ערעור זה מכוון נגד פסק הדין המחוזי, שניתן על ידי השופט דר' א"צ בן-זמרה, לפיו נדחתה התביעה של המערערת נגד המשיב בשל רשלנות רפואית. 1. עובדות המקרה, שאינן שנויות במחלוקת, הן כדלקמן: בשעות הבוקר המוקדמות ביום 18.3.90 חשה גב' פנירי כוכבה (אותה נכנה להלן "המערערת") כאבים חזקים בבטן ובמותן הימנית וכן סבלה היא מדקירות, חולשה חזקה ובחילות. המערערת בלעה כדור אקמול ונרדמה לשעה-שעתיים. כשהתעוררה סבלה מסחרחורות ובחילה, ונטלה כדור אקמול נוסף. המערערת פנתה למחלקת המיון במרכז הרפואי "שערי צדק", כשבידה מכתב הפניה של רופא המשפחה. 2. בחדר המיון היא נבדקה על ידי מנהל מחלקת המיון, ד"ר י' אדלר, ועברה סדרה של בדיקות גופניות ובדיקות מעבדה, ובכלל זה בדיקת תרבית שתן, ספירת דם וצילום בטן ריק. צילום הבטן הריק לא הראה מימצאים; החום היה 36.6 מעלות; הדופק - 84; לחץ הדם - 110/70. המערערת הגיבה טוב לוולטרן. בדיקות המעבדה של המערערת הצביעו על ספירת דם של 21,100 כדוריות דם לבנות ובדיקת השתן הראתה 9-7 כדוריות לבנות בשדה, חלבון וגבישי טריפלפוספטים. 3. כשעתיים לאחר קבלתה במחלקת מיון שוחררה המערערת לביתה על ידי רופא חדר המיון, ד"ר י' אדלר. בגליון השחרור נרשם "יש לבצע IVP אמבולטורי ולחזור למרפאה אורולוגית שלנו ביום ד' עם הצילומים ובדיקות תרבית שתן". בגליון השחרור לא נכתבה התוצאה של ספירת הדם. יצוין כי IVP אמבולטורי הוא צילום של הכליות בעזרת חומר ניגודי שנעשה ללא אשפוז בבית חולים. 4. למחרת, ביום 19.3.90, המערערת שוב חשה ברע, חומה עלה ל- 40 מעלות, ועל פי הוראת רופא המשפחה היא פונתה לביה"ח "הדסה". רופאי בית חולים "הדסה" קבעו אבחנה של דלקת תוספתן חריפה, וניתחו את המערערת בדחיפות באותו לילה. בניתוח נמצא התוספתן תקין. לפנות בוקר ביום 20.3.90 הופיעו אצל המערערת סימנים של הלם ספטי, על רקע זיהום ממקור לא ברור. באותו בוקר התקבלו בבי"ח "הדסה" תוצאות בדיקת תרבית השתן שבוצעה בבית חולים "שערי צדק" יומיים לפני כן, בהן נמצא כי בכלייתה של המערערת צמיחה טהורה של חיידקי פרוטאוס מיריבליס. בשלב הבא התפתחה אצל המערערת תסמונת כשל נשימתי, שהתבטא בפגיעה ריאתית קשה ביותר. המערערת אושפזה במחלקת טיפול נמרץ במשך 6 שבועות, לאחר מכן הועברה למחלקה הפנימית, וממנה למחלקת אף אוזן גרון. המערערת שוחררה מבית החולים לאחר חמישה חודשי אשפוז, כאשר נותרה בה, בעקבות המחלה, נכות מהותית לצמיתות. 5. בפני בית משפט קמא הוצגו מטעם בעלי הדין חוות דעת של מומחים רפואיים. מטעם המערערת הוגשה חוות דעתו של ד"ר ש' קדר ומטעם המשיב הוגשה חוות דעת של פרופ' ב' גולדוסר. המומחים הרפואיים אף נחקרו בבית המשפט. כן העיד ד"ר י' אדלר, אשר טיפל במערערת ביום 18.3.90. 6. וכך כתב ד"ר ש' קדר בחוות דעתו: "הספירה המוגברת של 21.000 כדוריות לבנות היתה צריכה "להדליק נורה אדומה" שמדובר במצב חריף יותר מאשר סתם עוית כליתית שכיחה. הרופא המטפל הסתפק בצילום בטן ריק - שהיא בדיקה לא אמינה. בדיקה על-קולית של הכליות היתה מגלה את החסימה, התייחסות נכונה לספירה הלבנה חייבה לפחות התייעצות עם אורולוג והשארת החולה להשגחה, והיתה מונעת את ההשתלשלות הקלינית הקשה שהביאה לספסיס, ניתוחי בטן, והסיבוך בריאות ובדרכי הנשימה" (ההדגשות אינן במקור - י.א.). בחקירתו הנגדית בבית המשפט העיד ד"ר ש' קדר: "ש. אנחנו מוצאים פה מצב של צילום בטן ריק שלא הראה מימצאים, תגובה טובה לוולטרן, העדר חום, 36.6, העדר אי תקינות של הדופן - פעימות לב מהירות (דופק 84), לחץ דם נורמלי, העדר מימצאים דלקתיים בבטן, ומול כל הסימנים האלה אתה מעמיד את אותם 21 אלף כדוריות הלבנות בספירת הדם. לביהמ"ש: הכדוריות הלבנות היו יכולות להיות 10,000 עד 12,000 לכל היותר לשדה. ש. האם זה לא חוכמה להפנות את מירב המשקל לאותן כדוריות לבנות, אותו שיקול דעת של רופא ביום 12.3.90 ולפניו היה הנתונים שציינתי, האם זה לא חוכמה לאחר מעשה? ת. לפי מיטב הכרתי, המספר של 21,000 בהעדר סימנים אחרים בבדיקת הדם, סימנים של התייבשות, זהו בהחלט רמה חריגה ביותר של ספירה לבנה, כפי שציינתי קודם, הייתי אולי מצפה, אם כבר לקחת בחשבון את הסטרס לואיקוציטוזיס (=עליה בספירה הלבנה כתוצאה ממצב של דחק). רמה של 21,000 בשבילי זאת היתה נורה אדומה ולכן הייתי בודק למה יש את ה- 21,000. הייתי מתעמק בוודאי שמנסה לברר יותר, מאחר והיתה כאן שאלה של עוית כלייתית, הייתי מנסה ללכת קדימה ולברר בדיוק מה המצב של המערכת ולא מסתפק בטיפול רק בסימנים הקליניים שבעצם הייתי משווה את זה לקוסמטיקה. ש. זה לא הוגן כלפי אותם רופאים בשערי צדק: אנחנו מנסים היום, כשאנחנו יודעים מה היה המצב. הבחינה היא בזמן אמת, נמצא רופא בחדר מיון שרואה יום יום עויתות כלייתיות. ת. אני לא הייתי מקבל נוהל כזה אצל מתמחה או רופא אצלי במחלקה שהיה בא לידי ביטוי כשיש 21,000 כדוריות לבנות והוא עבר על זה ללא כל בירור נוסף. ש. היה בירור נוסף, היא נשלחה ל- IVP. ת. נשלחה ל- IVP שתעשה את זה בחוץ. אני הייתי ממשיך להחזיק אותה בחדר מיון. הייתי עושה את ה- IVP במקום. ש. בחוות דעתך לא המלצת על IVP אלא על אולטרסאונד? ת. כי זאת הבדיקה הקלה ביותר. ש. אמרנו שגם האולטרסאונד לא מושלם. ת. אז אם הוא לא מושלם הייתי מחפש הלאה, אבל לא הייתי מרפה מהחולה הזאת. אם אנחנו מתייחסים לחומר שהיה בפני, יש לי רושם שאת עושה אי צדק לרופא הזה, כי הרופא במיון כן חשד במשהו שקורה במערכת הזאת והוא לקח שתן לתרבית, כשזה לא שייך לבדיקה רגילה של רינרקוליט ואם כבר הוא חשב שמשהו כאן לא תקין, הוא רק לא המשיך ולא עשה מה שמתבקש הלאה, מפני שהתרבית שהוא לקח, או שצריך היה להחזיקה 48 שעות עד שתהיה תשובה מהתרבית, עצם לקיחת התרבית ז"א שהיה לו חשד שיש כאן זיהום, אחרת לא לוקחים תרבית, עושים בדיקת שתן רגילה. רק כשחושדים שיש זיהום לוקחים תרבית. ש. ז"א שהרופא לא התרשל, הוא חשב על זיהום וגם ביקש שהגברת תחזור למרפאה של ביה"ח. ת. אבל הוא לא היה צריך לשחרר אותה. הוא שלח אותה הביתה, למקום שאין בו השגחה רפואית. כאשר יש לך 21,000 וחשד לזיהום, אתה צריך לחשוב שייתכן שבפניך מתפתחת תמונה של אלח דם (=ספסיס). (עמ' 28-26 לפרוטוקול, ההדגשות אינן במקור - י.א.). ובחקירתו החוזרת מוסיף ד"ר קדר: "אם כותבים את המימצאים האלה, את מימצאי המעבדה למטה, היה צריך גם ואולי בעיקר לציין את ה- 21,000 ולהדגיש אותם, מפני שכל הדברים האחרים לא חריגים, וזה החריג ואת החריג הוא לא כתב." (עמ' 29 לפרוטוקול). 7. לעומתו סבר פרופ' ב' גולדווסר כי לא היתה התרשלות מצד רופאי בית החולים "שערי צדק": בחוות דעתו הוא קובע: "לדעתי פעלו הרופאים בחדר מיון של בית חולים שערי צדק בצורה נכונה טובה וסבירה. המימצא של 21,100 כדוריות לבנות בדם אינה תקינה אך לכשעצמה לא יכלה להעיד על חומרת המצב בהעדר סימפטומים או סימנים קליניים תומכים." (ההדגשות אינן במקור - י.א.). גם פרופ' ב' גולדווסר נחקר בחקירה נגדית בבית המשפט: "ש. תסכים איתי ש- 21,000 כדוריות לבנות בדם זה מימצא חריג. ת. זה מימצא חריג.... ש. מימצא חריג של 21,000 כדוריות לבנות, רצוי שכן יירשם בתעודת שחרור, משום שזה יכול להעיד על הרבה דברים, בין היתר על זיהום. ת. אם התוצאה היתה ידועה לרופא, נכון היה לרשום אותה בתעודת השחרור, אם כי זה לא היה משנה בפני עצמו את החלטת הרופא לשחרר את החולה. ש. זה נכון שהחיידק פרוטאוס מיראבליס שנמצא בסופו של דבר בכלייה של התובעת, רגיש לאנטיביוטיקות המקובלות לטיפול בזיהום, כמו מוקסיפן, צפורל, ספטרין. ת. זה חיידק גרם שלילי וככזה, יכול להיות עמיד לכל סוגי האנטיביוטיקה ולכן רק התרבית יכולה לקבוע למה הוא רגיש וזה לאחר 48 שעות, כשיש תשובה של התרבית, זורקים את החיידקים שצנחו בתרבית על פלטה ואז בודקים לאיזה אנטיביוטיקה הוא רגיש. לביהמ"ש: כשיש חשש לזיהום, אנחנו בד"כ נותנים אנטיביוטיקה שהיא טובה למרבית הזיהומים, למשל רספרין או טריביד, סיפוקסין, קבוצת הפרינולונים. זאת אנו עושים גם ללא תוצאות התרבית, כאשר יש חשד סביר לזיהום.... החולה באה לחדר מיון, ולמרות המצב החריף, אין לה דופק מהיר, אין לה חום, היא לא נראית אדומה, לא נראית חולה, אין לה עיניים שקועות. אני חושב שהרופא הסביר לא היה נותן אנטיביוטיקה במצב הזה והיה מתייחס ל- 21,000 בספקנות. יכול להיות שהיה בודק בדיקה חוזרת, אבל לא בחדר מיון. היה כותב לה בחדר השחרור, תעשי בדיקה חוזרת כי יש ספק. כמו שהייתי אומר לעשות IVP. הייתי מבקש גם ספירה חוזרת. כי ספירה חריגה כזאת יכולה להצביע על לוקמיה או דברים אחרים ולכן צריך לחזור, לא בגלל החשד הספציפי.... ש. כאשר יש ספירת דם עם נתון של 21,100 שזהו נתון חריג, זהו נתון חריג שיש להביאו בחשבון. ת. בהחלט. מאחר וזה הנתון היחידי, כי הכל תקין, לכן הדבר היחידי שצריך לומר הוא לעשות ספירה חוזרת שמא היתה טעות ולבדוק את הדברים ויכול להיות שזה בא מנתון אחר שאיננו עווית כלייתית. ... בדיעבד אנו יודעים שהיה לה זיהום וגם היה לה אבן. ... החולה סבלה מצורה קלאסית של זיהום, מאבסיס בכליה. האנטיביוטיקה לא היתה משפיעה עליה. הטיפול הנכון היה להכניס צינורית לכלייה בהרדמה מקומית. זה מנקז את כל המוגלה מהכלייה ואז בשילוב של טיפול אנטיביוטיקה, נוזלים וכו', כל החולים מסתדרים תוך 72-48 שעות, יוצאים מכל הזיהום ומכל המצב.... ש. האם נכון שהנתון של ה- 21,100 היה מחזקת האיבחון של הדסה? ת. לא היה משנה כהוא זה. ... ש. אם הדופק הרגיל של חולה הוא 70/60, נכון שדופק של 84 הוא כן מואץ שיכול להעיד על טכיקרטיה. ת. נכון, אבל טכיקרטיה (קצב לה מהיר) באמת יכול להיות כאשר זה בסביבות 84, גם אם הדופק הנורמלי שלה 70/60 יכול להיווצר ע"י מצב הלחץ במצבים של זיהום קשר בד"כ נראה דופק גבוה יותר, של 100 או 120. ... ש. אפשרות של זיהום קל היתה? ת. כן. היתה גם אפשרות חלילה שהיה למישהו גידול בריאה, אבל לא היה לי שום דבר שמצביע על זה. ... ש. האם שילוב שלושת השיקולים של אפשרות של טישטוש החום - כהנחה - יחד עם ספירה לבנה גבוהה, האם לא צריכה לעורר חשד של זיהום? ת. היא יכולה לעורר חשד לזיהום, אבל צריך להתרשם מהתמונה הכללית של החולה, איך הוא נראה, הדופק שלו וכו'. ... ש. האם חשד לזיהום לא צריך לגרום לכך שייוועצו באורולוג או בפנימאי? ת. כן. אם קיים חשד לזיהום צריך להיוועץ באורולוג. ... ש. אם אתה היית בחדר מיון בשערי צדק בנתונים כפי שבפנייך, כולל 21,000 כדוריות לבנות, היית משחרר את החולה? ת. כן." (עמ' 60-52 לפרוטוקול, ההדגשות אינן במקור - י.א.). 8. בשאלה האם מימצאי ספירת הדם היו בפני רופא חדר המיון בעת שחרור המערערת, העיד בחקירה נגדית ד"ר אדלר, רופא חדר המיון, כדלהלן: "ש. אני אומר לך, שכששחררת את התובעת, שחררת אותה לפני שראית את המימצא של ה- 21 אלף כדוריות לבנות. ת. אני מוכרח לומר שאני לא זוכר אם ראיתי או לא ראיתי את הבדיקה לפני כן. התשובה הנוספת היא שבהסתכלות בגליון, גם אם היתה מתקבלת ספירת דם לא תקינה, וכפי שאמרתי, קורה שספירה לבנה לא תקינה, זאת לא היתה סיבה כשלעצמה לא לשחרר." (עמ' 45 לפרוטוקול, ההדגשות אינן במקור - י.א.) 9. לצורך בחינת סוגיית ההתרשלות של המשיב, בית משפט קמא התמקד בשלוש הנקודות הבאות: (א) ביצוע בדיקת IVP אמבולטורי ולא בדיקת אולטרסאונד; (ב) שחרור המערערת לפני היוודע תוצאת בדיקת תרבית השתן וה- IVP ומבלי שנאמר לה לשוב לבית החולים אם יורע מצבה; (ג) שחרור המערערת ללא התייעצות עם אורולוג (ד) הטעיית רופאי ביה"ח הדסה בגלל רישומים רפואיים לוקחים בחסר. 10. על סמך העובדות שפורטו לעיל, חוות הדעת והחקירות בבית המשפט, לא השתכנע בית משפט קמא כי היתה רשלנות מצד עובדי בית החולים "שערי צדק", ועל כן דחה את תביעת המערערת. השופט ציין כי הרופא בחדר המיון חשב שמדובר ב"עווית כלייתי" ולכן פעל בהתאם לנוהג הרפואי המקובל במקרים של אבחון כזה. מפסק הדין עולה לכאורה כי בית המשפט הניח שבוצעה למערערת בדיקת IVP בעת שהותה בחדר מיון. בהקשר לכך פסק השופט כי בחירת הרופא לבצע IVP ולא אולטרסאונד היא בחירה בין אופציות טיפוליות לגיטימיות. בית המשפט ציין כי המערערת שוחררה לפני קבלת תוצאות תרבית השתן וה- IVP וקבע כי שחרור המערערת לפני קבלת הבדיקות היה בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת. בית משפט קמא הוסיף כי הטענה היחידה שניתן להעלות כנגד בית החולים, אשר לא ברור אם עולה היא כדי רשלנות, היא שתוצאות בדיקת תרבית השתן נתקבלו ודווחו רק לאחר 48 שעות, אך טענה זו לא נטענה. מעבר לכך, גם אם תוצאות תרבית השתן היו מגיעות לפני שחרור המערערת מחדר המיון, לא הוכח כי הנזק שנגרם בסופו של דבר היה נמנע. 11. למערערת שתי טענות מרכזיות המופנות למימצאים העובדתיים בפסק הדין. הראשונה היא שבפסק הדין אין הבחנה בין בדיקת תרבית שתן לבין ספירת דם, שבוצעו למערערת בחדר המיון. תוצאות ספירת הדם, אשר הצביעו על מימצא חריג של המצאות 21,000 כדוריות דם לבנות בדם המערערת, היו מונחות בביה"ח ולא הועברו לידי הרופא בחדר המיון עוד בטרם שוחררה המערערת לביתה. הטענה השניה היא כי לא בוצעה למערערת בדיקת IVP, כפי שהניח בית המשפט בפסק דינו, אלא היא הופנתה לביצוע בדיקת IVP אמבולטורית, כלומר במרפאה מחוץ למסגרת האשפוז. 12. לעצם סוגיית הרשלנות, טוענת המערערת כי בית החולים "שערי צדק" התרשל בכך ששחרר את המערערת מחדר המיון לביתה על אף מימצאי ספירת הדם: אילו עיין רופא חדר המיון במימצאים החריגים, היה מורה על בדיקת IVP או אולטרסאונד באופן מיידי, תוך כדי אשפוז. החסימה בכליה היתה מתגלית ומטופלת והזיהום הספטי היה נמנע. (יתכן שבשלב ראשון היה מורה על בדיקה חוזרת, על מנת לאמת את המימצאים). 13. עוד טוענת המערערת כי באשר להוראה למערערת לחזור לבית החולים אם חלה החמרה במצבה - היה מקום להעדיף את עדות בעלה של המערערת כי לא ניתנה הוראה כאמור, על פני עדות ד"ר אדלר כי הוא נוהג תמיד לומר זאת לחולים. כן חזרה המערערת בפנינו על הטענות כי היה מקום להיוועץ באורולוג בשל החשד לזיהום, וכי אי רישום מימצאי ספירת הדם עיכב את האבחון הנכון של מצב המערערת בהגיעה לביה"ח "הדסה" ובכך הגביר את הסיכון שלה. 14. המשיב מצידו, אינו מתכחש לכך שאכן קיימת אבחנה בין ספירת דם לבין תרבית שתן. המשיב גם מכיר בכך שלמערערת לא בוצעה בדיקת IVP אלא היא נשלחה לבדיקת IVP אמבולטורית, דהיינו מחוץ למסגרת אשפוז. עם זאת, טוען המשיב, קביעות עובדתיות (שגויות) אלה של בית משפט קמא אינן רלוונטיות להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת. 15. לטענת המשיב, לא הניחה המערערת תשתית עובדתית לכך שהיה נוהל פגום בבית החולים אשר מנע את הבאת תוצאות ספירת הדם לחדר המיון במועד ולכך שהתנהגות הרופא חרגה מן הנורמה המקובלת. יש, לטענתו, להשאיר על כנה על קביעת בית משפט קמא כי תוצאות בדיקת הדם לא היו מונחות בפני ד"ר אדלר עובר לשחרורה של המערערת מחדר מיון. זאת ועוד, אפילו היה ד"ר אדלר מברר את תוצאות ספירת הדם, לא היה בכך כדי להדליק "נורה אדומה" או להביא לשינוי כלשהו בהתנהגותו, כמו בהתנהגות כל רופא סביר במקומו; לא היה בספירת הדם לבדה כדי להעלות חשד לזיהום, בעומדה מול הבדיקות הקליניות התקינות של המערערת. המשיב מבקש להשאיר על כנה גם את קביעת בית המשפט כי למערערת נאמר לשוב לבית החולים אם מצבה יורע, וכי אי היוועצות עם אורולוג היתה סבירה בנסיבות הענין. 16. דין ערעור זה להתקבל. לא זו בלבד שבית משפט קמא יצא מהנחות עובדתיות בלתי מדויקות באשר למהותן של הבדיקות הרפואיות השונות, אלא הוא גם לא נתן את ליבו לשאלה המרכזית המתעוררת במקרה זה. שאלה זו נוגעת להתנהגותו של רופא חדר המיון בשחררו את המערערת לביתה. ביתר דיוק, השאלה היא האם הוא פעל כרופא סביר שעה ששחרר את המערערת לאור המימצאים החריגים בספירת הדם? בית משפט קמא הסיק מאי רישום מימצאי ספירת הדם בגליון השחרור של המערערת כי נתונים אלה לא היו בפני הרופא. במסקנה זו מתבסס בית המשפט על ההנחה הכללית "שהרופא רושם בד"כ כל תוצאת בדיקה בתוך הגליון, כל תוצאת בדיקה שהתקבלה" (עמ' 6 לפסק הדין). ספק רב אם הנחה כללית זו יכולה לבסס מסקנה חיובית. על כל פנים, שאלה נוספת היא האם לא היה מן הראוי כי הרופא לא ישחרר את המערערת לפני שיוכל לרשום בגליון השחרור גם את תוצאת ספירת הדם? (יצוין כי בעוד שאת מימצאי ספירת הדם ניתן היה לקבל תוך זמן קצר, מימצאי תרבית השתן מתקבלים רק כעבור 48 שעות). 17. כפי שעולה מחוות דעתו של ד"ר ש' קדר, התוצאה של ספירת הדם היתה צריכה להדליק "נורה אדומה" וכי הוא עצמו לא היה מקבל נוהל כזה אצל מתמחה או רופא במחלקה, במידה והיה עובר על מימצא רפואי כזה ללא כל בירור נוסף. גם המומחה מטעם המשיב הסכים כי מספר זה של כדוריות לבנות הוא מימצא חריג. בית משפט קמא התעלם מחוות דעתו הברורה של ד"ר קדר וגם לא נתן את דעתו על כך שאף המומחה מטעם המשיב ראה בספירת הדם הנדונה מימצא חריג. המומחה מטעם המשיב העיד בחקירה הנגדית כי דופק של 84 יכול להעיד על טכיקרדיה (tachycardia) - קצב לב מהיר. טכיקרדיה הינה אינדיקציה נוספת שצריכה לעורר חשד של זיהום. כאמור, בבדיקות הגופניות של המערערת בחדר מיון נמדד לה דופק של 84, אולם בית משפט קמא לא נתן דעתו לממצא זה. 18. העולה מן האמור, כי לתוצאות של ספירת הדם ושל מהירות הדופק חשיבות רבה בקביעת האבחון הרפואי בדבר קיום זיהום. לכן, לדעתי, צריך להסיק משילובם של דברי המומחים כי רופא חדר המיון לא נהג כשורה שעה שלא עיכב את שחרורה של המערערת. מסקנתו של בית המשפט כי "על פי המידע שהיה בידי הרופא כששיחרר את התובעת - לא חשד ולא היה צריך לחשוד כי מדובר בזיהום, אלא בעווית כלייתית", אינה עומדת בפני הביקורת; כי הרי הנחתו של בית המשפט היתה כי בידי הרופא לא היתה התוצאה של ספירת הדם. כאמור, הצירוף של מימצא ספירת הדם ומהירות הדופק צריכים היו לעורר חשד לזיהום. לכן רופא חדר המיון התרשל בכל אחת משתי החלופות האפשריות: או שמימצא בדיקת הדם היה בפניו ולא שם ליבו אליו, או שהמימצא לא היה בפניו, אך צריך היה לדאוג לקבלת התוצאה של ספירת הדם לפני שחרור המערערת. לתוצאה של בדיקות דם יכולה לפעמים להיות חשיבות קרדינלית. בהתחשב בכך שניתן לקבל את התוצאה כעבור זמן קצר בלבד, כל רופא סביר לא היה משחרר את המערערת קודם שיראה את תוצאות ספירת הדם. כמו כן, רופא סביר היה, בנסיבות המקרה, מעכב את שחרורה של המערערת לשם בירור סיבתם של הממצאים הרפואיים הנזכרים. 19. אי לכך, מסקנתי היא כי רופא חדר המיון התרשל כלפי המערערת. המשיב טוען כי גם אם יתברר שהיתה רשלנות בשחרורה של המערערת מחדר המיון, הרי שהתרשלות זו לא גרמה לתוצאה המזיקה. כן טוען המשיב כי, על כל פנים, בטיפול שניתן למערערת על ידי בית החולים הדסה יש משום ניתוק הקשר הסיבתי בין רשלנות המשיב לבין התוצאה המזיקה. טענה זו מתבססת על הנימוק שהטיפול מצד בית החולים הדסה היה לקוי. לטענות אלה אין יסוד. כפי שעולה מחוות הדעת של ד"ר ש' קדר, לו היו חושדים, כפי שצריך היה, שהמערערת סובלת מזיהום, בירור רפואי נוסף היה מוליך לטיפול רפואי מתאים, שהיה מונע את התוצאות החמורות של הזיהום בגופה של המערערת. גם המומחה מטעם המשיב, ד"ר גולדווסר, ציין בחקירה הנגדית כי טיפול נכון במערערת, דהיינו ניקוז המוגלה מן הכלייה באמצעות צינורית בשילוב עם טיפול אנטיביוטי ונוזלים היה מייצב את מצבה הבריאותי של המערערת ופותר את בעיית הזיהום תוך 72-48 שעות. 20. באשר לניתוק הקשר הסיבתי, הרי הדין במסגרת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הוא כי על בעל האשם להראות ש"אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". הלכה היא כי לא די בכך שהאשם האחר הוא בבחינת רשלנות. המבחן שהתקבל בפסיקה הוא שהאשם הנוסף צריך להיות בלתי צפוי (ראה ע"א 622/69 מרכז החמצן בע"מ נ' אלקטרה (ישראל) בע"מ, פד"י כ"ד(2) 98 והשווה ת"א (ב"ש) 38/92 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פורגייצקי פ"מ תשנ"ג(ב) 373). רשלנות רפואית רגילה אינה עולה כדי סיבה מכרעת, דהיינו, גורם החורג מגדר הצפיות. על הלכה זו חזר בית המשפט בע"א 1892/95 מוחמד קאסם אבו סעדה נ' משטרת ישראל ושרות בתי הסוהר (טרם פורסם): "בדרך כלל נחשבת רשלנות רפואית בטיפול בניזוק תוצאה "רגילה" ממעשהו של המעוול וכחלק מהסיכון שהמעוול אחראי בגינו כלפי הניזוק הנזקק לטיפול הרפואי בעקבות הנזק שהמעוול גרם לו". המשיב לא הניח שום תשתית ראייתית כי רופאי בית החולים "הדסה" התרשלו בטיפולם הרפואי במערערת; כל שכן, שאין כל יסוד לקביעה כי האשם של רופאים אלה עולה כדי סיבה מכרעת, שהיא חייבת להיות לכל הפחות בדרגת רשלנות חמורה. אי לכך, הערעור מתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא מתבטל והדיון מוחזר אליו לשם קביעת גובה הפיצויים אותם זכאית המערערת לקבל מן המשיב. המשיבה תישא בהוצאות המערערת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אף אני כחברי השופט אנגלרד סבורה כי דין הערעור להתקבל וכי המשיב אחראי כלפי המערערת. אי רישום ממצאי ספירת הדם בגיליון מחלה גם אם אלה לא היו בפני הרופא, מעיד על אי-נתינת הדעת לממצא חשוב ביותר הדרוש לצורך קביעת אבחנה. הממצא בספירת הדם היה חריג וצריך היה להדליק נורה אדומה המחייבת ברור נוסף. גם מהירות הדופק שיכלה להעיד על טריקרדיה הייתה אינדיקציה נוספת לעורר חשד של זהום. בית החולים נהג שלא כשורה משלא עיכב את שחרור המערערת לשם ברור סיבת הממצאים הרפואיים הנ"ל ואם היו לפניו כאלה, לא נתן את דעתו עליהן. לעניין ניתוק הקשר הסיבתי בין הטיפול במערערת בבית החולים הדסה, מקובל גם עלי, שלא נותק הקשר הסיבתי בין רשלנות המשיב לבין התנהגות בית החולים הדסה, גם אם היתה גם בה משום התרשלות. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות