ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (כב' השופטת טולקובסקי) בת.א. 164752/02 מיום 27.3.06, אשר דחה את תביעת המערער לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה - (להלן: "התביעה"). רקע 1. המערער בוטח על ידי המשיבה בפוליסת ביטוח חיים שכללה ביטוח אובדן כושר עבודה (להלן: "הפוליסה"). 2. טרם כריתת חוזה הביטוח בין הצדדים, חתם המערער, ביום 29.10.97, על הצעה לביטוח ועל הצהרת בריאות התומכת בבקשה להתקבל לביטוח, בה מינה את סוכן הביטוח להיות שלוחו - (להלן: "ההצהרה"). 3. בהצהרה הצהיר המשיב, בין השאר: "היתה בעיית כיב קיבה אינה קיימת קיבלתי טיפול תרופתי לא זוכר איזה אישפוז 3 ימים (לפני שנה) בית החולים בלינסון לא ירדתי במשקל. לא היו דימומים ולא היתה צואה שחורה. בדיקות רפואיות הכל תקין. מדובר במקרה חד פעמי לפני כשנה של כאב בטן בקיבה קיבלתי תרופה אשר רפתה את הפצע כיום אינני סובל ולא מוגבל ואין התקפים כלל". 4. לאחר ההצהרה אושפז המערער בבית חולים עקב כאבי בטן ובחילות, על רקע אירוע של חסימת מעי דק. בברור שבוצע בהמשך אשר כלל צילום מעי דק, אובחן כחולה במחלת קרון (להלן - "המחלה"). ב- 1.2.98 אושרה האבחנה בבדיקת קולונוסקופיה. 5. לאחר גילוי המחלה המשיך המערער לעבוד כמכונאי רכב עד ליום 6.9.00, שאז החריפה המחלה. בהמשך נקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור של 75% שזיכתה אותו בקצבת נכות מלאה בשיעור 100% מהמל"ל. המערער חדל לעבוד ופנה למשיבה בדרישה לקבל תגמולי ביטוח על פי הפוליסה (להלן: "הדרישה"). 6. המשיבה דחתה את דרישת המערער בטענה שלא גילה לה עובדות מהותיות וחיוניות לעצם קבלתו לביטוח, ואף הודיעה לו כי עקב כך, היא מבטלת את הפוליסה מתחילתה. מכאן התביעה - בערכאה הדיונית. פסק דינו של בימ"ש השלום בפסק הדין נדחתה כליל טענת המשיבה, כי המערער לא השיב תשובות מלאות וכנות לשאלות שנשאל בהצהרת הבריאות, ונקבע שהמערער לא הפר את חובת הגילוי בשלב מתן ההצהרה (ראו סעיפים 21, 23-25 לפסק הדין). יחד עם זאת, טענת המשיבה כי המערער הפר חובת גילוי יזום בתקופה שבין מתן ההצהרה לכריתת חוזה הביטוח, נתקבלה שם. טענות המערערים לטענת המערער, פסק הדין מנוגד להוראות קוגנטיות בחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הביטוח"), היות וסעיפים 49, 52 ו- 54 לחוק הביטוח קובעים מפורשות כי סעיף 17 לחוק הביטוח אינו חל בביטוח חיים ואף לא בביטוחי תאונות, מחלות ונכות מכל סוג שהוא. לטענתו, ביהמ"ש נדרש לסעיף 6(ג) לחוק הביטוח, למרות שלא נטען בכתב הטענות של המשיבה ולא יוחסה לו כוונת מרמה למערער. כן נטען, כי ביהמ"ש שגה בכך שקבע כי מועד כריתת הביטוח היה ביום 18.2.98, ולא התייחס להחלטה שרירותית של המשיבה לקבוע את מועד תחילת הביטוח כבר ביום 1.1.98. לטענת המערער, סוכן הביטוח היה שלוחה הסטטוטורי של חברת הביטוח, פרק הזמן שנדרש למשיבה להשלמת הליכי החיתום לא היה סביר ולא הוכחה מודעות המערער לקיומה של חובה המוטלת עליו לדווח על מצבו הבריאותי. למערער נודע כי הוא חולה במחלת קרון רק לאחר בדיקת הקולונסקופיה מיום 1.2.98 וכי לא ניתן היה לייחס לו כוונת מרמה, מה גם שכל הקשר של המערער עם חברת הביטוח נולד באמצעות המעביד. טענות המשיבה בערעור המשיבה סבורה, אין להתערב בממצאיו העובדתיים של בימ"ש השלום, לא לגבי מועד כריתת חוזה הביטוח, לא לגבי מועד אבחון מחלת הקרון אצל המערער ולא ביישום מסקנותיו המשפטיות על הממצאים העובדתיים. דיון עסקינן בערעור זה בשאלה אם המערער הפר חובת "גילוי יזום" בתקופה שבין ההצהרה לכריתת חוזה הביטוח. בכתב סיכומיו בערכאה קמא (סעיף 3 למוצג 12 לערעור) הוצגו כפלוגתות מטעם המערער, בין השאר, השאלות "האם היתה חובה על התובע לדווח לסוכן הביטוח מטעמו לאחר חתימתו על הצעת הביטוח מיום 29.10.97 כי הינו סובל כעת מכאבי בטן וכי נשלח לבדיקות כאלו ואחרות וזאת עוד בטרם החלה תקופת הביטוח מיום 1.1.98" וכן "האם ניתן לייחס כלל לתובע כוונת מרמה במכלול פעולותיו ובהתאמה האם הפוליסה בוטלה כדין, הן עפ"י הפוליסה והן עפ"י הדין". לפיכך, טענתו בערעור כי בימ"ש השלום חרג בפסק דינו מהמסגרת שהוצבה בפניו ע"י הצדדים כאשר "נדרש לסעיף 6(ג) לחוק הביטוח חרף העובדה, שהמשיבה עצמה לא הסתמכה עליו, לא במכתב הדחיה מיום 21.2.01, לא בכתב ההגנה ואף לא בכתב ההגנה המתוקן" (ראו סעיפים 4-6 לעיקרי טיעונו "נימוק שלא נטען ע"י המבטח") נדחית. זאת ועוד, כיוצא מהנ"ל, וכן עפ"י העובדות שהציב המערער בתביעה, הפוליסה נכנסה לתוקף ב- 1.1.98 (ראו סעיף 2 לכתב תביעה מתוקן מוצג 3 בתיק מוצגיו, סעיף ג2, עמ' 12 לסיכומיו בבימ"ש השלום, מוצג 12 בתיק מוצגיו). המערער לא טען בתביעה (לא בכתב התביעה ולא בסיכומיו) כי המועד 1.1.98 נבחר על ידי המשיבה כמועד שרירותי במקום המועד 1.10.97 שננקב בהצעת הביטוח. לכן, אין להתערב בממצאו העובדתי של בימ"ש השלום שאין "לייחס חשיבות לכך שבהצעת הביטוח נרשם כי מועד תחילת הביטוח הינו מיום 1.10.97 שכן התובע עצמו מודה בתצהירו וטוען בסיכומיו, כי תקופת הביטוח מתחילה ביום 1.1.98 ולא טען כי בשלב כלשהו, סבר אחרת" (ראה ס' 1 לתצהיר התובע - מוצג 10 בתיק המוצגים)" (סיפת סעיף 33 לפסק הדין). המחלוקת בין הצדדים סבה לטעמה של הערכאה הדיונית על מועד כריתת החוזה ולא על כניסתו לתוקף, וכך הציבה לדיון בפסק דינו: האם "חוזה הביטוח נכרת ביום 1.1.98 כטענת התובע או שמא ביום 8.2.98, המועד בו אישר התובע באמצעות סוכן הביטוח את הסכמתו לתנאי החיתום שנקבעו על ידי הנתבעת" (ראו סעיף 4ב' לפסק הדין). נעיר בהקשר זה כי לפי סעיף ה' לכתב הגנתה המתוקן של המשיבה היא תחמה את אי הגילוי היזום שייחסה למערער לתקופה שבין "מתן הצהרת הבריאות לבין כניסת הביטוח לתוקף". המועד 8.2.98 הופיע לראשונה בתצהיר עדותה הראשית של עו"ד פיק מטעם המשיבה (ראו סעיף 7 למוצג 11 בתיק המוצגים). ולכאורה, היה בגדר שינוי חזית אסור מטעמה. בין כה וכה, למרות שבימ"ש השלום קבע בפסק דינו כי "חוזה הביטוח נכרת ביום 8.2.98 עם קבלת הודעת התובע בדבר הסכמתו לתנאי החיתום שהוצעו על ידי הנתבעת וכי תקופת הביטוח מתחילה, כפי שהוסכם בין הצדדים, ביום 1.1.98", הרי בפרק בו דן בפסק דינו בשאלה "האם הופרה חובת הגילוי היזום", הוא תחם את התקופה לדיון כזו שבין מועד החתימה על ההצהרה, לבין "מועד תחילת הביטוח" (ראו סיפת סעיף 27 וכן סעיף 28 לפסק הדין). במילים אחרות, הגם שבימ"ש השלום קבע שחוזה הביטוח נכרת ב- 8.2.98, התקופה שלקח בחשבון להכרעה היתה מההצהרה ועד ליום 1.1.98. השקפה זו מתחזקת אל מול קביעת בימ"ש השלום בסעיף 30 לפסק דינו "כי שתיקתו של התובע ואי גילוי העובדה שלקה במחלת קרון, טרם תחילת תקופת הביטוח או למצער כי אושפז עקב אירוע של הקאה חוזרת וחסימת מעיים וכי הינו עובר הליך ברור רפואי, לרבות צילום מעי דק בעקבותיו הופנה לבדיקת קולונוסקופיה והחל לקבל טיפול תרופתי - עולה כדי הסתרת מידע מהותי, בכוונת מרמה, כמשמעה בסעיף 6(ג) לחוק" (ראו סעיף 6(ג) לחוק הביטוח). משכך הם פני הדברים, אין צורך להזקק לשאלה אם שגה בימ"ש השלום משקבע כממצא עובדתי שהחוזה נכרת ביום 8.2.07, ועיקרי הטיעון של המערער בסעיפים 7-12 אינם רלבנטיים. תחימת התקופה לגביה נטען כי המערער חטא באי גילוי יזום, היתה נחוצה נוכח השתלשלות האירועים שנגעה למצבו הבריאותי של המערער במהלכה, ובתימצות: כי ב- 13.12.97 אושפז בבית חולים בחשד לחסימת מעי דק עקב כאבים בבטן עליונה מלווים בבחילות והקאה, ושוחרר ב- 15.12.97 בהמלצה להמשך מעקב רפואי והוראה לקבוע תור לקולונוסקופיה, ב- 18.12.97 בבדיקה של המעי הגס נמצאה אצל המערער תמונה מתאימה למחלה, ב- 1.2.98 לאחר קולונוסקופיה, אושרה אבחנת המערער כחולה. בבימ"ש השלום - במסגרת חקירתו הנגדית על תצהיר עדותו הראשית, העלה המערער לראשונה את הטענה כי נודע לו שהוא חולה במחלת קרון רק משאושרה אבחנה זו לגביו ב- 1.2.98. ביהמ"ש דחה גירסה זו של המערער וקבע כי הן מהתיעוד הרפואי שהוגש והן מעדויות המומחים הרפואיים, לרבות ד"ר סנטו הגסטראנטרולוג מטעמו, עלה כי "המחלה התגלתה ואובחנה ביום 18.12.97" וכי עדותו של המערער, שלא נאמר לו כי לקה במחלה או למצער שלא נאמר לו כי יתכן שלקה במחלה, "אינה סבירה, אינה הגיונית ואף עומדת בסתירה לתיעוד הרפואי. בעוד שהתובע העיד כי התחיל בטיפול תרופתי, רק לאחר בדיקת הקולונוסקופיה השניה שבוצעה כזכור רק ביום 1.2.98 הרי ממכתבו של ד"ר פריזר, מיום 31.12.97 עולה כי בצילום המעי הדק, התגלה ממצא שמתאים למחלת קרון וכי התובע החל לקבל טיפול תרופתי ב'רפסל' שהינה תרופה המשמשת לטיפול במחלת קרון, עוד בדצמבר 1997 ובטרם ביצוע בדיקת הקולונוסקופיה השניה". לענין זה הסביר ביהמ"ש שם, כי הוא היה מוכן לקבל שנאמר למערער שאבחנה סופית תתקבל לאחר ביצוע קולונוסקופיה "אך אין זה סביר שאדם יתחיל טיפול תרופתי מבלי לקבל הסבר כלשהו לגבי האבחנה העומדת בבסיס הטיפול, ואכן התובע אישר בעדותו כי 'לא התחלתי טיפול תרופתי עד שהוא לא אמר לי מה שיש לי'" (עמ' 29 לפרוטוקול). מכאן, שהתובע קיבל הסבר לגבי המחלה או למצער לגבי האפשרות הסבירה כי לקה במחלת קרון, עוד בדצמבר 1997, לאחר קבלת תוצאות צילום המעי הדק ועם התחלת הטיפול התרופתי, מה שמתיישב עם עדויות המומחים הרפואיים לרבות ד"ר סנטו, מטעם התובע, כי לאחר קבלת תוצאות צילום המעי הדק: "התובע טופל בטיפול שמתאים לקרון בהנחת עבודה שהוא חולה בקרון" (עמ' 24 לפרוטוקול)". לא נתערב במסקנה זו של בימ"ש השלום, לפיה המערער ידע שהוא חלה ככל הנראה במחלת קרון עוד לפני 1.1.98, משום שלא נפל בה, או בתשתית עליה בוססה, פגם המצדיק התערבות (אימתי תתערב ערכאת ערעור בממצאים ומסקנות של בימ"ש השלום, ראו, בין השאר, ע"א 1064/03 אליהו נ' פיאמטנה תק-על 2006 (1) 1806 סעיף 7 - להלן פיאמנטה). בפיאמנטה נדונה, בין השאר, שאלת היקפה של חובת הגילוי המוטלת על מבוטח עובר להוצאת פוליסת ביטוח חיים. נקבע שם כי סעיף 6 לחוק הביטוח הוא הקובע, מהם התנאים בהם קמה חובת הגילוי בנסיבות אלה. לפיכך, אין לשעות לטענת המערער כי "פסק הדין מנוגד להוראות קוגנטיות בחוק הביטוח", היות ויש להחיל על המקרה שלפנינו את הוראות סעיף 17 לחוק הביטוח והדבר אינו אפשרי מקום שמדובר בפוליסת ביטוח חיים (סעיפים 1-3 לעיקרי טיעוניו). בענין זה מקובלת עלינו השקפת המשיבה כי פרשנות המערער לסעיף 17 לחוק הביטוח מרוקנת לכאורה מתוכן את הוראות סעיף 6(ג) לחוק הביטוח, וכי נראה שהוראת סעיף 17 לחוק הביטוח נועדה לשלב שלאחר כריתת החוזה ולא למועד שלפני כריתתו. בע"א פיאמנטה נקבע כי: "אי גילוי בהתאם לסעיף 6 לחוק יכול להתקיים בשתי דרכים: הדרך האחת, בה דן סעיף 6(א) לחוק, הינה אי מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה שהציג המבטח בפני המבוטח בכתב בענין מהותי, דהיינו ענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או בתנאים שבו. הדרך השניה בה יכול מבוטח להפר את חובת הגילוי נדונה בסעיף 6(ג) לחוק הקובע כי מקום שהסתיר המבוטח בכוונת מרמה ענין שהוא ידע כי הינו 'ענין מהותי' הרי שדין ההסתרה כדין אי מתן תשובה מלאה וכנה. מכאן סעיף 6(ג) עניינו חובת גילוי יזום המוטלת על המבוטח ומיועדת להעלות תרומתה לצמצום פערי המידע בינו לבין המבטח בעניינים שיש להם חשיבות לצורך עריכת חוזה ביטוח ולהנחלת כללי התנהגות של יושר והגינות גם בין צדדים לחוזה שהקשר ביניהם כלכלי במהותו" (ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל פ"ד מו (2) 339, 357, בעמ' 350). לפיכך, בדין קבע בימ"ש השלום, שהמערער לא שוחרר מעולה של חובת הגילוי היזום במועד מילוי הצעת הביטוח, וזו חלה עליו גם בתקופה הנדונה, כאשר השינוי במצבו הבריאותי אירע לאחר שהמערער ענה על השאלות שהציגה לו חברת הביטוח, אך לפני תחילת החוזה (עיינו גם סעיף 17 בפיאמנטה). לב הערעור נוגע אפוא לשאלות הבאות: האם השינוי שאירע במצבו הרפואי של המערער הוא בגדר ענין מהותי, שהמערער היה מודע לו, והאם הסתרתו של המערער את הענין המהותי היתה בכוונת מרמה: "חובת הגילוי היזום הינה חובה מצומצמת שלא בנקל ניתן לקבוע כי הופרה. על הטוען להפרת חובת הגילוי לעמוד בדרישת מחמירות: לא זו בלבד שעליו להוכיח הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח, אלא עליו להוכיח גם את מודעותו של זה האחרון לכך שמדובר ב'ענין מהותי'. כל אלה הינם יסודות שהוכחתם אינה פשוטה. צמצום זה תואם את מגמתו הכללית של החוק, כפי שהובהר לעיל" (פיאמנטה בסעיף 14). ביהמ"ש קבע בפסק דינו כי לאור העובדה שהמערער נדרש להצהרה ולשאלות המפורטות בה לגבי אשפוזים בעבר, בדיקות ומחלות שונות לרבות מחלות מעיים, כל בר-דעת היה מבין שמצבו הבריאותי הוא ענין מהותי לצורך קבלה לביטוח חיים וביטוח אובדן כושר עבודה, כן קבע שתשובתו המפורשת של המערער בהצהרה כי אושפז שנה קודם לכן ל-3 ימים, שהיה זה מקרה חד-פעמי שטופל וחלף ואין הוא סובל יותר מכאבים, הכל תקין ואין לו התקפים, מלמדת כי המערער היה מודע לכך שמצבו הבריאותי היה בגדר ענין מהותי להחלטה של המשיבה אם לקבלו לביטוח. סבורות אנו, כי אין דופי במסקנה זו, וגם בה לא נתערב. היגיונה של המסקנה בדבר מודעותו של המערער לכך שמצבו הבריאותי היווה ענין מהותי למשיבה, נטוע אמנם, ביתר שאת, בעובדה שהאחרונה דרשה ממנו את ההצהרה ובכך הצביעה בפניו על הענין המיוחד החיוני והמהותי שהיה לה בו, לצורך התקשרותה עמו בביטוח. כך סבר אף בית המשפט העליון בפיאמטנה "כפי שצויין, המבוטח אינו מוחזק כבקיא בתחום הביטוח ובוודאי אין רואים אותו כמי שיודע להעריך איזה מידע יהא בעל ערך עבור המבטח לצורך עריכת הביטוח. ברי, כי מסקנה בדבר מודעותו של המבוטח למהותיות המידע ניתן להסיק בקלות יתרה מקום שהמבטח הציג שאלות למבוטח, אם בכתב, אם בעל פה, ואם בדרך אחרת המשמיעה כי הוא חפץ במידע שבידי המבוטח בהקשר לביטוח, דוגמת חיובו של המבוטח בבדיקות רפואיות. שאלות המבטח בנושא זה מצביעות על הענין המיוחד, החיוני והמהותי שיש לו במידע לצורך עריכת חוזה הביטוח. במצב שכזה מתפוגג במידה רבה הערפל בו שרוי המבוטח באשר לנושאים המהותיים למבטח ומקשה עליו לטמון את ראשו בחול ולהימנע ממסירת מלוא המידע שברשותו" (שם בסעיפים 20-21). להזכיר, שבכל הנוגע למודעותו את מצבו הבריאותי כענין מהותי, התשתית העובדתית היחידה שהמערער הציב בפני בימ"ש השלום היתה כי נודע לו על כך שחלה במחלה ב- 1.2.98 (חודש לאחר תחילת הביטוח), טענה שנדחתה. כפי שהובהר בפסק הדין נשוא הערעור, בשונה מהמקרה שנדון בפיאמנטה, שם הציג המבטח בפני המבוטח מצג כי אין לו ענין במידע על בריאותו של המבוטח (עיינו גם סעיף 27 שם). במקרה שבפנינו המשיבה עמדה ברף הראייתי המחמיר להוכחת כוונת מרמה מצד המערער, מעצם העובדה שזה היה מודע למהות המידע שבידיו אך החשה ולא מסר לה אותו בשום שלב. ממצאיו של בימ"ש השלום כי המערער "בחר להחשות ולא לגלות מידע בדבר קיומו של התקף נוסף שחייב אשפוז וברור רפואי מקיף לרבות צילום מעי דק ובדיקת קולונוסקופיה וכן התחלת טיפול תרופתי" עלה היטב מהראיות שהיו בפניו, ומסקנתו כי הסתרת המידע מהמשיבה נועדה שלא לסכל את קבלת הכיסוי הביטוחי, היינו כי כוונת המרמה נלמדה מהנסיבות הספציפיות שאפפו את המקרה הנדון, איננה מגלה פגם היורד לשורשו של ענין המחייב התערבותנו. אנו דוחות את הערעור. בנסיבות הענין , ולפנים משורת הדין, אנו נמנעות מהטלת הוצאות על המערער. ניתן היום ט"ז בכסלו, תשס"ח (26 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים. אסתר קובו, סגנית נשיא מיכל רובינשטיין, סגנית נשיא עפרה צ'רניאק, שופטת אב"דפוליסהחברת ביטוח