תביעת לשון הרע אשר הוגשה על ידי התובע עו"ד במקצועו, כנגד הנתבעת אשר משמשת כמנהלת רשות הרווחה של עירית יוקנעם. התביעה שבפנינו חוזרת ומציבה את שאלת האיזון החוקתי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב במסגרת חוק איסור לשון הרע תשכ"א - 1965 (להלן: "החוק"). בענייננו עומדת על הפרק השאלה, מה דינו של מסמך אשר הוצא על ידי עובדת ציבור לממונים עליה ובה הציגה טענות מטענות שונות כנגד התובע, האם קמה לו לתובע זכות תביעה בגין לשון הרע. לשון ההודעה: "דוד שלום, הרצ"ב הוא רק אחד מתוך שלושה מכתבים שקבלתי היום מעו"ד נקר. הנ"ל מתנכל במחלקת הרווחה על עובדיה בכל דרך ובכל הזמדנות תוך כדי שימוש בשפה בוטה ופרובוקציות. פקידות הסעד אשר עושות עבודת קודש רואות את עצמן מאוימות ולראייה עומדת בפניהן תביעה אישית. אגב המכתב המדובר מתייחס לאירוע שאירע באולם בית המשפט ומתאר אותו באופן אובייקטיבי. מכתב זה נשלח ברגע זה בפקס לעיונך ולעיון צבייה. לאור האירועים מהחודשים האחרונים בהם עו"ד נקר מתנפל מפריע ומתסיס ומאיים אבקש בכל לשון של בקשה את התערבות המערכת. ובמיוחד של עו"ד דולב היועצת המשפטית של הרשות, כי הרי התנהגותו הבלתי נסבלת של נקר היתה בעקבות עבודתה הנאמנה של המחלקה אשר מנסה לטפל בילדים בסיכון. יום טוב, אריאלה". זו לשון ההודעה ובגינה ניצים הצדדים ובאו לבית המשפט לריב את ריבם. המסגרת הנורמטיבית: המסגרת הנורמטיבית הוטבתה במסגרת ע"א 4534/02, רשת שוקן ואח' נ' איילון (לוני) הרצקוביץ בפסק דינו של כב' הנשיא בדימוס השופט ברק. מן הראוי להביא דברים בשם אמרם: "6. כפי שציינתי לא אחת, הדין העולה מחוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב, מזה, וזכות היסוד לחופש הביטוי, מזה (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (להלן - פרשת אמר [1]); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא (להלן - פרשת אבנרי [2]). שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם (פרשת אמר [1]). על הזכות לשם טוב כבר נאמר: "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (פרשת אבנרי [2], בעמ' 856). ו: "אכן, הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני-אדם" (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור [3], בעמ' 832). ועוד באותו עניין: "הגוזל את רכושי עשוי לפצות אותי בממון. הגוזל את שמי הטוב גוזל את טעם קיומי. שמו הטוב של האדם קובע את התייחסותו שלו לעצמו ואת ההתייחסות של חבריו אליו. הוא קובע את יחסה של החברה אליו" (שם). גם הזכות לחופש הביטוי זכתה להתייחסות נרחבת בפסיקה (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל [4]; בג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים [5]; בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים [6]). נאמר עליה כי מדובר ב"ציפור נפשה של הדמוקרטיה" (ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה [7], בעמ' 435). נקבע בעבר כי גם ביטוי שיש בו לשון הרע הוא ביטוי החוסה תחת כנפי זכות היסוד לחופש הביטוי, אולם ההגנה שניתנת לביטוי חייבת להתחשב בערכים נוספים, והיא משתנה בהתאם לנסיבות המקרה ולאופיו של הביטוי (פרשת אבנרי [2]; השוו בג"ץ 806/88 Universal City Studios Inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות [8]). בדיני לשון הרע מתנגשות למעשה שתי זכויות יסוד אלה. שתי הזכויות אינן מוחלטות, ונדרש איזון חוקתי (אופקי) ביניהן (פרשת אמר [1], בעמ' 519). ראשיתו של איזון זה נקבע בחוק איסור לשון הרע (פרשת אבנרי [2]). 7. החוק קובע כי שימוש בחופש הביטוי שיש בו לשון הרע, לפי ההגדרות הקבועות בסעיף 1 לחוק, מהווה עוולה אזרחית, ובתנאים מסוימים אף עבירה פלילית (סעיף 6 לחוק). סעיף 1 לחוק קובע: "1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". סעיף זה עוסק במישור האחריות. ההגדרה הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה הנסמכת, ברובה, על אסופת הגדרות מן המשפט המקובל (א' שנהר דיני לשון הרע (להלן - שנהר [39]); .( D. Price Defamation - Law, Procedure and Practice [40] באופן כללי, יש לברר אם הביטוי הינו משפיל, פוגע או מבזה, וזאת בהתאם לסטנדרד אובייקטיבי של האדם הסביר (שנהר [39], בעמ' 122; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג [9], בעמ' 562; ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [10], בעמ' 293). ההגדרה מורכבת מארבע חלופות: החלופה הראשונה היא סעיף סל, אשר מתארת "את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון (להלן - פרשת אפל [11]), בעמ' 616; ראו עוד שנהר [39], בעמ' 121). שלוש החלופות הנותרות מתייחסות למקרים קונקרטיים יותר. ודוק, די בכך שהפרסום היה עלול לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק כדי לבסס אחריות בגין עוולת לשון הרע (שנהר [39], בעמ' 121). 8. לצד איסור זה קבועות הגנות בחוק. החוק מבחין בין הגנות מוחלטות (סעיף 13), הגנת אמת דיברתי הדורשת התקיימות רכיב של "ענין ציבורי" (סעיף 14) והגנות המותנות בתום-לבו של המפרסם (סעיף 15). ההגנות משקפות נקודות איזון בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי תוך מתן משקל רב לחופש הביטוי, כאשר מתקיימים המצבים המנויים בסעיפים אלה. על-כן ההגנות המקובצות בסעיף 15 אינן עשויות מעור אחד. חלק מן ההגנות מתייחסות לחובה החלה על המפרסם או לעניין אישי כשר (סעיפים 15(2), 15(3), 15(8)). חלקן מתייחסות להבעת דעה (סעיפים 15(4), 15(5); 15(6); 15(7)). כמו כן מצויות הגנות נוספות בעלות רציונלים שונים (השוו שנהר [39], בעמ' 250). ההגנות השונות מגנות על אינטרסים שונים. כל הגנה היא תוצר של נקודת איזון נפרדת, על-כן כל הגנה והגנה תתפרש בהתאם לאינטרסים המונחים בבסיסה. 9. ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר [39], בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק (השוו Price supra [40], at pp. 3-4). בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות" (פרשת אמר [1], בעמ' 520). כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים" . (ראה הרצקוביץ סעיפים 6,7,8 ו - 9 לפסק הדין). כשבידינו הכלים אותם הנחה בית המשפט העליון וטרם נצא לדרכנו, על מנת לבחון האם במקרה דנן, נופל המקרה לידי לשון הרע, מצאתי לנכון להביא את עמדתו של המשפט העברי, כפי שהובאה ע"י השופט פרקש בע"א (י-ם) 9080/07 דויד בני נ' סולטן ציון: "כבר בדברי ההסבר להצעת חוק לשון הרע, התשכ"ב-1962 מובא תיאור איסור לשון הרע במשפט העברי, היקפו של איסור זה והסנקציות האזרחיות והפליליות המצויות בו מתוך פסוקי המקרא, מקורות הלכה התלמודית וזו שלאחריה, עד לחיבור "חפץ חיים" לר' ישראל מאיר הכהן, מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים (ראה: הצעת חוק לשון הרע, עמ' 141). הספר "חפץ חיים" עוסק כל כולו בפרטי דיני איסור לשון הרע ונקרא כך על שם האמור בספר תהילים (תהילים לד, יג-יד). "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתך מדבר מירמה". (ראה: ההסתמכות על דיני המשפט העברי גם בהצ"ח לשון הרע, תשכ"ג-1963 (תשכ"ג) 2401, 2404, 2454, 2460, 2572, 2581; ד"כ 48 (תשכ"ז 1730)). האיסור של פגיעה בשמו הטוב של האחר והוצאת לשון הרע על זולתו הינו מן החמורים. אומר החפץ חיים בספרו הנ"ל (שם באות לא) - "ופעמים הרבה מצוי עוד לאו אחד והוא לפי מה שרגילין הרבה פעמים לבזות לחברו במעשיו הראשונים או … במעוט חכמתו בתורה … כל איש לפי עניינו אשר נאמר לו הדברים אשר יכעיסהו ויבהילהו ולא יוכל להעזר מהם אפילו היה הדבר בינו לבין עצמו עובר על לאו דלא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה יז)". (ההדגשות שלי - א.פ.). וממשיך החפץ חיים (שם באות יד) - ואם גינהו כל כך בדברים הנ"ל וכיוצאה בהם בפניו ובפני אחרים עד שנשתנה פניו על ידי זה עובר גם על לאו דלא תישא עליו חטא (ויקרא יט יז). שהזהירה התורה בזה שלא לבייש את חבירו ישראל אפילו במקום התוכחה ובינו לבין עצמו … ק"ו שלא המקום התוכחה ובפני אחרים. וכל זה שלא היה ברבים אבל אם הלבין פניו ברבים בכבר כרתוהו רבותינו ז"ל מעולם הבא ואמרו (אבות פ"ג, י"א, ובב"מ, כט) המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא" עוד מצינו בדבריו של החפץ חיים (הלכות לשון הרע א.ח) - "איסור זה של לשון הרע ... אין בו חילוק בין אם הוא מספר עליו לשון הרע שלא בפירוש ובין אם הוא מספר עליו הלשון הרע בדרך רמז, בכל גווני לשון הרע הוא". דברים אלו משקפים גם את הוראותיו של סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע , התשכ"ה-1965 הקובע כי - "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". במשנה נאמר: "ר' אליעזר אומר: יהא כבוד חברך חביב עליך כשלך ..." (אבות פרק ב' משנה י'), שתהיה חס על כבודו כשם שאתה חס על כבודך. כיצד כשם שאתה רוצה שלא יביישוך ולא יוציאו עליך שם רע כך היה חס על כבוד חברך שלא יתבייש ושלא יוציאו עליו שם רע. בתלמוד נאמר: "שקולה שנאת חינם כנגד שלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות" (ערכין טו, ע"ב). ועוד נאמר שם: "א"ר חמא ברבי חנינא מאי דכתיב מוות וחיים ביד הלשון וכי יש יד ללשון לומר לך מה יד ממיתה אף לשון ממיתה אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה ת"ל: 'חץ שחוט לשונם' " (ירמיהו ט' ז'). הלשון, לא זו בלבד שיש בכוחה להמית, אלא שפגיעתה קשה מפגיעת החרב, בעוד שהחרב אינה הורגת אלא את העומד בקרבתה, הרי הלשון מסוגלת גם לקטול את מי שמצוי הרחק ממנה וזה שנאמר: "מוות וחיים ביד הלשון" (משלי יח, כא). לגישה המחמירה של המשפט העברי ללשון הרע נוכל ללמוד גם מדבריו של הרמב"ם, שאף מי שמספר בגנות חברו דברים שהם אמת עובר על לאו של לשון הרע. בעניין זה נאמר ברמב"ם, הלכות דעות, פרק ז': "הלכה ב': 'אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע. והוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו ...' הלכה ג': 'אמרו חכמים שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים כל המספר פבלשון הרע כאילו כופר בעיקר ...' הלכה ו': 'כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם. ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד'". על יסוד הדברים האמורים, גם ממקורותינו, מן הראוי כי הצדדים ימנעו מלהוציא לשון הרע איש על רעהו ועל אחרים". תחילה הערה: הצדדים בחלק ניכר מסיכומיהם התקוטטו על דבר אשר אינו רלוונטי כלל והוא, אשמת מי תיק זה לא הסתיים בפשרה אותה הציע בית המשפט, כאשר כל צד מציג בפני בית המשפט את טענותיו, כאילו הצד האחר הוא הגורם לכישלון. דברים אלה לא היום צריכים לעלות עלי כתב, אין להם כל רלוונטיות ומשהגיע מתן העת למתן פסק דין והעדר פשרה, ייקוב הדין את ההר. טענות התובע: בסיכומיו מביא התובע את הסיבות אשר לדעתו אמירתה של הנתבעת יש בה כדי להביאו לשון הרע. (א) (א) המוניטין של התובע אשר רואה בעצמו עו"ד בעל שיעור קומה תוך שהוא גם מתבסס על אישור של הנתבעת שניתן על כך כי היא מעריכה אותו כעו"ד בעל שיעור קומה. (ב) (ב) מדובר במגמה של המחלקה שבניהול הנתבעת אשר דרך ניהולו של התובע את תביעותיו, לא נראו לה ולפיכך סירבה לשתף איתו פעולה ולכן נאלץ לנקוט בהליך פלילי שם חשף לשיטתו את התנהלותה של הנתבעת ושל עובדיה. (ג) (ג) הדברים אשר נכתבו הינם בגדר לשון הרע עפ"י סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"א - 1965 (להלן: "החוק"). לצורך ביסוס טענותיו גייס את פסקי הדין אשר ניתנו במסגרת ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, מג (2) 363, וכן ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', מט (2) 843, וכן ע"א 723/74 הארץ נ' חב' החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 281 עמ' 300 - 301. על מהותם של פסקי דין אלה, אעמוד בהמשך. (ד) (ד) עצם העובדה כי המסמך הגיע לאדם אחד, די בו כדי לעמוד בדרישות סעיף 2 ב (1) וסע' 7 לחוק איסור לשון הרע לשם עמידה בדרישת הפירסום. (ה) (ה) העובדה כי המכתב יצא, יש בו משום אחד בפה ואחד בלב, לאור העובדה כי הנתבעת העריכה את עו"ד נקר כעו"ד טוב, מוטיב אשר חזר בשאלות רבות כלפי יכולותיו של מר נקר. טענת העדר הגנות: (א) (א) טוען התובע כי אין אמת בפירסום וכי התובע שביצע עבודתו נאמנה, לא עיין ולא היתקל בעובדי הנתבעת או הנתבעת. התובע דרש טיפול והתייחסות נאותה ולא מזלזלת למצוקות של לקוחותיו. (ב) (ב) הדברים שנאמרו מפיה של הנתבעת, יש בהם כדי להשפיל את התובע בעיני מי שיקרא את הדואר האלקטרוני של הנתבע, לרבות מר דוד מועלם, מנכ"ל המועצה, שהוא גם לקוחו, קרוב משפחתו של התובע, וכן מטרתו לעשות אותו לבוז ושנאה. לדידו הוצא שמו לרעה ואדם אשר עוסק בציבור, יש בכך משום החמרת הדברים. (ג) (ג) העובדה שדברים נאמרו על ידי אשת ציבור, מעניקה יתר תוקף ומשקל לדבריה. (ד) (ד) אין מדובר בהבעת דעה על התנהגותו של התובע בתפקידו הציבורי שכן אין מדובר בעובד אשר הינו איש ציבור וכן לאור פסק הדין בע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן ואח', תקדין עליון 2002, 1, 158. (ה) (ה) העדר תום לב. (ו) (ו) הנתבעת לא חוסה תחת הגנת סע' 15 (3) לחוק איסור לשון הרע. (ז) (ז) מדובר בפירסום אשר לא רק מהווה לשון הרע אלא זדון. (ח) (ח) הפירסום היה ליותר מאשר אדם אחד נוסף, אלא לקבוצת אנשים. (ט) (ט) אין לנתבעת את ההגנות לפי סעיף 7 לפקודת הנזיקין. ומשאלה פני הדברים, יש לפצותו בסך 100,000 ₪ ולהורות על התנצלות כפי שיורה בית המשפט. גישת הנתבעת: אתחיל דווקא בטענות אשר הוגדרו כטענות מקדמיות ואתייחס אליהן ראשית דבר. טוענת הנתבעת כי קיימת לה חסינות עובד ציבור מעצם הגדרתה כעובדת ציבור לפי מונח זה בסעיף 7 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"). חסינות זו הינה סטוטורית בפני תביעות על מעשים שעשתה במסגרת תפקידה השילטוני, כהגדרת מונח זה בפקודה. אין חולק על העובדה כי הנתבעת הינה מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים של עירית יוקנעם. הסיכסוך עצמו מקורו בכך כי התובע אשר אנו יודעים כבר כי הוא משמש כעו"ד וייצג 4 משפחות אשר הוצאו מחזקת ההורים בצו בית משפט לנוער, בין היתר על פי חוות דעת עובדות המחלקה, שלח התובע ביום 3.1.2006, מכתב למנכ"ל העיריה. המכתב היה מכתב התראה בטרם תביעת לשון הרע הנטענת על ידי התובע במסגרת המכתב כנגד שתיים מעובדות המחלקה. מכתב זה הגיע לידי הנתבעת והיא הגיבה לאמור בו בהודעת דואר האלקטרוני ששלחה למנכ"ל העיריה ואשר תוכנו הובא לעיל. סעיף 7 לפקודה קובע כדלקמן: "7א. חסינות עובד הציבור "(א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור. (ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כרי לגרוע מאחריותה של המדינה או של רשות ציבורית לפי סעיפים 13 ו-14 ולפי כל דין. (ג) החסינות לפי סעיף זה תחול גם על מי שהיה עובד ציבור בעת ביצוע המעשה נושא התובענה. 7ב. תובענה נגד עובד המדינה (ב) ביקשה המדינה, בהודעתה לפי סעיף קטן (א), כי תידחה התובענה נגד עובד המדינה - תידחה התובענה נגדו, ויראו את התובענה כאילו הוגשה נגד המדינה מכוח אחריותה למעשהו של עובד המדינה לפי סעיפים 13 או 14, ואת מעשה עובד המדינה כאילו נעשה תוך כדי מילוי תפקידו". המונח "עובד ציבור" מוגדר בפקודה כ"עובד המדינה או עובד רשות ציבורית לפי העניין". המונח "רשות ציבורית" מוגדרת בפקודה כ"רשות מקומית, וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת". 7ג. תובענה נגד עובד רשות ציבורית (א) הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א. (ב) קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית, ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד הציבור עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו - תידחה התובענה נגד הרשות הציבורית. (ג) בית המשפט יחליט בבקשת הרשות הציבורית או העובד כאמור סעיף קטן (א), לאלתר. באשר לסעיף זה באו פרשנויות שונות ועוד בא ב"כ התובע וגורס כי סעיף 7 אינו חל במקרה דנן ומוסיף וטוען כי למעשה סעיף זה יש בו כדי לחשוף את חוסר תמיכת הרשות המקומית למעשה הנתבעת, דבר שהוביל להתפטרותה. הפרשנות אשר ניתנת על ידי התובע, באה בזו הלשון: "תנאי למסירת הודעת המדינה המעניקה חסינות לנתבעת (להלן: "הודעת ההכרה" או "הודעת החסינות") הוא אפוא, כי המעשה המיוחס לו נעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור וסייג להענקת החסינות קיים אם המעשה נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשיוויון נפש, לאפשרות גרימתו למעשה כאמור. בהתבססו על החלטתו של כב' השופט קינר בבש"א 1792/07 (שלום רשל"צ) שם יהבו ב"כ התובע על המשפט הבא: "... אלא שנקבע כי הבירור לגבי הענקת או אי הענקת החסינות יהיה מקדמי וקודם לבירור התובענה עצמה שכן על בית המשפט לקבוע קודם כל מי הם הנתבעים הנכונים לתובענה: עובדת ציבור, המדינה או שניהם". משלא נקטה הנתבעת בשלב מקדמי זה, הרי אין לה את ההגנה המונחת בסעיף 7 ולפיכך אינה יכולה להתבסס על כך. דעתי אינה כדעת ב"כ התובע. מצאתי לנכון לאמץ את הפרשנות אשר הוצעה על ידי ב"כ הנתבעת ועיקרה הוא זה: (א) (א) כדי שרצון המחוקק ייעשה, היה על התובע שהוא עו"ד, לפעול עפ"י תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו - 2006 ולהגיש את התביעה נשוא הליך זה, עם הגשתה בבית המשפט, בצירוף הודעה מתאימה ליועמ"ש. זאת, כדי שהרשות באמצעות היועמ"ש, תשקול האם לבקש מבית המשפט עפ"י סעיף 7 (ג) לפקודה, לקבוע אם אכן מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7 (א) לפקודה. (ב) (ב) אין חולק כי התובע לא עשה כן. מה עוד, שהתובענה הוגשה כתובענה אישית ובכך למעשה מנע מהנתבעת פניה לרשות על מנת שהיא זו אשר תבוא תחת תביעתה באופן אישי. (ג) (ג) לא הוכח בפניי למרות האמירה כי הפירסום נעשה בזדון, אלא באמירה כלאחר יד שכן טענת זדון אשר יש בה אלמנטים כמו מעשה מרמה, דורשת פירוט מלא ברמת הוכחה גבוהה יותר. עצם העובדה כי המסמך עצמו שוגר בדואר אלקטרוני יחסית בצינעה, יש בו כדי להעיד כי מגמת הזדון לא הייתה קיימת גם אם באה טענה לאחר מכן, כי הוגשה תלונה ללשכת עורכי הדין ולוועדת האתיקה. תלונה מעין זו הינה דבר אשר הינו בגדר פריבילגיה של אדם אשר חש כי העו"ד פעל שלא עפ"י כללי האתיקה ובוודאי כדי להוכיח זדון במקרה דנן, אזי התלונה צריכה להידחות מיניה וביה, תוך כדי שהועדה קובעת כמו שניתן להסיק מפורשות, שכל מה שנאמר יש בו כדי להטיל רפש וזדון בתובע ולא כך הם פני הדברים. לפיכך סבורני, כי גיבוש כל היסודות של סעיף 7 היות הנתבעת עובדת ציבור, דבריה נעשו במסגרת מילוי תפקידה השילטוני כמנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, מביאה לידי כך כי שעה שקבעתי כי אין זדון במקרה דנן, להגנת הפקודה. הגנת פירסום מותר: טוענת הנתבעת שלא רק קיימת לה חסינות אישית, אלא שהפירסום עצמו שהוא נשוא התביעה, הינו חסין בהיותו מותר כמונח זה, לחוק איסור לשון הרע התשכ"א - 1965. הפרשנות אשר אני נדרש לה כרגע, האם הפרסום אשר הובא לעיל, יש בו משום פרסום מותר עפ"י סעיף 13 לחוק ו/או ההגנה עפ"י סעיף 14 או 15 לחוק. "13. פרסומים מותרים לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ... (9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". סעיף זה הינו אחד הסעיפים אשר מוגדרים כסעיפים אשר נופלים תחת הקטגוריה פירסומים מותרים וכהגדרת השופט ברק בע"א 935/00 ההגנות הן מוחלטות. לביסוס טענותיו מובאים הציטוטים מתוך ספרו של ד"ר שנהר בספרו דיני לשון הרע הוצאת נבו ובמיוחד הפרשנות אשר ניתנת בסעיף 13 (9) ואשר שם נקבע כדלקמן: "בסעיף 19 (2) לפקודת הנזיקין, 1944 ובסעיף 206 (2) לפקודת החוק הפלילי נקבע במפורש, כי לצורך תחולת ההגנה המוחלטת אין נפקא מינה לשאלה האם הפרסום אמיתי או כוזב. המחוקק הישראלי השמיט את ההוראה המפורשת הזו, אך מכאן אין ללמוד שאמיתות הפרסום מהווה תנאי לתחולת סעיף 13. בעניין זה יש להבחין בין הסוגים השונים של ההגנות שבסעיף. כאשר מדובר בפרסום ראשוני, כמו נאום של חבר כנסת, הרי שתוכן הדברים אינו חייב להיות אמת. כאשר מדובר בפרסום חוזר שלגביו קבועה הגנה, כמו פרסום דיווח בעיתון על תוכן נאומו של חבר כנסת, די בכך שהפרסום החוזר יהיה "נכון והוגן", דהיינו שישקף נכונה את הפרסום המקורי, אולם תוכן הפרסום אינו חייב להיות אמת". ובהמשך בכל הנוגע ליסוד הנפשי של המפרסם בעת עשיית הפרסום הנעשה בנסיבות סעיף 13 (9) לחוק, הלכה היא כי: "בסעיף 219 (2) לפקודת הנזיקין, 1944 ובסעיף 206 (2) לפקודת החוק הפלילי אף נקבע, כי לצורך תחולת ההגנה המוחלטת אין נפקא מינה אם הפרסום נעשה בתום לב. הוראה זו אינה קיימת בחוק איסור לשון הרע, אולם נראה שגם לצורך תחולתה של הגנת סעיף 13 אין רלבנטיות לשאלה, האם המפרסם פרסם את הדברים בתום לב או בזדון, וגם הדרישה שפרסום חוזר יהיה "נכון והוגן" איננה באה להכניס את מרכיב "תום הלב" בדלת האחורית". המסקנה המתבקשת היא, כי חשוב לראות בניגוד להגנות האחרות הקבועות בחוק, לגבי פרסום לגביו חלות ההגנות בסעיף 13 לחוק, לא נדרש כי הפרסום יהיה אמת, שהפרסום יעשה בתום לב, או שיהיה עניין ציבורי בפרסומו. בניגוד לדרך האיזון הרגילה בין הזכות לבין לשם טוב למול חופש הביטוי, בחינת הגנת סעיף 13 לחוק, הינה בעיקרה בדיקת זהות אומר הדברים ולא בדיקת תוכן דבריו ונסיבות אמירתם. עפ"י הבנתי, המכתב בדואר האלקטרוני נשוא המחלוקת נכתב על ידי הנתבעת בתוקף תפקידה ולא ראיתי כל חריגה אשר הוצגה בפניי מסמכותה, שעה שכתבה מכתב זה. גם אם דברים נכתבו בעידנא דריתחא, יכול אני להבין כי אדם יכול לאבד משלוותו אך בין זה ובין לשון הרע, לעיתים המרחק הוא רב, כפי שאני רואה במקרה דנן. הכרעת המחלוקת במקרה דנן באופן בולט, נוטה לטובת הנתבעת, מבלי לבחון אמיתות הדברים ואפילו מבלי לבחון את תום ליבה, הינה הדרך המגשימה את התכלית הראויה של חוק איסור לשון הרע. ראה פסק דינו של כב' השופט ריבלין ע"א 9462/04, 9594/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות ואח'. וכן פסק דין אזרחי 1839/01 (ירושלים), מפי כב' השופט נועם סולברג, שרה נתניהו נ' רשת שוקן בע"מ ואח'. לכאורה ניתן היה לסכם את פסק הדין עד כאן, אך במידה ובחלק הראשון נפלה טעות בניתוחי, אדון גם לגופן של טענות. ניתוח לשון הרע: ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה העולה מהאדם הסביר, לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. בשלב השני יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו - 2 לחוק. בשלב השלישי, בהנחה שעבר את המשוכה השניה, יש לברר אם עומדות למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13 - 15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות ובין הזכות לחופש הביטוי, משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע ובין על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות". ראה רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה (5) 510. נפסע בדרך שהותוותה בפסק דין אמר. הרקע: בחודש דצמבר 2006 במהלך דיון במסגרת אחד ההליכים המשפטיים, ביקש התובע מאחת מפקידות הסעד שפנתה ללקוחותיו, שלא לעשות כן דרכו, אלא דרכו בכתב. מסופקני אם הדבר היה נכון מבחינה משפטית, אך נניח לזאת ונאמר כי התובע דאג לטובת מרשיו. חילופי דברים אשר נתפסו כאיום כלפי אחת מפקידות הסעד, הביאו לכתיבת מכתב לכב' השופטת בן לוי בבית המשפט לנוער. לאחר מספר ימים ב - 3.1, התקבל אצל הנתבעת מכתב התראה כנגד כותבת המכתב מוצג ב', שהנתבעת אחראית עליה מתוקף תפקידה. מכתב זה מוען למנכ"ל העיריה שאין חולק כי הינו בן משפחתו של התובע. במכתב זה באה דרישת פיצויים בסך 50,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע, בהליך אשר התנהל בבית המשפט. לאחר הימשכות ההתקוטטות המילולית, העבירה הנתבעת את המכתב נשוא הדיון, כאשר מכתב זה לטענתה, הופנה למנכ"ל העיריה בלבד ומחמת טעות הועבר לגורמים נוספים. קראתי את הדברים אשר נכתבו ולא אוכל לומר והדברים באו לידי ביטוי בהתרשמותי מהעדויות אשר נשמעו בפניי, כי דם רע זורם בין מחלקת הרווחה ובין התובע. אינני יכול לבוא חלילה בביקורת כלפי התובע, אשר עושה מלאכתו ובהבנתי בהשקעה רבה, ואף זוכה על כך למחמאות אך עם זאת, דברים אשר עולים מהמכתב עצמו, יש בהם כדי להביע מצוקה של כותב המכתב ולא ניסיון אשר יש בו כדי לפגוע בתובע. התרשמתי וזאת לאור המבחן הראשון של האדם הסביר, כי מבחינת הנתבעת, כלו כל הקיצים וההתנגחויות אשר היו מנת חלקם של שני הצדדים, היו כדבר שבשגרה כך שלמעשה סבורני כי כל בקשתה של הנתבעת הייתה, שיוסר ממנה עול כבד של התמודדות עם אדם אשר הצטייר בבית המשפט כאדם אשר עומד על דעתו ולעיתים באסרטיביות, אשר לא כל אדם יכול לשאת. מבחינה פרשנית, המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי של ביקורת והבעת דעה כפי שאני סבור שהיה במקרה דנן וזאת במסגרת שירות ציבורי. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הרי "סתימת הפה" על ידי איום וקשירת ידיה של המנהלת, יש בהם משום יצירת חוסר איזון הן מההיבט המשפטי והן בהיבט של מטרת החוק משמע, לא לגרום לאדם פגיעה בשמו הטוב סתם כך או במסגרת רשלנית, אלא יש צורך במקרה זה להוכיח כי המטרה הייתה לפגוע בתובע עפ"י הוראות סעיפים 1 ו - 2 או כוונה לפגוע. כאן אוסיף כי התרשמתי שהמסמך עצמו הוצא בתום לב, אין בו שום כוונה לשלול מפרנסתו של התובע עצמו וכל מטרתו היא הבעת עמדתה של הנתבעת בתפקידה יש לציין, כאחראית המחלקה, תחושות ורגשות אשר עלו וצפו בכל ההתנהלויות אשר היו מול התובע. אומר כי אדם מן השורה ויהיה חזק אשר יהיה, אשר מוצף במכתבים אשר יש בהם מוטיבים של איום ולשון מאיימת, מאדם אשר אמנם אינו עובד ציבור, אך בוודאי אמון על החוק, צריך היה לצפות כי לא לעולם חוסן וגם תפקידם לעיתים כפויי טובה של הנתבעת ועובדותיה, אזי ייתכן ובהתפרצות אשר לא הופנתה לתובע עצמו אלא לממונים, דבר אשר נראה לי בתכלית כסביר והגיוני באשר לדברים אשר התוותה הפסיקה. הצדדים העלו נקודות מכאן ומכאן אך אומר, כי מסקנתי הסופית הייתה כדלקמן: המסמך עצמו שעה שבחנתי כל מילה ממילותיו, אינו מהווה הוצאת לשון הרע. לא הייתה בו כוונה לגרום להוצאת לשון הרע, או לפגוע בתובע, אלא פורקן אישי אשר מובן לאור התנהלות הדברים בין הצדדים. באיזונים אשר הכתיבה הפסיקה אזי, הנזק הרגשי והמעמסה הרגשית היקנו לדעתי לנתבעת סמכות לפנות לממונים עליה כדי לקבל סיוע וזאת ללא כל כוונה לפגוע בתובע. בניתוח אותו ערכתי באשר לתחולת סעיף 13 (9) לחוק לשון הרע וסעיף 7 לפקודת הנזיקין, סבורני כי קיימת הגנה. כמו כן קיימת הגנה של אמת דיברתי זאת לאור ניתוח הדברים אשר הוצגו בפניי בעדויות של הצדדים וכן הגנה של תום לב ומכל הדברים אשר ציינתי, אין מנוס להגיע לסיטואציה של דחיית התביעה. אומר כי במהלך הדיון אכן הצעתי הצעה איש איש לדרכו, תוך התנצלות הדדית, או התנצלות כלשהי אשר יהיה בה כדי להעביר את הצדדים לפסים של משטר עבודה סביר, אך לצערי הרב דבר זה לא צלח. אעיר, כי לא התייחסתי לשתי סוגיות, מכיוון שלא נראו לי רלוונטיות. האחת סוגיית הנזק והשנייה סוגיה באשר ליושרו של התובע בעניין אחר, מאחר וסברתי שהדבר אינו נחוץ לצורך התוצאה. בסופו של יום, התביעה נדחית. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת סך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ניתנה היום ט"ז בשבט, תשס"ח (23 בינואר 2008) בהעדר הצדדים. ש. שר, שופט דיני חברותאחריות נושא משרה בתאגידעירייהתביעה אישית