התובעת עתרה לחייב את הנתבע בתשלום סכום התביעה על יסוד מסמך, שעל פי טענתה הינו ערבותו. הנתבע טען טענות רבות בין היתר כי המסמך הנחזה להיות כתב ערבות, אינו חתום בחתימתו, והחתימה המתנוססת עליו הינה מזויפת. לאור זאת, פנה הנתבע למומחה לכתב יד, וביקש כי התובעת תמציא את כתב הערבות המקורי, לשם בדיקת החתימה שבמחלוקת. התובעת, לאחר שב"כ הצהיר כי כתב הערבות יומצא למומחה, הודיעה כי כתב הערבות המקורי אינו בידיה. משכך הוגשה הבקשה שבפניי לסילוק התובענה על סף, ובו פרט הנתבע שני נימוקים: 1; הנתבע טוען כי יש לדחות את התובענה על סף, בהעדר כתב הערבות במקורי על יסוד כלל הראייה הטובה ביותר. 2; הנתבע טוען, כי המסמך שצורף לכתב התביעה , גם אם יתקבל כראייה, הרי אינו מקנה כל עילה לתובעת, באשר אין המדובר בכתב ערבות לטובת התובעת אלא לטובת צד שלישי אחר. התובעת בתגובתה, צרפה את תצהירו של מר קובי אזיה, שצפוי להיחתם, לטענתה עם שובו של האחרון ארצה, ולטענתה, בהעדר כתב הערבות המקורי שאבד התובעת יכולה להוכיח את גרסתה, על יסוד עדים, ובכלל זה עדותו של מר קובי אזיה שלדבריו הנתבע חתם בפניו, על כתב הערבות. כלל הראייה הטובה ביותר; בע"פ 1242/06 - ניסים צור נ' מדינת ישראל . תק-על 2007(2), 3787, פורס בפנינו ביהמ"ש את הכלל וקובע: "פירושו של כלל הראייה הטובה ביותר, ביחס למסמכים, הוא כי המבקש להסתמך על תוכנו של מסמך כראייה חייב להגיש לבית המשפט את המסמך המקורי, וזאת מתוך חשש שההעתק אינו נאמן למקור. עם זאת, חריג לכלל זה הוא כי ניתן להוכיח את תוכנו של המסמך בעזרת "ראיות משניות", מקום בו המסמך המקורי אבד או הושמד (ראו ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 177, פיסקה 12). סבורני כי במקרים דוגמת זה שלפנינו, יש מקום לצמצם את תחולתו של הכלל, כפי שעמד על כך השופט מ' חשין, בציינו כי: "מגמה זו של הקלה בדרישה להצגת מקורו של מסמך מתחייבת במציאות ימינו. בעידן הטכנולוגי המואץ שאנו נסחפים עימו, דבקות עיקשת בכלל התובע הצגת מקור דווקא - מקור להבדילו מצילום או מפלט של ראיות אלקטרוניות - יש בו כדי להניח מכשולים בלתי ראויים על דרכו של בעל-דין. אכן, כלל נוקשה הדורש הצגתו של מקור כתנאי מוקדם לקבילות, יכול שישמש מכשול בלתי-ראוי להתפתחות טכנולוגית בתחום המסמכים האלקטרוניים ובתחום הסריקה האלקטרונית" (ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, ניתן ביום 15.7.01, פיסקה 20)." בת"א (ירושלים) 1192/99 - שדה ראובן נ' עיזבון המנוח טסלר מרדכי ז"ל ואח' תק-מח 2006(3), 2569, , מרחיב כב' השופט דרורי את היריעה ומפרט את ההלכות המנחות בסוגיה זו שבה עסקינן, בעניין כלל הראייה הטובה ביותר וכך הוא קובע: "החלת "כלל הראיה הטובה ביותר" ביחס למסמכים הובילה לקביעה כי "אין להוכיח תוכנו של מסמך, אלא על ידי הצגת המקור גופו בפני בית המשפט. ראיה משנית לעניין זה פסולה, אלא אם כן קבע בית המשפט בהחלטה מיוחדת אחרת" (קדמי, בעמ' 589; ראה גם: ע"פ 105/51 היועץ המשפטי נ' פלד, פ"ד ו, 783). וכך כותב כבוד השופט (כתוארו אז) מישאל חשין (פרשת אונגר, בעמ' 84-83), באשר לטעמו של כלל זה: "לכלל עתיק-יומין זה הועלו הצדקים מהצדקים שונים - רובם ככולם מייסדים עצמם על השכל הישר ועל הניסיון האנושי - ועיקר שבהם הוא (לעניין הוכחתם של מסמכים) כי רק המסמך המקורי - על דרך העיקרון - יכול שיאמר (על עצמו) אמת, את כל האמת ורק את האמת". במהלך השנים נקבעו על ידי בתי המשפט מספר חריגים לכלל זה, שהתירו - בהתקיימן של נסיבות מסוימות - את הבאתן של ראיות משניות. ראוי לציין כי לבית המשפט יש שיקול דעת רחב בעניין זה (קדמי, בעמ' 597). כך למשל התירו בתי המשפט את הבאתן של ראיות משניות כאשר המסמך המקורי הושמד או אבד (ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1), 177), או כאשר הצגת המסמך המקורי הייתה בלתי אפשרית או כרוכה באי נוחות מרובה (ע"א 1046/90 ברוכיאן נ' כלי, פ"ד מה(5), 345). לדוגמאות נוספות לחריגים ראה: קדמי, בעמ' 600-597. עם השנים, הסתמנה בבתי המשפט מגמה להקל ביישומו של הכלל והחריגים הלכו והתרבו, עד שכב' הנשיא שמגר אמר - באמצע שנות השמונים של המאה שעברה - כי: "יש מבין חכמי המשפט שהתבטאו, כי כל שנותר מכלל הראיה הטובה ביותר הוא, כי המקור של מסמך פרטי (להבדיל ממסמך ציבורי) צריך להיות מוגש לבית המשפט כדי להוכיח תוכנו, אלא אם ניתן להסביר את העדרו של המקור, הא ותו לא" (ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, 206 (להלן - "פרשת שניר"); ההדגשות במקור; ראה גם: קדמי, בעמ' 597; פרשת אונגר, בעמ' 84). יתר על כן, בפרשת אונגר (שם), אמר כב' השופט חשין, כי לדעתו המגמה להקל בדרישה להציג דווקא את המסמך המקורי "מתחייבת במציאות ימינו", וזאת לאור ההתפתחות הטכנולוגית המואצת מגמה פסיקתית נוספת שניתן לזהות ביחס לכלל האמור, הוא המעבר מראיית הכלל ככלל של קבילות לכלל של מהימנות, וזאת כחלק מתהליך רחב יותר בדיני הראיות של מעבר ממבחני קבילות למבחני מהימנות. וכך כותב כבוד השופט מ' חשין (פרשת אונגר, בעמ' 85): "הדעה המקובלת בחקיקה בת-זמננו היא, שיש להצמית את כלל הראיה הטובה ביותר ככלל של קבילות התובע הצגתו של "מקור", ולשתול תחתיו כלל הנדרש למהימנות המסתברת של הראיה המוגשת לבית-המשפט - מסמך או כל ראיה אחרת - ולרקע של אותה ראיה...... כך אף לימדנו הנשיא שמגר בפרשת שניר, שכלל הראיה הטובה ביותר לא עוד יורנו הלכה ככלל של קבילות אלא ככלל של מהימנות ושל העדפת ראיות, על-פני ראיות אחרות. הנשיא שמגר ראה במגמה זו ביטוי לגישה הנוהגת בדיני ראיות ולפיה 'כלל הראיה הטובה ביותר הוא עיקרון של סדר העדפה ולא כלל של פסילת ראיות. יש כאן אפוא במידה רבה ביטוי נוסף לתהליך המתמיד בדיני ראיות, לפיו עוברים ממבחני הקבילות הפורמאליים אל עבר מבחני המהימנות' (פרשת שניר, בעמ' 224)". המגמה הנ"ל, ניכרת גם בשאלת נטל ההוכחה, קרי: בשאלה על מי מוטל הנטל להוכיח כי ניתן להגיש לבית המשפט את הראיה המשנית. בעוד שבעבר נקבע כי על המבקש להגיש ראיה משנית להוכחת תוכנו של מסמך להוכיח כי אין בידו להגיש את המקור (ראה: ע"א 27/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' זגה, פ"ד מב(4), 588; קדמי, בעמ' 605), הרי שבפרשת אונגר (בעמ' 86) כתב השופט חשין - עם נטייה להסכים - כי במשפט האמריקאי: "מקום שבעל-דין מבקש מבית-משפט כי לא יקבל כראיה העתקו של מסמך, נושא הוא בנטל להביא ראיות המוכיחות לכאורה את היעדר האותנטיות של המקור או את הפגיעה בהגינות אם יתקבל ההעתק כראיה" (ראה גם: קדמי, בעמ' 605). " אם ניישם הלכה זו במקרה שבפניי, הרי ככל שהתובעת תגיש תצהיר ובו תפרט את טענותיה לעניין אובדנו של מסמך, וכן תמציא ראיות אחרות המתייחסות לטענתה, כי הנתבע חתם על כתב הערבות, הרי לכאורה יכולה היא להוכיח את תביעתה, ואין ביהמ"ש קובע כי די בתצהיר שצורף, אלא כי אין בעובדה שכתב הערבות המקורי אבד, כדי להוביל למסקנה כי יש לדחות את התביעה על סף. ייתכן, שלאור טענת הנתבע, טענת הזיוף, התובעת לא תצליח להרים את הנטל, אבל משום כך אין למחוק את התביעה על סף, ויש להמתין לשלב ההוכחות. כתב הערבות אינו מופנה לתובעת; עיון בצילום כתב הערבות, יעלה, כי נספח ד' לכתב התביעה, הינו מסמך הנושא את הכותרת "כתב ערבות", ובגוף המסמך נאמר: "אני הח"מ... ערב בזאת כלפי חברת טכניקל דטה ישראל בע"מ (להלן: חברת טכניקל דטה (ט.ד.) בע"מ לפירעון כל סכום שיידרש..." הנתבע טוען, כי גם אם נקבל את גרסת התובעת במלואה, ונגיע למסקנה, כי עסקינן במסמך אותנטי, וכי חתימתו היא המתנוססת על כתב הערבות, עדיין לא ניתן יהא לחייבו על יסוד מסמך זה, משום שאין הערבות מופנית לתובעת, שהינה, חברת טק דטה ישראל (טי. די. ) בע"מ. כלומר, הטענה הינה, כי כתב הערבות לא נחתם לטובת התובעת כלל ועיקר אלא לטובת חברה אחרת. גם נספח ה' לכתב התביעה, החשבוניות, הוצאו על ידי התובעת, חברת טק דטה ישראל (טי. די.) בע"מ, ולא על המוטבת על פי כתב הערבות, שהינה חברה אחרת. משכך, טוען הנתבע, כי אין בידי התובעת כל עילת תביעה כלפיו. עיון בתגובת ב"כ התובעת מעלה, כי אין כל התייחסות לטענה זו של הנתבע. לא ברור לביהמ"ש מדוע? גם בתצהיר שצורף לתגובה, ואשר מר אזיה עתיד לחתום עליו אין כל התייחסות לטענה זו. לפיכך, היה מקום לקבל את בקשת הנתבע, ולמחוק את התובענה בהעדר יריבות, אלא שביהמ"ש סבור שמא נשמט מעיני ב"כ התובעת טענה זו, וניתנת לב"כ התובעת הזדמנות להגיב לטענה בתוך 14 יום. לאחר קבלת התגובה, שתועבר לעיונה של ב"כ הנתבע, תינתן ההחלטה הנוגעת לבקשה למחיקת התובענה מחמת העדר יריבות. התיק יקבע לת.פ. ליום 16.11.08. מזכירות תשלח החלטתי לצדדים. ניתנה היום, ג' בתשרי, תשס"ט (2 באוקטובר 2008), בהעדר הצדדים. רחל ערקובי, שופטת כללים משפטייםמסמכים