הודאה והדחה ערבות בפניי תביעה כספית בסך 43,938 ש"ח, אשר הגישה התובעת כנגד הנתבע 2, בגין ערבותו לחברת די.בי.אם גרופ בע"מ (להלן:"החברה"). רקע התובעת, אלדן השכרת רכב (1965) בע"מ, הנה חברה העוסקת, בין היתר, בהשכרת כלי רכב (להלן:"התובעת"). החברה נקלעה לקשיים כספיים ולפיכך נשכר הנתבע 2, מר ירון אלדר (להלן: "הנתבע "או "מר אלדר"), בסוף חודש פברואר 2002, לעבוד בחברה כמנהל שכיר שלה, לצורך ביצוע הליך של הבראתה. ביום 5.7.00, למעלה משנה וחצי, לפני תחילת עבודתו של מר מנור בחברה, נחתם הסכם בין "התובעת" לבין "החברה", לפיו שכרה החברה מהתובעת כלי רכב לתקופה קצרת טווח. ביום 7.12.00,כשנה וחצי, לפני תחילת עבודתו של מר מנור בחברה, חתמה החברה עם התובעת על הסכם חכירה/שכירות ארוך טווח (הסכם ליסינג), על פיו חכרה החברה מהתובעת רכבים לתקופה של 36 חודשים. עם כניסתו לעבוד בחברה, שכרה זו האחרונה רכב, ולטענת התובעת, ביום 1.3.02 חתם הנתבע על כתב ערבות, על פיו הוא התחייב לשלם לתובעת עם דרישה את כל החיובים וההוצאות הכרוכים בהסכמי שכירות שנחתמו או ייחתמו בעתיד בין התובעת והחברה (להלן:"כתב הערבות" או "הערבות"). תהליכי ההבראה של החברה לא צלחו, ובמהלך שנת 2002 נקלעה החברה לקשיים בהם לא הצליחה לעמוד, וביום 10.10.02 מונה לה מפרק זמני. החברה נותרה חייבת לתובעת, סך כולל של 69,210 ש"ח, הן בגין הסכמי השכירות ארוכי הטווח והן בגין הסכמי השכירות קצרי הטווח. סכום זה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית עלה לסכום של 70,438 ₪)(להלן:"החוב"). התובעת הגישה תביעה בסד"מ, נגד הנתבעים לתשלום חוב החברה בגין ערבותם. שני הנתבעים חתמו על כתב ערבות זהה לחלוטין (נספח ב' ו-ז' לכתב התביעה). ביום 27.3.07 נחתם הסכם פשרה בין התובעת לבין ניר מנור (להלן:"מנור"),ולפיכך מסכום התביעה לבסוף נוכה סך של 26,500 ש"ח, ששילם מנור לתובעת במסגרת ההסדר. הסכם פשרה זה קיבל תוקף של פסק דין, וכתוצאה מכך נמחק מר ניר מנור מהתביעה. לאחר חתימת התובעת על הסכם פשרה עם מר ניר מנור, תוקן סכום התביעה לסך של 43,938 ש"ח, אשר תובעת אותו התובעת ממר אלדר (להלן:"היתרה"). טענות הצדדים התובעת בראש טענותיה גורסת, כי בהתאם לכתב הערבות שנחתם על ידי הנתבע, הוא ערב, כלפי התובעת לכלל חיובי החברה, והנובעים מהסכמי השכירות וחכירה עליהם חתומה החברה. החברה נכנסה להליכי פירוק ונשארה חייבת לתובעת, את החוב שכאמור לעיל, הופחת לאחר חתימת הסכם פשרה בין התובעת ובין מר מנור, ולפיכך נותר מר מנור חב לתובעת את סכום היתרה. לטענת התובעת, כתב הערבות הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי הנתבע ערב כלפי התובעת, לשאת ולשלם מיד עם דרישה את כל החיובים וההוצאות הכרוכים מהסכמי השכירות שנחתמו ו\או יחתמו בעתיד, בין החברה לבין התובעת. עוד מוסיפה התובעת וטוענת לעניין הסכמי החכירה והסכמי השכירות, כי הסכמי החכירה אשר נחתמו בינה ובין החברה, הינם בבחינת עסקת ליסינג תפעולי, דהיינו עסקת שכירות רגילה, וזאת לטענתה, לאחר שעסקה זו עומדת בקריטריונים אשר נקבעו בפסק הדין ע"א 99\3485 מן רן בע"מ נ' הבינלאומי ליסינג בע"מ. בהתאם לאותם הקריטריונים שנקבעו בפסיקה, ובהתאם להסכם החכירה טוענת התובעת, כי היא נשארה הבעלים של הרכב, ועל השוכר להשיבו בתום תקופת החכירה. התובעת היא זו אשר נושאת בהוצאות הטיפולים השוטפים והתיקונים והיא המבטחת של הרכב ואשר נושאת באחריות למקרה גניבה או אובדן גמור. לעניין הסכם הפשרה עם מר מנור, טוענת התובעת, כי אין בהסכם זה בכדי להפטיר את הנתבע מחבותו, לשלם את יתרת סכום התביעה לתובעת, מה עוד שלטענתה, בהסכם הפשרה צוין במפורש כי אין בהסכם פשרה זה,כדי להפטיר את הנתבע משאר חיובו. לעניין סכום החוב טוענת התובעת, עפ"י ההסכמים עליהם חתמה החברה, ספרי התובעת, חשבונותיה ומסמכיה יהיו נאמנים על החברה, ויהוו ראיה בכל עניין ע"י הגשת דפי חשבונותיה, ובכך היא מילאה את חובת הראיה החלה עליה להוכחת סכום החוב. במענה לטענת הנתבע, כי ההסכמים שמחתימה התובעת הינם בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד, משיבה התובעת, כי בהתאם לפסיקה, על הטוען לתנאי מקפח מוטלת החובה להניח תשתית ראייתית, הן להיותו של התנאי מקפח והן להיותו בלתי סביר בנסיבות העניין, כאשר לטענת התובעת, הנתבע לא העמיד כל תשתית ראייתית לנטען על ידו. יתירה מזו, מוסיפה התובעת כי גם אם היה הנתבע מעמיד תשתית ראיתית וגם אם בית המשפט הנכבד היה נעתר לבקשתו ומשנה את אותם תנאים, אין בכך משום להפטירו מחובו. הנתבע טוען מאידך בפתח דבריו , כי מיד כשהחל לעבוד בחברה, העמידה החברה לשימושו ובאופן זמני עד להעמדת רכב קבוע, רכב מסוג "מזדה לנטיס", שנשכר מהתובעת בשכירות חודשית רגילה, כנגד תשלום דמי שכירות חודשיים קבועים. הנתבע טוען כי בשלב זה, לא היה מודע כלל, למערכת החוזית הקיימת עם התובעת בנוגע לשכירת רכבים. לטענת הנתבע, הוא קיבל את הרכב המושכר, ככל הנראה כמנהג של התובעת, ברחוב מחוץ למשרדי התובעת, ובאותו המקום בו קיבל את הרכב, הוא חתם גם על טפסים לקבלת הרכב, ובין היתר גם על "כתב הערבות". לטענת הנתבע , הוא לא התכוון לחתום על כתב ערבות לחובות החברה אצל התובעת, וסבר כי הערבות משמשת כערבות לצורך קיום עסקה זו בלבד, קרי עסקת השכירות בקשר לרכב הספציפי "המזדה לנטיס" ולחיובים השוטפים על פי הסכם השכירות והנובעים משימוש הנתבע ברכב "המזדה לנטיס" בתקופת השכירות. עוד גורס הנתבע , כי לאחר שנחתם בין החברה לבין התובעת הסכם ליסינג, לפיו חכרה החברה עבור הנתבע רכב מסוג "מזדה 626", והרכב מסוג "מזדה לנטיס", הוחזר לתובעת, סבור וסבר הנתבע כי הערבות אשר חתם עליה, תתבטל ,וכי למעשה מרגע החזרת רכב "המזדה לנטיס" לתובעת פג תוקף כתב הערבות. גרסתו של הנתבע, הייתה ידועה לתובעת מזה זמן, אולם זו לא טרחה, להמציא עדות סותרת המעידה על כוונה אחרת של הצדדים, כאשר העד היחיד אשר הביאה התובעת מטעמה, לא עבד כלל אצלה בזמנים הרלוונטיים וכי אין כל קשר בינו לבין נסיבות חתימת כתב הערבות. לטענת הנתבע , אם בית המשפט יחליט בכל זאת, לחייב את הנתבע בערבותו לחובות החברה, הרי שערבותו הינה אך ורק לחיובים הנובעים מהסכמי השכירות מיום 1.3.02 ועד יום 13.9.02 , קרי יום הפסקת הפעילות בחברה. לעניין הסכמי החכירה והשכירות, טוען הנתבע ,כי קיים הבדל בין שני ההסכמים, מה גם שהתובעת עצמה היא זו שהגדירה הסכם אחד כהסכם שכירות ואת משנהו כהסכם חכירה, ושעה שערכה התובעת את ההפרדה בין שני ההסכמים, היא מנועה מלטעון כנגד ההגדרות שהיא יצרה בעצמה. לא זו אף זו, הנתבע מוסיף, כי הסכמי החכירה עליהם חתמה התובעת מול החברה הינם הסכמי חכירה בעלי אופי מימוני "ליסינג מימוני", ובמקרה שכזה הרי שהסכמים אלו הינם הסכמי חכירה גרידא היכולים להקנות בעלות בתום תקופת החכירה ולא הסכמי שכירות שכתב הערבות חל רק עליהם. לעניין החובות אשר נוצרו לאחר פירוק החברה מיום 13.9.02 טוען הנתבע, כי חיובים אלו שנוצרו לאחר מועד זה, אינם בגדר חובות שהנתבע מחויב בפירעונם, עוד מוסיף הנתבע כי לאחר שפנתה התובעת אליו על מנת לתפוס את הרכב "המזדה 626" , הודיע לה הנתבע, כי הוא מעוניין להשאיר את הרכב בחזקתו בכפוף להסכמת התובעת. התובעת הסכימה לכך, הנתבע המציא לתובעת אמצעי תשלום אחרים, ולבסוף נמכר הרכב לחמותו של הנתבע . בכל הזמנים הרלוונטיים הנ"ל, התובעת לא פנתה לנתבע עקב חוב אשר הנתבע חב בו כלפיה. לחילופין מוסיף וטוען הנתבע, כי מאחר וסכום החוב בגין הסכמי השכירות לטווח קצר הינו סך של 41,260 ש"ח, ומר מנור שילם סך של 26,500 ש"ח הרי אם יחויב הנתבע, יחויב לכל היותר בסך של 14,760 ש"ח ובהתייחס רק לחובות שמיום 1.3.02 ועד ליום 13.9.02. לעניין הסכם הפשרה עם מר מנור, טוען הנתבע, כי מר מנור הוא זה אשר יצר את כל מערכות היחסים עם התובעת, הוא זה שבתקופתו נוצרו החובות כלפיה, שכן הוא היה שותף בחברה ושימש בה כמנכ"ל. עוד טוען הנתבע, כי לא ניתן לקבוע במדויק, מחשבונות התובעת שצורפו, מהם החובות שנוצרו בתקופת עבודתו של הנתבע בחברה, קרי מיום 1.3.02 עד ליום 13.9.02, וכן מוסיף כי הסכומים המופיעים בדפים, הנחזים להיות מתוך ספרי הנה"ח של התובעת, אינם מבוססים, אינם מאומתים ואינם נתמכים באסמכתאות והתובעת איננה מפרטת ממה נובע כל סעיף וסעיף בחוב הנטען. לבסוף טוען הנתבע ,כי ההסכמים נשוא התובענה לרבות כתב הערבות, הינם חוזים אחידים, ותניות המופיעות בהסכמים, לרבות התניה לפיה הנתבע הינו ערב לחובות החברה בגין חוזי העבר והעתיד הינן תניות מקפחות. העדויות מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אלעד אבניטל (להלן:" מר אבניטל"). מטעם נתבע 2 הוגש תצהיר עדות ראשית של מר ירון אלדר . המצהירים נחקרו בחקירה נגדית ביום 9.1.07. כל הפניה בפסק הדין, לדברי מר אבניטל או מר אלדר בדיון בביהמ"ש, משמע פרוטוקול הדיון מאותו היום. דיון לאחר שמיעת העדויות ולאחר עיון בראיות שהוצגו לי, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. ראשית ובפתח הדברים יש לדון בשאלה, האם כתב הערבות, עליו חתם הנתבע אכן חל ,על כל החובות בעבר ובעתיד של החברה. עלפי כתב הערבות, ערב מר אלדר כלפי התובעת "לשאת ולשלם מיד עם דרישה את כל החיובים וההוצאות הכרוכים מהסכמי שכירות, שנחתמו ו\או ייחתמו בעתיד". כאמור אין מחלוקת על כך כי הנתבע אכן חתם על כתב הערבות, אולם השאלה המתבקשת האם בחתימתו על כתב הערבות, הוא בעצם הסכים לקבל על עצמו את כלל חיוביה של החברה, כפי שטוענת התובעת, והאם חתימתו זו מחייבת אותו גם אם לא התכוון לכך. אין בידי לקבל את טענת התובעת, כי הנתבע חב מכוח ערבותו בכל חובות החברה לתובעת. הנתבע העיד מפורשות כי הוא הוחתם ברחוב, כשקיבל את הרכב השכור והוא הבין כי הוא אחראי להחזרת אותו הרכב ולתשלום בגינו ולא לכלל חובות החברה. עדותו של מר אלדר היתה אמינה והחשוב מכך לא נסתרה מנגד על ידי עדות פוזיטיבית אחרת. עד התובעת היחיד מר אבינטל כלל לא היה מעורב בהחתמת הנתבע על הערבות, הוא לא עבד בחברה באותה עת והוא החל לעבוד בה כמתלמד, רק באוגוסט 2003 וכמנהל הסניף בחולון רק בסביבות יולי 2004 ,דהינו כשנתיים וחצי לאחר חתימת הערבות (עדות מר אבינטל עמ' 20 ש' 19,20). הגם שגם מר אבינטל נמצא כעד אמין ,לא היה בעדותו, שהתבססה רק על המסמכים והנוהגים בתובעת, כדי לסתור את עדותו הישירה והאמינה של הנתבע. עדותו של הנתבע לא רק שנמצאה אמינה, אלא שהיא התיישבה היטב, עם התנהלות הצדדים בתקופת השכירות, היא נמצאה כסבירה בנסיבות העניין, והיא מתיישבת היטב, גם עם התנהלות התובעת. כך למשל ערבותו של מנור, הייתה זהה בתוכנה ובניסוחה עם ערבות הנתבע, אך למרות זאת, טענה התובעת שערבותו של מנור, הייתה מסויגת רק לשכירות קצרה (ס' 1 לסיכומי התובעת וס' 1 לסיכומי התשובה של הנתבעת), בעוד שערבות הנתבע היא לכל סוגי השכירות והחכירה בגין התקופה הקודמת לחתימתו והן לגבי התקופה שלאחר מכן. זו תוצאה בלתי הגיונית ולא סבירה, ויש בה כדי לתמוך בגרסת הנתבע כי יש לבחון את מהותה של ההתחיבו והערבות ולא את הנוסח הכתוב בכתב הערבות. כזכור, הנתבע עבד בתור שכיר בחברה, ובלתי סביר כי אדם אשר עובד בתור שכיר בחברה, יחתום על כתב ערבות לכלל חובותיה בעבר או בעתיד וללא כל מגבלה. למעלה מן הצורך, מוצא אני לנכון להאיר ואולי גם להעיר,כי ביהמ"ש נתקלים מעת לעת בתופעה בה קיים נוהג או נוהל בחברות ההשכרה, לפיו מושכרים רכבים לחברה או למעסיק, אשר שוכר את הרכב לעובדיו כחלק מתנאי העסקתם, וכאשר מגיעים אותם העובדים (ולפעמים אפילו סתם שליחים של החברה), לקבל את הרכב עבור החברה, הם מוחתמים על טפסים המטילים עליהם חבויות מסוגים והיקפים שונים. אותם עובדים או אפילו שליחים, מקבלים את הרכב פעמים במקום ובנסיבות שאינן מאפשרות להם לבחון את הטפסים עליהם הם חתומים ובייחוד את היקף מחויבויותיהם על פיהם, והם יוצאים מתוך הנחה סבירה, כי הם חותמים על קבלת הרכב או לכל היותר על מחויבות לאותו הרכב שנמסר להם. מנסיבות המקרה שבפני ומהראיות שהוצגו עולה כי אלו היו למעשה הנסיבות, בהן חתם מר אלדר על כתב הערבות , בקשר להשכרת רכב "המזדה לנטיס". אומנם עפ"י סעיף 1(ב) לחוק הערבות-"הערבות יכולה שתהיה לחיוב, קיים או עתיד לבוא" אולם אינני סבור שכך היה במקרה אשר נדון בפניי. הנני מקבל את טענתו של הנתבע כי הוא לא התכוון לערוב לכלל חיובי החברה, אלא רק לעסקת הרכב הספציפי שקיבל, כלומר גם אם היה נקבע על ידי, כי כתב הערבות מחייב את הנתבע, הוא היה מחויב ואחראי, רק כלפי הרכב אשר נשכר עבורו. אין זה סביר ובמידה רבה זהו מצב אבסורדי, לפיו עובד שכיר בחברה, יחתום על מסמך ההופך אותו להיות אחראי על חובותיה, כלפי ספקיה, יותר מאשר השותפים בה או הדירקטורים שלה. עוד אוסיף, כי החברה היא שהפיקה הנאה מהשימוש ברכבים, ולא ניתן לייחס את הנאת החברה והתועלת אותה הפיקה מכלל הרכבים לנתבע, קבלת טענה שכזו תהפוך פלסתר את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, מה גם כי בהתאם למסקנות אשר הגעתי אליהן, התובעת כשלה מלפרט כראוי בכתב התביעה מהן העילות המשפטיות המצדיקות במקרה הזה חיוב אישי של הנתבע, בכלל חובות החברה בעבר ובעתיד, מה עוד שישנה משום הטעייה מצד התובעת לדרך בה החתימו את הנתבע על כתב הערבות דרך זו אינה דרך מקובלת ובנוסף התובעת לא טרחה להסביר לנתבע על מה הוא חותם בעצם. אם אכן רוצה חב' השכרה, לקבל ערבות מעובד של החברה, מן הראוי כי הדבר יעשה בדרך ברורה כאשר ברור לה, שאותו עובד מבין שהוא חותם על ערבות וחבות לכלל "החיובים וההוצאות הכרוכים מהסכמי שכירות, שנחתמו ו\או ייחתמו בעתיד", דהיננו לחובות העבר או העתיד ללא קשר לשאלה מה מקור החוב. ערבות הינה חוזה לכל דבר ועניין וכדי לפרשה, יש להיזקק לכללי הפרשנות שנקבעו בפסיקה בהתייחס לחוזים. הצדדים חלוקים בשאלה מה כולל המונח "הסכמי שכירות" האם רק חוזי שכירות כטענת הנתבע או שמא כל סוגי השכירות ובכלל זה חוזי ליסינג או חכירה. הגישה הפרשנית בסוגיית פרשנות חוזה בדרך כלל, היא כי "בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה" (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, הוצאת דין, תשנ"ה, עמ' 303 וכן ד' פרידמן, נילי כהן, חוזים כרך א', הוצאת אבירם, עמ' 270). על פי גישה זו, אין פרשנותו של סעיף בחוזה מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המילים הכתובות, ובבוא בית המשפט לפרש חוזה, אל לו להיות כבול למובן המילולי של המילים, מקום שתכלית החוזה ונסיבות כריתתו, מצביעים על כונה אחרת מזו העולה מהמילים בלבד (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט' (2) 265 (להלן: "הלכת אפרופים"); דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נו' 348 והאזכורים שם; ע"א 3001/02 קופרשטוק מרים נ' הגב' שרה אשכנזי, פדאור (לא פורסם) 02 (6) 286). בבואנו לבחון גישה זו במקרה דנן, עולה בידי המסקנה, כי הנתבע לא הייתה לו כל כוונה לחתום על כלל חובות החברה, גם אם האמור משתמע מכתב הערבות. אמנם הנתבע הודה כי הוא החתום עליו, אולם לא זו הייתה כוונתו, כלומר ישנה כאן משום "הודאה והדחה" מצד הנתבע, שמחד מודה כי אכן חתם על כתב הערבות, ומאידך טוען כי לא הייתה לו כוונה לחתום על כלל החובות, אלא רק על עסקת הרכב הספציפית של רכב "המזדה לנטיס", במקרה כזה נטל הראיה עובר לנתבע (טענה זו של היפוך הנטל, לא הועלתה ע"י התובעת אך למניעת ספק מצאתי כי יהיה זה נכון ראוי וצודק לבחון האם הנתבע הרים את הנטל). ברגיל, כבכל תיק אזרחי, נוקטים אנו בכלל של "המוציא מחברו עליו הראייה". היינו - התובע צריך להוכיח את טענותיו ברמת שכנוע של 51%, בבחינת הטיית מאזן ההסתברות (ראה לעניין זה ע.א. 475/81, זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מ(1), 589, 598). יחד עם זאת, במקרה של טענת הגנה מסוג "הודאה והדחה", נטל השכנוע רובץ על כתפי הנתבע. במקרה בו מאזני הסתברות שקולות, כי אז במקרה בו קיימת טענת "הודאה והדחה", יפסיד הנתבע כיוון שעליו נטל השכנוע. משכך פני הדברים, נבחן אם הנתבע עמד בנטל זה. כאמור לעיל לאור עדותו האמינה של הנתבע ולאור הנסיבות בתיק דנן שכבר פורטו לעיל נראה כי הנתבע אכן עמד בנטל זה מחד ועד התובעת מאידך לא היה בעדותו כדי לסתור את עדות וגרסת הנתבע. כאמור התגלעה מחלוקת בין הצדדים לצורך פרשנו המונח "שכירות", האם הוא כולל, הסכם חכירה מסוג "ליסינג תפעולי" ו/או מסוג "ליסינג מימוני". לטענת התובעת מדובר בהסכם ליסינג תפעולי, קרי הסכם שהנו הסכם שכירות רגיל, ולכן ערבותו של הנתבע תקפה גם לחיובים הנובעים ממנו. מנגד הנתבע טוען כי מדובר בהסכם ליסינג מימוני, קרי הסכם חכירה אשר מקנה בעלות ולכן בכל מקרה ערבותו לא חלה על סוג זה של הסכמים. מן המפורסמות, הוא הכלל לפיו, בבואו של בית המשפט, ליתן פרשנות בקשר למחלוקת המתעוררת בקשר לאיזה מונח הכלול במסמך, הרי שהפירוש הוא לרעת המנסח ,ובלאו הכי לטובת הצד שלא היה שותף לניסוח. מקום בו המסמך נתון לשתי פרשנויות , הרי שלפי הדין יפורש כנגד המנסח, ובמקרה דנן כנגד התובעת שניסחה את כתב הערבות הסטנדרטי שלה והחתימה עליו גם את מר מנור וגם את אלדר.. מהאמור עולה המסקנה, כי התובעת לא הצליחה לשכנע, כי הסכמי החכירה אשר חתומה עליהן החברה, הינם בעצם הסכמי שכירות. תמוהה בעיני, מדוע התובעת קראה להסכם זה כהסכם חכירה אשר היא טוענת כי הינם הסכמי שכירות רגילים רק ארוכים, ומדוע לא קראה לילד בשמו. הנני מקבל את עמדתו של הנתבע כי התובעת מנועה מלטעון כנגד הגדרות אותן היא יצרה בעצמה ולו רצתה לכלול בערבות הסכמי חכירה היה עליה לעשות כן באופן ברור ומפורש. מה גם שעדותו של מר אבניטל העד מטעם התובעת, עומדת בעוכריה של התובעת, כאשר לשאלת ב"כ הנתבע באם יש הבדל בין הסכם שכירות לבין הסכמי חכירה, ענה מר אבניטל " כי בין שני סוגי ההסכמים ישנו הבדל". לא זו אף זו, התובעת בעצמה הגדירה את ההבדלים בנוגע לחובות, כאשר הגדירה אחד כחוב הנובע מהסכמי שכירות וחוב אחר הנובע מהסכמי חכירה, מה גם שבהסכם הפשרה עם מר מנור היא כן עשתה אבחנה זו, כאשר חתמה איתו על הסכם לפיו הוא חייב בגין הסכמי שכירות קצרי טווח, דבר המראה גם הוא כאמורעל סתירה לטיעוניה של התובעת ותמיכה בטענות הנתבע. את נטל ההוכחה ניתן להרים באמצעות הצגת ראיות שונות, שיטו את הכף לזכות התובעת, או לפי מאזן ההסתברות, כי גרסת התובעת הינה הגרסה העדיפה או, כי הראיות שהוצגו בתמיכה לגרסתה, הינן ראיות עדיפות. לאור האמור לעיל אין בידי לקבל עמדת התובעת כי הסכמי החכירה והסכמי השכירות בעצם חד הם, זאת ועוד התובעת לא העידה מטעמה או הציגה ראיה מפריכה לפיה, כי אכן כוונתה היתה בערבות לכלול הסכמי החכירה כאל הסכמי שכירות רגילים, ומשכך הדבר, אני פוסק כי אין לחייב את הנתבע בגין החוב הנובע מהסכמי החכירה. ביום 13.9.02 בישיבת הדירקטוריון של החברה נקבע כי פעילות החברה מופסקת באופן רשמי, התובעת לא הציגה בפני ראיות , מדוע יש לחייב את הנתבע בחיובים אשר נוצרו לאחר הפסקת פעילות החברה, אי לכך הנני פוסק כי גם חיובים אלו אשר נוצרו לאחר מועד זה אינם בגדר חובות שהנתבע מחויב בפירעונם, על אחת כמה וכמה הדבר בנוגע לחיובים אשר נוצרו לאחר מינוי מפרק זמני לחברה, הרי הדבר פסול מבחינת הדין, מאחר בחיובים הנוצרים בתקופה זו הינם, אם בכלל, באחריותו של המפרק הזמני. לעניין הסכם הפשרה אשר נחתם בין התובעת לבין מר ניר מנור, הסכם זה נערך ללא מעורבותו של הנתבע. סוכם כי מר מנור ישלם לתובעת סך של 26,500 ש"ח מסכום התביעה, כאשר היא פוטרת אותו מתשלום יתרת הסכום,כאשר בהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים לא צוין בגין איזה רכיב מסכום התביעה מר מנור שילם את הסך הנ"ל. לטענת הנתבע, שההסכמים בין החברה ובין התובעת הנם בגדר חוזה אחיד המכיל תניות מקפחות, שעל בית המשפט הנכבד לשנותם או לבטלם. הנני דוחה טענה זו של הנתבע. בפסיקה נקבע ,שעל הטוען לתנאי מקפח מוטלת החובה להניח תשתית ראייתית, הן להיותו של התנאי מקפח והן להיותו בלתי סביר בנסיבות העניין, יתירה מזו הנתבע לא העמיד בפני בית המשפט כלל תשתית ראייתית באשר אם מדובר אכן בחוזה אחיד אשר הכולל בתוכו תניות מקפחות, עולה בידי המסקנה כי גם אם היה מדובר בחוזה אחיד , בטענה הזו של תניה מקפחת אין כל ממש, שכן המדובר בעסקה כלכלית המכילה תנאים חוזיים שנועדו להשיג מטרה לגיטימית. סוף דבר מכל הטעמים האמורים הנני דוחה את התביעה. כשבאתי לדון בשאלת ההוצאות, הגעתי למסקנה כי אין להשית הוצאות שכ"ט עו"ד, על התובעת ולא לזכות בהן את הנתבע, שכן לזה האחרון, אשם תורם לנזק ולחסרון הכיס שנגרם לתובעת. ידועה ההלכה, כי אדם יחשב כקרא את המסמך עליו הוא חתם ולא תתקבל טענה כי לא קרא, לא ידע ולא הבין את האמור בו, לא ידע על מה חתם ולמה התחייב (ע"א 36/99 ר' יפה נ' עזבון המנוחה חנה גלזר ואח' תק-על 2001 (1) 1380). ובע"א 2119/94 לנדאו נ' וין פד"י מט (2) 77, 84 ניקבע כי: "הדין הכללי בקשר לחתימה על חוזה על ידי מי שאינו יודע קרוא וכתוב, והוא הדין בעיוור או במי שאינו ידוע את השפה שבה נכתב החוזה וכיוצא בזה הוא כי אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בחוזה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו, ועל כן , הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה". הנתבע הינו אדם בר דעת ומשכיל כפי שהתרשמתי, ומידת הזהירות מחייבת אותו, לבדוק על אילו מסמכים הוא חותם. לו היה הנתבע בודק את הכתב הערבות, יש להניח כי היה מסרב להתחייב לשלם את חובות העתיד או העבר של החברה לתובעת, שאינם קשורים לרכב שקיבל לחזקתו. שפר גורלו של הנתבע, כאשר התובעת לא פירטה והוכיחה את החוב שנותר, אם נותר, בגין רכב המאזדה לנטיס שקיבל או הרכב החליפי שקיבל, ולא הוכיחה האם הסכום ששולם ע"י מנור לא כיסה חוב זה. מטעמים אלו הגעתי למסקנה כי אין להשית הוצאות ושכ"ט עו"ד על התובעת. התביעה נדחית, כל צד ישא בהוצאותיו.הודאה והדחהערבות