במרכז ההתדיינות בין הצדדים עומד (לכאורה) עימות בין שני נושים של חייב - זכאי מכוח המחאה ונושה כספי. כל אחד מהנושים מבקש לטרוף לעצמו את נכס המריבה. במצב דברים זה מתעוררת השאלה זכויותיו של מי גוברות. האם זכויותיו של הזכאי מכוח המחאה גוברות או שמא ידו של הנושה הכספי תהיה על העליונה? בשאלה זו, ובשאלות נלוות לה, נעסוק להלן. הצדדים 1. 1. התובע נושה חוב בנתבעת 1 (להלן גם: "החייבת") שמקורו בדין השטרות. התובע הגיש בקשה לביצוע שטר נגד החייבת ללשכת ההוצאה לפועל. סכומו של החוב בתיק ההוצאה לפועל נכון ליום 14.8.06 הוא 474,993 ₪. הנתבעות 2 ו-3 הן נמחות של הנתבעת 1 מכוח כתבי המחאה שערכה הנתבעת 1 (להלן גם: "הנמחות"). הנתבעת 1 והנמחות הן אחיות. ההמחאה בה מדובר, עניינה כספים שהגיעו לנתבעת 1 מצד ג'. העיקרים העובדתיים והדיוניים 2. 2. הנתבעת 1 הייתה בעלת הזכויות בדירה שברחוב יהודה 160, מודיעין (להלן: "הדירה"). היא מכרה את זכויותיה בתחילת שנת 2006 לה"ה מנשה (להלן: "הרוכשים"). משנודע הדבר לתובע, הטיל הוא עיקול על זכויות הנתבעת 1 בדירה אצל מינהל מקרקעי ישראל ואצל י' זילברמינץ ובנו בע"מ (להלן: "החברה המשכנת"). עיקול זה הוטל בחודש פברואר 2006, היינו: לאחר מכירת זכויות הנתבעת 1 (להלן: "העיקול על זכויות הנתבעת 1 בדירה"). במקביל, הטיל התובע עיקול על זכויות וכספים של הנתבעת 1 אצל פרקליט הרוכשים. 3. 3. ביום 7.5.06 הטיל התובע עיקול אצל הרוכשים על כל נכסי הנתבעת 1 המוחזקים בידיהם (ת/7). 4. 4. בתשובה להודעת העיקול מיום 22.5.06 אישרו הרוכשים כי הם מחזיקים בכספים של הנתבעת 1, המהווים את יתרת התמורה בגין רכישת הדירה בסך השווה ל- 120,000$ (להלן: "העיקול על יתרת תמורת המכר"). בתשובתם, הוסיפו הרוכשים וציינו כי ביום 6.4.06, נמסרה להם הודעה מאת הנתבעת 1 לפיה זכויותיה ביתרת תמורת המכר, הומחו לנתבעות 2 ו-3. 5. 5. הרוכשים והתובע התדיינו בלשכת ההוצאה לפועל בשאלת בטלות העיקול על זכויות הנתבעת 1 בדירה. בסופו של דבר, הסכימו כי עיקול זה, יבוטל נגד הפקדת סכום יתרת חובם של הרוכשים לנתבעת 1, בלשכת ההוצאה לפועל. ביום 14.8.06 הופקד בלשכת ההוצאה לפועל סכום של 474,993 ₪ על ידי הרוכשים (ראו ת/8). סכום כסף זה יכונה להלן גם "נכס המריבה". 6. 6. לאחר ההפקדה, הגיש התובע את תביעתו דנן. עם הגשת התביעה, עתר התובע לצו שיורה על הותרת נכס המריבה בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבעת 1 הסכימה לכך. לאחר מכן, הוגשה בקשה להורות על מינוי נאמן לנכס המריבה ובהסכמת הנתבעות, נתמנו פרקליטי התובע והנתבעות לשמש נאמנים על נכס המריבה. כבוד הרשם גבאי הורה, לאחר מכן, על העברת נכס המריבה לחשבון נאמנות שייפתח על שמם של הפרקליטים (בש"א 171482/06). 7. 7. התובע עתר להצהיר כי אין כל תוקף להמחאת הזכויות מהנתבעת 1 לנמחות; לחלופין - המחאת הזכויות כפופה לעיקול על יתרת תמורת המכר; לחלופי חלופין - המחאת הזכויות בטלה, לפי שהיא פיקטיבית ואין כוחה יפה לאיין את העיקול. הנתבעות כפרו בטענות התובע. לשיטתן של הנתבעות 2 ו-3, אין מדובר בהמחאה למראית עין. היפוכו של דבר. ההמחאה נועדה לפירעון חוב שחבה להן הנתבעת 1 בגין הלוואה בסכום כולל של 402,050 ₪, אשר העמידו לה. משקדמה ההמחאה לעיקול על יתרת תמורת המכר, הרי היא גוברת עליו. מכאן, שדין התביעה להידחות. 8. 8. במהלך הדיון, וויתרו ב"כ הנתבעות על חקירתו הנגדית של התובע על תצהיר עדותו הראשית והסכימו לקבלת נספחי התצהיר לראייה. מנגד, חקר ב"כ התובע את הנתבעות על תצהיריהן וויתר על הזמנתם לעדות של הרוכשים ושל פרקליטת החברה המשכנת. 9. 9. ביום 2.12.07, ביקש ב"כ הנתבעות להגיש ראייה נוספת וב"כ התובע לא התנגד לכך. על כן, הוריתי ביום 11.12.07 על קבלת הראייה הנוספת. הראייה בה מדובר היא מקורו של המסמך נ/6 (שכותרתו "אישור הלוואה"). למסמך זה אתייחס בהמשך. הפלוגתה 10. 10. השאלה הצריכה הכרעה נסבה על תחרות (נחזית) בין נושה מעקל לבין נושה נמחה, עת קדמה ההמחאה לעיקול. המענה לשאלה זו יחייבנו לבחון בין ביתר את הסוגיות הבאות: ראשית, כיצד תסווג העסקה שבין הנתבעת 1 לבין אחיותיה, הנתבעות 2 ו-3: האם עניין לנו בעסקה למראית עין או שמא בעסקה אמיתית; שנית, בהנחה שאקבע כי עניין לנו בעסקה אמיתית, יהא מקום להידרש לטיבה של המחאת הזכויות: האם היא מהווה בטוחה גרידא (המחאה על דרך השיעבוד) או המחאת מכר (המחאה גמורה). הכרעה 11. 11. לאחר שמיעת הראיות ושקילת מכלול הטיעונים הרלבנטיים שהועלו, אני סבור כי דין התביעה להתקבל. אני קובע כי העיקול על יתרת תמורת המכר שהטיל התובע ביום 7.5.06, גובר על המחאת הזכויות (המיומרת). כפועל יוצא מן האמור, זכאי התובע לכספים המופקדים בחשבון הנאמנות. המחאת הזכויות: עסקה אמיתית או למראית עין? 12. 12. עיקר המחלוקת בענייננו, היא מחלוקת עובדתית, שנסבה על כנות הסכמי ההמחאה נ/2 ו-נ/7 שנכרתו בין הנתבעת 1 - היא הממחה, לבין הנתבעות 2 ו-3 - הן הנמחות. התובע סבור כי ההמחאות הן למראית עין גרידא וכי אין מאחוריהן כל תוכן כלכלי. הנתבעות טוענות כי ההמחאות משקפות עסקה שהתרחשה במציאות. התובע הוא הנושא בנטל להוכיח כי ההמחאות הן למראית עין. ראו למשל ע"א 6295/93 בוחסירה נ' בוחסירה, פ"ד נ (1) 259, 262 (1996); ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק ואח', פ"ד נ (2) 41, 43 (1996); פיסקה 4 לפסק דינה של השופטת נאור בע"א 8393/99 לופטין נ' מוניקה תכשיטים בע"מ. שאלה היא כיצד ניתן לחשוף את כוונתם האמיתית של הצדדים לעסקה למראית עין. אין צריך לומר כי עורכיה של עסקה כאמור, אינם טורחים להותיר לה עקבות בחוזה שכרתו. היפוכו של דבר. הם עושים כל אשר לאל ידם להעלמת כוונתם האמיתית. אמור מעתה: הכוונה האמיתית עשויה להילמד בעיקר מן הנסיבות החיצוניות להתקשרות, לרבות התנהגות הצדדים לה, בעת ההתקשרות ולאחריה. התנהגות זו תוכל לסייע לנו להתחקות אחר התייחסות הצדדים עצמם לזכויות ולחובות החוזיות. הראיות תהיינה בעיקרן ראיות נסיבתיות ורק לעיתים נדירות ניתן יהא למצוא להן עיגון בלשונו של החוזה. בהינתן האמור, נצא אל מסענו לקביעת העובדות אשר תלמדנה אודות טיבן של ההמחאות נ/2 ו-נ/7. ממצאי עובדה רלבנטיים 13. 13. אומר כבר עתה: התרשמתי מן הראיות ובמיוחד מחקירותיהן של הנתבעות, כי עסקינן בניסיון של הנתבעת 1 לחמוק מתשלום חובהּ לתובע. לשם כך, "נתפרו" בדיעבד המחאות הזכות נשוא דיוננו. 14. 14. לשון כתבי ההמחאה היא כדלקמן: "הרינו להודיעכם כי המחאתי לגב' ... בהמחאה בלתי חוזרת בהתאם לחוק המחאת חיובים התשכ"ט - 1969 את כל הכספים המגיעים ו/או שיגיעו לי מכם וזאת עד לסך של ... ₪ בהתאם להסכם מכירת דירה בינינו לביניכם מיום 9.1.06. אנו נותנים לכם בזאת הוראה בלתי חוזרת לשלם את כל הכספים הנ"ל אך ורק לנמחה ...". כתבי ההמחאה נ/2 ו-נ/7, נבדלים זה מזה בסכום הנקוב בהם ובזהות המוטב. הסכום שהגיע לנתבעת 2, לפי כתב ההמחאה נ/7, היה 308,568 ₪ ואילו הסכום שהגיע לנתבעת 3, לפי כתב ההמחאה נ/2, היה 249,050 ₪. 15. 15. על הטעם לעריכת כתבי ההמחאה, עמדה הנתבעת 1 בסעיף 6 לתצהיר עדותה הראשית. לדבריה, מטרת ההמחאות הייתה להבטיח את החזרת החוב לאחיותיה. בחקירתה הנגדית, אמרה הנתבעת 1 כי אחיותיה ביקשו כל העת את השבת ההלוואות שנתנו לה ושעה שהנתבעת 1 הייתה שרויה בחובות כבדים, החליטה למכור את הדירה ולפרוע את חובותיה לאחיותיה (עמ' 12 שורות 16 - 17). בהמשך החקירה מצינו הנמקה אחרת, כדלקמן: "ש. מדוע בחוזה המכר עצמו לא כתבתם המחאת זכות מהאדונים מנשה לאחיותייך? ת. אנחנו מכרנו את הדירה. ברגע שאחיות שלי שמעו שאנו מוכרים את הדירה רק אחרי שמכרנו הן באו אליי ואמרו שהן רוצות את הכסף חזרה. אנו רוצות איזה מסמך שיבטיח לנו את הכסף, פניתי לעו"ד והוא אמר לי שזו השיטה להבטחת הכסף. זה היה אחרי". (עמ' 12 שורות 18 - 21. ההדגשות - שלי. מ' י'). הנה כי כן, כבר בראשית הדרך, מצויים אנו בפני שני הסברים אשר אינם מתיישבים זה עם זה. אם אמנם כל העת דרשו הנתבעות 2 ו-3 כי כספן יוחזר להן, ואם אכן החליטה הנתבעת 1 למכור את הדירה, בין השאר לשם פירעון חובותיה, לא ידעתי כיצד רק לאחר מכר הדירה באו הנתבעות 2 ו-3 בדרישה להשבת ההלוואות שנתנו לאחותן, הנתבעת 1. יתר על כן. לא ברור מדוע הסכום הראשון שקיבלה הנתבעת 1 בגין מכר הדירה (ונזכור כי מדובר בסכום השווה ל-250,000$), לא יוחד לשם פרעון החוב הנטען לאחיותיה של הנתבעת 1; לחלופין, הנתבעת 1 לא הסבירה מדוע לא המחתה לנתבעות 2 ו-3, כבר במסגרת חוזה המכר, את זכויותיה לקבלת יתרת התמורה אשר תגיע מן הרוכשים (יתרה שוות ערך ל-120,000$). 16. 16. זאת ועוד. כתבי המחאת הזכויות (נ/2 ו-נ/7) נושאים את התאריך 22.2.06. הם נמסרו לרוכשים ביום 6.4.06 (ראו סעיף 1.5 לתצהיר הנתבעת 1). מועד אחרון זה, של מסירת כתבי ההמחאה לרוכשים, הוא מועד תמוה על פניו. עיון בחוזה המכר ת/10, מצביע על כך שבמעמד כריתתו שולם לנתבעת 1 סכום שווה ערך ל-250,000$ (סעיף 5.1 לחוזה); ביום 15.3.06 היה על הרוכשים לשלם לנתבעת 1 סכום שווה ערך ל-60,000$ (סעיף 5.2 לחוזה); וביום 16.7.06 היה עליהם לשלם לה סכום נוסף של 60,000$ (סעיף 5.3 לחוזה). חרף יצירת המחאת הזכויות ביום 22.2.06 ולמרות שהתשלום השני היה אמור להשתלם ביום 15.3.06, המציאה הנתבעת 1 את כתבי ההמחאה לידי הרוכשים רק ביום 6.4.06. המצאת כתבי ההמחאה רק לאחר המועד שנקבע לביצוע התשלום השני (15.3.06), מסכלת את אפשרותם של הרוכשים לשלם לנמחות את הסכום של 60,000 $ (התשלום השני). אילו המציאה הנתבעת 1 לרוכשים את כתבי ההמחאה לפני המועד שנועד לביצוע התשלום השני, היה הסכום המצטבר של התשלום השני והתשלום השלישי (120,000 דולר), יכול לכסות את חלק הארי של סכומי החוב הנזכרים בהמחאות הזכות. התנהגות זו של הנתבעת 1, סותרת כל הגיון כלכלי ומעלה סימני שאלה ניכרים ביחס לאמיתות כוונתה לפרוע את חובותיה (הנטענים) לפי הנתבעות 2 ו-3. נוכח האמור, אני מטיל ספק באמינות המחאת הזכות עד כדי הטלת ספק של ממש בטענת הנתבעת 1 בדבר חובותיה לאחיותיה. 17. 17. טעם נוסף לפקפק בכנות ונכונות המחאות הזכות, נמצא לי בסכום החוב לפי ההמחאות לעומת סכום החוב כפי שנטען בכתב ההגנה. העיון בהמחאות מגלה כי סכום החוב הכולל שחבה הנתבעת 1 לאחיותיה, היה 557,618 ₪ (נכון ליום 22.2.06). לעומת זאת, הסכום שנטען להיות סכום החוב בכתב ההגנה, עולה כדי 402,050 ₪ בלבד (ראו סעיפים 15 ו-16 לכתב ההגנה). אמנם, בתצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעות, ניסו הן להרחיב החזית ולהעמיד את סכום החוב על 557,618 ₪. אולם, ניסיונן זה נתקל בהתנגדותו של ב"כ התובע (ראו עמ' 8 - 9 וכן עמ' 11 שורה 20 לפרוטוקול). התנגדות זו הועילה להותרת החזית כפי שהוצבה בכתב התביעה ובכתב ההגנה. הווי אומר: אי הזכרת סכום נוסף של 155,568 ₪ כסכום חוב שיש לפרעו, היא תמוהה ותורמת לגיבושם של ספקות לגבי נכונות ההמחאות. אין מדובר בסכום זניח, אלא בכ-28% מן החוב הכולל (לפי הטענה). לא ייתכן, לטעמי, שסתם כך ייפול סכום משמעותי זה לתהום הנשייה ולא ייזכר בכתב ההגנה. לפנים מן הנדרש, אומַר כי מנסרת בחלל האוויר השאלה מה היה על אותו סכום של 155,568 ₪, אשר כביכול קיבלה הנתבעת 1 מאת הנתבעת 2: האמנם נתקבל הוא? אם כן - אַיֶּהָ אותה ראייה ממנה נלמד על כך? האם הוחזר חלק זה של החוב? מתי וכיצד? או שמא העדר ראייה לקבלת הסכום הנטען, נותן בידנו אות וסימן שלא היו הדברים מעולם? 18. 18. תמיהה נוספת התורמת למסקנה כי המחאות הזכות ריקות מתוכן כלכלי אמיתי, מצויה בכך שלמרות שהנתבעת 1 קיבלה מן הרוכשים סכום של כ-50,000 ₪ בחודש אוגוסט 2006 (מעבר לסכום של 474,993 ₪ שעוקל), לא העבירה היא את הסכום של 50,000 ₪ או כל חלק הימנו לנתבעות 2 ו-3 על חשבון החוב שהיא חבה להן (עמ' 14 שורות 22 - 24 ועמ' 15 שורות 1 - 3). אם אמנם היו זכאיות הנתבעות 2 ו-3 לכספים מן הנתבעת 1, כיצד זאת לא העבירה הנתבעת 1 סכום זה לידיהן? המסקנה הנראית בעיניי סבירה בנסיבות עובדתיות (תמוהות וחסרות הסבר) אלה, היא כי לא היה כל חוב מצד הנתבעת 1 לנתבעות 2 ו-3, ועל כן לא הועבר אליהן כל סכום שהוא בחודש אוגוסט 2006. 19. 19. מסקנתי בדבר אי מהימנות המחאות הזכות והחוב המתיימר להיות מגולם בהן, שואבת חיזוק ממקור נוסף. הנתבעות כולן טענו כי ההלוואות ניתנו לנתבעת 1 לרגל רכישת הדירה שנמכרה ברבות השנים לרוכשים. ברם, הן לא טרחו להציג לראייה את נספח ב לחוזה הרכישה (ת/9), הוא לוח התשלומים אשר התחייבה הנתבעת 1 לשלם לחברה המשכנת תמורת הדירה. מסמך זה, אילו הוצג, יכול היה לשפוך אור על קיומו או העדרו של מִתאם בין מועדי ההלוואות וסכומיהן, מחד גיסא, לבין המועדים שנקבעו לתשלום התמורה החוזית על ידי הנתבעת 1, מאידך גיסא. אין צריך לומר שהראייה הטובה ביותר להוכחת קיומו של קשר עובדתי הדוק בין מועדי העמדת ההלוואות לבין מועדי התשלום בפועל לחברה המשכנת, יכול היה להימצא בחשבוניות של החברה המשכנת, המתעדות את הסכומים ששילמה הנתבעת 1 תמורת רכישת הזכויות בדירה ואת מועדי התשלום. ראיות אלה היו לכאורה זמינות, אולם הן לא הובאו. פשיטא שיש למחדל זה משקל כלשהו עת נבחנת כנות ההמחאות ומהימנותן. 20. 20. אעבור עתה לבחינת החוב הנטען של הנתבעת 1 לנתבעת 2. הנתבעת 2 טענה כי הלוותה לנתבעת 1 סכום של 153,000 ₪ ביום ט"ו בסיוון התשס"ה (ונראה כי הכוונה הייתה ל-ט"ז בסיוון. ראו אישור ההלוואה המקורי שהגשתו הותרה ביום 2.12.07). אישור הלוואה זה כלל אינו תומך בטענה שאכן הנתבעת 2 הלוותה כספים לנתבעת 1. לכל היותר, עניין לנו בהתחייבות לתת הלוואה, אשר אין לדעת אם יצאה לפועל, אם לאו. במסמך, הנושא את חתימות הנתבעת 1 ובעלה, נאמר בסעיף 4 כהאי לישנא "ידוע לנו כי כדי ללוות לנו את הסכומים הנ"ל, אמורים המלווים לקחת הלוואה בנקאית ..." (ההדגשות - שלי. מ' י'). ודוק. הנתבעת 1 אינה מאשרת כי קיבלה 153,000 ₪ מן הנתבעת 2 ובעלה. היא מאשרת כי היא אוחזת, לכל היותר, התחייבות של הנתבעת 2 לתת לה הלוואה. מקור הכספים הצפויים להינתן, הוא בהלוואה שהנתבעת 2 ובעלה ייטלו מבנק כלשהו. אין בפניי כל ראייה כי אמנם ניטלה אותה הלוואה. הנתבעת 2 לא ידעה לומר אל-נכון בחקירתה באיזה אופן ניתנה ההלוואה לנתבעת 1 (עמ' 10 שורות 1 - 7, מהם אף עולה כי בידי הנתבעת 2 אמור להימצא מסמך המתעד העברת חלק מן ההלוואה לנתבעת 1 אלא שמסמך כאמור לא הוגש לראייה מעולם. אזכיר בהקשר זה את ההלכה הפסוקה בעניין התוצאות הראייתיות הנובעות מהימנעות בעל דין מהגשת ראיות זמינות ורלבנטיות מבלי ליתן הסבר סביר להימנעות זו. ראו, למשל, בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה (1) 651, 658-659 (1991). אני קובע, אפוא, כי המחאת הזכות נ/7 איננה משקפת הלוואת אמת שנתנה הנתבעת 2 לנתבעת 1. 21. 21. לא אעשה מלאכתי שלמה אם לא אומר מלים אחדות אודות ההמחאה לה "זכתה" הנתבעת 3. המחאה זו (נ/2) מתיימרת לשקף הלוואה שסכומה היה 249,050 ₪, שהעמידה הנתבעת 3 לנתבעת 1. הלוואה זו ניתנה, לפי הטענה, על ידי הפקדת שיק מחשבונה של הנתבעת 3 לחשבון "נאמנות רונית ווילף" ביום 14.4.04 (ראו העתק השיק נ/1 ויחד עימו את טופס הפקדתו לחשבון הבנק). דא עקא, בעלת זכויות החתימה בחשבון "נאמנות רונית ווילף" אינה רונית ווילף (הנתבעת 1), כי אם הנתבעת 3, כהודייתה בחקירתה (ראו עמ' 6 שורות 22 - 25 ועמ' 7 שורה 1). אמור מעתה: הנתבעת 3 הפקידה סכום כסף מסוים לחשבון בו נתונה לה זכות החתימה. אין אנו יודעים מה עלה בגורלו של הסכום שהופקד: האם נמשך מן החשבון? אימתי נמשך? מה הייתה מטרת המשיכה ומה נעשה בכספים שנמשכו? האם שימשו הם תשלום לחברה המשכנת תמורת רכישת הזכויות בדירה? הנתבעות לא התמודדו עם קושיות אלה. אני סבור כי בנסיבות אלה, לא הוכח כלל ועיקר כי הנתבעת 3 העמידה הלוואה בסכום של 249,050 ₪ לנתבעת 1. על כן, אני קובע כי המחאת הזכות הגלומה בנ/2, היא ריקה מתוכן. 22. 22. הניתוח העובדתי דלעיל, מצביע אפוא על כך שהמחאות הזכות נעדרות כל משמעות מעבר למילים הכתובות בהן. הן אינן מייצגות עסקה כלכלית (או אחרת). אני סבור כי ההמחאות נועדו ליצור מציאות מדומה, ולא מציאות ממשית. משפטית, עניין לנו בהמחאות למראית עין, אשר המשטר החל עליהן הוא משטר סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, היינו: בטלותן מדעיקרא. על כן, בין אם מדובר בהמחאת מכר (היינו: המחאה גמורה, בה דן סעיף 1 (א) לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט - 1969) ובין אם מדובר בהמחאת שיעבוד (כמשמעותה בסעיף 1 (ב) סיפא לחוק המחאת חיובים, המהווה אך בטוחה לחוב), אחת היא התוצאה: דין התביעה להתקבל, שכן אין בפנינו עימות בין זכויות מתחרות. העיקול שהטיל התובע על יתרת תמורת המכר, עומד לבדו ואין כל זכות אחרת שבכוחה להסיגו או לגבור עליו. 23. 23. סיכומה של נקודה זו הוא כי אני מקבל את עמדת התובע כי המחאות הזכות נ/2 ו-נ/7 הן בטלות. אני דוחה מכל וכל את גרסת הנתבעות אותה מצאתי בלתי מהימנה, נעדרת הגיון כלכלי וחסרת אחיזה במציאות. ממצאיי מיוסדים הן על ניתוח חומר הראיות שנפרש לפניי והן על התרשמות בלתי אמצעית מעדויות הנתבעת. הנתבעות עשו עליי רושם שלילי. במיוחד התרשמתי לרעה מהנתבעות 2 ו-3, אשר לא חסכו מאמץ לחילוץ יתרת תמורת המכר עבור אחותן, הנתבעת 1, על אף שיתרה זו אינה מגיעה לה כי אם לתובע. לפנים מן הנדרש 24. 24. התובע התייחס ארוכות בכתבי בי דין מטעמו ל"תחרות" בין העיקול על זכויות הנתבעת 1 בדירה לבין המחאת הזכויות לנתבעות 2 ו-3. אני סבור כי אין ל"תחרות" נטענת זו כל רלבנטיות. טעמיי לכך הם ראשית, שהמחאת הזכויות היא על כספי המכר ואילו העיקול הוא על הזכויות החייבת בדירה. לא ידעתי מה תחרות קיימת בין שניים אלה, שכן מדובר בשני נכסים שונים שאין כל קשר ביניהם. שנית, העיקול שהוטל על זכויות החייבת בדירה, כלל לא תפס, שכן הזכויות נמכרו לרוכשים עובר לעיקולן. בע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד, פ"ד נג (2) 353, 361 (1999), שנינו מפי השופט אנגלרד כהאי לישנא: "כלל גדול הוא כי אין נושה יכול להטיל עיקול על זכות שאינה מצויה עוד בידי חייבו. לעניין זה יפים דבריו של ש' לרנר "המחאת חיובים" דיני חיובים - חלק כללי (ד' פרידמן עורך, 1994) 21, בעמ' 142: '... אם ההמחאה קדמה לעיקול, העיקול איננו תופס. נושה יכול להטיל עיקול על נכס של חייבו, אולם ההמחאה העבירה את הבעלות בזכות, היא איננה עוד נכס של הממחה, ואינה חשופה לעיקול מצד נושיו'. ואמנם, במקרה הנדון אין ספק כי העיקולים הוטלו לאחר המחאת הזכויות ..." (ובפרשתנו - לאחר המכר. מ' י') ראו גם רע"א 5035/01 מ. מגן אינטרנשיונל חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' חברת דיור לעולה בע"מ (באמצעות הנאמן), פ"ד נו (5) 145, 152 (2002); ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג (4) 199, 242 - 243 (1999); ע"א 165/75 לוינגר נ' הפארק הזואולוגי רמת גן בע"מ, פ"ד ל (2) 25 (1976); ת"א (מחוזי ב"ש) 714/89 עו"ד אריה חיימסון, כנאמן לביצוע הסדר נושים של החייב מרדכי שטיין נגד כונס הנכסים הרשמי, פ"מ תשנ"ג (3) 397 405 (1993); ה"פ (מחוזי נצרת) 611/90 רם און מושב עובדים בע"מ נ' דגן - מכוני תערובת בע"מ, פ"מ תשנ"א (2) 441, 447 (1991). תוצאות ה"תחרות" - סופו של יום 25. 25. לאור האמור לעיל, ניתנת בזה הצהרה כי המחאות הזכות נ/2 ו-נ/7 בטלות מחמת היותן למראית עין בלבד. נוסף על כך, אני מצהיר כי העיקול שהוטל על ידי התובע על יתרת תמורת המכר, מזכה את התובע בסכום אשר הגיע לנתבעת 1 מן הרוכשים. סכום זה (474,993 ₪), אשר הופקד בלשכת ההוצאה לפועל ביום 14.8.06, והועבר לחשבון נאמנות ע"ש פרקליטי הצדדים על פי ההחלטה בבש"א 171482/06, הוא הסכום לו זכאי התובע. הנתבעות יחד ולחוד תישאנה בהוצאות המשפט של התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד יום התשלום המלא בפועל וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ + מע"מ, להיום. ניתן היום, כ"ח באדר א' התשס"ח (5 במרס 2008), בהעדר. המזכירות תודיע כדין לצדדים. מאיר יפרח - שופט שיקיםהמחאת חיובים