בפני ערעור על החלטתו של כב' הרשם אבי זמיר, בתיקי בש"א 19546/07 ו- 24968/07, אשר ניתנה ביום 21.4.08 (להלן: "החלטת אפריל"). בהחלטתו האמורה, דחה כב' הרשם את בקשתם של המערערים בבש"א 19546/07, במסגרתה נתבקש צמצום סכום העיקול אשר הוטל על נכסי המערערים, במסגרת התביעה האזרחית שהגישו כנגדם המשיבים, וכן נתבקשה המרת העיקולים וייחודם, כך שיוטלו על ארבעת הנכסים אשר פורטו בבקשה (להלן: "בקשת ההמרה"). הרקע לערעור 1. ביום 13.12.06 הגישו המשיבים תביעה כנגד המערערים (ת"א 2635/06, להלן: "תביעת ההשבה"), לביטול הסכם מכר, במסגרתו רכשו המשיבים מהמערערים בית-מגורים, המצוי ברחוב הרצל 33, ביהוד (להלן: "הבית ברח' הרצל"). במסגרת תביעה זו הגישו המשיבים בקשה להטלת עיקולים על רכוש ונכסים של המערערים. בקשה זו נתקבלה, וביום 13.12.06 ניתן צו עיקול זמני על-ידי כב' הרשם ש' ברוך, עד לסך של 2,600,000 ₪. בעיקול זה נכללו הנכסים אשר התבקשו בבקשת העיקול, והם: (1) זכויות המערערים בנכס המצוי ברחוב טננבאום 10-14 ביהוד (להלן: "הנכס ברחוב טננבאום"); (2) זכויות המערערים במניות חברת עיני סוכנות לביטוח בע"מ; (3) זכויות המערערים בשני כלי רכב; (4) נכסים, כספים וזכויות השייכים או מגיעים למשיבים והמצויים אצל מי מבין 35 המחזיקים אשר פורטו בבקשה. 2. ביום 25.12.06 הגישו המערערים בקשה לביטול העיקול. בבקשה זו טענו המערערים, כי לא הוצגו ראיות לגובה סכום התביעה עצמה, אשר עלה על הסכום בו נמכר הבית בגינו נתבעת השבה; וכן טענו, כי סכום צו העיקול עולה על סכום התביעה - בעוד שסכום התביעה הועמד על 2,600,000 ₪, שוויו של הנכס ברחוב טננבאום לבדו עומד על כ-1,500,000 $, כך שיש בו לבדו כדי לכסות את סכום התביעה, ואילו כאן הוטל העיקול על נכסים נוספים. בקשה זו נדחתה בהחלטתו של כב' הרשם ברוך, מיום 5.2.07. בהחלטתו, ציין כב' הרשם, כי זכויות המערערים בנכס ברחוב טננבאום כפופות למשכון לטובת בנק הפועלים, בגובה 1,500,000 ₪. ביחס לטענת המערערים, לפיה שווי הנכסים הכלולים בצו העיקול גבוה מ-2,600,000 ₪, קבע כב' הרשם, כי המשיבים לא פירטו אותה באופן רציני ומדוייק, ולפיכך, לא ניתן היה להתייחס אליה באותו שלב. בהתאם לכך, הותיר כב' הרשם את העיקול על כנו, כמו גם את צו הגבלת השימוש אשר הוצא ביחס לבית. עם זאת, הציע כב' הרשם לצדדים להסכים על ייחוד נכס או נכסים מסויימים כבטוחה לביצוע פסק הדין, חלף העיקול. ערעור אשר הגישו המערערים על החלטתו האמורה של כב' הרשם (ע"א 1452/07), נדחה בהחלטתה של כב' השופטת (כתוארה דאז) ה' גרסטל, מיום 30.7.07. 3. ביום 9.10.07 הגישו המערערים את בקשת ההמרה (בש"א 19546/07), אשר על ההחלטה בה הוגש הערעור הנדון כאן. בבקשה זו, ביקשו המערערים להפחית את סכום העיקול, כך שיועמד על-סך 2,218,000 ₪ תחת הסך של 2,600,000 ₪, עליו הועמד מלכתחילה. עוד ביקשו המערערים בבקשה זו, בהמשך להמלצתו של כב' הרשם ברוך, להמיר את העיקולים, כך שיוחלו על הנכסים הבאים: (1) הבית ברחוב הרצל, נשוא תביעת ההשבה; (2) דירת המערערים המצויה ברחוב ביקובסקי 6 ביהוד, המוערכת בשווי 80,000 $; (3) דירת המערערים המצויה ברחוב דוד מרכוס 19 ביהוד, המוערכת בשווי 80,000 $; (4) כספים המגיעים למערערים מחברת אליהו חב' לביטוח בע"מ (להלן: "כספי אליהו"). המערערים טענו, כי הסכומים אותם פירט כב' הרשם ברוך בהחלטתו כסכומי התביעה, אינם מסתכמים כדי 2,600,000 ₪ כנקוב, אלא לסך של 2,306,670 ₪ בלבד. אף מסכום זה, טענו המערערים, כי ראוי היה להפחית סך נוסף של 88,188 ₪, אשר נתבעו כדמי-שימוש ראויים, מאחר וכאן נתבעו ביטול ההסכם והשבת הכספים שנתקבלו בגינו, כך, שאין המשיבים זכאים לסעד החלופי של דמי-שימוש. בהתאם, היה על הסכום, לשיטתם, לעמוד על 2,218,000 ₪ בלבד. ביחס לבית ברח' הרצל, אשר נרכש תמורת 394,000 $ ושוויו המעודכן הוערך על ידי שמאי מטעם המשיבים ב-264,000 $, טענו המערערים כי יש להוסיף להערכת שוויו 26,400 $, אשר הופחתו בהערכת השמאי כ"דמי-שכירות", שכן גם הם מהווים סעד חלופי להשבה. בהתאם לכך, צריך היה שווי הבית, לאור חוות-דעת השמאי, לעמוד על 290,400 $. מכאן, ששווי הבית ברח' הרצל בצירוף שתי הדירות ביהוד (ברח' ביקובסקי וברח' דוד מרכוס), הינו 459,400 $. בצירוף כספי אליהו, אשר יש בהם כדי לכסות את היתרה בת 89,600 $, ניתן לשיטת המשיבים להסתפק בהטלת העיקול על ארבעת הנכסים האמורים עד לסך 540,000 $, אשר הינו שווה ערך לשווי התביעה הנכון לשיטתם, הוא 2,218,000 ₪. ביום 24.12.07 ניתנה החלטה בבקשת ההמרה האמורה, על-ידי כב' הרשם זמיר (להלן: "החלטת דצמבר"). בהחלטתו קבע כב' הרשם ביחס לאי-ההתאמה הנטענת בין סכום העיקול לסכום הסעד הכספי הנתבע בתביעה, כי סכום העיקול תואם לסכום הסעד שנתבע בתביעה, ואף אם לא היה הדבר כך, הרי שלא זו הדרך לתקנה. בהתאם, דחה כב' הרשם את הבקשה בעניין זה. באשר לבקשה להמרת הנכסים, קבע כב' הרשם, כי הבקשה חסרה נתונים מהותיים, כגון חוות-דעתו השלמה של השמאי שיחור והתייחסות מפורטת לשווי הבית ברח' הרצל. כב' הרשם הביע דעתו כי ניתן, באופן עקרוני, להורות על המרת הנכסים המעוקלים בנכסים המפורטים בבקשה, אך זאת בכפוף להשלמת הנתונים הראייתיים הנדרשים. 4. בהמשך להחלטתו האמורה של כב' הרשם זמיר, הגישו המערערים ביום 26.12.07 השלמת נתונים ביחס להמרת העיקול (בש"א 24968/07). במסגרת השלמת הנתונים, התייחסו המערערים להערכת שווי הבית ברח' הרצל, כפי שעלתה מחוות-דעת השמאי מטעם המשיבים. בחוות-דעת זו הגיע השמאי לירידת ערך של 130,000 $ מתמורת הרכישה המקורית, כאשר 59,400 $ מתוכה מיוחסים לדמי-שכירות, הכשרת הנכס ובניית ממ"ד. לשיטת המערערים, אין להפחית את הסכום האמור, שכן עלויות אלו מתיישבות אך ורק עם סעד של אכיפת ההסכם, ולא השבה. בהתאם, יש להפחית מתמורת הרכישה סך של 71,220$ בלבד (המייצגים הפחתה בגין ליקויים וירידת ערך), כך שיש לראות את שווי הבית ברח' הרצל כעומד על 322,780 $ לכל הפחות. עוד התייחסו המערערים בהשלמת הנתונים לכספי אליהו, וטענו כי מדובר בכספים נזילים שערכם כ- 110,571 $. אם יאלצו המערערים לשלם מס בשיעור 35% לצורך מימושם, יעמוד סכום זה על 71,871 $ לכל הפחות. לאחר קבלת השלמת הנתונים, הכריע כב' הרשם זמיר ביום 21.4.08 בבקשת ההמרה. בהחלטתו, הבהיר כב' הרשם כי הוא אכן סבור כי קיימת הצדקה עקרונית להמרת הנכסים המעוקלים בנכסים חלופיים, בהתאם לסכומם, אולם לאור הנתונים שעלו מהשלמת הנתונים, לא ניתן להמיר את הנכסים שהוכפפו לעיקול בארבעת הנכסים שהוצעו על-ידי המערערים. ביחס לבית ברח' הרצל, קבע כב' הרשם כי לא ניתן להורות על הטלת עיקול לטובת המשיבים על נכס זה, שכן הנכס מצוי בבעלותם. אמנם, בכתב התביעה עתרו המשיבים לביטול ההסכם ולהוצאת הנכס מבעלותם, אולם כל עוד לא ניתן סעד אופרטיבי בעניין, לא ניתן להכפיף נכס זה לצו עיקול, אשר מטבעו מוטל על נכסי הנתבעים - המערערים כאן. המרת הנכסים הכפופים לעיקול בנכס זה תהווה למעשה הטלת עיקול על נכסי התובעים, וזוהי פרוצדורה שאינה קיימת. באשר לכספי אליהו, קבע הרשם כי ממכתב חברת הביטוח מיום 4.12.07 עולה בבירור, כי חלקו הארי של הסכום מורכב מכספים שאינם ניתנים למימוש מיידי, כך שאינם נזילים ולא ניתן להשתמש בהם להמרת העיקול. בנוגע לשתי הדירות הנוספות ביהוד - ברחוב ביקובסקי וברחוב דוד מרכוס - קבע, כב' הרשם כי לאור שוויין הנמוך, העומד על 80,000 $ לדירה, אין בהן די לצורך המרת הנכסים שהוכפפו לעיקול. לאור האמור, דחה כב' הרשם את בקשת ההמרה, במתכונת בה הוגשה. על החלטה זו הוגש הערעור הנדון כאן. טענות המערערים 5. בערעורם, חזרו המערערים על טענתם ביחס לגובה סכום העיקול, אשר מסתכם לטענתם בסך של 2,306,670 ₪ לאור הפירוט בהחלטת כב' הרשם ברוך מיום 5.2.07, ועליו לעמוד אף על סכום נמוך מכך, של 2,218,482 ₪, שכן אין לקחת בחשבון סך של 88,188 ₪ אשר הופחתו כ"דמי שימוש ראויים", שאין לקבלם במקרה של ביטול החוזה. לטענת המערערים, טעה כב' הרשם זמיר בכך שבהחלטת אפריל סטה מהעקרון אותו קבע הוא עצמו בהחלטת דצמבר, לפיו "קיימת הצדקה עקרונית להמיר את הנכסים שהוכפפו מלכתחילה לעיקול בנכסים חלופיים, בהתאם לסכומם". המערערים טענו, כי לא היה מקום לסטות מעקרון נכון וצודק זה, ואין הרשם יושב כערכאת ערעור על החלטותיו-שלו. לשיטתם, בדרישתו לקבל השלמת פרטים אודות הבית ברח' הרצל, קבע כב' הרשם במפורש כי הבית כלול במסת הנכסים הניתנים לעיקול. עוד טענו המערערים, כי כב' הרשם טעה בכך שהתעלם מההלכה המאפשרת "עיקול עצמי", ביחס לבית ברח' הרצל. "עיקול עצמי" אפשרי, לשיטת המערערים, לאור נוסח תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת הטלת עיקול על נכסים המצויים ברשות מבקש העיקול. המערערים חלקו על דחיית טענותיהם ביחס לשווי הבית ברחוב הרצל, לאור הערכת השמאי מטעם המשיבים, וחזרו על טענותיהם מהשלמת הפרטים, לפיהן אין להכליל בירידת ערך הבית את דמי השכירות, הכשרת הנכס ובניית הממ"ד. כמו-כן טענו המערערים, כי הרשם טעה כאשר קבע כי כספי הביטוח בחברת אליהו אינם נזילים. טענות המשיבים 6. המשיבים טענו, כי אין המקרה האמור נופל בגדר אותם מקרים נדירים בהם תתערב ערכאת ערעור בשיקול-דעתה של ערכאה ראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני. כמו-כן טענו המשיבים, כי כב' הרשם ביסס החלטתו על הערכה עובדתית-ראייתית מנומקת, לאחר תצהירים ועדויות, ואין מקום להתערב בהחלטה זו, המסורה מטבעה לערכאה הדיונית. ביחס לסכום העיקול, טענו המשיבים, כי אין המדובר בטעות, וגם לו היה מדובר בטעות - הרי שאין זה המקום לתקנה. המערערים לא הגישו בקשה לתיקון טעות סופר במועדה, לא העלו את הטענה בבקשה לביטול העיקול ואף לא בערעור שהוגש על החלטת כב' הרשם ברוך, שנדון והוכרע על-ידי השופטת גרסטל. ביחס לבית ברח' הרצל, הדגישו המשיבים, כי הבית מצוי בבעלותם ולא רק בהחזקתם, כך שהכלל הקבוע בתקנה 374(ב) אינו ניתן להחלה בעניינו. עוד הוסיפו המשיבים, כי המערערים כלל לא העלו את הטענה בדבר "עיקול עצמי" במסגרת הדיונים בערכאה הראשונה, וטענה זו הועלתה לראשונה במסגרת הערעור. באשר לשוני בין החלטת דצמבר להחלטת אפריל בנקודה זאת, טענו המשיבים, כי החלטת דצמבר מקורה בכך, שבבקשת ההמרה כלל לא צויין, כי הבית ברח' הרצל מצוי בבעלותם של המשיבים, ומשהובהרה נקודה זו - עם הגשת חוות הדעת השלמה במסגרת "השלמת הפרטים" - הכריע הרשם בהחלטת אפריל בהתאם לנתון זה. ביחס לשווי הבית ברח' הרצל, טענו המשיבים, כי כל הרכיבים המרכיבים את הפחתת הערך אותה ייחס השמאי מטעמם לבית בחוות-דעתו, הינם הפחתות בגין פגמים פיזיים, פונקציונליים ותכנוניים, שאין בבקשה לביטול הסכם הרכישה כדי להשליך על השפעתם על שווי הבית במצבו הנוכחי. ערך הנכס על-פי חוות הדעת נקבע בערכים מוחלטים, בלא תלות בשאלת זהותו של מוכר הזכויות בו; כך, שכאן יש לראותו כשווה 264,000 $, בהתאם לחוות הדעת. ביחס לסכומי-ביטוח המנוהלים בחברת "אליהו", טענו המשיבים, כי בתשובת חברת "אליהו" להודעה על צו העיקול, נכתב מפורשות כי מדובר ב"תגמולי ביטוח בגין אירועים שטרם אירעו", כך שמדובר בכספים שאינם נזילים, ולא ניתן להביאם בחשבון במסגרת התחשיב. דיון והחלטה 7. הערעור הנדון כאן נסוב על החלטתו של כב' הרשם זמיר, מיום 21.4.08. מספר טענות אותן העלו המערערים בערעורם, אין מקומן בדיון במסגרת ערעור על החלטה ספציפית זו. המערערים חזרו בערעורם על טענותיהם ביחס לצמצום סכום העיקול לסך של 2,218,482 ₪. הטענה האמורה מבוססת על ניתוח סכומי התביעה המפורט בהחלטת הרשם ברוך בבקשה לביטול העיקול, אשר, לטענת המערערים, הינו שגוי. טענה זו בנוגע להפחתת סכום העיקול, הועלתה במסגרת בקשת ההמרה, ונדחתה בהחלטת דצמבר של כב' הרשם זמיר. על החלטתו של כב' הרשם ברוך הגישו המערערים ערעור (1452/07), אשר נדחה בהחלטתה של כב' השופטת גרסטל. כך, שבצדק קבע כב' הרשם זמיר, בהחלטת דצמבר, כי אף אם נפלה טעות - לא היתה בקשת ההמרה ההליך המתאים לתיקונה. בהחלטת אפריל, בעניינה הוגש ערעור זה, לא נדון כלל נושא הפחתת סכום העיקול, לאור ניתוח סכומי התביעה המפורט בהחלטת הרשם ברוך. לאור האמור, צודקים המשיבים בטענתם, לפיה נקודה זו כבר הוכרעה בהחלטה משפטית חלוטה, כך, שלאור עקרון סופיות הדיון, אין מקום לדון בטענה זו בדבר צמצום סכום העיקול במסגרת ערעור זה; בוודאי שכך הדבר, מקום בו טענה זו לא נדונה כלל בהחלטה מושא ערעור זה. 8. המערערים טענו, כי כב' הרשם זמיר טעה בכך שבהחלטת אפריל סטה מהעקרון אותו הוא עצמו קבע בהחלטת דצמבר. מצאתי, כי אין מקום לקבלת טענה זו. בהחלטת דצמבר הביע הרשם זמיר עמדה עקרונית, לפיה ניתן להורות על המרת הנכסים המבוקשת, אולם אך ורק בכפוף להשלמת נתונים מטעם המערערים. עם השלמת הנתונים, נוכח כב' הרשם לדעת כי הבית ברחוב הרצל אינו מצוי בבעלותם של המערערים - דבר אשר לא עלה בבירור מן הנתונים אשר היו בפני בית המשפט עובר להשלמת הנתונים. פרט זה הינו פרט בעל משקל, אשר משנה באופן מהותי את התמונה באשר למסת הנכסים. בהחלטת אפריל הכריע הרשם, אם כך, לאור הנתונים החדשים שהוצגו בפניו, כך שהחלטה זו למעשה מתיישבת עם החלטת דצמבר, אשר התנתה את המרת הנכסים בקבלת המידע האמור ובתוכנו. משכך, אין החלטת אפריל מהווה כל "סטייה" מהחלטתו הקודמת של הרשם. 9. באשר לטענה, לפיה יש לאפשר את עיקול של הבית ברח' הרצל כ"עיקול זמני" - ראשית, צדקו המשיבים בטענתם, לפיה טענה זו לא הועלתה בהליכים שהתקיימו בפני בית המשפט קמא, ואין ערעור זה המקום הנכון להעלותה. אולם, אף במישור העקרוני, איני סבור שיש לקבל טענה זו. טענתם של המערערים מבוססת על תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת: "בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין." (ההדגשות הוספו - א' ג'). מלשונו הפשוטה של הסעיף עולה, כי אין כוונתו לאפשר עיקול נכסים המצויים בבעלותו של מבקש העיקול עצמו, כי אם לאפשר עיקול נכסים המצויים בבעלותו של המשיב - אותו אדם אשר ממנו נדרשת הבטוחה לקיום פסק הדין - המצויים בחזקתו של מבקש העיקול. כאן, כאמור, מצוי הבית ברח' הרצל בבעלותם של המשיבים, ואין המדובר בנכס המצוי בבעלות המערערים ומוחזק על-ידי המשיבים, כדרישת הסעיף. לפיכך, אין המצב הנוכחי מתאים להטלת עיקול עצמי, מכוח תקנה 374(ב). עיקול, מטבעו, הוא סעד שנועד לפעול לטובתו של מבקשו, התובע. בהתאם לכך, מוטל העיקול בהגדרתו על נכסי הנתבע. חיוב תובע בהטלת עיקול על נכס שלו-עצמו להבטחת קיום של חיוב עתידי כלפיו, נראה בעייתי כבר על פניו, מעבר לעובדה כי תקנות סדר הדין אינן מכירות בהליך שכזה. אמנם, המשיבים בתביעתם עתרו לביטול עסקת המכר, ולהשבת הבעלות בבית ברח' הרצל לידיהם של המערערים. אולם, לו תתקבל תביעתם, במקביל להעברת הבעלות בבית בחזרה לידי המערערים, יהא על המערערים לשלם למשיבים את הסכום שלהבטחתו הוטל העיקול. הטלת העיקול על הבית ברח' הרצל תביא למצב בו בנקודת הזמן בו יוּצַא הנכס מידיהם, טרם תהיה בידם הבטוחה העיקרית להבטחת התשלום המגיע להם תמורת השבת הנכס. מצב דברים זה מעמיד את המשיבים בסיכון גדול יותר מזה שבו נקבע כי ראוי שיימצאו על-פי מאזן הנוחות, כאשר נענה בית המשפט לבקשת העיקולים מטעמם. הכבדה על בעלי הנכס - טרם הוצא הנכס מידיהם - אינה נראית הגיונית, ואינה מתיישבת עם מטרותיו של העיקול הזמני. לאור האמור, אין מקום להמרת הנכסים הכפופים לעיקול, בנכס זה. 10. משנקבע, כי אין להיענות לטענותיהם של המערערים בדבר הפחתת סכום העיקול, ובדבר השימוש בבית ברחוב הרצל כבטוחה חלופית להבטחת חובם של המשיבים, הרי שאין משמעות מעשית להשגותיהם של המערערים בעניין שוויו של הבית ברח' הרצל, ככל שזה נגזר מהערכת השמאי מטעם המשיבים. 11. באשר לסכומי הביטוח מחברת "אליהו", הגיע כב' הרשם זמיר להחלטתו, לפיה מדובר בכספים שאינם נזילים, כהכרעה עובדתית על-סמך הראיות שהוצגו בפניו, ולעניין זה - מכתב חברת הביטוח "אליהו" מיום 4.12.07, אשר צורף להשלמת הנתונים מטעם המערערים. איני רואה מקום לשינוייה של הכרעת הרשם בנקודה זאת. ממכתב חברת הביטוח עולה, כי חלק הארי של הכספים האמורים - 429,285 ₪ מתוך ערך פדיון כולל של 442,285 ₪ - הם כספי-פיצויים הניתנים למשיכה רק בעזיבת עבודה, וכספי-תגמולים המחייבים ניכוי מס בגובה 35%. אף ממכתב מוקדם יותר של חברת הביטוח, אותו הזכירו המשיבים בעיקרי הטיעון מטעמם, מיום 24.12.06 (נספח א' לתשובת המערערים מיום 18.11.07), נאמר כי המדובר בפוליסה המקנה זכות לקבלת תגמולי-ביטוח בגין אירועים שטרם אירעו. במצב זה, אכן לא ניתן לראות בכספים אלה כספים נזילים, אשר ניתן להשתמש בהם לצורך המרת העיקול, ואין מקום להתערב בהחלטת כב' הרשם בעניין זה. 12. לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות. החלטת כב' הרשם זמיר תישאר על כנה. המערערים ישלמו למשיבים את הוצאות הערעור וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ , בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. המזכירות תעביר עותק החלטתי זו לב"כ הצדדים. ניתן היום, ל' בסיון, תשס"ח (3 ביולי 2008), בהיעדר הצדדים. אורי גורן, נשיא בניההמרת שטחעיקול