מבוא 1. בפני בקשת הנתבעים למחיקת התביעה על הסף בשל חסינות שיפוטית. הבקשה נשענת על הסמכות המסורה לבית המשפט לפי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 ועל 'סמכותו הטבעית' של בית המשפט. 2. לטענת הנתבעים יש למחוק את התביעה שכן עניינה הוא בסנקציה שהוטלה על ידי בית הדין הרבני הגדול כלפי התובע, בעל שמנע מאשתו גט משך תקופה של 25 שנה, לפיה נאסר למשך 30 יום על פי הוראת בית הדין הרבני הגדול ושוחרר לאחר מתן הגט. התביעה, כך הטענה, תוקפת החלטות שיפוטיות שניתנו על ידי דייני בית הדין הרבני הגדול, במסגרת תפקידם ולכן חל האמור בסעיף 8 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) על פיו לא תוגש תובענה כנגד בית דין או חבריו, על עוולה שעשו במילוי תפקידם השיפוטי. 3. התובע מתנגד לבקשה ולטענתו אין מקום למחיקת התביעה על הסף. 4. בטרם אדרש לשאלת מחיקתו של כתב התביעה על הסף אפרט את ההליכים שנוהלו בבית הדין, אשר מהווים את הבסיס לתביעה שהוגשה. ההליכים שנוהלו בין התובע לבין גרושתו בבתי הדין הרבניים 5. בין הצדדים התנהלו במהלך השנים הליכים שונים שנגעו למתן גט לאשתו של התובע. ההליכים מפורטים בהרחבה בכתבי הטענות ולא אשוב על פרטי הפרטים אלא ככל שהם נוגעים לתביעה שבפני. 6. ביום 11.1.06 התקיים דיון בבית הדין הרבני האיזורי. בדיון הטיח התובע דברים חריפים ובלתי מקובלים בחברי בית הדין והתרעם על החלטת בית הדין לפיה ייאסר עקב סירובו למתן גט. במהלך הדיון טען התובע כי יש לו תנאים למתן הגט ופירט את התנאים שעליהם הוא עומד (נספח יד' לכתב ההגנה). 7. ביום 18.1.06 ניתנה החלטת בית הדין הרבני האיזורי. בהחלטה מוזכרת פסיקתו העקרונית של בית הדין לפיה יש לכוף את הבעל לתת גט לאחר עיגון ממושך של 23 שנים ומוזכר הדיון הקודם שבו הועלו התנאים מטעם הבעל למתן גט. בית הדין מסכם את החלטתו וכותב: "ביה"ד סבור כי אין בתנאים שהציב הבעל משום נזק ממשי שעלול להגרם לאשה ולפיכך ביה"ד סבור שמאחר והבעל מוכן לתת את הגט מיד וכמו כן התנאים אינם מוגזמים לפיכך ביה"ד מעכב בשלב זה את ביצוע הכפיה ויש להזמינם בעוד 3 שבועות כדי להגיע להסכמה על התנאים לביצוע הגט, ובאות יום ביה"ד יפעל בהתאם שהגט יסודר..." (נספח טו' לכתב ההגנה) 8. בהחלטה נוספת שניתנה ביום 12.2.06 ציין בית הדין לאחר שמיעת דברי התובע ובאת כוח אשתו ולאחר שהתובע הגיש נוסח הסכם גירושין 'שהוא סביר בהחלט ללא שום בקשות מופרזות והוא מוכן לתת גט אך ב"כ האשה מעכבת את החתימה ללא סיב הנראית לעין כמוצדקת ויש עיכוב מצד האישה על חתימה על הסכם סביר בהחלט, לפיכך אין מקום לחייב את הבעל בגט..." (נספח טז' לכתב ההגנה). 9. על החלטת בית הדין הרבני האיזורי הוגש ערעור לבין הדין הרבני הגדול. בית הדין הרבני הגדול נתן פסק דין ביום 2.7.06 בו קיבל את הערעור וקבע: "בית הדין האזורי הגיע למסקנה שיש לכוף על הבעל גט. אלא, שבית הדין השהה את הכפיה, בגין תנאים סבירים שהציג הבעל. "התנאים הסבירים" הם חסימת דרכה של האשה לבית המשפט לאחר הגט, ואילו פתיחת הדרך עבורו לתביעה רכושית בבית המשפט, כאשר על האשה לדאוג לבטחונות מתאימים להבטחת תביעתו שם. בית הדין האזורי סבור שאלו תנאים סבירים. לא נוכל לקבל עמדה זו. הבעל חייב בגט, ולפי החלטתו של בית הדין האזורי, יש לכפות עליו גט. התנאים שהוא הציג, הם חד צדדיים בעליל. הוא מבקש שדרכו לבית המשפט תהיה פתוחה, ואילו דרכה של האשה תהיה חסומה. בנוסף הוא מבקש שהאשה תמציא בטחונות מתאימים לתביעתו שם. זו עמדה שאינה יכולה להתקבל על הדעת, ואין מנוס מהמסקנה שהבעל הוא סרבן גט. לאור האמור, יש לקבל את הערעור, ולקבוע כי יש לכוף על הבעל גט ללא תנאים. פסק הדין לכפיית גט יושהה למשך 30 יום, בכדי לאפשר לבעל להמלך בדעתו, ולתת גט ללא תנאי. במידה ולא יאבה לתת את הגט תוך פרק זמן זה, ינתן פסק דין בהתאם." (נספח יז' לכתב ההגנה). 10. הבעל פנה לבית הדין הרבני הגדול וביום 26.7.06 נעתרה בקשתו למתן ארכה של 30 יום (נספח יח' לכתב ההגנה). 11. ביום 30.7.06 התייצבו הצדדים בפני בית הדין הרבני האזורי. בית הדין עיין בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול והתקיים בפניו דיון. בהמשך לאותו דיון נתן בית הדין החלטה ביום 8.8.06 לפיה בית הדין חוזר על החלטתו מיום 12.2.06 שנוסח ההסכם שהגיש הבעל לחתימה 'אינה בקשה מופרזת ולכן נראה שאפשר להענות לבקשתו לערוך גט פיטורין בהקדם'. בית הדין מוסיף כי מצא שינוי משמעותי מהתנאים שהוצגו בפני בית הדין הגדול ולכן אין מקום לכפיה (נספח כ' לכתב ההגנה). 12. אשתו של התובע ערערה על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול. הערעור הוגש ביום 23.8.06. 13. ביום 31.8.06 נדחתה בקשתו של התובע כי בית הדין האיזורי יפסול עצמו מלדון בעניינם של בני הזוג. 14. ביום 14.9.06 נתן בית הדין הרבני הגדול פסק דין שניתן בהליך שמספרו מספר ההליך הראשון שנוהל (הערעור על ההחלטה מיום 12.2.06) בו מזכיר בית הדין הגדול כי ניתן פסק דין לפיו יש לכוף על הבעל מתן גט ללא תנאים. לאחר שהמועד למתן הגט חלף, קובע בית הדין כי 'לא נוכל להמשיך ולשחק לידי המשיב, שמעוניין להתל בנו ולהמשיך ולעגן את אשתו עוד ועוד. אין מנוס מפסיקה אופרטיבית לכפיית גט'. בהמשך פסק הדין מורה בית הדין הרבני הגדול על מאסרו של התובע למשך 30 יום (נספח כד'). 15. התובע שסבר כי זהו פסק דין בערעור על ההחלטה השנייה בקש לבטל את פסק הדין ולאפשר לו לטעון את טענותיו (נספח כה'). 16. במקביל הגיש התובע בקשה לבית הדין האזורי. בהחלטת בית הדין האזורי מיום 18.9.06 כותב בית הדין האזורי, שאינו מודע לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, כי אינו מבין את פשר הבקשה לאחר שקבע כי לא ניתן לכפות גט (נספח כז'). 17. ביום 22.9.06 נאסר התובע בהתאם לפקודת המאסר שהוצאה. 18. ביום 27.9.06 הגיש התובע בקשה לבית הדין הרבני הגדול לביטול המאסר. בין היתר טען התובע כי פסק הדין על פיו הוצאה פקודת המאסר ניתן בתיק סגור ובהתעלם מתיק אחר המתנהל בפני בית הדין ומהחלטה של בית הדין האיזורי. 19. בית הדין הרבני הגדול דחה ביום 28.9.06 את הבקשה לביטול פקודת המאסר. בהחלטתו (נספח כט') הוא מפרט את ההליכים שנוהלו ואת דעתו על נסיונו של התובע לנצל 'פרצה קיימת ב"מירוץ הסמכויות" שבין בית הדין הגדול ובתי הדין האיזוריים'. עוד קובע בית הדין כי על התובע לתת גט מייד. 20. בית הדין מבהיר כי מתן פסק הדין היה על פי בקשה שהוגשה לו למתן פסק דין לכפיית גט ולא במסגרת הליך הערעור על ההחלטה השנייה. 21. באשר לטענה כי נפלה טעות במתן פסק הדין המורה על מאסרו של התובע כתב בית הדין בהחלטתו: "ב"כ המשיב מלין על התעלמותנו מהחלטות בית הדין האיזורי. הוא אינו מלין על בית הדין האזורי, שפעל בניגוד לפסק הדין שניתן בערעור, הוא מלין על כך שניתן פסק דין בתיק סגור, ואינו טורח לציין שבאותו פסק דין קבענו במפורש המשך טיפול ומתן פסק דין נוסף, באם המשיב לא יתן גט לאשתו תוך המועד שקבענו. טענתו כי פסק הדין ניתן בניגוד לכללי הצדק הטבעי, היא טענה מוזרה וחסרת בושה, כאשר המשיב הוא זה שנועל את המערערת מאחורי דלתיים ובריח ומנוע ממנה לצאת לחופשי, כאשר הוא לא מתבייש לדרוש את יציאתו שלו לחופש....' 22. בסופו של דבר, נתן התובע גט לאשתו ללא תנאי ושוחרר ממאסר ביום 23.10.06. עילות התביעה הנטענות בכתב התביעה 23. בכתב התביעה מפרט התובע את המסכת העובדתית מנקודת מבטו. לאחר תום פירוט העובדות נוקב התובע בעילות התביעה כלפי הנתבעים בכל הנוגע לפסק הדין שהורה על מאסרו: א. פסק הדין ניתן בניגוד לכללי הצדק הטבעי ובניגוד לכל הגיון סביר (סעיף 24). ב. מתן פסק הדין הנו 'רשלנות פושעת' של בית הדין הגדול (סעיף 25). ג. מתן פסק הדין מנוגד לחוקי היסוד ולזכותו של התובע של התובע ליומו בבית המשפט (סעיפים 26-27). ד. התובע נפל קורבן לריב הסמכויות בין בתי הדין (סעיף 28). ה. בית הדין השהה את הדיון בבקשה לביטול המאסר שהוגשה ביום 27.9.06 עד ליום 3.10.06 (סעיף 30). ו. בית הדין התעלם מכך שהתובע עמד בהחלטות השיפוטיות שניתנו במועד מאסרו (סעיף 32). 24. בכתב התביעה מתייחס התובע לחסינות השיפוטית וטוען כי אין מקום להכיר בה ויש לפרשה על דרך הצמצום. עוד הוא טוען לחילופין להתרשלותן של מזכירות בין הדין הרבני ומזכירות בית הדין הרבני הגדול משום שלא עדכנו זו את זו ביחס להליכים הרלוונטים ולא עדכנו את חברי הרכב בית הדין הרבני הגדול ביחס להליכים אלה. 25. עוד מעלה התובע טענות נוספות שאינן קשורות לבית הדין הרבני ובהן כי לא נמסר לו בגין מה נאסר ולא ניתן לו להתייעץ עם עורך דין (סעיף 45); במהלך שהייתו במאסר הועבר ממתקן כליאה אחד לאחר מבלי שיכול היה לקבל את חפציו האישיים ואלו אבדו (סעיף 46) וטענות על כך שבמהלך מאסרו לא קיבל תרופות נחוצות לטיפול במחלת הלב שלו ובמחלת הגלוקומה ממנה הוא סובל. 26. התובע טוען לקיומו של נזק נפשי זמני וכן דורש פיצוי עבור כאב וסבל שנגרמו לו. כתב התביעה לא נתמך בחוות דעת רפואית. הטענות המועלות בבקשה ובתגובה 27. הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה כנגד בית הדין הרבני הגדול וכנגד משרד המשפטים על הסף בשל חסינות שיפוטית. לטענתם מדובר בהחלטות שניתנו על ידי חברי בית הדין במסגרת תפקידם בבית הדין ואלו נהנות מחסינות. 28. הנתבעים מפנים בעניין זה להוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין ולפסקי דין שפירשו אותה באופן שבו היא מעניקה חסינות שיפוטית מוחלטת וגורפת לשופט, בכל הנוגע לפעולת שיפוט שנעשתה על ידי שופט במסגרת מילוי תפקודיו השיפוטי. 29. הנתבעים סבורים כי גם אם נפלו פגמים בעבודת בית הדין (לדעתם לא נפלו) ההחלטת ניתו כדין במסגרת סמכותו ותפקידו של בין הדין ובהתאם לשיקול דעתו. 30. עוד טוענים הנתבעים כי לא ניתן לעקוף את הוראת סעיף 8 על ידי הגשת תובענה כנגד המדינה שכן אם השופט פטור מאחריות - כך גם המדינה. 31. באשר להפרדה שיוצר התובע בכתב התביעה בין חברי בית הדין לבין המזכירות מצייינים הנתבעים כי מדובר בהפרדה מלאכותית. הם מזכירים כי טענת התובע בעניין זה לפיה ניתנה החלטה בתיק סגור וללא מתן זכות טיעון הועלתה בפני בית הדין ונדחתה. 32. התובע משיב בתגובתו כי אין מקום למחיקת התביעה המתייחסת לדרך ביצוע המאסר ולאבדן חפציו האישיים בעת מאסרו. באשר לטענות כלפי מזכירות בית הדין טוען התובע כי אין מדובר בפעולות שיפוט אלא בפעולות מינהליות של המערכת ואין להעניק למערכת בתי המשפט חסינות גורפת החלה גם על אותן פעולות מינהליות. 33. באשר לטענות בדבר רשלנות בית הדין עמו מעיר התובע כי 'חייבות להיות נסיבות שבהן יש לחייב אף אתה מדינה ברשלנות (גם אם לא את השופט באופן אישי). האם במקרה (תיאורטי) בו שופט מזייף פרוטוקול וגורם נזק לאחד הצדדים, האם לא סביר כי ניתן יהיה לתבוע את המדינה בגין כך?' (סעיף 10 לתגובה). לפיכך, סבור התובע כי אין למחוק את התביעה על הסף ובוודאי את החלק שכלל אינו מייחס רשלנות ליושבים על כס השיפוט. החסינות השיפוטית 34. סעיף 8 לפקודת הנזיקין קובע כי: "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי." 35. באשר למהותה של החסינות ולהיקפה נשמעו דעות שונות. בית המשפט המחוזי בירשלים (כב' הנשיא ו' זיילר, השופט ד' חשין והשופטת י' צור) קבע בעניינה של החסינות כי: "למיטב ידיעתנו, אין בעולם הנאור שיטה משפטית שאיננה מכירה בצורך להסדיר בחקיקה מידה של חסינות לשופטים. המאפיין את השופטים, יותר מכל עיסוק אחר, הוא היותם "נוכחים" דרך קבע בזירת עימותים, לעתים מרים מאוד, בין צדדים שונים בעלי אינטרסים מנוגדים, ובכלל זה בין רשויות השלטון לבין הציבור. הצדדים המתעמתים נושאים עיניהם לבית המשפט, כל אחד בתקווה שהאינטרס שלו יגבר. בסופו של יום יוצא בדרך כלל צד אחד וידו על ראשו. על השופטים מוטל נטל כבד מאוד הן בניהול זירת העימותים, והן במתן הכרעה בהם בשלבים מאוחרים יותר. בשדה מערכה רווי מתח זה, שיש בו רגשות ואינטרסים נוגדים, ושבו מעורבים פעמים רבות אינטרסים אדירי השפעה, עתירי מימון ובעלי שררה, שומה על השופט לשקול בקור רוח שיקולים עניינים, תוך הקפדה על יישום הוראות דין שאינן מפלות בין אדם לרעהו. ספק אם ניתן להשיג תוצאה זו מבלי ליתן לשופט תחושת חסינות מפני תגובות הצדדים וזעמם. חסינות זו מהווה בלם יעיל נגד מחשבות נקם שיכול שיקננו בלב מתדיין זה או אחר. הידיעה שדרך זו חסומה, ממתנת מאוד פרץ רגשות ומעשים שספק אם היו נבלמים בכל המקרים אלמלא זאת. לא יכול, אפוא, שתהיה מחלוקת על ההצדקה והצורך בקיום הוראות חסינות החלות על השופטים. השאלה איננה אם צריך שתהיה חסינות, אלא האם היא צריכה להיות מלאה, או שמא ראוי להפעיל את עקרון המידתיות ולהותיר נתיב מילוט משוחרר מחסינות, זאת למצבים קשים. " בר"ע (מחוזי יר') 2315/00 - מדינת ישראל נ' אבי פרידמן, (ניתן ביום 12.3.01) (להלן: "פרידמן"). 36. בהמשך הדברים מצא בית המשפט המחוזי כי יש לצמצם את החסינות למקרים שבהם מדובר ברשלנות בוטה וחמורה או רשלנות רבתי: "סעיף 8 נתון לשתי פרשנויות, ונראה לנו שראוי ונכון יהיה למצוא דרך ביניים פרשנית שתכיר אמנם בהקרנה של החסינות הפרסונלית הברורה שסעיף 8 יוצר אותה, על היכולת לתבוע את המדינה באחריות שילוחית, ואולם שלא תימנע כליל שימוש בדרך זו. הקרנה זו משדרת מסר פרשני, ולפיו תסוכל מטרת סעיף 8 אם הוא ייעקף על-ידי הגשת תביעת רשלנות "רגילה" נגד שופטים במסווה של תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית. ואולם מסר זה איננו נטול סייגים. לשון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה, ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד. בדיון שהיה בבית המשפט, הבאנו כדוגמא מצב בו שופט נמנע מליתן פסק-דין עשר שנים לאחר סיום המשפט, ועקב כך גורם לנזק. זוהי רק דוגמא אחת, וניתן ליתן כמובן עוד רבות... "דעתנו היא שהחסינות שבסעיף 8 איננה חוסמת כליל הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית, בשל רשלנות של שופט. ואולם, חרף מסקנה זו לא תוכל תביעת המשיב לעמוד. התביעה שהגיש המשיב לבית המשפט איננה עוסקת ברשלנות רבתי. במקרה הטוב ביותר למשיב נפלה שגגה מלפני ראש ההוצל"פ, ובמקרה הקונקרטי לא היתה לה, אפילו בהנחה שמדובר בשגיאה, נפקות מעשית, משום שהמשיב לא נאסר. רשלנות מסוג זה איננה בת תביעה." (שם). 37. לעומת זאת, הביע בית משפט השלום בראשון לציון (כב' הנשיא י' פרגו) דעה אחרת הרואה את החסינות כחסינות מהותית מלאה: "אני דוחה כל ניסיון לערוך הבחנות בין סוגי המעשים והרשלנות, כדי לבחון את השאלה, אם חלה החסינות שבסעיפים 8 לפקודת הנזיקין ו-73א לחוק ההוצל"פ. החסינות הקיימת היא חסינות מהותית, מוחלטת ומלאה. כל ניסיון לערוך הבחנה כמותית, פוגע במהות ובמטרה שלשמן הוענקה חסינות זו. הבחנה זו תחייב גם את העדתו בבית המשפט של השופט או נושא המשרה השיפוטית, כדי להסביר את החלטתו ואת העדר הרשלנות. לא עולה כלל על הדעת, כי נושא משרה משפטית - שופט, רשם, ראש הוצל"פ, בורר או כל אדם אחר המבצע פעולת שיפוט - יצטרך לאחר מכן להופיע בבית המשפט, על מנת להתגונן מפני תביעות הנוגעות למילוי תפקידו. זו סופה של עצמאות הרשות השופטת ותחילתה של "פסיקה מתגוננת". " (ת.א.(ראשל"צ) 3568/06 שטרצר נ' בנק ירושלים (ניתן ביום 19.3.07). 38. דעה נוספת, המסתייגת אף היא ממה שנקבע בפרשת פרידמן הביעה כב' השופטת דר' ד' אבניאלי בפסק דינה: "אני סבורה, כי לא היה מקום לפרוץ את הגדר ולפעור בה פתח רחב, המאפשר הגשת תביעה נגד המדינה במקרה של רשלנות רבתי, כפי שנקבע בענין פרידמן. קביעה זו מזמנת הגשת תביעות סרק על ידי תובעים המתיימרים לסווג כל פעולה שיפוטית כנגועה ברשלנות רבתי. לדעתי, ראוי לאפשר הגשת תביעה נגד המדינה רק באותם מקרים חריגים ומקוממים, של פעולות המבוצעות בזדון, או תוך חריגה מודעת מסמכות מצד השופט. מקרים אלה נופלים לקטגורית ההחלטות הבאושות, שמן הראוי לגנותן ולפצות את הנפגע על הנזק שנגרם לו בעטיין. מקרים אלה, ואלה בלבד, מצדיקים חיובה של המדינה באחריות למעשיו של השופט שסרח." (ת.א. 199207/02 יאיר ש. שיווק נ' הבנק הבינלאומי הראשון (ניתן ביום 14.9.05). 39. כמפורט לעיל, אין צורך להכרעה בין הגישות השונות שכן לטעמי ספק אם נפלה רשלנות מלפני חברי בית הדין הרבני הגדול ובוודאי שלא נפלה רשלנות כזו המצדיקה את הסרת החסינות גם לפי גישתם של שופטי בית המשפט המחוזי בפרשת פרידמן. 40. חברי בית הדין הרבני הגדול קיבלו את החלטתם להוצאת פקודת המאסר מבלי שידעו כלל על קיומו של הליך אחר וכהמשך לפסק דינם הקודם בו דחו את הערעור ונתנו לתובע שהות של 30 יום להסדרת הגט. 41. בנסיבות אלה לא נפלה כל התרשלות בפעולתם של חברי בית הדין הרבני הגדול ויש למחוק את התביעה ככל שהיא מתייחסת לפסק הדין שניתן על ידי בית הדין הרבני הגדול בו הוצאה פקודת המאסר וכל ההליכים השיפוטיים שקדמו לה. 42. אוסיף עוד כי נוכח המסקנה אליה הגעתי אין מקום לתביעה כנגד המדינה בכל הנוגע להתנהלות חברי בית הדין הרבני הגדול . הרשלנות הנטענת כלפי מזכירויוות בית הדין הרבני האיזורי ובית הדין הרבני הגדול 43. למסקנה שונה יש להגיע באשר לטענה בדבר התרשלותן של מזכירויות בית הדין הרבני האיזורי ובית הדין הרבני הגדול. בהקשר זה טוען התובע כי אלה התרשלו בכך שלא יידעו את חברי בית הדין הגדול בדבר קיומו של הערעור שהוגש במקביל לבקשה למתן פסק דין ובדבר קיום החלטה של בית הדין האזורי שמשמעותה ביטול פקודת המאסר. 44. בעניין זה, לא חלה החסינות השיפוטית שכן מדובר בפעולות מינהלתיות של המזכירויות וככאלה ניתן להעמידם בביקורת שיפוטית. אין בכך כדי להביע עמדה בשאלה האם מי מהמזכירויות התרשלה והאם קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הוצאת פקודת המאסר ואולם לדעתי לא ניתן לשלול מראש את קיומה של עילת התביעה ולכן אין מקום לסילוק התביעה בעניין זה על הסף. הרשלנות הנטענת ביחס לאופן ביצוע המאסר ולאבדן החפצים 45. רכיב התביעה השלישי העומד לבחינה עניינו התנהלות המדינה בעת מאסרו של המשיב. בעניין זה אין כל מקום לטענת חסינות ולכן אין מקום לסילוק התביעה בעילה זו על הסף. סיכום 46. אני מוחק את אותם חלקים בכתב התביעה שעניינם הרשלנות המיוחסת לבית הדין הרבני הגדול או לחברי בית הדין הרבני הגדול על הסף. 47. אני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף בכל הנוגע לטענות המיוחסות למזכירויות בית הדין ולטענות העוסקות באופן ביצוע המאסר, התנהגות המדינה, על זרועותיה, במהלך ביצוע המאסר ואבדן החפצים של התובע. 48. בהתחשב בכך שהבקשה התקבלה ברובה ומרבית רכיבי כתב התביעה נמחקו ונוכח האופן הבוטה שבו התייחס התובע לבית הדין הרבני הגדול, ישא התובע בהוצאות הנתבעים בסכום של 3,000 ₪. 49. התובע יגיש תצהירי עדות ראשית שהתייחסו לנקודות השנויות במחלוקת עד ליום 1.11.07; הנתבעים יגישו תצהירי עדות ראשית עד ליום 15.12.07. מאסרסרבנות גט