רקע 1. תובענה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, לפי טענתה, בתאונת דרכים מיום 16.7.00. 2. התובעת, ילידת 1.1.45, נפגעה כאמור בתאונת הדרכים ביום 16.7.00, עת נסעה ברכב מ.ר. 89-195-94, נהוג ע"י הנתבעת 1, ואשר היה מבוטח בביטוח חובה ע"י הנתבעות (להלן: "התאונה"). 3. הצדדים הסכימו בינהם על מינויים של שני מומחים לבדיקת התובעת, בתחום האורטופדי ובתחום הפנימי, ובהתאם מינו את האורטופד ד"ר מוריס אגסי ואת הפנימאי, פרופ' מרדכי רביד. 4. לאחר קבלת חוות דעת המומחים ומשהוברר כי פרופ' רביד העלה בחוות דעתו ספקות באשר לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הקרע בעורק הטחול שנגרם לתובעת, נחקר המומחה פרופ' רביד בפני עמיתתי כב' השופטת נ' נצר (שדנה בתיק באותה עת), זאת לאחר חקירת התובעת בדבר נסיבות האירועים שפקדו אותה. 5. לאחר חקירת התובעת וחקירתו של פרופ' רביד, ביקשה התובעת פסילת חוות דעתו, ולחילופין, מינוי מומחה נוסף בתחום הרפואה הפנימית, על מנת שיחווה דעתו בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין אירוע הקרע בעורק הטחול. בהחלטתה מיום 19.6.05 נעתרה כב' השופטת נ' נצר לבקשתה החלופית של התובעת והורתה כי ימונה מומחה נוסף על פרופ' רביד. בעקבות החלטה זו מונה פרופ' יוסף זהבי, מומחה פנימאי, אשר בדק את התובעת וקבע בחוות דעתו כי קיים (כסיבה הסבירה ביותר) קשר סיבתי בין פגיעת התובעת בתאונה לבין אירוע הקרע בעורק הטחול. השתלשלות האירועים שאינם שנויים במחלוקת 6. א. התובעת נפגעה בתאונת הדרכים ביום 16.7.00, בעת שרכב אחר התנגש ברכב בו נסעה. ב. התובעת היתה חגורה בחגורת בטיחות בעת שארעה התאונה. ג. ממקום התאונה פנתה התובעת לביתה, ומספר שעות לאחר מכן, נלקחה לחדר המיון בבית החולים "סורוקה", שם נבדקה ושוחררה לביתה. ד. ביום 15.8.00 פונתה התובעת מביתה באמבולנס לבית החולים "סורוקה", בעקבות אירוע של כאבי בטן, סחרחורות ואפיסת כוחות (עילפון). התובעת התקבלה בבית החולים והועברה לחדר הלם, לביצוע מיידי של ניתוח לכריתת הטחול, לאחר שבדיקת C.T. שבוצעה לה בקבלתה איבחנה קרע בטחול. ה. עקב סיבוכים הקשורים באינפוזיה שניתנה לתובעת, התפתחה אצל התובעת בגמר הניתוח תסמונת מדורית באמת יד שמאל, בגינה נותחה בדחיפות לפתיחה נרחבת של האמה. ו. ביום 11.9.00 נותחה התובעת בשלישית לביצוע השתלת עור באמה, שנלקח מירך שמאל. ז. ביום 30.5.02 נותחה התובעת ברביעית באיזור הצלקת באמה. ח. ניתן לקבוע כממצא עובדתי שאינו שנוי במחלוקת, כי בין אירוע התאונה ביום 16.7.00 לבין יום כריתת הטחול, 15.8.00, לא היתה התובעת מעורבת בכל אירוע טראומטי. הדבר עולה בבירור מחומר הראיות, ולא הוכח אחרת. (לעניין זה ר' דברי כב' השופטת נ' נצר, בהחלטתה מיום 19.6.05, בעמ' 11 שורות 23-25, לאחר ששמעה את עדות התובעת לעניין נסיבות התרחשות האירועים ולאחר שמיעת עדותו של פרופ' רביד). המחלוקות 7. סלע המחלוקת הנטושה בין הצדדים נוגע לשאלה האם קיים קשר סיבתי בין תאונת הדרכים, ופגיעת התובעת בתאונה זו, לבין אירוע הקרע בעורק הטחול שפקד את התובעת, גרר אחריו ניתוח לכריתת הטחול שבוצע בתובעת ביום 15.8.00, והביא לנזקים שנגרמו לתובעת באמה ובירך. בעוד התובעת טוענת כי אין לייחס כל משמעות לחוו"ד פרופ' רביד, ויש לקבל קביעותיו של פרופ' זהבי, טוענת הנתבעת כי חוסר מהימנותה של התובעת תומך בעובדה כי לא היתה פגיעת בטן בתאונה, ולפיכך נכונה חוו"ד פרופ' רביד דווקא השולל קשר סיבתי. 8. עוד חלוקים הצדדים, כמובן, בשאלת גובה הפיצוי לו זכאית התובעת בגין פגיעתה בתאונה. הראיות 9. כאמור, מצויות בתיק בית המשפט 3 חוות דעת מומחים; א. חוות דעת ד"ר מוריס אגסי, אורטופד, אשר קבע כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 15% בגין צלקות באמה ובירך שמאל ונכות נוספת בשיעור 15% בגין הגבלה בתנועות אצבעות 2-5 בכף יד שמאל. ד"ר אגסי נחקר בפני על חוות דעתו. ב. חוות דעת פרופ' מרדכי רביד, מומחה ברפואה פנימית, אשר קבע כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בגין כריתת הטחול בשיעור 10%, ונכות נוספת בשיעור 5% בגין הצלקת הניתוחית. כן, קבע המומחה כי הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין הקרע בעורק הטחול מסופק מאוד, מאחר ומאוד לא סביר שקרע בעורק הטחול ישאר חסום משך חודש שלם והדמם יפרוץ פתאום ללא טראומה נוספת, תוך שנסיבות התאונה אינן מספקות רקע סביר לגרימת קרע בבסיס הטחול. ג. חוות דעת פרופ' יוסף זהבי, מומחה למחלות פנימיות ומחלות כלי דם, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין כריתת הטחול ונכות נוספת בשיעור 20% לצמיתות בגין צלקת נרחבת באמה השמאלית. בשאלת הקשר הסיבתי קבע המומחה, כי הסיבה הסבירה ביותר לקרע בעורק הטחול שארע לתובעת הינה חבלה בטנית קהה שארעה לתובעת בתאונת הדרכים נשוא התובענה, עת חגורת הבטיחות לחצה על בטנה, כאשר סביר להניח כי לא היו סימנים וסימפטומים לחבלה בטנית זו. לדעת המומחה זהבי, הפגיעה בתאונה גרמה בסבירות הגבוהה ביותר להיווצרות קריש דם קטן בעורק הטחול או באחת מהתפצלויותיו, אשר גרר תגובה דלקתית סביבו ובהמשך הביא להופעת מנגנון remodeling, אשר גרם משך זמן ללחץ ולמתיחת דפנות העורק ולבסוף, מאחר שהמדובר באיבר שברירי עשיר בדם, נגרם בשלב מאוחר יותר (ביום 15.8.00-14) קרע בעורק. המומחה דוחה את סברתו של פרופ' רביד כי המדובר בקרע ספונטני וקובע, כי במכלול הנסיבות והממצאים, לרבות הדו"ח הפתולוגי ואי התקיימות ארבעת הקריטריונים המוכרים לכך בספרות (Peskin ו-Orloff), אין המדובר בקרע ספונטני. 10. שלושת המומחים נחקרו על חוות דעתם, וכן העידו לפני התובעת ובתה, הגב' רחל פרץ, ד"ר בוריס קירשטיין - תורן חדר המיון ביום אירוע התאונה והרופא החתום על תעודת חדר המיון של התובעת מיום התאונה, ד"ר ולרי בילנקו - החתום על נספח בדיקת אורטופד בחדר המיון מיום התאונה, ד"ר אולג פיקובסקי - עורך טופס קבלת התובעת לאשפוז במחלקה הכירורגית מיום 15.8.00, וד"ר אולגה מייזלר - עורכת התוספת במכתב השחרור מהמחלקה הכירורגית והעברה לפלסטיקה (נת/3). דיון הקשר הסיבתי 11. כצפוי, אוחז כל אחד מהצדדים בסיכומיו בחוות הדעת התומכת בעמדתו. הנתבעות טוענות כי אין ליתן אמון בעדות התובעת, הרוויה סתירות, פגיעת התובעת בתאונה היתה קלה ביותר, ללא פגיעת בטן בשום אופן שהוא, ולפיכך, נשמט הבסיס לקביעת קשר סיבתי לתאונה, אפילו לשיטת פרופ' זהבי. התובעת טוענת מנגד להיותה אשה פשוטה וקשת-יום, ובוודאי שלא מתוחכמת כפי שמנסות הנתבעות להציגה, וכי מנגנון הדימום המאוחר הוסבר היטב ע"י המומחה פרופ' זהבי, לרבות העדר ביטוי קליני בצורת כאבים, חרף החבלה. 12. אין צורך לחזור ולציין, כי הרפואה איננו מדע מדויק וכי אף ברפואה עשויים להתקיים מצבים בהם אין וודאות של מאת האחוזים. הדבר נכון ככלל ועולה אף בדברי שני המומחים גם יחד בענייננו (פרופ' רביד מתבטא בעמ' 4 לחוות דעתו - "קשר סיבתי מסופק ביותר" ופרופ' זהבי מתבטא כ"סביר להניח" - עמ' 5, ו"דרגת סבירות גבוהה" - עמ' 6). הדבר מתרחש עיתים מזומנות שעה שקיימים מספר גורמים העשויים באופן היפותטי להביא להתרחשותו של נזק פיזי מסויים. במקרה כזה, הקביעה מי מהגורמים היא שהביאה להתרחשות הנזק מתבססת על הסתברות - אף במישור הרפואי. הדבר מתיישב כמובן עם הכלל הקבוע בהליך האזרחי בדבר "הטיית מאזן ההסתברויות", לפיו אין חובה על בית המשפט להשתכנע בוודאות מוחלטת שהתאונה היא זו שגרמה לנזק, אלא די בכך שישתכנע בגירסה המסתברת יותר. ראויים לאזכור דברי המחבר י. קדמי בספרו של "על הראיות", חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, הוצ' דיונון, בעמ' 1549: "2) במישור האזרחי: הספק והשקילות במישור זה, לא נדרשת אותה ודאות "מוחלטת"; ודי לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר - ועל כן קרובה יותר לאמת - מגרסתו של יריבו. נוסחה זו מותירה מקום נרחב לספקות "סבירים"; ובתיאור הציורי הנ"ל משתרע מרחב זה עד ל-49%." ולענייננו, די שבית המשפט ישתכנע כי יותר מתקבל על הדעת שהנזק הוא תוצר של תאונת הדרכים מאשר שאין קשר בין השניים, על מנת שיוכח קשר סיבתי. (ר' לעניין זה גם ע"א (ת"א) 1491/02 מנורה נ' מזרחי, (מיום 25.10.06 לא פורסם)). 13. בחינת מכלול הראיות שבאו לפני, לרבות חוות דעת פרופ' רביד וחוות דעת פרופ' זהבי, על חקירותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי בסבירות הגבוהה יותר, וברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, יש להעדיף את עמדת התובעת, היינו שהקרע שארע בעורק הטחול של התובעת, הינו תוצאת תאונת הדרכים נשוא התובענה, אשר ארעה לה ביום 16.7.00. 14. עמיתתי כב' השופטת נ' נצר, בהחלטתה מיום 19.6.05, הורתה על מינויו של מומחה נוסף לאור העובדה שלאחר קבלת חוות דעת פרופ' רביד ואף לאחר חקירתו בידי שני הצדדים, עלתה אפשרות כי תיתכן מסקנה רפואית אחרת, השונה מזו שנקבעה על ידי פרופ' רביד, זאת מאחר כי התמונה הרפואית המתבקשת מן המסמכים הרפואיים, אינה מחייבת דווקא את מסקנתו של פרופ' רביד בדבר העדרו של קשר סיבתי. בנוסף, מציינת כב' השופטת נצר, כי לא מצאה בהסבריו המקצועיים של פרופ' רביד הסבר אפשרי, או לפחות הסבר מספק, להתרחשות הקרע בעורק הטחול דווקא באותו מועד, כאשר אין מחלוקת שלא אירע כל אירוע טראומטי אחר, זולת התאונה (ר' דברי כב' השופטת נצר בעמ' 11,12 ו-14 להחלטתה הנ"ל). לפיכך, ומאחר שחוות דעת פרופ' רביד לא סיפקה את האפשרות להסתמך עליה לשם הכרעה בסוגיית הקשר הסיבתי, הוחלט על מינוי מומחה נוסף, לעניין זה. 15. עיון מעמיק בחוות דעת פרופ' רביד ובחקירתו הנגדית, מעלה כי אכן הן אינן מספקות הסבר מספק לקורות את התובעת. המומחה קובע כי לא ייתכן שנגרם בתאונה קרע בעורק הטחול אשר לא ידמם משך חודש שלם, אלא יישאר חסום, והדמם יפרוץ פתאום, ללא טראומה נוספת, כאמור כעבור חודש ימים. נוסף על כך, מאוד לא סביר שנסיבות התאונה, דהיינו זעזוע קל בלבד, יגרמו לקרע בעורק הטחול. לעומת זאת, תסריט סביר יותר לדעת פרופ' רביד הוא, כי בעורק הטחול של התובעת היה פגם (החלשה של דופן העורק, מפרצת קטנה), אשר גרם לקרע ספונטני בעורק, שארע חודש לאחר התאונה, ובמנותק ממנה. עם זאת, הודה המומחה בחקירתו הנגדית, כי ממצא של פגם בעורק הטחול, כהשערתו, לא נמצא בבדיקה הפתולוגית (עמ' 15, שורות 14-16), וכן כי אף לו היה קיים פגם כזה, לא יכול היה להיגרם קרע ספונטני כתוצאה ממנו, אלא נדרשת לשם כך טראומה, ולו קלה: "אינני יודע על מאמץ גופני, אני חושב שמאמץ לבד לא יגרום לקרע גם אם יש חולשה בדופן העורק. לעומת זאת, טראומה אפילו קלה יכולה לעשות את זה...". (עמ' 15 שורות 20-21). משלא הוכח כי ארע לתובעת אירוע טראומטי אחר כלשהו, זולת התאונה, בין מועד התאונה (16.7.00) למועד אשפוזה בגין אירוע הקרע בעורק הטחול (15.8.00), נותרנו למעשה לשיטתו של פרופ' רביד, ללא כל הסבר רפואי שהוא להתרחשות הקרע. 16. אל מול חוות דעתו של פרופ' רביד, קובע פרופ' זהבי בחוות דעתו, כי הסיבה הסבירה ביותר לקרע שארע בעורק הטחול של התובעת, הינה חבלה בטנית קהה שארעה לה בתאונה, כשחגורת הבטיחות לחצה על בטנה וצוארה. פרופ' זהבי מסביר בחוות דעתו, הנתמכת בספרות רפואית, וכן בחקירתו הנגדית, כי קרע ספונטני, ללא חבלה, בטחול בריא הינו נדיר ביותר, וכי נסיבות המקרה של התובעת מצביעות על כך, שהקרע לא אירע באופן ספונטני, כי אם בעקבות חבלה קהה. המומחה מונה סיבות להתרחשותה של חבלה קהה לטחול, ברוב רובם של המקרים (90%) הגורם הוא מעורבות בתאונת דרכים, ובנוסף מקרים של פעילות ספורטיבית או נפילה על הבטן. המומחה ממשיך ומבהיר כי הנתונים במקרה זה מובילים למסקנה כי התובעת אכן נחבלה בחבלה קהה בבטנה, בתאונה, אשר נגרמה כפי הנראה עקב היותה חגורה בחגורת בטיחות. לאחר החבלה כאמור, הופיע קריש דם קטן בעורק הטחול או באחת מהתפצלויותיו, אשר לא התבטא בשום סימנים או סימפטומים בטניים. הקריש גרם לתגובה דלקתית סביבו, ובהמשך הופיע מנגנון "עיצוב מחדש" remodeling)) של התגובה הדלקתית, הגורם למתיחת דפנות העורק וליצירת לחץ הולך וגדל עליהן וקוטר העורק מתרחב. מאחר והמדובר באיבר עשיר בדם ושברירי (fragile), נגרם לבסוף קרע בדופן העורק ודמם ניכר בעקבותיו, שארע ביום 14.8.00. המומחה מסביר כי נמצאה תמיכה אובייקטיבית למנגנון הקרע שארע, בבדיקה הפתולוגית שבוצעה, בה נמצא אכן קריש דם באחת מהתפצלויות עורק הטחול. 17. אכן, מיום אירוע התאונה ועד לאשפוזה לניתוח כריתת הטחול, אין תיעוד על תלונה מצד התובעת על פגיעה או כאבים בבטן. יחד עם זאת, מנגנון הפגיעה מצביע דווקא על פגיעה בטנית קהה וקלה, ללא סימנים וללא סימפטומים. התובעת היתה חגורה בחגורת בטיחות בעת שארעה התאונה אשר גרמה ללחץ על הבטן, היווצרות הקריש (בלבד - ועדיין לא קרע) בעקבות אותה חבלה קהה, לא הותירה אצל התובעת סימפטומים או סימנים כלשהם, לפחות לא כאלה הדורשים טיפול. התובעת התהלכה משך חודש ללא סימפטומים כאמור, במהלכו יצר הקריש תגובה דלקתית והתרחש תהליך הremodeling- עד אשר ביום 14.8.00 גרם לקרע בעורק. מובן כי מקום שהקרע נוצר למעשה רק ביום 14.8.00 ולא ביום התאונה, כפי שהניח פרופ' רביד, הרי שלא היה מצב בו התובעת "הסתובבה" עם קרע משך חודש, ללא דמם. עניין זה מספק גם הסבר להעדרו של סבל משמעותי עובר ליום 14.8.00. 18. הנתבעות טוענות באריכות בסיכומיהן, כי התובעת לא נחבלה כלל בבטנה ולפיכך נשמט הבסיס גם לחוות דעת פרופ' זהבי. לא נראה לי כי ניתן לקבל טיעון זה. אכן, עד ליום 15.8.00 אין תיעוד בדבר חבלה בטנית או כאבים, לרבות ובמיוחד בתעודת חדר המיון מיום התאונה. רופאי חדר המיון אשר בדקו את התובעת מעידים כי אילו היתה תלונה, היתה זו נרשמת. אולם, מנגנון הקרע שארע לתובעת, ראשיתו ביום התאונה, דוקא בחבלה קלה, ללא סימנים וסימפטומים, וללא קרע באותו מועד, ולפיכך אף ללא סבל (לכל הפחות לא כזה אשר יצדיק תלונות). חבלה קלה זו נגרמה ככל הנראה מלחץ חגורת הבטיחות על בטנה של התובעת, ויצויין כי עובדת היותה של התובעת חגורה בעת שארעה התאונה, נמסרה על ידה עוד בבדיקתה ע"י פרופ' רביד. "כאן המקום להדגיש שקיימים מצבים בהם יש חבלה בטחול שאינה מתבטאת בשום סימנים או סימפטומים (כפי שצוינו לעיל) ורק בשלב מאוחר של ימים או אפילו מס' שבועות אחר החבלה מופיעים סימנים ברורים של דמם ניכר." (חוות דעת פרופ' זהבי, בעמ' 4 פיסקה אחרונה). "...בתאונה זו, סביר להניח שנוצר קריש דם קטן בעורק הטחול או באחת מהתפצלויותיו וזה לא התבטא בשום סימנים או סימפטומים בטניים." (עמ' 5 פיסקה שלישית). "התובעת עברה תאונת דרכים ביום 16.7.00, היא נעה קדימה ואחורה כשחגורת הבטיחות לוחצת על בטנה ועל צוארה, הופיעו כאבים קלים בצואר (שנמשכו 3 ימים) ובדרגת סבירות גבוהה חבלה בטנית קהה עם פגיעה בעורק הטחול (הופעת קריש דם קטן בתוכו), אך ללא סימנים וסימפטומים." (עמ' 6, סעיף ב'). בחקירתו הנגדית שב המומחה ומדגיש כי מנגנון החבלה וכל יתר הנתונים במקרה של התובעת, מחייבים קביעת קשר סיבתי, בדרגת סבירות הגבוהה ביותר. "ש. תוכל לאשר זאת כי אתה יוצא מנקודת הנחה שהייתה חבלת בטן ביום 16/7/00? ת. לא. מתוך הנתונים שעמדו לרשותי הגעתי למסקנה שהייתה חבלת בטן." (עמ' 15 לפרוט' משורה 8). "...יש לי מאמר שלם שאומר שחבלה בטחול לא מתבטאת תמיד בסימפטומים או בכאבים וכן שאחוז גבוה - כ - 90% מחבלות טחול, נגרמות בתאונות דרכים...אלא שכשיש פגיעה קהה בטחול, הסבירות היא שהיא נגרמה מתאונת דרכים." (עמ' 17, משורה 16). "אני שוב אומר שיכולים להיפגע בלי סימפטומים. לפעמים בתאונת דרכים אין סימפטומים." (עמ' 18, משורה 26). (כל ההדגשות אינן במקור - י.ש.). 20. תמיכה נוספת לקיומה של חבלת בטן בתאונה, ניתן למצוא בתוספת למכתב השחרור והעברה לפלסטיקה, (נת/3), שנכתבה ע"י ד"ר אולגה מייזלר לאחר הניתוח לכריתת הטחול, ונוסחה כדלקמן: "יתכן סיבת הדימום קשור לחבלת בטן כתוצאה ממנה הופעת ... ברקע סיפור של תאונת דרכים עם חבלת בטן שבועיים טרם אירוע". הרופאה מעידה בחקירתה הנגדית כי ערכה תוספת אנמנזה זו, לאחר ששאלה את התובעת, כאשר התובעת היתה במצב שאפשר היה לשאול אותה, להבדיל ממצבה בקבלתה, ולאור התמיהות שעלו באשר לגורם הקרע (ר' עדות ד"ר מייזלר בעמ' 68 לפרוט' משורה 21 ועד עמ' 69 שורה 8). ובהמשך בעמ' 70 משורה 13: "ש. יש מסמך שערך רופא שבדק, מה גרם לך להוסיף את התוספת? ת. אני אסביר למה. מקרה של קרע בטחול ספונטני אצל אשה בגילה לא קורה כל יום. יצאתי מישיבה והלכתי לגברת לשאול אותה, סקרנו ספרות לראות על קרעים ספונטנים." 21. עדותה הקוהרנטית והבלתי תלויה של ד"ר מייזלר, מספקת הסבר הולם להבדל בין הנאמר לה מפי התובעת, לבין הרישום במסמך הקבלה לאשפוז מיום 15.8.00, (נת/4), בו מצוין "שוללת חבלה בבטן". הרופאה מבהירה כי שאלותיה שלה באו לאחר התייצבות מצב התובעת, בעוד שבקבלתה, לא ניתן היה לתשאלה מפאת מצבה (אף אם לא דובר באבדן הכרה מלא). כן, מסבירה הרופאה מנסיונה, כי תיתכן קבלת תשובה שונה לאותה שאלה, והדבר תלוי בצורה ששואלים ובניסוח השאלה. (ר' עדותה בחקירתה הנגדית בעמ' 69 שורות 14-15, בעמ' 70 שורה 25 ובעמ' 71 שורות 3-6). בסוגיה זו, מודה אף פרופ' רביד, כי מצבו של הנפגע או טעות ברישום, עלולים לצייר תמונה השונה מהמציאות הרפואית ולפיכך יש לבסס קודם לכל מסקנות על ממצאים ולא על אמירות. "ת: זה נכון שקיים שוני בין הגרסה שנמסרת כפי שהיא מתועדת במסמכים לבין הגרסה שנמסרת על ידי הנפגע, אבל אין זה הכרח שהגרסה המאוחרת היא השגויה. קורה שאדם שנפגע בתאונה או במחלה שכח דברים או שהיה מבולבל, או שרופא רשם מפיו דברים שלא נאמרו. לכן, בד"כ עיקר חוו"ד מבוסס על ממצאים ולא על המילים ולעיתים רחוקות מאוד צריך להשתמש באנמזה לצורך קביעת קש"ס..." (עדות פרופ' רביד בעמ' 13 לפרוט' משורה 28 ועד עמ' 14 שורה 3). אין מחלוקת כי התובעת הגיעה לבית החולים ביום 15.8.00, לאחר שחוותה אירוע של אפיסת כוחות עד כדי עילפון, כתוצאה מדימום שהתפשט לחלל הבטן והיא הוכנסה מיידית לחדר הלם. אף אם לא היתה התובעת באבדן הכרה מלא, סביר יותר להניח שהיתה לפחות במצב של בלבול, אשר כפי שהעידה ד"ר מייזלר, לא איפשר תישאול מלא ומדויק. 22. אשר לסתירות אלו ואחרות שנטענו בסיכומי הנתבעות, לא שוכנעתי כי יש בהן כדי לערער את כלל הראיות באופן שיביאני למסקנה שונה מזו אליה הגעתי. נראה לי כי ניתן הסבר מניח את הדעת לסתירות הנטענות, לפחות לחלקן, ואף אם לא ניתנה תשובה מלאה, לא נראה לי כי היה בהן כדי להוות משקל נגד מספיק לאיון תביעת התובעת. כך למשל באשר לשאלה, מי לקח את התובעת לחדר המיון ביום התאונה, בתה או בעלה, הבהירה התובעת בחקירתה הנגדית כי היו איתה שניהם (עמ' 36 לפרוט' שורה 23). כך גם בנוגע לטופס המל"ל (נת/5), בו נעשה רישום לא נכון של מועד התאונה ומהרישום עולה כאילו הטחול נכרת ביום התאונה, העידה התובעת כי המסמך לא נכתב על ידה (ר' עדותה בעמ' 46 לפרוט' שורות 3-5) וכן העידה נחרצות כי המדובר בטעות ברישום ותו לא (ר' עדותה בעמ' 42-43 לפרוט'). העובדה כי בתה של הנתבעת ונכדותיה שנסעו ברכב לא נפגעו, אינה תורמת לענייננו, באשר אין בה כדי לקבוע דבר בנוגע לפגיעת התובעת. אפילו העובדה שהתובעת שללה חבלה בבטן, אם אכן כך צוין על ידה, אינה מלמדת על חוסר אמינותה. אדרבא - אולי דווקא על המסקנה ההפוכה ועל אמינותה: בהחלט יתכן ללמוד מכך, כי התובעת נזהרה, לא הפריזה ולא ציינה כאבים וחבלות שלא הרגישה באותה עת, וכמפורט לעיל, בהחלט תתכן שהפגיעה היתה קלה ולא הורגשה עד להתפרצותה ביום 15.8.00. 23. המסקנה הנובעת מכל האמור לעיל היא, כי בוסס קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לאירוע הקרע בעורק הטחול באופן המסתבר יותר, ובהתאם, יש לעבור ולדון בשאלת הנזק. הנזק הנתונים- 24. לתובעת נקבעו נכויות צמיתות כדלקמן: 10% - בגין מצב לאחר כריתת טחול, בהתאם לחוות דעת פרופ' זהבי ופרופ' רביד גם יחד. יצויין כי פרופ' רביד אינו חולק על אחוזי הנכות הנ"ל אלא על הקש"ס. 15% - בגין צלקות באמה ובירך שמאל, בהתאם לחוות דעת ד"ר אגסי, לאור העובדה כי המדובר בתחום מומחיותו, ולפיכך יש להעדיפה על פני הקביעה בחוות דעת פרופ' זהבי. 15% - בגין הגבלת התנועות באצבעות 2-5 בכף יד שמאל. ___ 35% - סה"כ נכות רפואית משוקללת. 25. התובעת ילידת 1.1.45, היתה כבת 55 ש' בעת שארעה התאונה וכיום הינה כבת 63 ש'. עובר לתאונה עבדה התובעת כפועלת ניקיון במכון דיאליזה, והשתכרה כ-3,400 ₪ נטו (בערכים דאז) ומשוערך בהצמדה להיום כ - 4,000 ש"ח. התובעת טוענת כי למעט למשך כשבועיים, לא שבה לכל עבודה כתוצאה מפגיעתה. ד"ר אגסי בחקירתו הנגדית, בעמ' 8 לפרוט', מאשר תקופת אי כושר מלאה, 100%, למשך 11 חודשים. כן טוענת התובעת להזדקקות יתר לעזרת קרובים מחמת מגבלותיה גם בביצוע מטלות משק הבית. 26. אין ספק, וכפי שהעיד פרופ' אגסי, יש לנכות שנותרה באצבעות ידה של התובעת השפעה תפקודית, במיוחד בהתחשב באופי עבודתה עובר לתאונה (עובדת ניקיון) ובהשפעתם של נתוניה האישיים, גילה והעדר השכלה או הכשרה מקצועית. (ר' עדותו הברורה והמפורטת בעמ' 6 לפרוטוקול בשורות 4-9, וכן בעמ' 7 בשורות 3-13). בהתחשב בשיעור הנכות האורטופדית, 15%, וכן תוך לקיחה בחשבון את העובדה כי נותרה לתובעת גם נכות אסטטית, הנני מעמיד את נכותה התפקודית בשיעור של 20%. החישוב- 27. כאב וסבל- לפי 35% נכות משוקללת ו-39 ימי אשפוז - 72,450 ₪. 28. הפסדי שכר בעבר- א. הפסד מלא למשך 11 חודשים מיום 15.8.00 4,000 ₪ X 11 חודשים = 44,000 ₪. ב. הפסד חלקי מתום תקופת אי הכושר ועד היום בשיעור 20% משכר התובעת עובר לתאונה 4,000 ₪ X 20% X 84 חודשים = 67,200 ₪ 29. הפסדי שכר בעתיד- הפסד בשיעור 20% למשך שנתיים מהיום, עד הגיע התובעת לגיל פרישה, 65 ש' 4,000 ₪ X 20% X 23.2659 (מ. היוון) -18,613 ₪. 30. עזרת הזולת- בהעדר ראיות על עזרה בשכר, אך בהתחשב בתפקודיות הנכות ייפסק פיצוי באומדן גלובלי בגין עזרה בעבר ובעתיד -25,000 ₪. 31. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות- באומדן גלובלי -8,000 ₪. סה"כ: 235,263 ₪ 32. ניכוי תגמולי מל"ל- אין מחלוקת בין הצדדים כי לאחר פגיעתה בתאונה פנתה התובעת למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקביעת דרגת נכות כללית, בהתאם לפרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, וכי נקבעה לה דרגת אי כושר אשר זיכתה אותה בגמלת נכות ששולמה לה עד לחודש 12/05 (תשלום הגמלה הופסק עקב הגיעה לגיל פרישה). ראה תע"צ מהמוסד לביטוח לאומי, מסומן נ/7. ההלכה לעניין ניכוי גמלאות אלו קובעת כי הן ינוכו מן הפיצויים אם אמנם יוכח כי הן שולמו לנפגע עקב העוולה, שלה אחראי המזיק, וכחלקה של העוולה בנכות שנגרמה. "...כללו של דבר: את שיעור תגמולי המוסד אותם ננכה מתביעת הפיצויים, מקום בו לא יוחדו התגמולים למעשה הנזיקין נשוא המשפט, נשום, בכל מקרה, על-פי שיעור הנכות שנקבעה בבית המשפט בגין מעשה העוולה. בית המשפט חייב, במקרים כאלה, לקבוע לא רק את שיעור הנכות שהוסב לתובע במעשה הנזיקין, הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המזיק, וזאת על מנת לעמוד על היחס בין השתיים. התוצאה תוכפל בסכום התגמולים המשתלמים על-ידי המוסד, והסכום שיתקבל ינוכה מן הפיצויים" (רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו פ"ד נז (4) 350). (וכן ר' ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית, דקל הוצאה לאור, כרך ב', בעמ' 1523, רע"א 4600/04 הדר נ' שמאי (8.2.05 - לא פורסם), ע"א 9562/05 אררט נ' מנסור (31.5.06 - לא פורסם), ע"א 3097/02 שביט נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י , פ"ד נח(5), 511, ועוד). 33. אמנם, הוכח כי הגמלה שולמה לתובעת גם בגין פגיעותיה כתוצאה מהתאונה נשוא התובענה (ראה המפורט ב- נ/7, ובמיוחד במסמך שכותרתו "אבחון רפואי"). יחד עם זאת לא הוכח כי הגמלה שולמה במלואה עקב הפגיעות נשוא התובענה, והדבר מתיישב אף עם מהות וחומרת הפגיעות תוצאת התאונה, אשר אינן עולות כדי גרימת אי כושר בשיעור העולה על 75%. קורלציה נכונה בין הפגיעות תוצאת התאונה לבין שיעור הניכוי המתאים, מביאה לקביעה כי יש לנכות 20% מסך הגמלאות ששולם לתובעת, ובסה"כ - 188,133 ₪ (סך הגמלאות ששולמו משוערכים) X 20% = 37,627 ₪. 34. סיכום הנזק- כאב וסבל -72,450 ₪ הפסדי שכר בעבר -111,200 ₪ הפסדי שכר בעתיד -18,613 ₪ עזרת הזולת -25,000 ₪ הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות -8,000 ₪ סה"כ -235,263 ₪ ובניכוי תגמולי מל"ל -37,627 ₪ (-) סה"כ -197,636 ₪ 35. לאור האמור הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 197,636 ₪, בתוספת הוצאות המשפט בסך 3,289 ₪ (אגרת בימ"ש, תיק רפואי והוצאות שנפסקו בגין הזמנת עדים), וכן שכ"ט עו"ד כקבוע בחוק בצירוף מע"מ כדין, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידי ב"כ הצדדים, שאם לא כן יווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למלוא התשלום בפועל. המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין. קרעטחולתאונת דרכים