפחה אחרים, שלא הוכח כי עבדו. עבור התקופה בה שהו בני המשפחה ליד מיטתו ובעת תהליך ההחלמה הארוך בבית לוינשטיין, אני פוסקת לתובע סכום גלובאלי של 80,000 ₪ להיום. 40. עוד טוען התובע, כי מאז התאונה הוא נזקק להשגחה יומיומית. אחיו של התובע, אשתו וחברו, העד פארוק ג'רה, וכן הרופא המטפל, הפסיכיאטר דר' פואד ח'רבט, תיארו את התובע כשבר כלי, שאינו מסוגל כלל לתפקד וזקוק להשגחת הזולת בפעולות היום-יום, וכדי שלא יפגע בעצמו או באחרים על ידי מעשה או מחדל הנובעים ממצבו השכלי. התובע טוען כי הוא זקוק למטפל למשך כל שעות היום. העזרה לה הוא נזקק כוללת השגחה במשך שעות היום, הלבשה, האכלה, ועריכת קניות. התובע תבע עבור עזרת צד ג' לעתיד כ- 4,575,000 ₪. לא שוכנעתי, כי התובע זקוק להשגחה צמודה במשך כל היום. התובע הוא עצמאי בפעולות היום-יום. יצוין כי גם תביעתו למל"ל לשירותים מיוחדים נדחה. התובע זקוק, לדעתי, בשלב זה כאשר הוא מצוי באבל פתולוגי, להשגחה מסוימת, שניתן לספקה על ידי אשתו ובני משפחתו האחרים. להמשך חייו, אני סבורה כי צרכיו לליווי, ביצוע עבודות שגבר נוהג לבצע בביתו ובממוצע עד גיל 75, יסופקו על ידי אדם שיועסק מידי פעם ובאופן לא קבוע. אותו אדם יבצע גם את העבודות שגבר נוהג לעשות בביתו, ושנמנע מהתובע לעשותם עקב מצבו הבריאותי בגין התאונה. אני מעריכה צורך זה ב-8 שעות חודשיות. עלותו החודשית של עוזר ומשגיח למשך 8 שעות חודשיות ולפי 25 ₪ לשעה, תהא 200 ₪ לחודש. התמורה של 25 ₪ לשעה, כוללת גם תשלום עבור זכויות סוציאליות, מתנות, תשלומי הביטוח הלאומי וכיוצ"ב, והוא הוצע על ידי התובע. סכום זה ישולם לתובע עד הגיעו לגיל 70, גיל בו במילא יציאותיו יהיו פחותות יותר, ובמילא לא היה יכול לבצע עבודות מיוחדות בביתו. החל מתום ימי האשפוז, מ- 1/2000 לערך ועד היום יעמוד הפיצוי, בתוספת ריבית חוקית החל מאמצע התקופה, על 13,815.88 ₪. סה"כ הפיצוי לעתיד, החל מהיום ועד לגיל 70, יהיה 53,466.57 ₪. תגמולי המל"ל 41. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתובע כנכה כללי. התובע טוען שאין לנכות מן הפיצויים המגיעים לו את תגמולי המל"ל, כיוון שהם כוללים גם תגמולים עבור נכויות אחרות (מפנה לרע"א 3953/01 פרלה נ' אליהו, פ"ד נז(4) 350). התובע טוען, כי הנכויות הנוספות הן שזיכו אותו בתשלום תגמולים, ואלמלא הן, הוא לא היה מגיע לאחוזי הנכות המזכים אותו בתשלום קצבת נכות כללית. לחילופין מבקש התובע לנכות רק 70% מתגמולי המל"ל. הנתבעות טוענות כי עיקר הנכות נובעת ממצבו הנפשי, ולפיכך יש להורות על ניכוי כל הגמלה. לחילופין הן טוענות, כי יש לנכות כ-45% מהגמלה ובסה"כ כ-414,036 ₪. על פי ההלכה שברע"א 3953/01 לעיל, גם אם הנכות שנגרמה עקב התאונה גרמה לכך שאחוזי הנכות של הניזוק, הכוללים את אלה שנגרמו בתאונה ואת אלה שנגרמו ללא קשר לתאונה, עלו על הנדרש כדי שהמל"ל יחויב על פי דין לשלם גמלה, הרי המזיק ישלם רק כדי חלקו באחוזי הנכות. לתובע נקבעו, כאמור, 75% נכות במל"ל. הנכות שהוכרה עקב התאונה היא 30% בגין PTSD, 10% בגין כאבי ראש ו-5% בגין אינסומניה. סה"כ 45%. נכות זו מהווה 60% מהנכות שהוכרה על ידי המל"ל. מכאן שיש להורות על ניכוי של 60% מהגמלה שמשולמת לתובע בגין נכות כללית. על פי חוות דעתו של האקטואר שי אופיר, תגמולי המל"ל מחושבים ל-16/8/04 היו 985,690.85 ₪. סכום זה, כשהוא משוערך להיום ובתוספת ריבית חוקית החל מאמצע התקופה, עומד על 1,180,054.80 ₪, כש-60% מתוכם הם 708,032.88 ₪. תשלומים תכופים 42. לתובע שולמו התשלומים התכופים שלהלן: א. 24,059 ₪ ביום 31/10/98, ומשוערך להיום יעמוד הסכום על 27,133.55 ₪. ב. 16,404 ביום 13/12/98 ומשוערך להיום 17,959.16 ₪. ג. 25,000 ₪ ביום 31/01/99 ומשוערך להיום 27,008.01 ₪. ד. 92,956 ₪ ביום 29/4/99 ומשוערך להיום 101,861.85 ₪. ה. 62,079 ₪ ביום 11/1/00 ומשוערך להיום 66,175.98 ₪. ן. 27,089 ביום 15/1/01 ומשוערך להיום 28,876.77 ₪. ז. 22,754 ₪ מיום 13/3/02 ומשוערך להיום 23,662.39 ₪. ח. 40,000 ₪ מיום 2/12/03 ומשוערך להיום 40,080.16 ₪. סה"כ סכום התשלומים התכופים שיש לנכות עומד על 332,757.87 ₪, ובתוספת ריבית חוקית החל מאמצע התקופה עומד הסכום על 384,924.70 ₪. שכ"ט המומחים 43. הנתבעות מבקשות לחייב את התובע עבור שכר הטרחה של דר' מירז ושל פרופ' עינת. סה"כ כ-4000 ₪. סבורה אני כי על התובע לשאת בהוצאות הזמנתו של פרופ' עינת לחקירה נגדית, ואני מעמידה את הסכום על 2,000 ₪ להיום. יש להפחית סכום זה מסכום הפיצויים המגיע לתובע, והנתבעות יעבירו אותו למומחה, במידה ועדיין לא שלמו אותו. לסיכום 44. לסיכום, אלא הפיצויים שאני פוסקת לתובע: א. בגין כאב וסבל 186,675.34 ₪. ב. בגין הפסדי העבר 207,268.79 ₪. ג. בגין הפסדי העתיד 979,645.93 ₪. ד. הפסד תנאים סוציאליים לעבר 17,045.36 ₪. ה. הפסד תנאים סוציאליים לעתיד 104,738.91 ₪. ו. הפסד פנסיה 113,211.82 ₪. ז. הוצאות ניידות לעבר ולעתיד 51,619.58 ₪. ח. הוצאות לטובת קרובי משפחה 15,000.00 ₪. ט. הוצאות רפואיות לעתיד 40,000.00 ₪. י. הוצאות נוספות לעבר 700 ₪. יא. עזרת הזולת לעבר ולעתיד 147,282.45 ₪. סה"כ 1,863,188.18 ₪. מסכום זה יש להפחית את סכום התשלומים התכופים 384,927.70 ₪. כן יש להפחית את תגמולי המל"ל בסכום של 708,032.88 ₪. כמו כן יש להפחית את שכר הטרחה לפרופ' עינת בסך 2,000.00 ₪. סה"כ יתרה לתשלום 768,227.60 ₪. אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע את הסכום של 778,227.60 ₪. לסכום זה יתווספו הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהסכום הנ"ל ובתוספת מע"מ. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי כח הצדדים. ניתן היום ח' באייר, תשס"ה (17 במאי 2005) בהעדר הצדדים. שושנה שטמר, שופטת רפואהתאונת דרכים