פתיח סכסוך עסקי בין צדדים, על השכרת זכות השימוש ברשיון למונית הוביל לתביעה הנוכחית. עקב תקלה מנהלית של המזכירות, הועלה התיק ללשכתי זמן רב לאחר שהוגשו סיכומי ב"כ הצדדים. זו הסיבה לאיחור במתן פסק הדין, ועם הצדדים הסליחה. העובדות התובע עוסק בהשכרת ומכירת מוניות ורשיונות להפעלת מוניות ("זכויות ציבוריות"), במסגרת שותפות הידועה בשם רכב יהב ושות'. בשנת 2001 שכר הנתבע מאת התובע זכויות ציבוריות להפעלת שלוש מוניות, כמפורט בהסכמי שכירות שנחתמו בין הצדדים (נספחים ב1-3 לתצהיר התובע). בשנת 2002 נחתמו בין הצדדים הסכמי שכירות חדשים, שנועדו להמשיך את ההתקשרות ביניהם, לגבי אותן זכויות ציבוריות (נספחים ד1-3 לתצהיר התובע). לטענת התובע, חדל הנתבע מתשלום דמי השכירות כסדרם "ונעלם" למשך תקופה מסוימת. לבסוף נערכה בתאריך 9.10.02 התחשבנות בין הצדדים. התובע טוען, כי נמצא שחובו של הנתבע עומד ע"ס 47,340 ₪ כולל מע"מ. לדבריו, מסר לו הנתבע בתאריך 10.12.02 שיק בחתימת אשתו, לתשלום חובו הנ"ל, אך השיק חולל ע"י הבנק הנמשך בשל חוסר כיסוי מספיק (אכ"מ). משלא פרע הנתבע את חובו, הגיש התובע שטר חוב בחתימה הנתבע, שהיה מצוי ברשותו, לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בת"א. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השיק וטען, כי מדובר בשיק בטחון, שנועד להבטחת תשלום דוחו"ת וקנסות, וכי חובו לתובע שולם זה מכבר. לנתבע ניתנה רשות להתגונן ומכאן המחלוקת בה עסקינן. טענות הצדדים הנתבע טען בשעתו וטוען גם היום, כי מדובר בשטר ביטחון, שנועד להבטחת תשלום דוחו"ת וקנסות בלבד. התובע מכחיש טענה זו ואומר, כי השטר נועד להבטחת מילוי כל התחייבויותיו של הנתבע כלפיו, במסגרת הסכמי השכירות שנחתמו בין הצדדים. שיטת ביצוע ומעשים דומים מטעם התובע הוגש תצהירו של מר עזרא גפן, שלא נחקר עליו בחקירה נגדית. מר גפן העיד, כי אף הוא השכיר לתובע זכות ציבורית לשימוש במונית, אך בסופו של דבר לא קיבל מהנתבע את התמורה המגיעה לו. לדבריו, הנתבע מסר שיק בחתימת אשתו בידי מתווך, שהיה מעורב בעסקה, אך כאשר הגיע מועד הפרעון חולל השיק מחוסר כיסוי מספיק. דברים אלה אושרו ע"י הנתבע במהלך חקירתו הנגדית, כפי שמציינת ב"כ התובע בסיכומיה (ע' 7). ב"כ התובע מבקשת להסיק מן האמור לעיל קיומה של שיטה ומעשים דומים, שכל תכליתם היתה לאפשר לנתבע להתחמק מתשלום חובותיו לאנשים, שהשכירו לו זכויות ציבוריות. לאור הדמיון הרב בין שני המקרים וסמיכות האירועים, טוענת ב"כ התובע בסיכומיה, כי יש לסמוך על תצהירו של מר גפן, כראיה למעשים דומים ושיטת ביצוע מצד הנתבע, וכי הדבר אפשרי גם במשפט אזרחי, כאמור בע"א 104/64 מורגנווסר נ' ליטוינסקי, פ"ד יח(3) 442. ב"כ הנתבע לא התייחסה בסיכומיה לתצהירו של מר גפן, או לטענה בדבר קיומה של שיטה או מעשים דומים. בסיכומיה תקפה ב"כ הנתבע את מהימנותו של התובע וטענה, כי במהלך חקירתו הנגדית הוברר, כי אין באפשרותו למסור פרטים אודות סכום החוב הנטען, אשר בגינו מולא הסכום גם בשטר. סכום השטר אין חולק, כי שטר החוב נמסר לתובע, כאשר הוא נושא את פרטיו האישיים של הנתבע ואת חתימתו בלבד. פרטי השטר הנוספים - קרי, מועד הפרעון וסכום השטר - הוספו במועד מאוחר על ידי התובע עצמו. ב"כ התובע טוענת בסיכומיה, כי הנתבע החזיק בזכויות ציבוריות השייכות לתובע, מכוח הסכמים בכתב ומכוח חזקה בפועל, ולא שילם עבורם את דמי השכירות בסך כולל של 34,586 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, ובסה"כ 42,401 ₪. לדבריה, הנתבע לא הכחיש סכום זה בתצהירו ולא העלה כל טענה נגדו. ב"כ התובע מציינת, כי אמנם במהלך חקירתו הנגדית של התובע ניסתה ב"כ הנתבע להראות, כי התובע קיבל את הסכומים להם הוא טוען במעמד החתימה על ההסכם, כעולה מסעיף 13 שבו התובע מאשר קבלת סכומים כמפורט באותו סעיף, אך בפועל, כך לדברי ב"כ התובע, לא נתקבל סכום כלשהו על ידי התובע. ב"כ התובע אף טוענת, כי לדברי התובע נועד הרישום בסעיף 13 הנ"ל לציין מהו סכום התמורה המוסכם בין הצדדים, ולא מהו הסכום אשר התקבל בפועל (ע' 2,3 לפרוטוקול). לדבריה, יש לפרש את ההסכמים לפי אומד דעתם של הצדדים (כפי שנפסק בע"א 4629/93 מ"י נ' אפרופים בע"מ, פ"ד מט(2) 265). בענייננו, לאור העובדה שהנתבע נהג לשלם לתובע מידי חודש , טוענת באת-כוחו כי זו המשמעות שיש ליתן לצמד המלים "חודש בחודשו" בהסכם, וממנה יש להסיק, כי מדובר בסכומים שטרם שולמו לתובע בעת חתימת הצדדים על ההסכם. ב"כ הנתבע טוענת, כי לבקשה לביצוע שטר לא צורפו הסכמי השכירות, אשר לטענת התובע הופרו ע"י הנתבע, ושניים מהם הוצגו רק במהל הדיון בפני כב' הרשם בהתנגדות. עוד נטען, כי מעיון בהסכמי השכירות ניתן ללמוד, כי הם נערכו עבור תקופת שכירות רטרואקטיבית, מיום 1.7.02 ועד 3.11.02 וסכום החוב המתייחס אליהם הוא 22,232 ₪. לבסוף נטען, כי לא ברור כיצד חושב סכום החוב בפתיחת תיק ההוצל"פ, וכי התובע לא שלח מעולם באמצעות בא-כוחו הודעה בכתב המפרטת את סכום החוב. טענתו של הנתבע, כי הסכומים המפורטים בהסכמי השכירות שולמו עם חתימתם, כאמור בסעיף 13 להסכמים, נזנחה על ידי ב"כ הנתבע בסיכומיה. נותרה איפוא הטענה, כי סכום החוב אינו ברור ונהיר לנתבע עד עצם היום. למרבה הצער, מדובר בטענה בעלמא תלויה על בלימה, גם לאחר מקרא סיכומיה של ב"כ הנתבע. אם שילם הנתבע את מלוא הסכום המגיע הימנו, על פי חישובי באת-כוחו, מדוע לא התכבד והוכיח זאת? ודוק: תיק ההוצל"פ נפתח לא רק בגין יתרת החוב על פי ההסכמים, אלא בגין פיצוי מוסכם בסך 150 ₪ ליום, שהתובע טוען כי הוא מגיע לו, בשל כל יום של איחור בהשבת הזכות הציבורית (סעיף 9 להסכמים). הנתבע לא כפר בסכום זה, ובאת-כוחו לא התייחסה אליו כלל בסיכומיה. ולבסוף, טענתו של התובע, כי הנתבע התייצב אצלו ביום 9.10.02 וביקש להסדיר את חובו, לא הוכחשה על ידי הנתבע. התובע העיד, כי לאחר שנערכה התחשבנות על ידי הצדדים נמצא כי הנתבע חב לו סך כולל של 47,340 ₪, ובהתייחס לסכום זה מסר הנתבע לידיו שיק, בחתימת אשתו ע"ס 47,340 ₪ ז.פ. 10.12.02 (נספח ט' לתצהיר התובע). התובע העיד, כי מסר בידי הנתבע קבלה על סכום זה (נספח י' לתצהירו), אך בהגיע מועד הפרעון חולל השיק בשל חוסר כיסוי מספיק. ב"כ התובע טוענת בריש גלי בסיכומיה, כי השיק מהווה הודאה מצד הנתבע בחובו כלפי התובע. על אף זאת טען הנתבע בהתנגדות, כי השיק ניתן כביטחון לתשלום קנסות ודוחו"ת בלבד. טענה מעניינת זו לא זכתה לפירוט בסיכומי ב"כ הנתבע, למעט האמירה כי "טענת הנתבע סבירה יותר מטענת התובע". סבירות טענותיו של בעל דין נבדקת לפי נסיבות הענין. בענייננו, חוסר הסבירות של גרסת הנתבע מזדקר לעין, לאור לשונה של הקבלה (נספח י'), שבה נאמר במפורש, כי השיק בחתימת אשת הנתבע ניתן לתובע: "עבור שכירות זכות ציבורית שלושה זכויות (כך במקור!)... לתקופה של חמישה חודשים שלא שולמו מתאריך....". הנה כי כן, טענתו של הנתבע לא רק שעומדת היא בניגוד לאמור במסמכים בכתב (השיק והקבלה), אלא שהיא בלתי סבירה בעליל. זאת ועוד. כלל ידוע מקדמת דנא, המבוסס על סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני הוא, כי לא ניתן לטעון בעל פה כנגד מסמך בכתב: "כאשר 'עסקה' כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם; ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק - הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל-פה כנגד תוכנו של מסמך" (י' קדמי על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד), 1305). סעיף 80 עצמו מורה, כי אין לסתור את תוכנו של אותו מסמך, אלא במסמך בכתב אחר, או בהודאתו של היריב (בכתב או בפני שופט), או בפנקסיו של האחרון. מדובר בהוראה ארכאית, שיתכן כי היה מקום למחקה מספר החוקים המודרני. בפסיקה כבר נאמר, כי מדובר בהוראה "מיושנת ופורמליסטית... אולם היא עדיין חלק מן הדין החל אצלנו..." (ע"א 4408/90 בן חיים נ' גוטמן, תק-על 94(3) 2070, פסקה 4). בניסיון להתמודד עם הוראה זו, שאינה תואמת את מציאות חיינו כיום, נודעו מקרים בהם בתי המשפט העניקו פירוש מילולי מרחיב לסעיף 80 הנ"ל, ואיפשרו הבאת עדות בעל פה כנגד מסמך, למרות האיסור הנ"ל. ברם, הדבר נעשה כל עוד העדות לא נועדה לשלול או לסתור את תוכנו של המסמך. כך, למשל, הותרה עדות בעל-פה כדי להוכיח כי אין קשר בין המסמך לבין התביעה (ע"א 495/82 עמל הנגב בע"מ נ' מזור, פ"ד לט(3) 74), או כדי להוכיח מה נאמר בין הצדדים אחרי עריכת המסמך (ע"א 320/82 לוי נ' כנפו, פ"ד מ(2) 185). גם אם אבחר להעניק להוראת סעיף 80 פרשנות צרה, ואבקש לעיין בגרסתו של הנתבע, גם אז לא ניתן לקבל את הטענה, כי האמור במסמכים אינו משקף את המציאות וכי הסכום המצוין בשטר אינו משקף את יתרת החוב לאשורה. הסיבה לכך היא, שאין מדובר במסמך בודד, שנחתם על ידי הנתבע בהיסח הדעת, אלא בשני מסמכים (שיק וקבלה), שנחתמו על ידי הצדדים ומהם עולה, כי נותרה יתרת חוב בסך 47,340 ₪ לזכות התובע. סכום זה במצורף לפיצוי המוסכם, בגין איחור בהשבת הזכויות הציבוריות, מגיע כדי סכום השטר. סוף דבר טענתו של התובע, כי היה זכאי למלא בשטר את מלוא הסכום שצוין בו, בסך 14,040 דולר (שהם שווי ערך ל- 67,897 ₪) לא נסתרה. טענות ההגנה של הנתבע הוכחו כטענות סרק. לפיכך, אני מקבלת את התביעה וקובעת, כי התובע רשאי להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל לגביית סכום השטר, מהשלב בו הופסקו עם הגשת ההתנגדות. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. ניתן היום 16.11.05 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא לב"כ הצדדים עותק מפסק הדין. ד"ר דפנה אבניאלי,שופטתעדותדיוןמסמכיםבעל פה