שטר חוב להבטחת תשלום סחורה נתוני רקע 1. התובעת הגישה בקשה לביצוע שטר חוב על סך 380,571.43 ₪ בלשכת הוצל"פ בהרצליה. שטר החוב נחתם ע"י הנתבעת 1 (להלן-"הנתבעת") ובערבות מנהלה, הנתבע 2 (להלן-"הנתבע"). הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע שטר שנדונה בפני כב' הרשם שדה, בה נטענו טיעוני התנגדות שונים. לאחר שמיעת ההתנגדות, לרבות חקירתו של הנתבע והגשת סיכומי טענות, החליט כב' הרשם שדה להעניק רשות להתנגד מסוייגת. טענת הנתבע, כפי שתפורט להלן, הייתה כי שטר החוב נמסר "על תנאי, למטרה מיוחדת בלבד ולא לשם העברת הקניין בשטר" (עמ' 5 להחלטת כב' הרשם). ככל שעסקינן בטענה זו התקבלה ההתנגדות על מנת לברר את הטענה "ששטר החוב נמסר בכוונה ועל תנאי להוות בטוחה לרכישות חודש 12/96 ולהם בלבד" (עמ' 6). ואולם, משום קלישותה של הטענה האמורה שניתנה רשות להתנגד בגינה, היתנה כב' הרשם את מתן הרשות להגן בהפקדת סך 15,000 ₪. החלטתו זו של כב' הרשם שדה הותקפה בערעור שנדון בפני כב' השופט וגנר ב-ע.א. 253/02. כב' השופט וגנר דחה את הערעור, על כל ראשיו. הוא לא מצא כל פגם בהחלטת כב' הרשם אשר "ראה בהגנתו של המערער הגנה דחוקה ומצא להתנותה בהפקדת סכום וזאת מאחר ולא הוסבר מדוע בעת עשיית השטר לא הוגבל תוקפו בתנאי הנטען ע"י המערער גם בערעור זה, וכן מדוע לא באה כל דרישה מצד המערער לקבל חזרה את השטר מיד לאחר ביצוע התשלומים בחודש 12/96 ולא חמש ימים (צ"ל "שנים" - ש.ל.) לאחר מכן" (עמ' 1 לפסק הדין). 2. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות, והמצהירים נחקרו על תצהיריהם. ככל שעסקינן בנתבעת 1, ומשעה שהיא לא עמדה בתנאי ההפקדה, ניתן פסק דיני החלקי נגדה ביום 24/6/04 בגדרו הוריתי על המשך הליכי הוצל"פ כנגדה. הדיון, איפוא, נסב לעניין חבותו הנטענת של הנתבע. 3. מטעם התובעת העיד מר דני אלבז (להלן-"אלבז"), נציג מכירות אצל התובעת בתקופה הרלוונטית. אלבז היה כפוף למר יעקב אקסט (להלן-"אקסט"), מנהל אגף השיווק אצלה, שאף הוא העיד. וכן העיד מר דני ולפמן (להלן-"ולפמן"), מנכ"ל התובעת. מטעם הנתבע נמסרה עדותו-שלו. לאחר פרשת הראיות הגישו פרקליטיהם המלומדים של בעלי הדין סיכום טענותיהם. המסגרת הדיונית 4. כבר ציינתי כי התנגדותו של הנתבע התגדרה בשורה של טענות. טענתו הראשית של הנתבע הייתה כי החתימה על שטר החוב מעולם לא ניתנה כבטוחה לכלל חובותיה הנטענים או לחובות עתידיים של הנתבעת לתובעת. לשיטתו שטר החוב נועד להבטחת תשלום סחורה שהתובעת אמורה הייתה לספק לנתבעת במהלך חודש דצמבר 1996 בלבד. אין חולקין כי תמורת הסחורה האמורה שולמה ע"י הנתבעת לתובעת. משכך, פקע תוקפו של שטר החוב והתובעת אמורה הייתה להשיבו לנתבעת ומשעה שלא עשתה כן, אין היא זכאית להיפרע שטר זה. עוד אחזור ואדרש לבחינת הגרסה האמורה. ראוי לציין, כאמור, כי לליבונה של טענה זו הוענקה לנתבע רשות להתגונן. פסק דיני, ביסודו של דבר, דן בכך. 5. ועוד טענות נטענו בגדר ההתנגדות האמורה. וכך, לדוגמא, נטען כי בשטר נעשה שינוי מהותי בכך שמולא בו סכום שלא כדין, לאחר שנחתם על החלק (סעיף 23 לתצהיר הנתבע בהתנגדות); נטענו טענות ביחס להפרת סיכומים נטענים בפגישה של הנתבע עם ולפמן (סעיף 27 לתצהיר הנ"ל); נטענו טענות שהולידו עילה לתביעה-שכנגד של הנתבעת כנגד התובעת לנוכח הפרת הסכם סוכנות שבין השתיים. טענות אלו נטענו באורח מפורש, ולא ניתנה רשות להתגונן בגינן. בגדר סיכום טענות ב"כ הנתבע הוא מבקש לחזור ולדון בחלק מן הטענות האמורות ואין בדעתי לשעות לכך. 6. ועוד מבקש ב"כ הנתבע, בגדר סיכום טענותיו, להוסיף טיעונים, על טיעוני ההתנגדות. בעיקר נטען ע"י הנתבע כי שטר החוב נשען על הסכם ראשוני שנקשר בין שתי החברות. הסכם זה היה מוגבל בתוקפו. משום כך, משעה שפג תוקפו של ההסכם, פקע השטר. ועוד נטען כי השטר נועד להבטחת אובליגו בסך 130,000 ₪. מכאן, למירב, אמור היה השטר להבטיח סך 130,000 ₪ בלבד. משעה שהשטר מולא בסכום גבוה יותר, הוא בטל ומבוטל מכוח ההלכה הפסוקה על פיה מקום שהשטר לא הושלם בדיוק על פי ההרשאה, אין הוא בר-תוקף, ולו בגין הסכום שניתן היה למלא מכוח אותה הרשאה. אף טענות אלו, לטעמי, חורגות מגדר הרשות המסוייגת שניתנה ע"י כב' הרשם, כפי שאושרה ע"י כב' השופט וגנר. אחזור ואדרש לכך בהמשך. ראוי עתה להידרש לגרסאות הצדדים לעניין המסכת העובדתית שהולידה את הסכסוך שבפניי. גרסאות בעלי הדין - דיון והכרעה 7. בין הנתבע לאלבז קיימת היכרות שקדמה להתקשרות העסקית בין התובעת לבין הנתבעת. לטענת הנתבע, בסמוך לחודש דצמבר 1996 ביקש אלבז לקשור קשרים עסקיים עם הנתבע. אין חולקין, איפוא, כי ביום 10/12/96 רכש הנתבע סחורה בהיקף של 11,873 ₪. סחורה זו סופקה לו ביום 11/12/96 ושולמה על ידו בשיק אישי שלו ביום 10/12/96. בהמשך התקשרו הצדדים במסגרת קבועה וממוסדת יותר. לעניין זה נטושה מחלוקת קוטבית בין בעלי הדין. 8. לטענת אלבז, ביום 18/12/96 ביקש הנתבע, באמצעות הנתבעת שהוקמה על ידו בסמוך לאותו מועד, לעבוד באורח מסודר בתנאי אשראי הן עם התובעת והן עם חברת בת שלה, חברת ולפמן פלסט בע"מ (להלן-"פלסט בע"מ"). כלל נקוט אצל התובעת ואצל פלסט בע"מ כי במצב דברים זה נדרש הלקוח המוצע לחתום על הסכם כללי ועל שטר חוב. מקום שמדובר בחברה נדרשת ערבות, לרוב של בעל ומנהל אותה חברה. כך, עפ"י הטענה, קרה אף בנדוננו. ביום 18/12/96 חתמה הנתבעת על הצעת מחיר כללית, הן עם התובעת והן עם פלסט בע"מ. בו ביום נחתמו שני שטרי חוב על החלק לזכות התובעת ולזכות פלסט בע"מ. אלו נועדו להבטיח רכישות עתידיות של מוצרי התובעת ושל מוצרי פלסט בע"מ, ללא הגבלת זמן או סכום. מערכת היחסים בין הצדדים נמשכה שנים לרוב. בסופה של דרך נותרה הנתבעת חייבת לתובעת סכום של 379,462.81 ₪ נכון ליום 10/10/01. לנוכח זאת מלאה התובעת סכום שטר החוב והגישה אותו לביצוע. 9. הנתבע חולק על גרסה זו בתוקף. לטעמו הייתה זו התובעת, באמצעות אלבז, שביקשה לשדלו לטוות יחסי מסחר עמה. אותה עת נהג הנתבע לעבוד עם חב' אקרשטיין בהיקפים גדולים. לאחר העסקה הראשונה במחצית הראשונה של חודש דצמבר 96' נוהל מו"מ בינו לבין אלבז. אלבז מסר לו כי הואיל והתובעת אינה מכירה עדיין אותו ואת החברה שבבעלותו, היא הנתבעת, הרי עבור סחורה שתרכוש הנתבעת מאת התובעת בחודש דצמבר 1996, אמנם לא תשלם הנתבעת במזומן אך תחתום על שטר חוב להבטחת תשלום הסחורה שתסופק בחודש דצמבר 1996. רק למטרה מוגבלת זו ניתן שטר החוב. משעה שתמורת הסחורה נפרעה דרש הנתבע כי אלבז יחזיר לו את שטר החוב. אלבז הבטיח לעשות כן אך הפר הבטחתו. משום כך הופתע הנתבע כשגילה, בשנת 2001, כי שטר החוב מולא בסכום עתק שאין יודע מה מקורו, והוגש לביצוע לשכת ההוצל"פ בהרצליה. 10. ברי, איפוא, כי ככל שעסקינן בהכרעה עובדתית באשר לנסיבות המדוייקות לרקע חתימת השטר, עליי להכריע בין גרסתו של אלבז לגרסתו של הנתבע. אקדים ואציין כי שני עדים אלו לא הותירו עליי רושם משכנע, הגם שאני נוטה, באורח דחוק, להעדיף את גרסתו של אלבז על זו של הנתבע. בסופה של דרך הנני רואה להעדיף את גרסתה של התובעת על יסוד שיקולים ונתונים "החיצוניים" לעדויות בעל-פה של שניים אלו. ביסודו של דבר אני מאמץ את עיקרי שיקוליהם של כב' הרשם שדה וכב' השופט וגנר לעניין זה. 11. הנתבע הוא איש עסקים היודע הוויות עולם. לשיטתו-שלו, הוא התנגד מתחילת הדרך לעצם חתימה על שטר חוב, ובעיקר לחתימת ערבות אישית שלו. זו הייתה הסיבה, כך טענתו, לכך שהקפיד לדרוש את השבת שטר החוב משעה שנפרעה תמורת הסחורות שסופקה בדצמבר 1996. אם אלו הם אכן פני הדברים, בלתי סבירה בעיניי התנהלותו של הנתבע שבמשך שנים לרוב לא ראה לדרוש בכתב לקבל את שטר החוב, ובמידת הצורך לנקוט בהליכים משפטיים לשם השבתו. נתון זה הולך ומתעצם בעיקר על רקע המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בשנת 2001, ולנוכח גובה החוב הנטען אז. גם שעה שמחלוקת זו גרמה לחליפת מכתבים בין פרקליטי הצדדים לא ראה ב"כ הנתבעים לטעון דבר לעניין אי השבת שטר החוב, שלכאורה מצוי שלא כדין בידי התובעת, מזה שנים רבות וארוכות. 12. כזכור, בחודש דצמבר 1996 נחתם שטר חוב אף לזכות פלסט בע"מ. אין חולקין כי הרכישה הראשונה בוצעה בחברת פלסט בע"מ רק בחודש אוגוסט 1997, דהיינו שמונה חודשים לאחר החתימה על הצעת ההתקשרות ועל שטר החוב שנחתם על החלק לזכותה. נתון זה מעצים את השיקול כי אכן שטרי החוב נועדו להבטיח, באורח כללי, את ההתחייבויות העתידיות של הנתבעת כלפי התובעת וכלפי פלסט בע"מ. אכן, הנתבע מבקש לתרץ זאת בעסקה שאמורה הייתה להתקיים בכפר טורען עם קבלן בשם פחרי סבאח, אשר בסופו של דבר לא הבשילה. הגם שהד לטענה עובדתית זו מצוי אף במסמכי העסקה הדנים הן בקבלן זה והן בכפר טורען, לא שוכנעתי הכיצד הנתבע, שכה מקפיד לטעמו שלא לחתום על שטרי חוב, היה מוכן במשך שנים לא רק שלא לדרוש שטר החוב נשוא התביעה אלא אף את שטר החוב החתום על החלק לזכות פלסט בע"מ. 13. על שטר החוב התנוסס הכיתוב כי הוא נועד להבטיח "סחורה כנגד ת.מ. (תעודות משלוח - ש.ל.) חתומות". כיתוב זה, לטעמי, תומך בטענת התובעת. הוא מצביע על כך ששטר החוב אכן נולד כתוצאה מדין ודברים ומו"מ. אם אכן היה שחר לטענת הנתבע אודות האופי הייחודי של שטר החוב, ככזה שנועד להבטיח תשלום סחורה בחודש דצמבר 1996 בלבד, לא הייתה כל מניעה להגדיר זאת במפורש ובכתב. הכיתוב האמור, כך אני קובע, נועד להפיס את דעתו של הנתבע החשדן ולהבטיח כי ניתן יהיה להיפרע בשטר רק כנגד אספקת סחורה מוכחת, קרי כנגד תעודות משלוח חתומות, ולא בגין כל התקשרות בעל-פה, שלא ניתן להוכיחה בעליל ובאורח חד-משמעי. 14. הנתבע ביקש להצביע על היקפי המסחר שהיו לו עם חברת אקרשטיין. הוא טען כי החברה שבניהולו עבדה בהיקפי מסחר מרשימים עם אקרשטיין, ולא ניתנה חבות אישית שלו לחברה זו, באופן שמבחינתו לא היה כל היגיון לנטוש את חב' אקרשטיין ולהתחיל ביחסי מסחר עם התובעת, ו"להרע מצבו" ע"י חתימה על שטר חוב. טיעון זה הוכח כחסר שחר. החברה-הנתבעת נוסדה בסמוך לדצמבר 1996, ולפני היווסדה לא ניהל הנתבע עסקיו, אלא באופן אישי. ממילא ברי כי המצג על פיו הנתבע לא נוהג לחתום על ערבויות אישיות לתאגידים שבניהולו, קרסה כחסרת ממש. הואיל והנתבע ניהל עסקיו עם אקרשטיין כיחיד, ולא כתאגיד, ממילא סוגיית הערבות לחובה של חברה, לא הייתה ברת-נפקות באותה עת. 15. עדי התובעת מעידים כי דרישתם להחתים כל לקוח קבוע, למעט לקוחות "כבדים" במיוחד, על שטר חוב היא בבחינת נוהג ושיטת עבודה. עדות זו מסתברת כהגיונית בעיניי, והיא כמעט בבחינת ידיעה שיפוטית. אין בדרישה זו, הרווחת בשוק ובהליכות המסחר, משום חריג. משום כך אמור היה הנתבע להשכילני מהם הנתונים החריגים על פיהם הייתה מוכנה התובעת, לסטות מנוהגה ההגיוני הזה לעניינה של הנתבעת דווקא. שום נתון חריג כאמור לא ניצב לנגד עיניי. הנתבעת לא השכילה להוכיח כי היא בבחינת לקוח "כבד"; לא הוצגו בפניי נתונים על תנאי תשלום קוסמים ומפתים במיוחד ששולמו ע"י הנתבעת לתובעת שיכולים היו לשוות נופך של סבירות כלכלית לוויתור על ערבות אישית כאמור. 16. הנה כי כן, די בנתונים האמורים, שמרביתם עולים מנתונים אובייקטיבים הפרוסים לנגד עיניי והפוטרים מדיון במהימנותם של אלבז ושל הנתבע, על מנת להכריע את הכף לזכות התובעת, אף מבלי להידרש ליתרונות המשפטיים הגלומים בעצם האחיזה בשטר חוב. ואולם, אף לעניין זה נהיר לי כי יתרונות אלו לא נעלמו מעיניו של הנתבע. דומה שזה היה הטעם לרתיעתו והתעקשותו לא לחתום על שטר חוב, אף לטעון כי דרש אותו לאחר שנפרעה תמורת הסחורה בדצמבר 1996. הרי נתון עובדתי נוסף המצביע על כך שאם שטר החוב לא נדרש במרוצת שנים רבות וארוכות, אין זאת אלא שהדבר היה אף על דעתו של הנתבע ומרצונו. דיון בטענות נוספות 17. הנתבע טוען כי מכלול טענותיו באשר לרקע ההתקשרות בין הצדדים איננה טענה "נגד המסמך" (הוא שטר החוב), אלא טענה "נגד התביעה", וככזאת היא מותרת בעל-פה. עוד טוען הנתבע כי מעולם לא נחתם "הסכם כללי". דוגמת ההסכמים שצורפו מעידים על כך שהם מוגבלים בזמן. וכך, ההסכם הראשון הוגבל עד ליום 30/2/97 (כך!). משום כך משהתבטל ההסכם, ובעקבות זאת נקשרו הסכמים חדשים שביטלו מעת לעת הסכמים קודמים, חדל שטר החוב להישען על הסכם בר-תוקף וממילא פקע. 18. ועוד טוען הנתבע כי הוכח שהאובליגו שניתן לנתבעת, למצער בתחילת הדרך, עמד על סך של 130,000 ₪. משום כך, גם אם לא תתקבל גרסת הנתבע על פיה השטר לא נועד להבטיח חובות עתידיים, הרי הוא נועד להבטיח רק סכום עד 130,000 ₪. משעה שהשטר לא מולא במדויק על סכום מירבי זה, תוך חריגה מן ההרשאה, הוא בטל ומבוטל. 19. לטעמי טענות אלו אמורות היו להיטען מפורשות בגדר ההתנגדות לביצוע שטר ואין להידרש להן משעה שלא עלו באורח מפורש ומובהק בגדר ההתנגדות לביצוע שטר. עיון בתצהיר התנגדותו של הנתבע מעלה כי שתי טענות אלו נפקד מקומן שם. משום כך הכללתן בגדר תצהיר העדות שבפניי היא בבחינת הרחבת חזית בלתי מותרת. 20. ואולם, על מנת להפיס דעתו של הנתבע, ראויות הטענות להידחות, אף לעיצומן. גם לו הייתי מניח כי שטר החוב, חוזית, מבוסס על ההסכם הראשוני, שהתבטל בהסכמים חוזרים ונשנים שלאחריו, ברי לי כי בעלי הדין בני-חורין היו להמשיך ולהשתמש בשטר החוב "המקורי" גם לגבי עסקאות חוזרות ומתחדשות. אף הפרקטיקה השגורה בחיי המסחר תומכת בכך. וכך, לדוגמא, שעה שבעל בית חוזר ומתקשר עם דייר בהסכם שכירות חדש, לא שמעתי שמוחזר שטר החוב "המקורי", ומוחלף בשטר חוב "חדש". הדבר הוא בבחינת בזבוז עמלת שטר וטרחה מיותרת. כך, בעיקר, לנוכח אופיו הייחודי של שטר חוב, בעיקר זה החתום על החלק. 21. ולפמן העיד כי לכל אורך הדרך, ובמהלך המגעים החוזרים ונשנים עם הנתבע לעניין הסדרת חובה של הנתבעת, חזר הנתבע וטען כי יש להתייחס לשטר החוב כאל בטוחה מתמדת המבטיחה את פירעון החוב האמור. עדותו זו של ולפמן אמינה עליי ומסתברת כהגיונית. ואולם, לנוכח טיעוני פרקליטו המלומד של הנתבע, ראוי אף בעניין זה לדייק. העובדה שבידי התובעת מצוי שטר החוב האמור, החתום על החלק, אינה מחייבת את התובעת להעניק לנתבעת אשראי בלתי מוגבל בכל סכום שהוא. לשם כך הוסדר "האובליגו המוסכם". יכול שבהיקף מסוים תסתפק התובעת בבטוחה זו של שטר חוב, בערבותו של הנתבע. יכול שבהיקף גבוה יותר לא תסתפק התובעת בבטוחה זו ותדרוש בטוחות נוספות, דוגמת משכון, שעבוד, ערבות בנקאית או ערבות צד ג' נוספת. עניין הוא למו"מ בין הנושה לבין החייב. פשיטא, מו"מ זה התנהל לא אחת בין בעלי הדין. הנתבע סבור היה שניתן להסתפק בשטר החוב האמור. התובעת סבורה הייתה שלא ניתן להסתפק בו. אין חולקין כי ברבות השנים הגיעו רמות האשראי של הנתבעת אצל התובעת לסכום של כ-900,000 ₪. אכן, בלתי סביר בעיניי מבחינה כלכלית ומסחרית, כי אשראי זה הוענק לנתבעת, ללא כל ביטחון שהוא. שהרי נזכור ונשמור שטענתו הבסיסית של הנתבע היא שהתובעת הסכימה להתקשר עמו, ללא כל בטוחה, רק על יסוד אמינות פירעון התשלום בגין הסחורות שסופקו בדצמבר 96'. טענתו החילופית היא ששטר החוב הבטיח אך אובליגו המוגבל כדי 130,000 ₪. ואולם, קבלת הטענה החילופית, שכאמור היא בבחינת הרחבת חזית, ובעיקר קבלת הטענה העיקרית, נשמעת מופרכת בחוסר ההיגיון הכלכלי שלה ובחוסר סבירותה. סוף דבר 22. בסופה של דרך מוצא אני עצמי חוזר ומאמץ את שיקולו הראשוני של כב' הרשם שדה. הוא סבור היה כי יש להעניק רשות להגן לעניין טענת הנתבע באשר לתנאי מסירת השטר למטרה מוגבלת. רק בגין טענה זו הוענקה רשות להתגונן. טענה זו, מלכתחילה, נשמעה דחוקה. שהרי, כפי שקבע כב' הרשם שדה בצדק, לא נמצא כל צידוק "מדוע לא באה כל דרישה בכתב לקבלת השטר מיד לאחר ביצוע תשלומי חודש 12/96 ומנגד לא ניתן להתעלם מסכומי החוב והאשראי שניתנו למבקשים, אולי, גם בזכות שטר החוב". משום כך הותנתה טענה קלושה ויחידה זו בהפקדה בסך 15,000 ₪. באו הראיות והוצגו הסיכומים. תחנת המוצא של כב' הרשם שדה, ביסודו של דבר, הייתה אף לתחנת הסיום שלי. 23. לפיכך, הנני דוחה את ההתנגדות לביצוע שטר. הנני מורה על חידוש הליכי הוצל"פ נגד הנתבע 2 בתיק הוצל"פ 26-08875-01-3 בהרצליה, הדדית עם החיוב כנגד הנתבעת 1. הנני מורה על חילוט הפקדון בסך 15,000 ₪ שהופקד ביום 20/8/02 ע"י הנתבע 2 והעברתו לידי ב"כ התובעת, על חשבון החוב הפסוק. עוד הנני מחייב את הנתבע 2 במלוא הוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. שטר חובסחורהחובשטר