תביעה זו הוגשה בסדר דין מהיר. על כן, כמצוות תקנה 214טז(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי. רכב התובעת ניזוק בתאונת דרכים, מפגיעה של רכב הנתבעים. אין מחלוקת שהנתבע 1 אחראי לתאונה. התובעת פוצתה על ידי חברת הביטוח שלה בגין הנזקים הישירים לרכבה. לאחר ששמאי בדק את רכבה, הגיע למסקנה שתיקון הנזק הישיר מגיע לשיעור של 24.38% מערך הרכב, ותגרם ירידת ערך בשיעור 14%, היינו הנזק יגיע לשיעור של 38.38% מערך הרכב. בהתאם להסכמה בין התובעת למבטחתה פיצתה אותה המבטחת כאילו נגרם לרכבה אבדן כללי, קרי - במלוא ערך הרכב, בהפחתה של 5% מערכו, והשרידים נמסרו לחברת הביטוח. המחלוקת בתיק זה מתייחסת אך ורק לגובה הנזק שסבלה התובעת טענות התובעת לטענת התובעת, נגרמו לה עקב התאונה נזקים כדלקמן: הפסד השתתפות עצמית - 1,152 ₪. הפסד הנחת העדר תביעות עתידי - 3,995 ₪. השכרת רכב חלופי למשך 19 יום - 2,146 ₪. הפסד הפחתה ממחיר הרכב בסך 5% בעת קבלת הפיצוי מהמבטחת - 3,693 ₪. הפרש אגרת רישוי עקב השבתת הרכב - 695 ₪. עלות פירוק דיבורית והרכבה ברכב חדש - 320 ₪. עגמת נפש, טרחה ובזבוז זמן - 3,500 ₪. בסה"כ: 15,349 ₪. ההפסד בגין ההשתתפות העצמית אינו שנוי במחלוקת, והנתבעים שילמו ראש נזק זה. הפסד הנחת העדר תביעות: הנחה זו מבוססת על עברו הביטוחי של מבוטח, ומדובר בנזק עתידי. לא צורף אישור על כל שכן רק בחידוש הפוליסה יגרם הנזק, ואז יועבר אישור על ההפסד. בסיכומים העלתה התובעת טענה נוספת, לפיה כתוצאה מהתאונה נאלצה להצטרף לפוליסה של אמה, שהינה שומרת שבת. מאחר שהתובעת אינה שומרת שבת, וזקוקה לרכב גם בשבת, ספגו התובעת ואמה הפסד נוסף של "הנחת אי שימוש ברכב בשבת", בסך 399 ₪. נוסף על כך, התובעת טוענת כי, בניגוד לטענת הנתבעים, אינה שייכת לקולקטיב כלשהו, ועל כן אין לה הנחות בתשלום פרמיה, הנובעות משייכות כזו. לענין רכב חלופי: בהתאם לתנאי הפוליסה של התובעת, כיסוי לרכב חלופי ניתן בשני מקרים בלבד: גניבה או אובדן גמור. כאמור לעיל, שמאי התובעת קבע שהנזק לרכב התובעת, בתוספת ירידת ערך, עומד על סך של 38.38%. מדובר, אם כן, ב"אובדן להלכה" ולא ב"אבדן גמור", ועל כן לא היתה התובעת זכאית לרכב חלופי. לפיכך פנתה לסוכנות הביטוח שלה, שהפנתה אותה לחברת "צד שלישי בע"מ", על מנת שאלה יעזרו לה בקבלת רכב חלופי. חברת "צד שלישי בע"מ" ביצעה את התיווך בין התובעת לבין חברת "אלדן", ממנה שכרה את הרכב החלופי, כאשר את עלות הרכב שילמה התובעת בעצמה. זאת, ניתן ללמוד מהחשבונית אשר צורפה כנספח ד ומהאישור שצורף כנספח ה לסיכומים. לענין הפחתת 5% מערך הרכב: כתוצאה מהיקף הנזקים ואופיים, המליץ השמאי להכריז על הרכב כאובדן להלכה, וזאת גם בשל ירידת הערך הצפויה, ובעיקר לאור הסבירות הגבוהה, כי נזקים מכניים נוספים היו מתגלים לאחר התיקון ומגדילים את הנזק. לפיכך, פוצתה התובעת על ידי מבטחת רכבה בסך של 50,761 ₪, במקום 53,860 ₪. התובעת במהלך זה פעלה למען הקטנת הנזקים, ועל כן - הנתבעים צריכים לפצותה בהפרש, בסך 3,693 ₪ [החישוב - כך במקור. מ.ב.נ] לענין אגרת הרישוי, טוענת התובעת כי מאחר שרכבה לא היה במצב של אובדן גמור, הרי שלא עמד בתנאי התקנות המתייחסות לפטור מאגרת רישוי במצבים של אובדן גמור ומצבים מיוחדים נוספים. לכן, הפסידה את אגרת הרישוי המלאה ששילמה, ואינה יכולה לפנות למשרד הרישוי בענין, כפי שהציעו הנתבעים בכתב ההגנה. התובעת מפנה לפסק דין בת"א 2038/07 (י-ם) צ'ונה נ' מרסיאנו, מפי השופט פיינברג. לטענת התובעת, גם הרכיב של דיבורית לרכב אינו שנוי במחלוקת, שכן נכלל במסגרת התשלום אותו העבירה התובעת ביום 09.07.08 למשרד ב"כ התובעת. מכאן, שראש הנזק הזה שולם אף הוא. בנוגע לעגמת הנפש, פורטו הטענות בסעיף 11 לסיכומים, תוך הפניה למספר פסקי דין, שצורפו לסיכומים. טענות הנתבעים הנתבעים שלחו לאחר הדיון האחרון בבית המשפט המחאה בסכום של 1,302 ₪ למשרד ב"כ התובעת, כסכום שאינו שנוי במחלוקת. לטענתם, ביום 25.03.07, התקבלה במשרדי הנתבעת 2 דרישת תשלום על סך של 12,506 ₪, כאשר הסכום היחיד המוכח הינו בסך 1,152 ₪. הנתבעים הוסיפו סך של 150 ₪ בגין הוצאות כלליות, על דרך האומדנה. לטענת הנתבעים, ראש הנזק של הפסד הנחת העדר תביעות לא הוכח. לא צורפו העתקי פוליסות, ולא צורף אישור הפסדים מהמבטחת, ומכאן שראש נזק זה לא הוכח, גם בלא קשר לטענה נוספת של הנתבעים שהתובעת שייכת לביטוח קולקטיבי. טענה נוספת זו ממילא אינה רלוונטית, כאשר הרכיב כולו לא הוכח. יותר מכך: במכתב הדרישה שנשלח לנתבעת 2, נדרש סכום של 1,000 ₪ בגין הפסד הנחת העדר תביעות, ואילו בכתב התביעה נדרש סכום של 3,995 ₪, וכבר בכך יש כדי להראות כי ההפסד האמור לא הוכח. באשר לרכיב של הפחתה בהסכמה של 5%: מדובר בהסכמה אליה הגיעה התובעת עם מבטחיה, לפיו היא מבקשת לא לתקן את רכבה, ובתמורה לכך, היא מוכנה לוותר על 5% מערכו. מדובר בחוזה אותו ערכה התובעת עם מבטחיה, כשהנתבעים אינם צד לחוזה, ואין לכפות עליהם הסכמה זו. לרכב התובעת נגרם נזק שהוערך על ידי השמאי ב-24.38% מערכו, ולא שיעור שחייב השבתת הרכב, ועל כן ההסדר שהגיעה אליו התובעת עם מבטחיה אינו מחייב את הנתבעים. התובעת טענה, בניגוד לטענת הנתבעים, כי לא קיבלה מחברת "שגריר" רכב חלופי ללא תשלום, שכן תנאי המינוי אשר ברשותה אינם מזכים אותה ברכב חלופי. התובעת לא צירפה את תנאי המינוי, למרות פנוית של הנתבעים לתובעת ולבאי כוחה - לא צורפה קבלה המוכיחה תשלום, ומי ששילם את החשבון לחברת הגרירה היתה חברה בע"מ, שרק לה זכות התביעה בגין רכיב זה. הנתבעים שבים וטוענים שהתובעת, בניגוד להצהרותיה, קיבלה מחברת שגריר רכב חלופי, ללא כל עלות כספית. הנתבעים טוענים, בהתאם לקבלה שצורפה, המשיכה התובעת לשכור רכב חלופי מיום 04.01.07 ועד 23.01.07, ויתכן שהתשלום הוא בגין תקופה זו. נוסף על כך, יש לבחון האם סביר היה שהתובעת תשכור רכב לתקופה כה ארוכה, כאשר חלה עליה חובת הקטנת הנזק. הזמן הסביר לתיקון רכבה של התובעת היה בין 7 ל-10 ימים, והתובעת קיבלה רכב חלופי ל-21 יום. לענין אגרת הרישוי, הנתבעים צירפו לסיכומים את טופס הסכמת התובעת לפיצוי גלובלי מהמבטחת, ומטופס זה עולה כי התובעת חתמה בין השאר על תנאי הקובע: "ידוע לי כי לא אקבל החזר בגין אגרת רישוי". פסק הדין שצורף אינו רלוונטי, לטענתם, שכן באותו מקרה דובר על נזק שבו רשאית היתה התובעת להכריז על הרכב "אבדן להלכה", שכן שיעורו הגיע ל-54% מערך הרכב. במקרה דנן, הנזק נמוך בהרבה והתובעת לא היתה זכאית לכך שיוכרז אבדן להלכה, אלמלא ההסכמה שהושגה. בנוגע לעלות פירוק הדיבורית, הודיעה התובעת בסיכומיה שרכיב זה שולם, ועל כן אינו עוד במחלוקת. דיון והכרעה רכיב ההשתתפות העצמית ורכיב פירוק הדיבורית שולמו ולא נותרו עוד במחלוקת, כפי שכתבה התובעת בסעיפים 9 ו-10 לסיכומיה. רכיב "הפסד הנחת העדר תביעות" הוא, כטענת התובעת עצמה, נזק עתידי. כידוע, אין מפצים בגין נזק שטרם התרחש, שהרי יתכן שלא יתרחש. אילו צירפה התובעת חידוש פוליסה, ממנו היה משתקף הפסד הנחה כלשהי, שכבר התרחש, הייתי מקבלת רכיב זה. הדבר לא נעשה, ואין מקום להכיר בראש נזק זה. אינני מוצאת צורך להתייחס לטענה החדשה, שעלתה לראשונה בסיכומים, לפיה נגרם נזק נוסף של כ-400 ₪ בגין הפסד הנחת אי שימוש ברכב בשבת. לענין השכרת הרכב החלופי: השתכנעתי מטענת התובעת בסיכומיה, כי לא נוצרו התנאים המצדיקים, על פי הפוליסה, קבלת רכב חלופי מהמבטחת. הרכב לא נגנב ולא היה "אובדן גמור", כנדרש בפוליסה. נוסף על כך, התובעת הצהירה בדיון מיום 30.06.08 כי לא קיבלה רכב חלופי, ואני מאמינה לה. לכתב התביעה ולסיכומים צורפו מסמכים המלמדים על שכירת רכב בין 04.01.07 ועד 23.01.07, בעלות של 2,146 ₪ (23 דולר ליום). הסכום שולם לאלדן על ידי חברת "צד שלישי בע"מ" והתובעת שילמה לחברת "צד שלישי", כעולה מהאישור שצורף וסומן ת/1, לסיכומים. אני מקבלת את הטענה כי התובעת זכאית להחזר, שכן היא שילמה לחברת "צד שלישי". ואולם שאלה נשאלת באשר לתקופת השכירות: לא ברור לי העיתוי שלה, ואורכה לא הוסבר. באשר לאורך תקופת השכירות, היא מתמשכת עד כחודש ושלושה שבועות לאחר התאונה ונראה לי כי מדובר בתקופה ארוכה מהסביר. אילו תוקן רכבה של התובעת, והדבר היה אפשרי מבחינת היקף הנזקים והחוק (להלן ארחיב בענין ההסדר שעשתה התובעת עם מבטחתה), היו נדרשים ימים ספורים לתיקונו. השמאי בחוות דעתו אינו כותב מהו פרק הזמן הנדרש לתיקון, אך ההערכה של נציג הנתבעים, כי התיקון היה אורך כ-10 ימים, נראית לי סבירה. התאונה אירעה ביום 03.12.06 והרכב נבדק באותו יום. תקופת השכירות מתחילה, על פי המסמכים שהוגשו, חודש לאחר מכן. דבר זה לא ברור. התובעת, אשר בעדותה ביום 30.06.08, אמרה כי היתה זקוקה לרכב כדי לנסוע לעבודה (עמ' 2, שורה 26), לא הסבירה כיצד הסתדרה ללא רכב חלופי במשך החודש הראשון מאז התאונה, ולא הסבירה מדוע נזקקה לרכב חלופי במשך יותר מחודש וחצי לאחר התאונה. לפיכך, רכיב זה לא הוסבר עד תום ולא הוכח באופן מלא. עם זאת, מאחר שהכרתי באופן עקרוני בכך שהתובעת היתה זכאית להחזר בגין ראש נזק כזה, על דרך האומדנה אני מכירה ב- 10 ימי שכירות, שעלותם סך של 1,130 ₪ על פי המסמכים שצורפו. באשר להפסד הפחתה ממחיר הרכב בסך 5%: אני מקבלת את טענת הנתבעים, כי מדובר בהסכם בין התובעת לבין מבטחתה, שאינו מחייב ואין ביכולתו לחייב את הנתבעים, שאינם צד לו. המצב החוקי ברור, ואלמלא היתה התובעת בוחרת, בעצה אחת עם השמאי, ובהסכמת המבטחת שלה, בהסדר שהוצע, הרי שרכבה היה מתוקן (כאשר הנזק הגיע לשיעור של 24.38% מערך הרכב), היה נקבע שיעור ירידת הערך (14% מערך הרכב, כעולה מחוות דעת השמאי) ובסה"כ היה הנזק מגיע לשיעור של 38.38% מערך הרכב, שהם, בכסף, 20,671 ₪. התובעת, משיקוליה (שהם בהחלט ראויים), בחרה לוותר על 5% מערך הרכב, ולזכות בפיצוי מחברת הביטוח, כפי שהוסכם, בסך 50,761 ₪, כששרידי הרכב נמסרו לחברת הביטוח. הטענה כי בחירה בתיקון הרכב היתה מובילה להגדלת הנזק עוד יותר, לא הוכחה. מדובר בספקולציה, ואין לחייב את הנתבעים בגין הויתור שבחרה התובעת לעשות כלפי מבטחתה. הסדרים והסכמות שנעשים בין חברת הביטוח לבין המבוטח אינם יכולים לחייב צד שלישי, שאינו צד לאותם הסדרים. לאור הדברים האמורים, אינני מקבלת את גם התביעה בגין הפרש אגרת הרישוי. צודק נציג הנתבעים כי פסק הדין שצורף לסיכומי התובעת מתייחס למצב שבו כלי הרכב הוכרז "אובדן להלכה", ואף השופט באותו מקרה מציין, בסעיף 4 לפסק הדין, כי הרציונל שבבסיס החלטתו הוא שהמקרה שלפניו משתבץ אף הוא לסעיף 6(ד) לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה רכב פרטי), תשמ"ו-1986. אין זה המקרה כאן. המקרה שלפנינו אינו מגיע כדי "אובדן להלכה", ואלמלא ההסדר האמור לעיל, בין התובעת למבטחת, היה חוזר הרכב אל הכביש לאחר תיקון. מאותם טעמים שפורטו לעיל, אין לחייב את הנתבעים בתשלום ראש נזק, הנובע אך ורק מאותו הסדר. נוסף על כך, התובעת חתמה במסמך ההסכמה לפיצוי גלובלי (צורף לסיכומי הנתבעים), כי היא מודעת לכך שלא תקבל החזר בגין אגרת הרישוי, ולא בכדי. אשר לרכיב של עגמת הנפש, אין ספק כי נגרמת אי נוחות לאדם הנאלץ לטפל בתוצאות הפגיעה ברכבו עקב תאונת דרכים, אך אין זו "עגמת הנפש" אליה התייחסו בתי משפט, כאשר מצאו לנכון לפצות בגין רכיב זה. לעומת זאת, רכיב "טרחה ובזבוז זמן" מקובל עלי, ובהוצאות המשפט של התובעת אקח רכיב זה בחשבון. סיכום לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת (מעבר לסכום שכבר שולם) סך של 1,130 ₪, כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מיום 24.01.07 ועד התשלום המלא בפועל. נוסף על כך, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט הכוללות אגרה, כפי ששולמה, לרבות המחצית השניה של האגרה (ואם זו טרם שולמה - תשולם לאלתר), שכ"ט עו"ד בסך 809 ₪, כולל מע"מ, וכן שכר בטלה וטרחה לתובעת עצמה, בסך 700 ₪. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים. ניתן היום, י"ח באב, תשס"ח (19 באוגוסט 2008), בהעדר הצדדים. מיכל ברקֿֿנבו, שופטתמשפט תעבורהאגרת רישויאגרהאובדן גמור (טוטאלוס)נזק לרכב