1. לבקשת משטרת ישראל הוצא בתחילת שנת 1990 צו עיכוב יציאה מהארץ נגד התובע 1. הגם שהסיבה בעטיה ניתן הצו חדלה להתקיים בסמוך לאחר מכן, נותרה ההחלטה על כנה וממילא גם רישום עיכוב היציאה במשטרת הגבולות. לכן כאשר בחודש אוגוסט 2005 הגיעו התובע ובני משפחתו לנמל התעופה בן-גוריון על מנת לצאת את הארץ לטיול בר-מצווה מתנה לבנו, התובע 2, לא הותר לתובע 1 (להלן: התובע) לצאת את הארץ. 2. בעקבות זאת הגישו התובעים, האב מעוכב היציאה ובנו בר המצווה, תובענה זו לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם בעטייה של רשלנות המדינה המתבטאת בכך שלא דאגה לביטול הצו במועד. 3. בעלי הדין הסכימו כי אכריע בתובענה בדרך הקבועה בסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 על סמך חומר הראיות המצוי בתיק וסיכומי טענותיהם בכתב. נוכח הדרך הדיונית הנקוטה תהא ההנמקה תמציתית. 4 התובע, יליד 1964, נחשד בחודשים מארס-אפריל 1990 בביצוע מעשים המהווים עבירות פליליות חמורות ונפתחו נגדו שני תיקי משטרה. לבקשת משטרת ישראל ניתן ביום 17.4.90 על ידי שופט מבית משפט השלום בחיפה צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו, שעל פי האמור בו תוקפו "עד להוראת ביטול". החקירה הסתיימה אותה שנה ובסיומה נסגרו שני התיקים מבלי שהתובע יועמד לדין פלילי. הגם שלטענת הנתבעת נכח התובע בעת מתן צו עיכוב היציאה, אין ראיה, כגון פרוטוקול בית משפט, לתמיכה בטענה זו. אין גם ראיה שהתובע קיבל העתק מהצו או שעם סגירת התיקים הפליליים נמסר לו, כי עליו לדאוג לביטול צו עיכוב היציאה. 5. ביום 3.8.05 ביקש התובע לצאת את הארץ יחד עם בני משפחתו (רעייתו ושלושת ילדיהם) לטיול בר-מצווה של בנו הבכור (התובע 2). אין צורך לומר, כי זו היתה יציאתו הראשונה מן הארץ מאז מתן צו עיכוב היציאה. 6. או אז התברר לו, כי קיים נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ ולכן לא התאפשרה יציאתו. לגרסתו, נשארו בארץ גם יתר בני משפחתו. אין חולק כי באותו יום פנה פרקליטו לבית המשפט ובהסכמת נציג התביעה בוטל הצו מיד. 7. לטענת התובע מעבר למפח נפש שהיה מנת חלקו עת נאסרה יציאתו מהארץ לעיני כל נגרם לו גם נזק ממוני, שכן הפסיד את כספי הטיול המתוכנן לשוויץ ונאלץ לאחר מכן ללוות כספים על מנת לנסוע עם בני משפחתו לחוץ לארץ, כאשר הפעם היה היעד טורקיה ולא כמתוכנן מלכתחילה. 8. עיקר המחלוקת נעוצה בשאלה על מי מוטלת החובה לדאוג לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ, למשטרה שלבקשתה ניתן הצו במסגרת הליך פלילי שננקט על ידה או למעוכב היציאה. הדעות בעניין זה חלוקות, וכל צד מחזיק באמתחתו פסקי דין שניתנו על ידי ערכאות שונות התומכות בעמדתו. כפי שכבר נאמר לא פעם, כל מקרה ומקרה ונסיבותיו המיוחדות, כך שהתוצאות השונות אינן בהכרח תולדה של השקפה שונה. 9. ככלל, "כל אדם חופשי לצאת מישראל" (ראה סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). מקובל עליי, כי הגבלת חופש התנועה של אדם הנתון בחקירה פלילית הנה לתכלית ראויה והולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כך שעקרונית רשאית המדינה להגביל את חופש התנועה כדי להבטיח מיצוי ראוי של חקירה פלילית המתנהלת. 10. ואולם, פגיעה בזכות יסוד תיעשה "במידה שאינה עולה על הנדרש" (ראה פסקת ההגבלה בסעיף 8 לחוק האמור). בקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד חשוד בביצוע עבירה מצויה בגדר סמכותה של המשטרה החוקרת. השארתו בעינו שעה שהחקירה הסתיימה ותיק המשטרה נגד החשוד נסגר אינה מידתית, לא כל שכן למשך פרק זמן של חמש עשרה שנים תמימות. לטעמי, גם אם ניתן הצו בנוכחות החשוד והובהר לו כי עליו לדאוג לביטולו אין הדבר פוטר את המדינה מחובתה למנוע פגיעה בלתי מידתית באזרחיה. זאת, אף אם יתכן שבמקרה מעין זה יהיה נכון לייחס אשם תורם משמעותי, ואולי אף מכריע, למי שביודעין ישב באפס מעשה ולא נקט פעולה לביטול הצו המגביל את חופש התנועה שלו. ראוי לזכור כי הכלל הוא כי צווי עיכוב יציאה מן הארץ מתבטלים מאליהם בתום שנה ממועד הוצאתם. במקרה דנן, משבקשה המשטרה כי הצו יעמוד בתוקף עד לביטולו היה עליה לדאוג לכך שהרי ברגיל אין האזרח מצוי ברזי ההליכים המשפטיים. 11. במקרה דנן, לא הוכח כאמור שהתובע ידע על מתן הצו נגדו וממילא כי הובהר לו שעליו לדאוג לביטולו. לא זו אף זו, כפי שמצטייר מחומר הראיות שהוצג, התובע אדם נורמטיבי שלא בטובתו היה מעורב בחקירה פלילית שהסתיימה מבחינתו בלא כלום. אין להניח אפוא כי היה מודע לצורך לוודא כי צווים אשר הוצאו במהלך החקירה אכן בוטלו. סביר להניח כי בלהט סגירת סגירת התיקים נגדו לא נתן את דעתו לכך. מעבר לכך, המידע בנוגע לקיומם או אי קיומם של צווי עיכוב יציאה מצוי קודם כל בידי המדינה, אשר באין סיבה עניינית להשאירם בתוקף יכולה לדאוג לביטולם באמצעים פשוטים אשר אינם מחייבים הוצאה כספית מיוחדת. 12. אשר על כן יש לחייב את הנתבעת בפיצוי התובעים. אם כי אבדן כרטיס הטיסה של התובע הנו נזק ודאי לא הוכחו כדבעי יתר הנזקים הממוניים הנטענים. אם אמנם נכונה הטענה שבעקבות עיכוב היציאה נותרו כל בני המשפחה בארץ ולא רק התובע הרי שלא עשו את המוטל להקטנת הנזק. לא היתה מניעה שיתר בני המשפחה, לרבות התובע 2, יצאו את הארץ כמתוכנן כאשר התובע יכול היה להצטרף מיד לאחר הסרת המניעה. לכן עיקר הנזק הנו בלתי ממוני. בשים לב למכלול הנתונים אני מעריכה את הפיצוי בגין הנזק שנגרם בעטיו של צו עיכוב היציאה מן הארץ שלא בוטל בתום החקירה הפלילית בסך 30,000 ₪. הנתבעת תשלם אפוא לתובעים פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין כל הנזקים הנובעים מהאירוע הנדון. כן תשלם הנתבעת שכר טרחת עורך דין בשיעור 15% מהסכום הפסוק ומע"מ כדין. נוכח השלב והדרך בהם הסתיים ההליך, אני מורה על החזרת האגרה ששולמה כפוף להוראות תקנה 6(ב) לתקנות בתי משפט (אגרות), תשס"ז- 2007. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום ט' בטבת, תשס"ח (18 בדצמבר 2007) בהעדר הצדדים. אריקה פריאל, שופטת עיכוב יציאה מהארץפיצוייםצווים