בפני תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בה חלוקים הצדדים באשר לנזקו של הנפגע כתוצאה מהתאונה. רקע כללי והשתלשלות העניינים התובע יליד 18.8.1989 וכיום תלמיד תיכון, נפגע בתאונת דרכים ביום 6.11.01. כאשר בזמן היותו הולך רגל, נפגע מרכב בו נהג מר סופר עראקי אבירן (הנתבע 1) [להלן: "התאונה"]. התובע נפגע בתאונה, ונזקיו הרפואיים הוערכו ע"י שני מומחים מטעם בית המשפט. מומחה בתחום האורטופדיה, פרופ' נרובאי עליו הסכימו הצדדים, אשר קבע נכות צמיתה בשיעור עשרה אחוזים ונכות אורטופדית בשיעור של 10% שנקבעה על ידי פרופ' שפיר. חוות דעתו של פרופ' נרובאי 1. לתובע נגרם שבר אפיפיזיוליזיס של קצה תחתון של הטיביה בשתי הגפיים התחתונות עם שברים של הפיבולה, שבר ללא תזוזה של הרדיוס הימני, שבר ללא תזוזה של האזור המקורב של עצם הזרוע ושל הסקפולה, ופצע עם כוויה בבטן. התובע התלונן בשעת בדיקתו על ידי פרופ' נרובאי על כאבים בכתף ביד ימין וברגל ימין, קושי בריצה ובהליכה, הרגל נוטה ימינה, לא מסוגל לסחוב חפצים כבדים, והצלקות מפריעות לו. בבדיקה מצא פרופ' נרובאי תנועתיות מלאה בכתף אין דלדול שרירים גם בפרק כף היד אין שינוי צורה והתנועתיות מלאה. ברגל ימין קיימת הגבלה קלה בתנועתיות ובכיפוף ביישור ובאינברסיה עם התעבות קלה של הקרסול. ברגל שמאל התנועתיות מלאה. בצילומי הרנטגן השבר של הרדיוס הימיני והשברים של הכתף היו ללא תזוזה היו לו שברים אפיפיזיוליזיס בקצה התחתון של הטיביאה בשתי הרגליים שהתחברו אך קיימת אי סדירות קלה ברגל ימין. בקרסול שמאל קיים ולגוס מזערי. פרופ' נרובאי התייחס בחוות דעתו רק לנכות האורטופדית בקבעו כי ההערכה של הצלקת וההפרעות בבטן צריכה להינתן על ידי רופא פלסטיקאי. לאור זאת קבע פרופ' נרובאי שבכתף ימין ובפרק כף יד ימין לא נשארה כל נכות. בקרסול שמאל העריך את דרגת הנכות הצמיתה בשיעור של 2% לפי סעיף 35 (1) בין א' ל ב' עבור קרסול שמאל 8% נכות לפי סעיף 35 (1) בין א' ל ב' ובסה"כ העריך פרופ' נרובאי את נכותו בשיעור ש 10% נכות לצמיתות מבחינה אורטופדית כתוצאה מהאירוע מיום 6/11/01. חוות דעתו של פרופ' שפיר 2. התובע התלונן בפני פרופ' שפיר על צלקת מכוערת במותן, הוזהר מפני חשיפה לשמש, מדי פעם גרד בצלקת. בבדיקה מצא פרופ' שפיר צלקת שמתחילה כ 6 ס"מ מקו האמצע של הבטן כ 6 ס"מ מתחת לטבור ומגיעה עד קו בית השחי האחורי. ארכה של הצלקת 29 ס"מ ורחבה לרוב ארכה כ- 3 ס"מ ובקטבים 5 ס"מ אסימטריה קלה בקונטור של הבטן בין ימין לשמאל כאשר אזור הצלקת מושטח במידת מה לעומת צד ימין. הקטע הרחב של קדמת הצלקת X6 5 ס"מ, קרח מחוספס וקמוט. אזור נטילת העור בירך נרפא היטב כמעט לא נותר סימן מכוסה בשער. חוות דעתו של פרופ' שפיר מתייחסת אך ורק לצלקת שנותרה מהשפשוף במותן שעבר השתלת עור כל שאר הפציעות היו כרוכות בשברים סגורים שלא הותירו צלקות. פרופ' שפיר קובע כי הצלקת מהווה מפגע אסטטי בלבד חלק מהכיעור נובע מצבעו הכחלחל של חלק מהצלקת בהיות הצלקת יחסית טרייה מהניתוח האחרון סביר כי צבע זה יבהיר והצלקת תהא בצבע העור ותהא פחות בולטת לעין בשל כך. בגין צלקת מכוערת במותן עקב שפשוף עמוק סבור פרופ' שפיר כי נכותו לצמיתות של התובע היא בשיעור של 10% לפי סעיף 75 (1) ב' בספר התקנות. דיון 3. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לקרות התאונה ו/או אחריותה של מבטחת הנתבע מס' 1 בביטוח חובה, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, בתשלום נזקיו של התובע, גדר המחלוקת הוא כאמור כימות כספי של נזקי התובע כתוצאה מהתאונה. בהתאם לחוות הדעת הרפואיות, נכותו הרפואית המשוקללת מגיעה לשיעור של 19%. אשר על כן יש לדון בכל אחד מאבות הנזק וליתן לו ביטוי כספי. הנכות התפקודית 4. מהנכות הרפואית יש לגזור את נכותו התפקודית של התובע, דהיינו מה השפעתה העכשווית והעתידית של הנכות הרפואית על תפקודו של התובע בחיי היום יום. הצדדים חלוקים בשאלה זו שיש בה להשפיע על הנזק ברוב אבות הנזק. טענות התובע לעניין הנכות התפקודית 5. לפני התאונה היה התובע בן 12 וחצי , ילד בריא עם חברים ומגוון פעילויות כילדים אחרים בני גילו. כתוצאה מהפגיעה בתאונה ומהנכות שנותרה לו, נותר עם כאבים חזקים ותמידיים ועם מגבלות בתנועה אשר גורמים ויגרמו לו קשיים רבים בתפקוד היום-יומי. לטענת התובע הוא מתקשה בביצוע פעולות אלמנטאריות כגון הליכה, ישיבה ממושכת וריצה וכן שימוש ביד ימין, ולמעשה מתקשה בביצוע מטלות בהן הוא נדרש להפעיל כח פיזי כמו הרמת חפצים וכיו"ב. התובע הינו תלמיד במגמת גרפיקה בביה"ס התיכון והוא הצהיר בבית המשפט ובתצהירו כי הוא מבקש לעסוק בתחום זה בעתידו. חלק מהמטלות הכרוכות בעבודה זו קשורות לישיבה ועמידה ממושכות וכן עבודה על מחשב, שרטוט, איור וציור, וכבר עתה, מתקשה התובע, לאור מגבלותיו בביצוע כל הנ"ל, ויחסית לחבריו לכיתה הוא נחשב איטי יותר. ברור שגם בעתיד, לאור נכותו הצמיתה, יהיו לכך השפעות רבות. עוד מוסיף התובע וטוען שגם בהתעלם מקשייו הנוכחיים ניתן לומר בוודאות כי הגזירה בין אופיין של פגיעותיו לתפקודו פשוטה. אדם המנוע מביצוע פעולות פשוטות בחיי היום-יום, מתפקד בצורה מוגבלת בלבד ולכך השפעה על כל תחומי חייו. ברור שאדם המתקשה בעמידה, הליכה וכל פעולה הקשורה להפעלת רגליו, לא יוכל לתפקד בעבודה כאדם רגיל וסופו של דבר יש לזכור כי הגפיים הינם "כלי עבודה" בגופנו, אף יותר מאברי גוף אחרים. התובע מוסיף וטוען כי מגבלותיו מקרינות לחיי הפנאי שלו. התובע יתקשה בביצוע מטלות הכרוכות במשק בית, ביצוע דברים פיזיים הקשורים להנאות כמו פעילויות ספורטיביות, מציאת בת זוג וכיו"ב. לשיטת התובע פגיעת גפיים תחתונות הינה פגיעה קריטית שכן כמעט כל איש מקצוע נדרש לשימוש בגפיו התחתונות בצורה מוגברת כחלק מתנאי עבודתו. זאת ועוד, אופייה של פגיעת התובע מקטין בצורה משמעותית את אפשרויות הקריירה העתידית של התובע. גם הצלקת המכוערת הינה בעלת השפעה גדולה על התובע ועל אורח חייו. הצלקת מפריעה לתובע בגלל הכיעור, הגירודים, הנפיחות והאדמומיות שהיא גורמת לו וכיו"ב. לאור כל הנ"ל ובהתחשב בעובדה שכבר עתה מצוי התובע בפיגורים בלימודיו, מציע התובע לקבוע כי נכותו התפקודית גבוהה מהרפואית ויש להעמידה על שיעור של 25%. טענות הנתבעת לעניין שיעור הנכות התפקודית 6. לאור קביעת המומחה יש לדחות את כל טענות התובע בנוגע למגבלה שאינה בקרסוליים, שכן המומחה בתחום האורטופדי קבע שלתובע אין כל מגבלה בכתף ו/או בכף היד כפי שניסה לטעון. הנתבעים טענו כי נכותו של התובע הינה רפואית, ואין בהגבלה קלה בתנועיות קרסול רגל ימין בלבד, כדי להוות נכות בעלת משמעות תפקודית, ובוודאי שאין הנכות התפקודית עולה על הנכות הרפואית כנטען בסיכומי התובע. התובע העיד כי תוכניותיו הן לעסוק בתחום הגרפיקה, מגמה אותה לומד כעת בתיכון, תחום שאינו כרוך במאמץ פיזי כלשהו. המדובר בעבודה שמתבצעת בישיבה במשרד מול מחשב, ואין כל סיבה נראית לעין שתהיה בנכותו הרפואית המינימאלית כדי להגבילו במאום, גם אם יבחר תחום עיסוק אחר. כירורג פלסטי אשר העניק לתובע 10% נכות בגין צלקת במותן, כשהמומחה מציין כי "היא מהווה מפגע אסתטי בלבד" {(פרק דיון בחוות הדעת. הנתבעים טענו כי לאור מיקום הצלקת (במותן - אזור מוסתר)} וקביעת המומחה, אין לאחוזי הנכות שנקבעו כל רלוונטיות בחישוב הפיצוי ברכיבי הנזק השונים, מלבד ברכיב כאב וסבל. המומחה מתייחס לעניין הניתוחים לשיפור פני הצלקת אותם החליט התובע לעבור, כשלדעתו אין להם מקום ולא יוכלו להביא למצב של שיפור הצלקת במידה משמעותית. הכרעה לעניין הנכות התפקודית 7. הכלל הוא שקביעת שיעור הנכות התפקודית נעשית לאור הכללים שהתווה בית המשפט העליון בע"א 746/81, 760 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' מ' זדה, קטין, ואח'; מ' זדה, קטין, ואח' נ' המועצה המקומית נחלת יהודה, פ"ד לט (1) 19 בעמ' 24, מפי השופטת שטרסברג-כהן: "מאחר שבקטין עסקינן, אין בידינו נתונים כלשהם להערכת הפסד השתכרותו הצפויה. מאחר שעתידו לפניו וכל הערכה בקשר למסלול המקצועי בו יבחר בעתיד ומידת ההפרעה שנכותו תגרום לו יהיו בגדר ניחוש.... מחד גיסא, יכול שמפאת העובדה שהתאונה קרתה בשנות חייו הראשונות, ינותב הוא במומו לבחירת מקצוע שבו תהיה לנכות השפעה קטנה, אם בכלל. מאידך גיסא, הנכות היא משמעותית, ואין ספק שהיא תגביל את הקטין בבחירת מקצוע, הן בכך שתסגור בפניו חלק מהמקצועות ומהעיסוקים, שהיו פתוחים בפניו אלמלא מומו, והן מחמת שהיא עלולה להפריע לו במידה זו או אחרת בתפקידו בעבודה בה יעסוק בעתיד. מטעמים אלה אין ללכת בדרך המוצעת על-ידי בא-כוח הקטין ולערוך חישוב הפסד השתכרות צפוי, על-פי אחוזי הנכות במלואם, מהשכר הממוצע במשק... מאידך גיסא, לא יהא זה נכון לקבוע כפי שמבקש בא-כוח המועצה, שאין לפסוק לקטין פיצוי בגין הפסד השתכרות. הדרך הנכונה, בנסיבות המקרה שלפנינו, בהתייחס לכל האמור לעיל, היא הליכה בדרך הביניים...". אותה דרך ביניים הותוותה בע"א 89/ 61 מדינת ישראל נ' שלום אייגר (קטין) מה (1) 580, עמוד 591-592 (להלן עניין איגר). בעניין איגר נקבעה לתובע נכות אורטופדית בשיעור 65% בגין קטיעת רגל, וכב' ביהמ"ש לקח בחשבון נכות תפקודית בשיעור 40% בלבד, וכך נכתב בעניין איגר הנ"ל: "אולם גם אם משמשת הנכות הרפואית "מפתח", אין משמעות הדבר, כי בכל מקרה על הנכות התפקודית להיות זהה לנכות הרפואית. יש שעל-פי ההיגיון וניסיון החיים נשללת חפיפה אשר כזאת, בהתחשב, בין היתר, במהות הפגיעה ובנתוניו של הקטין, וקביעת ההפרש (אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה) תהיה אז בגדר שומתו של בית המשפט". בענייננו מדובר בקטין שהיה בן 12 בעת אירוע התאונה, והיום בן 17 וארבעה חודשים. אין כמובן לדעת מה יעשה התובע לכשיתבגר ובמה יעסוק. קשה גם להשליך מנטיותיו התעסוקתיים עתה ולחזות את עיסוקו לכשיתבגר. קביעת נכות תפקודית או ליתר דיוק ניסיון לכמת את המגבלות התפקודיות עקב התאונה מחייבים התייחסות לתחומי עיסוקיו של התובע, דבר שהוא ספקולטיבי כשמדובר בקטין שאין לו כל רקורד תעסוקתי או לימודי, לצורך רכישת מקצוע לשם השתכרות. אם היה מדובר בבגיר שעובד בעבודה זו או אחרת, ניתן היה לגזור את השפעת הנכות הרפואית על מצבו התפקודי. ככל שמקצועו של התובע דורש יותר הפעלה של האיבר הפגוע, יתקיים יחס ישר בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית וההפך. כשמדובר בקטין שעדיין לא נכנס למעגל העבודה כל קביעה של נכות תפקודית היא מטיבה וטבעה קביעה ספקולטיבית. אשר על כן לאחר ששקלתי את הדברים ראיתי לקבוע, לטובת התובע, כי הנכות הרפואית האורטופדית בשיעור של 10% משקפת גם את נכותו התפקודית. באשר לנכות בתחום הפלסטיקה בשיעור של 10%. לאור חוות דעתו של פרופ' שפיר, לפיה אין לנכות זו כל השפעה תפקודית, היה זה מן הראוי שלא להתחשב בה כלל לצורך קביעת הנכות התפקודית. יחד עם זאת נוכח הסיכוי שאפשר שבכל זאת תהיה לצלקת השפעה תפקודית כל שהיא, ראיתי להתחשב בה במידה קטנה. ולכן בנסיבות העניין ראיתי להעמיד את הנכות התפקודית הכוללת בשיעור של 12% (ר' ע"א 8639/04 דולב נגד גבוע סולימן טרם פורסם). התוצאה היא שאני קובע שנכותו התפקודית המשוקללת של התובע תעמוד לצורך תחשיבים אלה (למעט כאב וסבל) בשיעור של 12%. כאב וסבל 8. התובע טוען בסיכומים שלאור חומרת פגיעתו של התובע, הסבל המתמשך, הטיפולים הפיזיותראפיים הרבים להם נדרש, אשפוז בן למעלה מחודש ימים, אשפוזים נוספים בגין סדרת הניתוחים שעבר וצפוי לעבור, ופרק הזמן שחלף מאז התאונות, יוצע לפצות את התובע , ע"פ נכות בשיעור 19%, בסך של 50,000 ₪. לשיטת הנתבעת מאחר שמדובר בחוק הפיצויים יש לבצע את הנכות על בסיס נכות בשיעור של 19% ו-15 ימי אשפוז בלבד, המביא לסך של 39,515 ₪. הדין הוא עם הנתבעים, לא ברור על איזה בסיס ראה ב"כ המלומד של התובע לחשב את הנזק במרכיב זה בשיעור של 50,000 ₪. הכללים לעניין זה נקבעו בחוק הפיצויים לפיכך יש לבצע החישוב על פי שיטת הנתבעת. דהיינו 19%. באשר לימי האשפוז התובע אושפז מיום התאונה 6/11/01 ועד ליום 21/11/01 - 15 ימים. לאחר כחודש ימים 18/12/01 אושפז במחלקת השיקום האורטופדי לשם קבלת טיפולי פיזיותרפיה והיה מאושפז עד ליום 20/12/01 דהיינו עוד שלושה ימים. אפילו אם מדובר באשפוז יום זכאי התובע שאלו ימנו עם ימי האשפוז {ר' לעניין זה ע"א 8452/02 פלוני נ' כהן נטלי (לא פורסם)}. בנוסף לכך עבר התובע עוד חמישה ניתוחים פלסטיים בגין כל ניתוח אושפז למשך 3 ימים (ר' סעיף 7-8 לתצהירו). לפיכך יש להביא בחשבון לצורך חמשת הניתוחים 15 ימי אשפוז נוספים. דהיינו תקופה כוללת של 33 ימי אשפוז. סך של 46,275 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין (על פי תחשיב שנעשה בעזרת תוכנת המשערכת). הפסד השתכרות 9. התובע טוען שמאחר שמדובר בקטין יש לקחת כבסיס השתכרותו של התובע את השכר הממוצע במשק, סך של 7,500 ₪ ברוטו ולאחר ניכוי מס הכנסה, בגבולות 6,500 ₪. התובע טוען שלאור גיל התובע ותפקודיות הפגיעה, מגיע פיצוי אשר בסיסו הפסד בשיעור נכותו התפקודית (25%) החודשית מגיל 21 ועד גיל 67 [משכר של 6,500.- נטו] לגבולות של 490,000 ₪. הנתבעת טוענת משמדובר בקטין יש מקום לישוב הפיצוי בשיטה הגלובלית ולא האקטוארית, וזאת בהתחשב במכלול הנתונים של התביעה נשוא הדיון: נכותו של התובע היא בעיקר בקרסול ימין ( % 10) בגין הגבלה קלה בתנועתיות. התובע כיום נער בן 17 שהמשיך במשך כ-5 שנים ממועד התאונה במסלול חייו הרגיל. התובע נחשב לתלמיד טוב, ולדברי אימו אף אובחן כילד מחונן. התובע בחר במגמת גרפיקה ומתעתד לעסוק בכך, מה שמוכיח שאין למגבלה הקלה בקרסול השפעה על אופן תפקודו המקצועי, ואין גם סיבה כי תהיה לה השפעה כזו בעתיד.התובע לא התכוון לעסוק בעבודה פיזית, ולכן אין ולא יכולה להיות לנכותו הרפואית המינימאלית השפעה על כושר השתכרותו. בקביעת סכום הפיצוי הראוי בראש נזק זה לקטינים רב הנסתר על הגלוי, ולכן המדובר בהשערה בלבד את שצופן העתיד. יש לקחת בחשבון כי כשמדובר בקטינים אין לנכותם כל השפעה על כושר ההשתכרות, ובכל מקרה בחלוף השנים מסתגלים למומם במיוחד משמדובר בנכות כגון זו שנגרמה לתובע בתיק זה. על כן טוענים הנתבעים כי בנסיבות יש לפסוק לתובע סך גלובלי של 50,000 ₪. לחילופין טוענים הנתבעים, במידה ובית המשפט יחליט לנקוט בשיטה האקטוארית כי אז יש לדחות את עמדת התובע, לפיה נכותו התפקודית היא בשיעור 25%. כמפורט לעיל, אין לצלקת במותן בגינה נקבעו לתובע 10% נכות פלסטית כל השפעה תפקודית, ולכן יש להתייחס אך ורק לנכותו האורטופדית בשיעור 10%. לאור מהותה של הנכות, נכותו התפקודית של התובע אף נמוכה מנכותו הרפואית לפחות במחצית. דהיינו הנתבעות מציעות לחשב את הפסד שכרו של התובע לעתיד בשיעור גלובלי של 50,000 ₪ או לחילופין של לבצע חישוב בהתאם לבסיס שכר ברוטו בשיעור של השכר הממוצע במשק לפי אחוז נכות של 5%. הכרעה לעניין הפסד השתכרות 10. העיקרון שנקבע בפסיקה הוא, כי בחישוב אובדן כושר השתכרותו של קטין מהווה השכר הממוצע במשק את בסיס החישוב ויפים לענייננו גם כאן דברים שנכתבו בעניין איגר הנ"ל: "לגבי קטינים שטרם הגיעו לגיל בגרות ושמסלול עבודתם והשתכרותם טרם התגבש וטרם ניתן לקבוע ביחס אליו קווים מייחדים, נקבע בפסקי-דין רבים, כי יש לערוך את החישוב על בסיס החישוב הקונוונציונאלי של מכפלת אחוז הנכות בשכר הממוצע במשק" קביעת בסיס זה מתבססת על אי הידיעה, באיזה מקצוע היה בוחר הקטין אלמלא התאונה, וכמה היה משתכר אז. קביעת הפסד השתכרות של קטין היא מאטרייה שבה רבים הניחושים וההשערות, ובה מתבקשים אנו למעשה לחזות עתיד שלעולם כבר לא יתממש. לפיכך נבחר קריטריון אחיד, יציב וסולידי, של השכר הממוצע במשק, אשר מפשט את הדיו ומונע ספקולציות, כמו אלו המושמעות עתה לפנינו, לפיהן מתבקשים אנו לפזר את הערפל ולחזות באופן ספציפי באיזו דרך היה הקטין הולך אלמלא התאונה. עם זאת, כשקיים נתון ספציפי נוסף, למשל, כושר אינטלקטואלי בולט או נטייה בולטת לתחום תעסוקה או אמנות מחד גיסא, או כאשר קיימת אי-בהירות באשר לנכות התפקודית, למשל, מאידך גיסא, כי אז ייטה בית המשפט לתקן את החישוב הקונוונציונאלי בדרך האומדן הגלובאלי, בהתאמה לנתוניו האינדיווידואליים של התובע, שעדיין אינם ניתנים למדידה מדויקת. למרות שהתובע שהעיד בפני ועשה רושם של נער נבון ואינטליגנטי, לא ראיתי במקרה דנן כי הוכח כושר אינטלקטואלי בולט, המוביל לנטייה לתחום תעסוקה שבו ישתכר מעבר לשכר הממוצע במשק. עניין שכרו של קטין נידון בהרחבה בע"א 10990/05 פינץ נגד הראל (להלן: עניין פינץ): משוואת הפיצוי מורכבת משלושה נתונים: בסיס השכר X שעור ההפסד X תקופת ההפסד. תקופת ההפסד המקובלת, שברגיל נוהגים לפיה, היא 46 שנים - מגיל 21 ועד גיל 67, שהוא גיל הפרישה הקבוע בדין. נתון זה, כמו שני האחרים, ניתן לסתירה באמצעות ראיות מיוחדות, ממשיות, הנוגעות למקרה הספציפי. אולם בהיעדר ראיות כאלה, תקומנה שלוש חזקות עובדתיות שתקבענה את שומת הפיצוי בעניינו של קטין: השכר הממוצע במשק, שיעור הפסד של 30% ותקופת השתכרות של 46 שנים. חישוב זה, המתמשך לאורך שנים רבות, משקלל את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, כמו-גם את הנתונים המשתנים בין אדם לאדם: תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, ועוד כיוצא באלה. התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של קטין לרבות הפסדי הפנסיה. לפיכך יש לבצע את החישוב של אבדן כושר עבודה על בסיס שכר ממוצע במשק. הפסד השתכרות בשיעור נכותו התפקודית 12%. לתקופה של 46 שנים (מגיל 21 ועד גיל 67) בהיוון כפול. סך של 203,803 ₪ {בסיס שכר ברוטו של 7,375 ₪ שכר ממוצע במשק שיעור מס של 14.63% (משערכת)}. הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה ושונות 11. התובע טען שבגין התאונה, הניתוחים והאשפוזים השונים, נדרש התובע להוצאות רבות וניכרות בגינן זכאי הוא לפיצוי. בין היתר נזקק להוצאות נסיעה וחנייה מרובות, טיפולים נפשיים בעלויות ניכרות, טלפונים, תרופות , לבוש חדש [מאחר וחלק גדול מגופו היה מגובס] , ריהוט חדש, [ הורי התובע קנו מיטה חדשה מאחר והמיטה הישנה לא התאימה לו כי כל גופו היה מגובס ] וכיו"ב. חשוב לציין כי התובע לא השכיל לשמור קבלה על כל הוצאה והוצאה אולם בכך אין כדי לאיין זכותו לפיצוי. קבלות חלקיות בעניין זה בסך של 19,859.- ₪ צורפו לתצהירי התביעה. באשר לעתיד, בהתאם לפגיעתו של התובע, כי גם בעתיד יזדקק לפיצוי בראשי נזק אלו וסה"כ מגיע הפיצוי המוצע בעבור העבר והעתיד יחדיו לגבולות של 50,000 ₪. הנתבעים דוחים את תביעת ההחזר המבוקש בגין פגישות אצל הפסיכולוגית, משלא מונה מומחה בתחום הפסיכיאטרי, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות בתחום זה. יתר על כן, לא ברור איזה טיפול עבר התובע ו/או משפחתו, והיותו קשור ו/או נובע מהתאונה, במיוחד שידוע כי בסמוך לתאונה נפרדו הורי התובע, ולאחר מכן אף התגרשו. באשר ליתר הקבלות, הרי שקבלות רבות צורפו בכפילות, וחלקן לא קריאות. התובע לא טרח לערוך חישוב מפורט וברור של הוצאותיו ולכן לא הוכיח את נזקו הנטען. לחילופין, טענו הנתבעים כי יש לפסוק סך של 5,000 ₪. הכרעה 12. לאור טיעוני הצדדים נראה כי נכון יהא לפסוק במרכיב נזק זה על בסיס אומדנא. מצד אחד זכאים התובעים שהנתבעים ישפו את נזקם בחלק מהרכיבים הנדרשים. מקובלת עלי טענת הנתבעים כי משלא מונה מומחה בתחום הפסיכיאטרי אשר קבע צורך כלשהו לטיפולים כאמור אין כל הצדקה שהנתבעים ישאו בעליות האמורות. לאור העובדה שלא ברור אם כל הקבלות שצורפו אכן הוצאו בגין התאונה, אולם נעלה מספק כי הוצאו הוצאות כל שהן בגינה, אני סבור כי מחד גיסא הגזימו התובעים משהעמידו נזקם במרכיב זה על סך של 50,000 ₪ ללא תשתית עובדתית ומאידך גיסא המעיטו הנתבעים בסכום ההוצאות שהוצאו בפועל. כך גם נתבעו הוצאות חניה ונסיעות של הורי התובע בנוסף להוצאות התובע אשר על כן ראיתי לפסוק במרכיב זה פיצוי על דרך האומדנא בשיעור של 15,000 ₪ כולל הוצאות נסיעה של הורי התובע נכון ליום מתן פסק הדין. תביעת המיטיבים 13. לטענת התובע מאחר שהינו קטין כאמור, נזקק בגין התאונה לסיוע מלא וצמוד של הוריו [ובעיקר אימו] בגינו הם זכאים לפיצוי. כבר ייאמר, על מנת להקדים "תרופה למכה" כי הפסדי והוצאות מיטיבים הינם ברי פיצוי במסגרת תביעתו של התובע בראש נזק זה, שכן הלכה פסוקה היא כי הנפגע זכאי לקבל נזקי המיטיבים וכי לא יעלה על הדעת כי המזיק ייהנה מטרחת המיטיב. עוד טוען התובע כי הפסיקה קובעת בעניין זה כי אין צורך כי המיטיבים יגישו תביעה ישירה כנגד המזיקה ולחילופין יגישו תביעה ביחד עם התובע. הפסדי שכר האם 14. לשיטת התובע הפסדיה של האם הינם ברי פיצוי ויש לשלם לאם משכורת בגין היעדרותה מהעבודה. אימו של התובע הינה בעלת עסק עצמאי לשירותי קייטרינג, עסק אשר היה בהתהוות והליך של גדילה. בגין התאונה, האשפוזים הממושכים, המעקבים הרפואיים, טיפולי הפיזיותרפיה והניתוחים, שהתה בצמוד למיטת בנה בביה"ח וגם כאשר היה בבית, נדרשה לעזור לו לא אחת תוך כדי היעדרות מעבודתה ופגיעה בעסק אשר בבעלותה. עיון בנתוני השתכרותה אשר צורפו לתצהירה מראה כי במהלך חודש נובמבר 2001, החודש בו ארעה התאונה, לא פעל עסקה כלל ועיקר ולפיכך ולפי הנתונים האחרים העולים מתלושים אלה, יש לפצותה בשיעור של כ- 10,000₪. גם במהלך החודשים הבאים, ניתן לראות ירידה ניכרות בהשתכרותה והמדובר בעיקר בתקופות בהן היה התובע מאושפז בבית החולים או כאשר מצבו הרפואי הצריך עזרה רבה יותר מצד האם. לאור כל הנ"ל מציע התובע פיצוי גלובלי בגבולות 50,000 ₪. הנתבעים טוענים לעניין הפסד שכר האם 15. הנתבעים טענו כי עיון בכתב התביעה מעלה כי לא נתבע ראש נזק זה, ולכן יש לדחות על הסף את דרישת הפיצוי. לחילופין, טוענים הנתבעים כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, ולא הונחה התשתית הראייתית הנדרשת להוכחת טענת אימו של התובע כי עסק הקייטרינג שבבעלותה נפגע באופן שיש לפצות בגינו. בתיק המוצגים הוגשו דו"חות שומה, לפיהם דווקא קיימת עליה בשכר בין שנת 2201 ל - 2002. המסמכים הנוספים שצורפו אינם ברורים ולא ניתן להבין מעיון בהם כיצד מוכיחים את הטענה להפסד שכר בתקופת ההחלמה של התובע, ומשלא הובא רואה חשבון שערך המסמכים, אין להם כל רלוונטיות. לא זאת אף זאת, אם אכן טוענת אימו של התובע להפסד היה מקום להציג את הזמנות העבודה לתקופה הרלוונטית, להעיד את העובד השכיר שעבד אצלה וכו'. משלא עשתה כן אומר הדבר דרשני, ובפועל לא הוכח ההפסד הנטען. על כן אין כל מקום לפיצוי. עוד טוענים הנתבעים כי לא ברורה דרישת ב"כ התובע אשר טוען כי הנזק הוא בגבולות של כ - 10,000 ₪ ומבקש פיצוי גלובלי בסך של 50,000 ₪. המדובר בנזק מיוחד, וככזה יש להוכיחו בצורה מדויקת ולא כללית. הכרעה 16. האם התביעה בגין הפסד שכרה של האם מהווה שינוי חזית - הנתבעים טענו כי הם מתנגדים לסעיפים 10,11,12 בתצהירה של האם משום שיש בהם שינוי חזית. עניינם של סעיפים אלה הוא טענת האם אודות הפסדים בעסק הקייטרינג שניהלה בעקבות פציעת בנה. בכתב התביעה תחת הפרק נזק מיוחד נכתב: עזרת הזולת ו/או שוויה, לרבות עזרת מיטיבים ובני משפחה..100,000. ₪ הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה והוצאות נילוות………… 50,000 ₪. תחת הפרק נזק כללי נכתב: [א] כאב וסבל. [ב] הפסד השתכרות ו/או כושר השתכרות לעתיד, לרבות כל הטבה סוציאלית והפסדי פנסיה. [ג] הוצאות רפואיות ו/או פרה רפואיות, נסיעות והוצאות נילוות. [ד] עזרת הזולת ו/או שוויה ו/או הטבות מיטיבים. בתשובה לטענת ב"כ הנתבעים שסעיפים 10-12 לתצהיר אם התובע יש בהם בחינת שינוי חזית השיב ב"כ התובע: אין בתצהירה של אמו של התובע כדי להוות הרחבת חזית, המדובר בנזק אשר ניתן לפירוט בכתב התביעה תחת רושם נזק של עזרת מיטיבים ובני משפחתם, הן בנזק כללי והן בנזק מיוחד (פרוטוקול מיום 27/3/06). מעיון בכתב התביעה בכלל, ובפרק העוסק בנזקים בפרט עולה כי יש ממש בטענת הנתבעים שעניין הפסד האם בעסקה לא אוזכר ולו ברמז בכתב התביעה. אין המדובר בעזרה שהושיטה האם כמיטיבה אלה בהפסד נטען בעסק שבבעלות האם. נזק כאמור לא נתבע בתביעה כלל ועיקר ולכן אזכורו בפעם הראשונה בתצהירה של האם יש בו כדי להוות שינוי או הרחבת חזית ולכן הדין הוא עם הנתבעים. בע"א 11227/03 עמי אגודה לשיפור ולפיתוח ילדים מוגבלים נגד צפורה גל (לא פורסם) אשר ניתן ביום 7/9/05 מפי השופטים גרוניס, רובנישטיין וג'ובראן, נדון ערעור בתביעה שעניינה חבות מעבידים. בין היתר נפסקו בבית המשפט המחוזי דמי נזק המתייחסים לראש נזק שלא נכלל בכתב התביעה. בית המשפט העליון פסק: "בפסק הדין נקבע כי המשיבה תזדקק להחליף דירתה וזאת לאור מצבה הגופני. ....... מסתבר כי בכתב התביעה לא נכלל ראש נזק זה. ד בכך על מנת שהערעור יתקבל בנקודה זו. (ר' סעיף 3 לפסק הדין). התוצאה היא שניתן לקבוע שאכן עניין הפסד האם בעסקה לא נתבע בכתב התביעה כלל ועיקר, ולכן ראש נזק זה יש בו שינוי חזית ואין להתירו לאור התנגדות ב"כ הנתבעים. יחד עם זאת אם דעתי לא תתקבל, ויקבע כי התובע זכאי לקבל דמי נזק בראש הנזק האמור כי אז קשה ללמוד גם מתצהיר האם מהו ההפסד לו היא טוענת. מצד אחד כותבת היא בסעיף 10 לתצהירה כי שכרה החודשי עמד על סך של 6,500 ₪ ברוטו ובחודש בו ארעה התאונה לא עבדה כלל. בסעיף 12 שכרה הוא 6,250 ₪ לחודש והיא כותבת כי היא מעריכה את הפסד שכרה בעשרות אלפי שקלים.מכמה עשרות, סתמה אמו של התובע ולא פרשה. האם שתי עשרות, האם 5 עשרות, האם 50 עשרות ? לאמו של התובע הפתרונים. לעומת אי הוודאות בתצהירה של אם התובע, סבור ב"כ התובע בסיכומיו כי הפיצוי הראוי הוא בחודש בו ארעה התאונה הוא 10,000 ₪ ומציע לכן פיצוי גלובלי בשיעור של 50,000 ₪. ב"כ המלומד של התובע סתם ולא פרש כיצד הגיע לסכום הנכבד של 50,000 ₪. כפי שהובהר לעיל אני סבור כי התביעה בראש נזק זה מהווה שינוי חזית אסור, יחד עם זאת במידה שעמדתי לא תתקבל כי אז מאחר שיש סבירות שעסקה של האם ניזוק מאחר שהייתה צריכה לסעוד את התובע, כי אז יש לצאת מתוך הנחה שהפסדה היה בשיעור של חודש עבודה בסך של 6,500 ₪. יש להביא בחשבון כי התובע ואמו לא הביאו כל עדות מסייעת או ניתוח כספי של איש מקצוע שיאשש את נתוני ההפסד הנטען. ההלכה היא שאי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערער או אף שולל את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות. בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה (1) 736, נאמר: "מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק אילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו". בע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, נקבע כי: "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד." הוצאות שמרטפות לאחיות התובע 17. התובע טוען שהיה כבן 12 וחצי בעת קרות התאונה אושפז בבית החולים במשך תקופה בת שבועיים לערך כאשר במהלך תקופה זו, אמו של התובע הייתה צמודה אליו. לא אחת, ובעיקר במהלך האשפוז הראשון של התובע בבית החולים, נותרה אמו של התובע ללון איתו בבית החולים תוך שהיא משאירה את ילדיה בבית. במהלך תקופה זו נזקקה אימו של התובע לעתים קרובות לשרותי שמרטף לבנותיה אשר היו אז צעירות מאד. אמו של התובע לקחה "שמרטף מאחר ולא תמיד בעלה יכול היה לשמור על הבנות כי הוא עבד באותה עת. בנוסף, השמרטף הביאה את הבנות לביה"ס, לקחה אותם משם, דאגה להם וזאת עד לחזרתו של אבי התובע מעבודתו. כמובן שבמשך השנים ובמשך האשפוזים השונים גם נדרשה אימו של התובע לשרותי שמרטפות בשיעורים משתנים. הורי התובע נפרדו במהלך שנים אלו והתובע ואחיותיו נותרו במשמורת האם, דבר אשר גרם למצב כי ההורים היו פחות מתואמים בינם לבין עצמם ולפיכך העלויות הנ"ל עלו. במהלך הדיון הוגש מסמך ת/1 אשר הינו רישום חלקי בלבד של ההוצאות אשר נגרמו לאימו של התובע בתקופה הראשונית בלבד בגין הוצאות כהוצאות שמרטפות. אין בידי התובעת רישומים נוספים אולם הדבר אינו מעיד כי לא השתמשה מעבר לתקופה זו בשירותי שמרטף. בכל מקרה אין לאימו של התובע קבלות בעבור ראש נזק זה, בעיקר מאחר ואין זה מן המנהג ליתן קבלות בעבור ביצוע עבודות שמרטפות ועדיין, אין בכך לטענת התובע כדי לאיין זכותו לפיצוי בראש נזק זה. התובע לא יכול היה לזמן השמרטפית לעדות לאור העובדה שידוע לו ולאימו רק שמה הפרטי וכן לאור העובדה כי הקשר עימה נותק בין היתר בגין מעבר לצפון הארץ וחתונתה. סה"כ מוערכות הוצאותיהם של הורי התובע בגין הוצאות השמרטפות בסך כולל של 15,000- ₪. כאשר התובע חזר מבית החולים, שכרה אמו של התובע אח, בשם מיכאל, שיסייע בחלק משעות היום. המטפל היה מגיע לארבע- חמש שעות, לסיוע בכל הקשור למטלות פיזיות. הוריו של התובע שילמו למטפל שכר ללא קבלה ועלותו הייתה 30 ₪ לשעה. סה"כ השכר ששולם למטפל הגיע לגבולות 4,000 ₪ הנתבעים טוענים שראש נזק זה לא אוזכר בכתב התביעה, ולכן דינו להידחות. לחילופין טענו הנתבעים כי עיון בקבלות שבתיק המוצגים ובת/1 מוכיח כי אימו של התובע הייתה מודעת היטב לצורך לשמור קבלות ולערוך רישומים. אם טרחה אימו של התובע לשמור קבלות של מזון שנרכש בבי"ח, חניות וכו', אז ודאי וודאי שאם היו הוצאות נוספות מעבר ל-ת/1 היה הדבר מוצא את ביטויו בכתובים, ולכן יש לדחות מכל וכל את הטענה כי מדובר ברישום ראשוני בלבד. עיון ב-ת/1 אף מעלה כי אימו של התובע טרחה לפרט בפרוט רב כל הוצאה, וכלל לא מוזכר המטפל הנטען. על פי ת/1 שעות השמרטף מסתכמות ב-76 שעות (כולל המפורט בעמ' 3 למסמך חרף העובדה שהמסמך שנכתב ב-15.12.01 אך מציין ימים עתידים 18-20.12.01) לפי 20 ₪ לשעה המביא לסך של 1,520 ₪. הכרעה 18. ניתן לראות ראש נזק זה של הוצאות שמרטפות כחוסה תחת ראש הנזק עזרת הזולת ו/או שוויה, לרבות עזרת מיטיבים ובני משפחה שהופיע תחת הנזק המיוחד. לכן אין בו בחינת שינוי או הרחבת חזית. אמו של התובע ערכה רישום של השעות בהם נדרשה להעסיק שמר טף והגיעה ל 76 שעות. הגם שהרישום שנעשה על ידי אם התובע בת/1 לא נתמך במסמך או עדות חיצונית כל שהיא ובהנחה כי הוא משקף נאמנה את השעות בהן הועסקה שמרטף, כי אז מכפלת מספר השעות בשכר השמרטף בסך של 20 ₪ לשעה מביאנו לפיצוי, כטענת ב"כ הנתבעים, בסך של 1,520 ₪. באשר לשכר המטפל - סעיף 7 לתצהיר האם. נכתב: כשאור חזר מבית החולים שכרתי אח שיסיע לי בחלק משעות היום. הוא היה מגיע לארבע חמש שעות לסיוע בכל הקשור למטלות פיזיות. שילמתי לו שכר ללא קבלה ולמיטב זכרוני עלותו הייתה 30 ש,ח לשעה סה"כ אני מעריכה כי השכר ששולם לו הגיע לגבולות 4,000 ₪" עם כל הכבוד לא כך מוכיחים נזק. יש ממש בטענות הנתבעים כי זכרו של המטפל לא בא בת/1 או ברישום כלשהו. דובר בקביעה לפי מיטב זיכרונה של אם התובע אשר אינה זוכרת אל נכון, את בסיס השכר ששולם למטפל, לא את מספר השעות שעבד, או את התקופה המדויקת. כך גם בית המשפט אינו יכול לתת יד ולאשר הוצאה שאינה מתועדת בקבלה או בחשבונית (ר' דיון בסוגיה זו להלן). התוצאה היא שבראש נזק על דרך האמדנה ובשל דלות הנתונים ולפנים משורת הדין אכיר בסך של 2,000 ₪. הוצאות שיעורים פרטיים 19. התובע טוען שבגין התאונה נזקק לעזרת מורים פרטיים אשר מומנו על ידי הוריו. בהתחלה נזקקו הם לעזרה של מורים רבים במקצועות שונים ורבים ובחלוף השנים, קטנה התלות במורים אלו. בעבור מורים אלו שולם שכר, כנהוג בשוק, ללא קבלות. במשך חצי שנה לאחר התאונה שילמו הורי התובע למורים הפרטיים בערך 2,000.- ₪ לחודש, [ לפי 100.- ₪ לשיעור אחד לערך]. במשך הזמן נזקקו הורי התובע פחות לעזרת המורים פרטיים והסתכמו בסך של 1,200.- ₪ לחודש וזאת גם לנוכח ההוצאה הגדולה. גם היום, נזקק התובע להוצאות בראש נזק זה, אם כי בצורה מופחתת. התובע טוען שעובר לתאונה לא נזקק למורים פרטיים וכי אחיותיו לא נזקקות ולא נזקקו אף הן לשיעורים פרטיים. לפיכך טוען התובע כי ניתן לקבוע כי ההזדקקות לשיעורים אלו נבעה באופן ישיר מהפגיעה בתאונה. הטענה היא שבגין פגיעתו הקשה של התובע ב בתאונה, נעדר מבית הספר למשך תקופות ארוכות ונוצר פער עצום בינו לבין שאר בני כיתתו. לכן מציע ב"כ התובע פיצוי גלובלי בגבולות 60,000.- ₪ לפי פיצוי בגבולות 1,000.- ₪ לחודש מאז התאונה ועד היום. הנתבעים חוזרים על טענתם דלעיל, כי גם ראש נזק זה לא אוזכר בכתב התביעה, ולכן דינו להידחות. לחילופין טוענים הנתבעים, חרף העובדה שמדובר בנזק מיוחד לא הובאה ולו ראשית ראיה לכך כי התובע נזקק למורים פרטיים. התובע היה תלמיד כיתה ז' בחטיבת ביניים בתחילת שנת הלימודים שנעדר מהלימודים למשך כחודש וחצי (לא הוכחה התקופה המדויקת), כשחופשת חנוכה נכללת בתקופה זו. יתר על כן, על פי הוראות משרד החינוך זכאי כל תלמיד שנעדר מהלימודים לקבל עזרה ללא תשלום מבית הספר, וכך גם התובע. הנתבעים טוענים כי לא הובאה כל ראיה לתמיכה בכך כי התובע נעזר בשעורים פרטיים בשל התאונה ובעקבותיה (כגון: העדת המורה הפרטי), פרוט השעות הנדרשות וכו', ולכן אין כל מקום לפיצוי. הכרעה 20. קשה להשתחרר מהתחושה שכל אימת שאין לתובע או להוריו ראיה על הוצאה זו או אחרת, נטענת הטענה כי התשלום בוצע ללא קבלות. כך שכר המטפל, כך שכר השמרטף וכך המורים הפרטיים. יחד עם זאת בית המשפט בתוך עמו הוא חי ויודע שאפשר שזו המציאות לגבי שמרטפים ונותני שירותים אחרים. קשה לקבל את הגישה לפיו נטען כי מבוצע תשלום ללא קבלה או חשבונית מצד אחד, כי הדבר נוח מבחינה פיננסית למשלם ולמקבל, ומצד שני מתבקש בית המשפט לאשר הוצאה זו כהוצאה כשרה. לקבלה או חשבונית יש יתרון כפול, יש בהם ראיה קונקלוסיבית על ביצוע התשלום, והן מכניסות את מקבל התשלום תחת כנפיו של פקיד השומה. כעניין של מדיניות משפטית לא יכול בית המשפט ליתן ידו ולאשר הוצאה כאמור. אישור הוצאה שאינה מתועדת בקבלה או בחשבונית סותרת את תקנת הציבור. לכן לא ראיתי ליתן פיצוי בראש נזק זה מחמת העובדה שהתובע לא השכיל להרים את הנטל ולהוכיח את ההוצאה בעדות, בחשבונית או בקבלה. יחד עם זאת אם דעתי לא תתקבל ובכל זאת יוחלט ליתן לתובע פיצוי בראש נזק זה כי אז יש להכיר בסך של 5,000 ₪ על בסיס 2,000 ₪ לחודש למשך כחודשיים וחצי בהם הפסיד התובע לימודים. אינני רואה כל הצדקה לממן שיעורים פרטיים לאחיות התובע. אני סבור שאם אכן זקוקות הן לשיעורים פרטיים כי אז מדובר בנזק רחוק שאינו קשור לתאונה בה נפגע התובע. הוצאות נסיעה ושונות 21. התובע טוען שבנוסף להוצאות אשר צוינו לעיל, נדרשו הוריו להוצאות נוספות כהוצאות נסיעה, חניונים, טלפונים, השכרת ציוד בבית החולים, מזון, וכיו"ב. לשיטת התובע אין בראש נזק זה חפיפה בין הוצאותיו של התובע להוצאות המיטיבים והמדובר בהוצאות אשר הוצאו ע"י המיטיבים עצמם בגין התאונה. גם בעניין זה לא השכילו הורי התובע לשמור את הקבלות והן מוערכות בגבולות של 15,000 ₪. הכרעה 22. הוצאות הורי התובע לנסיעה וחניות נכללו בחישוב הוצאותיו של התובע עצמו ר' לעיל. עזרת הזולת 23. התובע טוען שמעבר להוצאות אשר נגרמו למיטיביו, גם העזרה גופא אשר נתנו לתובע הינה ברת פיצוי כל עוד אין המדובר בעזרה רגילה הניתנת ע"י בני משפחה אלא עזרה החורגת מעזרה רגילה. .לאור זאת מציע ב"כ התובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה בגבולות 50,000 ₪. הנתבעים טוענים כי דרישת התובע הינה לכפל פיצוי, כשמצד אחד מתבקש פיצוי על עלות מטפל, בייביסיטר, ומצד שני עזרת מיטיבים. אם נלקחה עזרה בשכר הרי שהיא מהווה תחליף לעזרת האם, ולכן על כב' ביהמ"ש לפצות בגין אחד מראשי הנזק ולא שניהם. לחילופין, טענו הנתבעים כי הסכום המבוקש הינו מוגזם בנסיבות העניין משמדובר בתובע שהיה קטין במועד התאונה, ולכן יש מקום לפיצוי לתקופת ההחלמה הראשונית בסך 5,000 ₪. הכרעה 24. משלא הכרתי בשכר מטפל יש להכיר בעזרה חריגה שקיבל התובע מאמו. המדובר בפגיעה יחסית קשה במהלכה היה התובע בתקופת אשפוז ובבית זמן רב וסביר שנזקק לסיוע של אמו מעבר לסיוע הרגיל שילד מקבל מאמו. גם פה נראה לי שכל אחד מהצדדים הגזים אם בהערכה גבוהה מדי ואם בהערכה נמוכה מדי. גם פה נוכח דלות הנתונים העובדתיים נראה לי נכון וצודק לפסוק על דרך האמדנא סכום גלובלי של 12,500 ₪. לסיכום ראיתי להכיר בהוצאות שלהלן: כאב וסבל - 46,275 ₪. הפסד השתכרות לעתיד - 203,803 ₪ הוצאות רפואיות הוצאות נסיעה וחניה של התובע והוריו ושונות - 15,000 ₪ הוצאות שמרטפות לאחיות התובע - 2,000 ₪ עזרת הזולת 12,500 ₪ אשר על כן תשלום הנתבע לתובע סך של 279,584 ₪ סכום זה היה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. בנוסף לכך תשלום הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ. סכום זה היה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. נכותצלקתרגליים