1. בפני ערעור על החלטת כב' רשמת בית המשפט, גב' גילה ספרא ברנע, מיום 26.3.08 (להלן: "ההחלטה"). כב' הרשמת החליטה לבטל עיקול עצמי על כספים בסך 400,000 ₪, שעל המערערים לשלם כחלק מהתמורה, בעבור דירה שרכשו מהמשיבים 1 ו- 2 (להלן: "המשיבים"). משיבים אלה המחו את זכותם לקבלת הכספים למשיבה 4, שמבצעת את בניית הדירה בפועל. 2. עיקרי העובדות פורטו בהחלטת כב' הרשמת, כלהלן: "התובעים רכשו מהנתבעים דירה בקיסריה עפ"י הסכם מיום 5/3/07, שקדמה לו בקשה לרכישת דירה מיום 10/1/07. מחיר הדירה הועמד על הסך 1,540,000 ש"ח, התובעים שילמו עבור הדירה לפי ההסכם סך של 930,344 ש"ח. התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה בטענה כי הנתבעים בנו את הדירה תוך חריגה מהיתר הבנייה, ובכך החסירו מהתובעים שטח משמעותי, גזלו מהם אפשרות לחניה כפולה וגרמו לתחושת צפיפות בכניסה לדירה, אשר התובעים רכשו במיטב כספם. התובעים הגישו חוות דעת על ירידת הערך שנגרמה להם עקב בניית הנתבעים, ומכיוון שהגיע המועד בו היו צריכים לשלם לנתבעים סכום נוסף של 464,000 ש"ח, ביקשו התובעים להטיל עיקול עצמי, ובכך למנוע העברת הכספים לנתבעות. הצו הזמני ניתן על סך 400,000 ש"ח בלבד, מתוך הערכת נזק התובעים על הצד הנמוך, והסכום הופקד ע"י התובעים בבית המשפט." 3. כב' הרשמת הגיעה למסקנה כי לאור המחאת הזכות שנערכה בין המשיבים 1 ו- 2 למשיבה 4, אין למערערים זכות לעקל את הכספים, שכן כספי העיקול הינם נכס של המשיבה 4. מאחר והתביעה לא הוגשה כנגד המשיבה 4, לא ניתן להחיל עליה את תקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984. לפיכך, הורתה כב' הרשמת על ביטול העיקול והעברת הכספים שהופקדו בקופת בית המשפט לידי המשיבה 4. על החלטה זו, כאמור, הוגש ערעור. 4. בעיקרון אין מניעה להורות על "עיקול עצמי". לעניין זה ראה בש"א 17463/06, ת.א 2407/04 (מחוזי - ת"א) ברור נ' משתלות רביבים בע"מ, (טרם פורסם, 23.9.2007), מפי כב' הרשם אורנשטיין כלהלן: "השאלה הראשונה הדרושה להכרעה הינה האם ניתן כלל לבצע עיקול עצמי על המגיע למשתלות מהמבקש מכוח שטרי החוב. ההלכה הכירה בזכות צד לבצע עיקול עצמי על נכסים המגיעים ממנו לנתבעת. אמנם בעבר התעוררה מחלוקת פוסקים האם ניתן לבצע "עיקול עצמי", דהיינו האם מבקש העיקול יכול לעתור לכך שבמסגרת הנכסים לגביהם יוטל צו העיקול, יימנו גם נכסים שהוא חייב לנתבע. אפנה בהקשר זה לרע"א 5169/93 בלוך נ' גילאור, פ"ד מח (2) 608, ולדעת הרוב כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של כב' השופט ד. לוין בניגוד לעמדת הנשיא שמגר, בעמוד 612 לפסק הדין, שלא ראה מניעה לעיקול כאמור: "חלק מהדברים שכתבנו לעיל מתייחסים בעיקר למקרה שבו ניתן צו של "עיקול עצמי", כשהמבקש חב למשיב סכום כסף והוא מבקש לעקלו בעיקול זמני להבטחת חובו הוא. לדעתי אין התוצאה משתנה גם כשחובו של המבקש למשיב הוא חוב פסוק: הרי לפי תקנה 360 (א) אין בית המשפט נעתר לבקשת עיקול זולת אם יכול המבקש להצביע על קיומם של מסמך או ראיות מהימנות אחרות; ובגדר התקנה האמורה חזקה על בית המשפט שימנע שימוש לרעה בהליכים על-ידי בקשת עיקול שאינה נאותה ואשר מטרתה אך להכשיל את ביצוע פסק הדין שניתן לטובת המשיב כנגד המבקש." ההתלבטות באשר לפרשנות הראויה אינה דרושה יותר לאור לשונה המתוקנת של תקנה. 374 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), לאמור: "בית המשפט או הרשם רשי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין." (ההדגשות אינן במקור) כן ראה ספרו של השופט גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית עמוד 520. מהאמור לעיל עולה איפוא שאין מניעה להורות על עיקול עצמי." 5. סעיף 2 (א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט 1969 (להלן: "החוק") תחת הכותרת "הגנת החייב" קובע באלו המילים: "המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה, ולחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה." 6. באשר למסגרת היחסים שבין החייב לממחה ולנמחה - ובענייננו, באשר למערכת היחסים שבין החייב (המערערים) לבין הנמחה (המשיבה 4) התייחסה זה מכבר הפסיקה ונקבע, במסגרת ע"א 330/75 גרבוב נ' רשות הנמלים לישראל בע"מ פ"ד לא (3) 146, 150 כדלקמן: "יש להבדיל היטב בין טענות-הגנה למיניהן, שבהן מדבר סעיף 2 (א) הנ"ל, לבין הגנות הנובעות מתנאי החוזה גופו, למשל, ברור לכל בר-בי-רב, ולא ייתכן כלל אחרת, שהחייב יכול להתגונן בטענה שהממחה הפר את התחייבויותיו על פי החוזה ועקב כך לא נתגבשה כלל הזכות שהומחתה, אפילו מאוחרת ההפרה ממועד ההודעה על דבר ההמחאה, כללו של דבר, באשר לקשר החוזי גופו ניצב הנמחה בנעלי הממחה, כך שטענות המבוססות על קשר זה אינן בגדר טענות הגנה המתגבשות לפי סעיף 2 (א) לחוק הנ"ל, בעת שנודע לו על ההמחאה". 7. במסגרת ספרו של דניאל פרידמן "דיני חיובים - חלק כללי" 128 (1994) סוכמה ההלכה בעניין פרשת גרבוב נ' רשות הנמלים, באופן המפורט להלן: "סיכום ההלכה הוא אפוא כדלקמן: 1. החייב רשאי להעלות נגד הנמחה את כל טענותיו כלפי הממחה בקשר לזכות שהומחתה, אפילו אם אותן טענות התגבשו לאחר מועד הודעתה על ההמחאה. ... ההתייחסות הנפרדת לכך שהמחאה אינה משנה את תנאי הזכות ולטענות ההגנה של החייב כלפי הנמחה, מרמז לדעתנו שביסוד ההוראה בסעיף 2 (א) עומדות שתי מגמות המשלימות אחת את רעותה, והן: הכלל הקנייני שאדם אינו יכול להעביר לאחר מה שאין לו, והדאגה שחייב לא ייפגע כתוצאה מההמחאה". 8. דעתי היא שבנסיבות מקרה זה, המערערים רשאים, ברמה העקרונית, לבקש עיקול עצמי על הכספים (או חלקם), שצריכים להיות משולמים כתמורה בעבור הדירה שרכשו, גם אם הזכות לקבלת הכספים הומחתה למשיבה 4. 9. הקשר החוזי הרלוונטי לקביעת זכויות הצדדים, הינו הקשר החוזי בין המערערים למשיבים 1 ו- 2. החובה לשלם את תמורת הדירה נובעת מקשר זה ותלויה בין היתר בביצוע בניית הדירה. המשיבה 4 מהווה למעשה זרוע של המשיבים 1 ו- 2, כלפי המערערים, לצורך בניית הדירה. הזכות לקבלת כספי תמורת הדירה, נובעת מקיום ההתחייבויות הראשוניות של המשיבים 1 ו- 2, כלפי המערערים וזכות זו כפופה לטענות שהמערערים עשויים להעלות בכל הקשור לקיומם. עצם זה שטענות המערערים התגבשו לאחר ביצוע המחאת הזכות למשיבה 4, אינה פוגעת בזכותם להעלאת טענה, כי כנגד התמורה שעליהם לשלם, מגיע להם פיצוי בגין הפרת החוזה עימם. טענות אלה מלוות את המחאת הזכות וחלות עליה, ברמה העקרונית. ודוק: המשיבים המחו למשיבה 4 את זכותם לקבלת כספי תמורת הדירה. יחד עם המחאת זכות זו, המשיבה 4 קיבלה על עצמה את בנית הדירה, ולמעשה קיבלה על עצמה באופן ממשי את קיום החובות ( או רובן) של המשיבים כלפי המערערים. מדובר במכלול אחד שלא יהיה נכון להתעלם ממנו. לא מדובר בנמחה שהינו זר למערכת היחסים שבין המערערים למשיבים, שזכאי ליטול את כספו וללכת לדרכו. מכאן שאין לדחות על הסף את בקשת העיקול עקב המחאת הזכות, רק מאחר והמשיבה 4 לא צורפה כנתבעת בתביעה העיקרית. 10. המשיבה 4 ביקשה להצטרף כצד לבקשה לביטול צו העיקול שניתן במעמד צד אחד, כך שהיה לה הזדמנות לטעון את טענותיה. היא לא נפגעה מבחינה דיונית, מכך שלא צורפה כנתבעת בתביעה העיקרית, בכל הקשור לצו העיקול. 11. לפיכך, אני מקבל את הערעור, במובן זה שהמערערים רשאים לבקש לעקל את כספי התמורה שעליהם לשלם במסגרת חוזה רכישת הדירה, הגם שהזכות לקבלת כספים אלה הומחתה ע"י המשיבים 1 ו- 2 למשיבה 4. 12. באשר לטענות המקדמיות שהועלו. המשיבים (גם 1 ו-2 וגם 4) העלו את הטענה שיש לסלק את הערעור על הסף, עקב אי הגשת עיקרי טיעון ו/או תיק מוצגים. אינני מוצא ממש בטענה זו. המערערים צירפו לכתב הערעור את מוצגיהם ופרטו בו את כל האמור להיות מפורט בעיקרי הטיעון. לפיכך, המשיבים לא נפגעו מבחינה דיונית. מעבר לכך, מהחומר בפני עולה, שהמשיבים (או חלקם) איחרו בהגשת בקשתם לבטל הצו שניתן במעמד צד אחד, וכב' הרשמת מצאה לנכון להאריך להם את המועד. בנסיבות אלה אין לתפוס את המערערים על טענה דיונית, שכאמור, איני מוצא בה ממש. 13. אשר על כן, אני מורה על ביטול ההחלטה. בשלב זה כספי העיקול ישארו בקופת בית המשפט. התיק יוחזר לכב' הרשמת אשר תקיים דיון בבקשה לביטול העיקול לגופו של עניין. כב' הרשמת תידון בהתקיימות יתר התנאים הדרושים לצורך הטלת עיקול זמני וכן בגובה העיקול (היה ותגיע למסקנה שיש להטיל עיקול). 14. למותר לציין שאין בפסק דין זה כל קביעה או אף הבעת עמדה ביחס לצו העיקול, עניין שידון כאמור ע"י כב' הרשמת. המשיבים 1 ו- 2 (כמיקשה אחת) והמשיבה 4, ישלמו, כל אחד, למערערים, שכ"ט עו"ד בגין ערעור זה בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. התשלום ייעשה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים ניתן היום י' באייר, תשס"ח (15 במאי 2008) . י. רטנר, שופט עיקול