הקדמה: התובע, יליד 13/3/61, עותר לחיוב הנתבעים לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, עקב החלקה על ריצפת רחבת ריקודים במהלך מסיבת כלולותיו ביום 29/5/94 (להלן: "התאונה"). הנתבעת מס' 1 הינה מנהלת אולם השמחות בו התקיים האירוע (להלן: "הנתבעת"), והנתבעת מס' 2 הינה מבטחת אחריות הנתבעת מס' 1 כלפי צדדי ג' במועדים הרלוונטיים לתביעה (להלן: "המבטחת"). הגרסה העובדתית המתוארת ע"י התובע והגורם לנפילתו: עוד בטרם אכנס לפירוט הגרסה העובדתית המתוארת ע"י התובע, אפנה לכך שעל אף שאירוע התאונה נשוא התובענה אירע עוד ביום 29/5/94, בחר התובע, מטעמים הקשורים עמו, להגיש את תביעתו רק ביום 12/3/01, על סף תקופת ההתיישנות בבית משפט השלום בחיפה, ותביעתו זו נוהלה משך למעלה מארבע שנים עד למחיקתה והגשתה בשנית בבית משפט זה ביום 7/8/05. חלוף הזמן שעבר ממועד התאונה ועד להגשת התביעה (כמעט 7 שנים), ובהמשך חלוף הזמן בניהול התיק בבית משפט השלום בחיפה ועד לתום שמיעת הראיות והגשת סיכומי הצדדים בבית משפט זה, הביא לכך שנכון להיום עברו למעלה מ- 13 שנים מיום קרות התאונה באופן שהקשה על ניהול התיק ושחזור העדויות באופן מפורט ומדויק. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שאף העד מטעם הנתבעת העיד כי כבר לאחר שלושה חודשים הוזמן למשרד ב"כ הנתבעות לצורך מסירת גרסתו לתאונה (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 18-20), ובהתחשב בכך שהן הנתבעת והן המבטחת ידעו על התאונה בסמוך לאחר התרחשותה ואף דאגו להעברת ייצוגן למשרד עו"ד חיצוני שהחל בגבייה ואיסוף ראיות, לא נגרם כל נזק לנתבעות ודין טענת השיהוי שהועלתה על ידן להידחות. התובע תיאר את נסיבות התרחשות התאונה במספר הזדמנויות, כאשר אין חולק בדבר עצם קרות התאונה ופגיעתו של התובע במהלכה, ועיקר המחלוקת סבה סביב נסיבות התרחשותה והגורם למעידת התובע. בכתב התביעה תיאר התובע את נסיבות האירוע בזו הלשון: "במהלך החתונה הכין נציג של הנתבעת שולחן עגול ועליו הועלה התובע עם הכלה... בטרם עלה התובע לשולחן, נשפכה שמפניה על הרצפה, והנתבעת ו/או עובדיה ו/או משמשיה לא דאגו לניקיון הרצפה עוד בטרם עלה התובע לשולחן... במהלך החתונה עלה התובע על השולחן, שהוכן ע"י אלברט סבג, מנהל האירועים של הנתבעת, ותוך כדי ירידתו של התובע מהשולחן, החליק התובע מהרצפה הרטובה מהשמפניה". בכתב התביעה הוסיף התובע וטען, כי בעת התאונה היתה רצפת אולם האירועים של הנתבעת חלקה מאחר והאולם היה חדש והאירוע במהלכו נפגע היה האירוע הראשון באולם. בתצהיר עדות ראשית שהגיש התובע עוד במסגרת "גלגולו" הראשון של התיק בבית משפט השלום בחיפה (נ/3), תיאר התובע נסיבות דומות, וציין כדלקמן: "4. האולם היה חדש, הרצפה היתה חלקה, הכל היה שיש, וארוע החתונה שלי היה האירוע הראשון שהיה באולם החדש. לפני האירוע עשו פוליש על הרצפה, ולכן היא היתה חלקה. 5. במהלך החתונה הכין נציג של הנתבעת - אלברט סבג - מנהל האירועים של הנתבעת - שולחן עגול. במהלך החתונה העלו אותי על השולחן עם הכלה, וכפי שנהוג, רקדתי עם הכלה על השולחן. כלתי - גלית התעייפה לפני, וביקשה לרדת. היא הורדה ע"י כ-20 בחורים שהיו סביבנו, ואני המשכתי לרקוד על השולחן. כשהשיר נגמר, הורידו את הפלטה של השולחן עד לגובה של כמדרגה מעל הרצפה. אני ירדתי מהשולחן. הלכתי כ-2-3 צעדים, ואז החלקתי על רצפה רטובה, שעליה נשפכה שמפניה, ולא נוגבה כלל". גם בעדותו בפני בית המשפט ציין התובע, כי רצפת האולם היתה חלקה יתר על המידה ועשויה שיש שעבר פוליש (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 11-12, 18, 20-21; עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 8-9; עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 2-11), וכן הוסיף וציין כי נפילתו אירעה בעת ירידה מפלטת השולחן עליה הועלה (להלן: "הפלטה") ועקב היותה של הרצפה רטובה משמפניה (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 25; עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 1-3; עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 32-33). מעבר לכך הבהיר התובע שוב במסגרת עדותו, כי בטרם החליק הספיק להשלים את הירידה מהפלטה ולצעוד צעדים ספורים (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 1; עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 31-33). יושם אל לב, כי על אף שגרסה זו בדבר החלקתו של התובע על רצפה חלקה עליה נשפכה שמפניה לא הופיעה בדיווחו למוסד לביטוח לאומי (נ'2), אין בכך כדי לפגום באמינות הגירסה, שכן הדיווח למל"ל התמקד באזכור כללי של המעידה במהלך החתונה וזו היתה העובדה הרלבנטית העיקרית מבחינתו של התובע באותו הקשר (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 11). בתמיכה לעדותו בדבר היות רצפת אזור הריקודים רטובה משמפניה צירף התובע קלטת וידאו של אירוע החתונה (ת/2), בה נראים לטענתו מוזמני החתונה כשהם רוקדים ברחבת הריקודים ובידיהם משקאות אלכוהוליים. כן ציין התובע כי כוס שמפניה בה השתמשה רקדנית שרקדה באירוע נשברה ברחבת הריקודים (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 22-23). מן המקובץ לעיל עולה, כי לשיטתו של התובע, הגורמים שהובילו לפגיעתו הם שלושה: היותה של רצפת האולם, לרבות רצפת רחבת הריקודים, עשויה שיש ומחליקה, היותה של הרצפה באזור רחבת הריקודים רטובה משמפניה שנשפכה במקום, ולבסוף, הרמתו לרקוד על פלטת השולחן כשזו מונפת ברחבת הריקודים ע"י מספר רוקדים, כשבסוף נאלץ לרדת מאותה פלטה שלא היתה יציבה דיה משהיתה באוויר, בגובה כלשהו - כמדרגה. העדה גלית פרץ, כלתו של התובע ביום האירוע וכיום גרושתו (להלן: "גלית"), העידה כי במהלך החתונה הועלתה יחד עם התובע לרקוד על פלטה ברחבת הריקודים ולאחר זמן מה ביקשה לרדת. לטענתה, לאחר שהתובע ביקש אף הוא לרדת הונמכה הפלטה, ובעת ירידתו נפל והחליק ושניות לאחר שהתרומם החליק שוב (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 28-32; עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 1-3). העדה גלית חזרה על טענתו של התובע בדבר היותה של רצפת האולם חלקה לאחר תהליך פוליש, והוסיפה וציינה כי כבר כחודש לפני האירוע, כאשר הגיעה לראות את האולם, הבחינה כי האולם חלק מאוד וכי אין שום אמצעי למניעת החלקה (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 9-10; עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 27-28). כן אישרה העדה גלית כי ברחבת הריקודים נשפכו משקאות אלכוהוליים עימם רקדו האורחים (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 9-14), וציינה כי לא הבחינה בעובדי ניקיון שבאו לנקות את רחבת הריקודים במהלך האירוע (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 12-15). העד סבג אלברט, אשר בזמנים הרלוונטיים שימש כמנהל האירועים של הנתבעת (להלן: "אלברט"), העיד מטעם התובע כי בעת אירוע החתונה היה האולם חדש וכי מדובר היה באירוע השני או השלישי שנערך במקום (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 7-8). כן ציין העד במסגרת עדותו, כי הבחין בתובע רוקד על פלטה שהביאו מספר מוזמנים, ולאחר הורדת הפלטה לגובה של 25-30 ס"מ, תוך כדי ניסיון לרדת מהפלטה, ראה אותו מחליק ונופל (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 18-20; עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 1-14). יושם אל לב, כי העד אלברט הכחיש את הטענה שהוא זה שהביא את הפלטה עליה הורם התובע, וטען כי היו אלה מוזמנים אחרים שלקחו את השולחן ישירות מהמחסן (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 10-13). טענה זו נתמכת בעדותה של גלית, אשר ציינה אף היא כי אחד המוזמנים הוא זה שהביא את הפלטה (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 26-27; עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 14-15), וכן בעדותו של העד מטעם הנתבעת מר אילן דדון, מלצר ראשי באולם בעת התאונה, אשר ציין אף הוא כי אורחים של בני הזוג לקחו את השולחן (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 14-15). בנסיבות אלה, מעדיף אני את גרסתם של העדים אלברט ואילן דדון וגרסתה של העדה גלית כי אחד ממשתתפי אירוע החתונה הוא זה שלקח את הפלטה עליה הורמו בני הזוג, ולא מנהל האירועים אלברט. יודגש, כי העד אלברט, שהיה כאמור בעת התאונה מנהל האירועים של הנתבעת, תמך בגרסת התובע והעדה גלית כי רצפת האולם היתה חדשה ומחליקה, ובטענה לפיה הרצפה היתה עשויה משיש ועברה תהליך פוליש לעיתים תכופות (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 21-22). העד הוסיף וציין כי לאחר התאונה דנא בה החליק התובע, אירעו מספר מקרים נוספים בהם החליקו אנשים באולם האירועים (עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 22; עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 29-30). אמנם העד כפר בטענה כי התובע מסר לו שהרצפה מחליקה - הן עובר לאירוע כאשר הגיע להתרשם מהאולם, והן במהלך האירוע עצמו - ברם לשיטתו, ממילא לא היה עושה דבר לו היה נמסר לו כי הרצפה מחליקה, שכן האולם היה חדש ורצפת האולם היתה חדשה, ובמקרה כזה - כלשונו - "אין מה לעשות" (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 5-7). כן מסר העד אלברט כי לאחר המקרה דנא לא הותר שימוש בפלטות לצורך הרמת רוקדים, וכי שולחנות שלא היו בשימוש באירוע מסוים לא הושארו באולם אלא הוכנסו למחסנים (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 23-25). באשר לניקיון האולם, לטענת העד אלברט, לא נהוג היה לנקות את האולם כל הערב, ובמידה והיה נשפך ו/או נשבר משהו באזור מסוים היה נשלח עובד ניקיון לנקות באותו אזור ספציפי. בנוסף, העד ציין כי איש ניקיון היה נוהג לנקות את רחבת הריקודים בכל אחת משתי ההפסקות - הפסקה למנה הראשונה והפסקה למנה העיקרית (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 26-31). יצוין, כי העד אלברט מסר בעדותו כי לא ראה שבמקרה דנא נשפכה שמפניה על הרצפה כטענת התובע. מטעם הנתבעת העיד העד דדון אילן, קרוב משפחתו של אחד מבעלי אולם האירועים, ששימש בעת התאונה כמלצר ראשי (להלן: "דדון"). באשר לנסיבות התאונה מסר העד דדון בעדותו, כי למיטב זכרונו, תוך כדי הריקודים הועלה התובע על גבי פלטה שהובאה לרחבת הריקודים ע"י אורחים של בני הזוג, וכאשר הורמה הפלטה לאויר, החליק התובע ונפל מהפלטה מגובה של בין מטר למטר וחצי (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 14-21). באשר לשיטת הניקיון של האולם, מסר העד דדון, כי פועלת ניקיון מטעם האולם היתה מנקה את רחבת הריקודים במהלך ההפסקות, אולם הוסיף וציין כי קשה מאוד, ולמעשה בלתי אפשרי, לנקות את הרחבה במהלך הריקודים עצמם (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 1-4). יצוין, כי העד דדון כפר בטענה לפיה האירוע של התובע וכלתו היה אחד האירועים הראשונים באולם, וציין, בניגוד לטענתם של התובע והעד אלברט, כי למיטב זכרונו האולם נפתח עוד במהלך חודש 5/93 (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 17-20; עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 7-10). יושם אל לב, כי לטענת העד דדון, המרצפות ברחבה, כמו גם יתר המרצפות באולם, לא היו מחליקות במיוחד אלא קצת יותר מחוספסות, ברם טענה זו מנוגדת לעדותם של יתר העדים שנשמעו בפני בתיק זה והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם תמונות הוידאו של האירוע (ת/2), בהן נראית רצפת שיש רגילה לכאורה ללא מאפייני חיכוך מיוחדים. על כל פנים, אף העד דדון הסכים בחקירתו כי "כל דבר ברגע שיש עליו נוזל או מים ומעליו משתוללים ורוקדים, הדבר הוא מתכון לאפשרות נפילה" (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 5-7) - דברים המדברים בעד עצמם! לאחר ששמעתי את העדים השונים והתרשמתי מעדויותיהם, לא מצאתי מקום להטיל ספק באמינות גרסתו של התובע בדבר נסיבות מעידתו, בפרט בשעה שהגרסה נתמכה בעדותו של העד אלברט, אשר היתה מהימנה עלי, וכן בקלטת הוידאו של אירוע החתונה (ת/2). יצוין בהקשר זה, כי אמנם במסגרת קלטת הוידאו של החתונה (ת/2) לא ניתן לראות את רגע התאונה עצמו, ברם ניתן להבחין בכך שלא נמנעה כניסתם של רוקדים עם משקאות אלכוהול לרחבת הריקודים. כמו כן, בשלב בו הושמעה מוסיקה יוונית ניתן לשמוע במפורש את התקליטן מפציר ברוקדים לא לשבור כוסות. יתירה על כן, בהמשך הערב ניתן להבחין במספר מוזמנים כאשר הם סוחבים בידם פלטה עגולה אל תוך רחבת הריקודים ומעלים אליה את התובע, ללא כל התנגדות מצד מי מנציגי האולם. גירסת התובע אף זוכה לתימוכין בהימנעותה של הנתבעת מלהזמין לעדות גורם מטעמה שבידיו פרטים בדבר מועד פתיחת האולם, מועד אירוע חתונת התובע יחסית למועד פתיחת האולם, המועדים בהם עברה הרצפה תהליך פוליש וניקיון ופרטים נוספים ביחס למאפייני רצפת האולם בכלל ורחבת הריקודים בפרט. הלכה פסוקה היא שהימנעות בעל דין מהבאת ראיה מקימה לחובתו חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, כי אילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובתו (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חב' בע"מ, פ"ד מד(4) 595 (1990)). אשר על כן, אני קובע כי התובע הוכיח שהחליק ברחבת הריקודים העשויה שיש בעודו מנסה לרדת מהפלטה עליה רקד וכתוצאה מתנופת הירידה מהפלטה, עקב היות רצפת רחבת הריקודים חלקה ומהיותה של הרצפה באזור הריקודים רטובה ממשקאות אלכוהוליים שנשפכו במקום. נטל הראיה: בטרם אדון לגופו של עניין בשאלת הרשלנות, אתייחס תחילה לטענות התובע בדבר העברת נטל הראיה. התובע טוען כי נטל הראיה מוטל על הנתבעת לאור סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") שעניינו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו". תחולת הכלל בסעיף 41 לפקודת הנזיקין מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים: העדר ידיעה או יכולת לדעת את הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק; הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבעות היתה שליטה מלאה עליו; אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות התרשלו מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה. נטל השכנוע לקיומם של תנאי הסעיף מוטל על התובע הטוען לקיומם על-פי מאזן ההסתברות (ע"א 789/89 סמדר עמר, קטינה נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו (1) 712 (1992)). בנסיבות המקרה דנא, לא הוכח קיומו של התנאי הראשון, שכן התובע העיד באופן ברור מדוע אירעה התאונה לשיטתו ומה היתה הסיבה לנפילתו (העלאתו על גבי הפלטה והיותה של רחבת הריקודים חלקה ורטובה), ומשכך, התובע יודע כיצד קרתה התאונה ועליו נטל הראיה. מאחר שהתנאים שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין הינם תנאים מצטברים, אין עוד צורך לברר אם הוכחו התנאים הנוספים. שאלת הרשלנות: מספר יסודות נדרשים להוכחת קיומה של עוולת הרשלנות: חובת זהירות מושגית וקונקרטית (טכנית ונורמטיבית), התרשלות, דהיינו הפרת חובת הזהירות, וגרימת נזק כתוצאה מאותה התרשלות. אבחן להלן, באם התקיימו יסודות עוולת הרשלנות במקרה דנא. א. חובת הזהירות: חובת הזהירות נלמדת מסעיף 36 לפקודת הנזיקין, והיא קיימת "כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או מחדל" - היינו המבחן לבחינת ההתרשלות הוא מבחן הציפיות של האדם הסביר. למבחן הציפיות שני היבטים: ההיבט הראשון עניינו בקיומה או בהעדרה של חובת זהירות מושגית, דהיינו בחינה עקרונית האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות כללית, וההיבט השני עניינו בקיומה או העדרה של חובת זהירות קונקרטית, דהיינו בחינת השאלה אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון, קיימת חובת זהירות. באשר להיבט הראשון של מבחן הציפיות, סבורני כי לא צריכה להיות מחלוקת על כך שחלה במקרה דנא על הנתבעת, כמפעילת אולם אירועים, חובת זהירות מושגית כלפי מוזמני האירוע. הנתבעות אף אינן חולקות על קיומה של חובת זהירות כאמור. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, הרי שזו נבחנת הן מהבחינה הטכנית, לאמור: האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק ואם התשובה על כך היא בחיוב, נבחנת שאלה שניה, נורמטיבית באופיה, לאמור: האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 125 (1982), להלן: "פרשת ועקנין"). השיקולים העיקריים שיש לשקול ביחס לחובת הזהירות הקונקרטית הינם, מצד אחד - מידת הסיכון להתרחשותו של הנזק ושיעור הנזק שהיה צפוי בהתממש הסיכון, ומן הצד האחר - עלות אמצעי הזהירות שהיה ניתן לנקוט כדי למנוע סיכון זה (ראה ע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (2) 906 (2002), על האסמכתאות המופיעות שם). יושם אל לב, כי החלקה כשלעצמה אינה מלמדת בהכרח על כך שמדובר בהתרשלות של האחראי להחזקת המקום בו ארעה (ע"א 683/77 ברוק נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד לד(1) 157 (1979); ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984); ע"א 371/90 חמוד נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (1993)), ויש לבחון כל מקרה עפ"י נסיבותיו הספציפיות. באשר לאפשרות "הצפיות הטכנית", סבורני כי במקרה דנא הנתבעת יכולה היתה לצפות כי אדם הרוקד ברחבת ריקודים עלול להחליק ולהיפגע, בין כאשר הוא מועלה באמצעות פלטה לגובה ובין כאשר הוא מורד באמצעות הפלטה בסמוך אל הקרקע ומנסה לרדת ממנה, בייחוד כאשר מדובר באזור בו קיים ריכוז גדול של אנשים אשר מתנועעים ומקפצים בשמחה ועל אחת כמה וכמה כאשר רחבת הריקודים עשויה רצפת שיש מחליקה ורטובה מנוזל. באשר להיבט של הצפיות הנורמטיבית, יש להבחין בין סיכונים "סבירים" או "רגילים" לבין סיכונים שאינם "סבירים" או שאינם "רגילים", אשר רק בגינם יש להטיל אחריות. "הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (פרשת ועקנין, עמ' 120-121). במקרה דנא, כאשר אין מדובר בנפילה סתמית ללא סיבה הנראית לעין, סיכון החלקה ונפילה הנובע מירידת אנשים מפלטת שולחן ללא דפנות אחיזה המורמת מהרצפה באזור בו קיימת רצפה חלקה ורטובה הינו סיכון בלתי סביר, ולפיכך, הנתבעת כבעלת אולם אירועים סבירה אף היתה צריכה לצפות את אירוע התאונה, בעת ירידתו או קפיצתו של החתן מאותה פלטה אל רצפת הריקודים החלקה, שעלולה להיות רטובה בנוזל כלשהו. מן המקובץ לעיל עולה, כי במקרה דנא הוכחה הן חובת הזהירות המושגית והן חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת כלפי התובע. ב. התרשלות - הפרת חובת הזהירות: לאחר שקבעתי כי התובע עמד במשוכה הראשונה הנוגעת להוכחת חובת זהירות של הנתבעת כלפיו, נעבור עתה לבחון האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה והתרשלה כלפי התובע. השאלה הנשאלת הינה האם עשתה הנתבעת את מה שצריכה היתה לעשות כדי למנוע את הנזק. "לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין" (ראה: ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' דר יעקב קרול, פ"ד נ (3) 784 (1996)). ויודגש, האחריות שיש להטיל על הנתבעת, אינה אחריות להבטיח מניעה מוחלטת של אפשרות להחלקת מאן דהוא באולם האירועים, אלא יש לבחון האם, בנסיבות המקרה, נקטה הנתבעת באמצעי זהירות סבירים לשם הקטנת סכנת ההחלקה ברחבת הריקודים של האולם. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט (כתוארו אז) ברק בפרשת ועקנין הנ"ל בעמ' 126-127: "השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה". ממכלול הראיות שהובאו לפניי שוכנעתי, כי הנתבעת לא נקטה אמצעים סבירים לשמירה על רחבת ריקודים בטוחה ולא מסוכנת, ובכך הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי התובע. מעדותו של העד אלברט, מנהל האירועים של האולם, עולה כי בעת האירוע נותרו הפלטות של השולחנות שלא נעשה בהן שימוש בתוך האולם עצמו. גם העד דדון הבהיר כי הפלטות שלא נעשה בהן שימוש נותרו מאחורי מחיצות באולם, ומשם נלקחו. העד דדון אף הבהיר כי פעמים רבות נלקחו פלטות ע"י מוזמנים באירועים שונים, ומדבריו עולה כי במידה והיה מבחין באנשים לוקחים פלטה, היה אומר להם "שזה על אחריותם אם יקרה משהו", ובכל מקרה לא היה מורה להם להחזיר את הפלטה למקומה (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 11-17). אדגיש כי הדברים האמורים שיצאו מפיו של דדון מעידים כאלף עדים שהוא - בתור נציג הנתבעת - צפה שהדבר עלול לגרום נזק וחשב, לתומו, שבהבל פיו יוכל לפטור עצמו ומעסיקתו - הנתבעת - מאחריות בכך שהוא אומר שאם יקרה נזק, על אחריות המוזמנים!! סבורני, כי באופן עקרוני, על הנתבעת היה לדאוג לכך שלא תהיה גישה לפלטות למי ממוזמני האירוע, בוודאי שלא כאמצעי להרמת בעלי השמחה לרקוד ברחבת הריקודים, ובכל מקרה היה עליה לאסור ולמנוע לקיחת פלטה של שולחן, שמלכתחילה אינה מיועדת להרמת אנשים, והיה עליה למנוע שימוש באותה פלטה להרמת אנשים באולם בעת שמחה, ומשלא עשתה כן לא יצאה ידי חובתה לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם שמירה על רחבת ריקודים בטוחה (לעניין החשיבות שייחס מנהל האירועים להרמת התובע על גבי הפלטה כגורם העיקרי לתאונה, ראה דבריו של העד בעמ' 18 לפרוטוקול, שורות 22-23). יושם אל לב, כי העד אלברט הבהיר שלאחר אירוע התאונה דנא דאגו נציגי האולם כי שולחנות (או פלטות ששימשו לשולחנות) שלא נעשה בהם שימוש באירוע מסוים יוכנסו למחסן ולא יושארו ללא השגחה, וכי לאחר התאונה אף נאסר שימוש בפלטות לצורך הרמת זוגות (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 23-25; עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 14-15). יתירה מכך, אף העד דדון הבהיר בעדותו, כי באולם האירועים בו הינו עובד כיום נאסר על מוזמנים לקחת שולחנות, ואלו אף אינם נגישים לקהל המוזמנים ומאוחסנים בחדר נעול (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 21-22), דברים אלה מעידים כי גם הנתבעת והאחראים מטעמה הבינו שהסיכום עליהם ידעו עלולים להתממש, ומצאו פתרון קל ומיידי, דא עקא שהדבר נעשה לאחר התאונה!!. מעבר לכך סבורני, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות גם בכך שלא דאגה שרחבת הריקודים תהיה עשויה חומר מונע החלקה בעל מקדם חיכוך שונה מרצפת השיש של יתר האולם ואף הפרה את חובת הזהירות בכך שנהגה לעשות פוליש ברצפת האולם לעיתים תכופות, כך לשיטתו של מנהל אולם האירועים עצמו, דבר שהוסיף לעובדת היותה של הרצפה רצפה מחליקה. יודגש, כי מנהל האירועים הודה למעשה בחקירתו בחשיבות התקנת אמצעים כנגד החלקה ברחבת הריקודים, ולדבריו: "אם היו חושבים לפני זה, היו עושים את החלק של הריקודים עם משהו משופשף, שלא מחליק. אבל לא עשו" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 6-7). גם העד דדון מטעם הנתבעת הודה למעשה כי "אולם חייב להיות לא מחליק, כדי שאנשים ומלצרים לא יחליקו" (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 29-30), הרי כולנו יודעים שבאולם שמחות, בעת שמחה, נוזלים ושאריות יכולים למצוא דרכם אל הרצפה ומתחת לרגלי באי המקום, בקלות יתרה. אם לא די בכל האמור לעיל, הרי שעל אף שהנתבעת היתה מודעת לכך שהרצפה ברחבת הריקודים היתה רצפת שיש מחליקה, לא דאגו נציגיה לניקיון הרחבה בצורה נאותה ולא דאגו כי שרידי האלכוהול שנשפכו ברחבה ינוקו וייובשו, וגם מטעם זה הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה. בהקשר זה, וכפי שצוין לעיל, העד אלברט העיד כי לא נהוג היה לנקות את האולם כל הערב, ובמידה והיה נשפך ו/או נשבר משהו באזור מסוים היה נשלח עובד ניקיון לנקות באותו אזור ספציפי. בנוסף, העד ציין כי איש ניקיון היה נוהג לנקות את רחבת הריקודים במהלך ההפסקות של המנה הראשונה והמנה העיקרית. גם העד דדון מטעם הנתבעת מסר, כי פועלת ניקיון מטעם האולם היתה מנקה את רחבת הריקודים במהלך ההפסקות, ברם הבהיר כי אין אפשרות לנקות את הרחבה במהלך הריקודים עצמם. סבורני, כי הימצאותם של נוזלים ברחבת הריקודים במהלך הריקודים עצמם, בייחוד כאשר מדובר ברצפת שיש מחליקה שעברה פוליש לעיתים תכופות, הינו מצב שאין הדעת סובלת, ועל מנת לדאוג לרחבת ריקודים בטוחה, על מחזיק אולם שמחות לדאוג באופן מתמיד כי נוזלים או חומרים אחרים הנשפכים ברחבת הריקודים ינוקו בהקדם האפשרי ולא רק בעת ההפסקות, וזאת אף אם הדבר עלול להפריע לריקודים באזור מסוים של הרחבה, ואם הדבר אינו אפשרי, עליו לדאוג לרחבת ריקודים שאינה חלקה ומחליקה. יצוין, כי אמנם לא הוכח במדויק באיזה שלב התהווה המפגע, ואולם עפ"י קלטת הוידאו, חלפו דקות לא מעטות בין המועד בו הוכנסו המשקאות האלכוהוליים לתוך רחבת הריקודים ועד להעלאתו של התובע לפלטה בסוף הערב, ובכל מקרה המפגע נוצר במקום מרכזי באולם אשר מן הראוי היה להבחין בו ולסלקו בהקדם, או, מראש, לפעול לניטרול סיכון ההחלקה המתהווה מנוזל על רצפה חלקה כגון: ע"י התקנת רצפה מחומר שאינו חלק ומחליק. יושם אל לב, כי הנתבעת נמנעה מלהזמין לדוכן העדים את עובדי הניקיון של האולם שהיה בידם להעיד על אופן ניקיון הרחבה, המועדים בהם נוקתה, שיטת הניקיון והאפשרות לאתר מפגעים ברחבה מבעוד מועד, ומשלא סיפקה הסבר סביר למחדלה זה, יש לזקוף את אי הבאת העדים האמורים לחובתה. ג. נזק כתוצאה מהפרת חובת הזהירות: התנאי השלישי שיש להוכיח לצורך ביסוס עוולת הרשלנות הוא כי המזיק, בהפרת חובת הזהירות כלפי הניזוק, גרם לזה האחרון נזק (קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי). במקרה דנא, הפרת חובת הזהירות היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק, שכן לולא הופרו החובות המוטלות על הנתבעת, כפי שמפורטות לעיל, ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים, הסיכוי שהנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהיה מתרחש בלאו הכי (פרשת ועקנין, עמ' 130-131). ממכלול הנסיבות עולה, כי אם הנתבעת היתה דואגת לקיומו של משטח ריקודים לא מחליק, ואילו היתה נותנת הוראות נאותות בדבר ניקיון רחבת הריקודים ואף היתה דואגת לפיקוח אפקטיבי לשם מניעת הכנסת פלטות לרחבה - חובות המוטלות עליה ושלא קויימו על-ידה - פגיעתו של התובע היתה, קרוב לוודאי, נמנעת. באשר לקיומו של קשר סיבתי משפטי, סבורני, כי אין במעשי התובע והתנהגותו במקרה דנא משום גורם המנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיה ומחדליה של הנתבעת לבין גרימת הנזק, אף אם התובע התרשל בכך שלא היה ער לסכנות הנובעות מריקוד על גבי פלטה המונפת באויר והצורך לרדת מאותה פלטה כשרצפת הריקודים חלקה ורטובה - נושא לו אדרש בהמשך. מן המקובץ לעיל עולה, כי הוכחו כל יסודות עוולת הרשלנות מצדה של הנתבעת, וקמה איפוא לתובע עילת תביעה בנזיקין כנגד הנתבעת על יסוד עוולת הרשלנות, וקמה חבותה של הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו שהוכיח, כפי שיפורט בהמשך. אשם תורם: בראש ובראשונה יצוין, כי התובע וכלתו דאז, גלית, היו מודעים לכך שרצפת האולם חלקה כבר כאשר הגיעו לראות את האולם החדש כחודש לפני התאונה, ולמרות שנאמר להם "שזה תחילת הדרך וככה זה", בחרו לקיים את האירוע ללא שדאגו כי העניין יוסדר ויטופל מבעוד מועד (עדותה של גלית בעמ' 13 לפרוטוקול, שורות 9-10; עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 24-31). מעבר לכך, לטענת התובע, גם במהלך האירוע עצמו התלוננו אורחים על כך שהרצפה היתה חלקה ואורחים רבים אף החליקו במקום (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 27, 29-30), כך שגם בעת האירוע עצמו היה התובע מודע לכך שהרצפה ברחבת הריקודים מחליקה ומסוכנת, מה גם שסביר להניח כי הבחין באנשים הרוקדים ברחבה עם אלכוהול, ובנסיבות אלו היה עליו להיזהר שבעתיים, הן משום שהיה מודע לסכנה הטמונה במצב והן משום שידע שאנשים החליקו - כעדותו - והיה מודע לאפשרות התממשות הסכנה הקיימת וסבירות התממשותה וגרימת הנזק. עוד יצוין, כי על אף שהתובע ידע כי רצפת הרחבה חלקה ורטובה וכי הוא עלול להחליק וליפול, בחר במודע ומרצון לעלות על פלטת השולחן שהורמה לגובה של כמטר ולרקוד עליה במרכזה של רחבת הריקודים ההומה, ועל אף שכלתו דאז, גלית, ביקשה בשלב מסוים להורידה מהפלטה וירדה ממנה ביוזמתה (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 31-32), לא ביקש התובע לרדת מהפלטה אף הוא. יושם אל לב, כי גם בדיעבד, לאחר קרות התאונה, סירב להודות כי הריקוד על פלטת השולחן שהונפה לאויר והירידה ממנה בסוף הריקוד היה מעשה מסוכן מבחינתו (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 22-23), אף שהפלטה היוותה למעשה מדרך עם תזוזות ותנודות, מדרך שאינו יציב וירידה ממנו עלולה כשלעצמה, לגרום לאיבוד שיווי המשקל. יתירה על כן, מצפייה בקלטת הוידאו של אירוע החתונה (ת/2) ניתן להיווכח כי עוד לפני קרות התאונה נפל התובע מכיסא באמצעותו הורם לגובה תוך כדי ריקוד, כך שעצם נפילתו של התובע בעודו יושב על כיסא היתה צריכה להוות תמרור אזהרה בפניו טרם עלייתו על הפלטה בעמידה, והעובדה שלא נמנע מסיכון זה בהמשך אומרת דרשני. לאור האמור ובהתחשב בכל הנתונים שציינתי לעיל, נראה לי נכון וצודק בנסיבות העניין לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 30%. תוצאות הפגיעה: לאחר התאונה הופנה התובע לבית החולים רמב"ם בחיפה, ובבדיקות שנערכו לו אובחן שבר מרוסק בעקב שמאל. בשל הנפיחות בכף הרגל, הונחה התובע לשוב לבית החולים למחרת היום לצורך ביצוע ניתוח, אך בשל כאבים עזים שתקפו אותו שב לבית החולים באותו לילה ואושפז עד ליום 1/6/94. ביום 7/6/94 אושפז התובע שוב לצורך ניתוח, וביום 8/6/94 עבר ניתוח קיבוע פנימי של השבר ע"י פלטה וברגים בהרדמה כללית. בתאריך 13/6/94 שוחרר התובע לביתו עם המלצות להליכה בעזרת קביים ללא דריכה על הרגל המנותחת וביקורת במרפאה להוצאת תפרים. חוות הדעת הרפואיות ועדותו של המומחה מטעם בית המשפט: בפתחם של דברים יש לומר, כי לתובע פגיעה נוספת, קודמת, בקרסול שמאל כתוצאה מתאונת דרכים קודמת מיום 30/1/93, בגינה הגיש התובע תביעה ונקבעה לו ע"י ד"ר גורביץ, כמומחה מטעם בית המשפט, נכות בשיעור 10% לצמיתות (במסגרת חוות דעת קודמת קבע ד"ר גורביץ כי לתובע נכות בשיעור 10% מתוכה יש לזקוף על חשבון תאונת הדרכים 5% בלבד), וזאת ללא קשר לפגיעה בתאונה דנא. בגין התאונה דנא הגיש התובע מטעמו חוות דעת של פרופ' צינמן בתחום האורטופדי, במסגרתה נקבעה לו בעקב כף רגל שמאל נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 49(2)(1). הנתבעת בחרה שלא להגיש כמוצג את חוות דעתו של ד"ר משה דניאל מטעמה. לאור הפערים בין חוות הדעת, מינתה כב' השופטת למלשטרייך בבית משפט השלום בחיפה - שם כאמור התנהל הגלגול הראשון של תיק זה - את ד"ר יעקב גורדון כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין מצב לאחר שבר וניתוח בעקב השמאלי, מלווה בקישיון נוח של המפרק הסובטלרי לפי סעיף 49(3) מותאם. אין מחלוקת כי חוות דעת זו מחייבת גם בהליך דנא. יושם אל לב, כי ד"ר גורדון ערך בחוות דעתו אבחנה ברורה בין הבעיה בעקב השמאלי ובמפרק הסובטלרי, אשר קשורה במישרין לתאונה דנא ואשר בגינה יש להעניק 10% נכות, לבין הבעיה במפרק הקרסול השמאלי, הקשורה לתאונה הקודמת, בגינה נקבעה כאמור נכות ע"י ד"ר גורביץ. ד"ר גורדון זומן למתן עדות בבית המשפט ונחקר על חוות דעתו, ובמסגרת עדותו הבהיר כי הסיבוכים השכיחים ביותר של שבר כמו זה שאירע לתובע הינם התפתחות של ארטרודזיס, התפתחות של שינויים ניווניים, כאבים, צליעה והפרעות בהליכה - וזאת בתלות לחומרת הנזק שנגרם כתוצאה מהשבר. יחד עם זאת, הבהיר ד"ר גורדון כי במסגרת חוות דעתו לקח בחשבון את כל הסיכונים האמורים וייחס להם את המשקל המתחייב בעת קביעת נכותו של התובע (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 1-9), כך שבשורה התחתונה, נכותו של התובע כתוצאה מפגיעתו בתאונה דנא עומדת על שיעור 10% לצמיתות. באשר למנגנון הפגיעה הבהיר המומחה, כי אמנם הפגיעה שספג התובע אופיינית לנפילה מגובה ישירות על העקב, ברם גם לשיטתו של המומחה אין הדבר מחייב שכן "הכל יכול להיות" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 22-23), כך שאין בדבריו אלה של המומחה כדי לשנות את מסקנתי באשר לקביעותיי העובדתיות בדבר נסיבות פגיעתו של התובע, כפי שפורטו לעיל. נכותו התפקודית של התובע: ביחס למשמעות פגיעתו של התובע, העיד המומחה מטעם בית המשפט, כי לא היתה כל מניעה שהתובע ישוב לעבוד כנהג מונית ברכב בעל תיבת הילוכים אוטומטית כבר לאחר חצי שנה מיום התאונה (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 5-7). באשר לצלקת הניתוחית שנותרה במקום הפגיעה, ציין המומחה, כי הצלקת הינה עדינה ולא דבוקה ליסוד, דהיינו לא מפריעה לתנועות ולא מכאיבה בהליכה (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 16-20). באשר לנושא הכאב עליו התלונן התובע בעת הליכה, הבהיר המומחה כי הכאב נובע משינויים במפרק העליון של הקרסול, אשר יש לשייכם לתאונה הקודמת ולא לתאונה דנא (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 23-27). מן הראוי לציין, שהתובע העיד בפני כי כיום הינו נוהג במונית סקודה מודל 94, בעלת גיר הילוכים רגיל (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 27), וכן אישר כי נפגע במספר תאונות דרכים במסגרת עבודתו לאחר התאונה דנא (ראה עמ' 20 לסיכומי התובע), דבר המצביע על כך ששב למסלול חיי העבודה כרגיל. כן אישר התובע כי בשנת 1995, לאחר התאונה, הרוויח יותר מבשנים 1993 ו- 1994, כפי שעולה מנתוני המוסד לביטוח לאומי (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 15-17 וכן נספח ט' במוצג ת/1), נתונים אשר אף הם משליכים על קביעת נכותו התפקודית של התובע. בנסיבות אלו, ובהתחשב במקצועו של התובע, גילו, הממצאים הרפואיים בכף רגלו השמאלית - הן בקרסול והן בעקב - ונכויותיו הרפואיות, נראה לי כי נכון לקבוע כי נכותו התפקודית זהה לנכותו הרפואית - קרי 10% נכות. עבודתו והשתכרותו של התובע: התובע העיד כי הינו עובד כנהג מונית, אך בתקופה שלפני התאונה, כשלושה חודשים קודם לכן, לא עבד כיוון שהמתין למונית חדשה שהזמין, אותה היה אמור לקבל לאחר חזרתו מירח הדבש (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 6-8; עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 20-21). דא עקא, שנתוני ההשתכרות של התובע עובר לתאונה כפי שהוצגו בפני (נספח ט' במוצג ת/1), הינם חלקיים מאוד ותמונת ההשתכרות העולה מהם הינה "עגומה" למדי. כך למשל בין החודשים 10/93 עד 12/93 השתכר התובע 4,385 ₪ בלבד, דהיינו שכר נומינלי של כ- 1,460 ₪ לחודש. בנוסף, במסגרת התביעה לדמי תאונה שהגיש התובע למל"ל (נספח ח' במוצג ת/1), חושבה הגימלה ששולמה לתובע לפי שכר רבע שנתי של 3,533 ₪, דהיינו שכר נומינלי של כ- 1,180 ₪ לחודש. יצוין, כי ביחס לתקופה שלאחר התאונה הובאו בפני נתונים חלקיים המצביעים על שכר ממוצע נומינלי של כ- 3,000 ₪ בשנת 1998 (שישה חודשי עבודה בלבד) וכ- 4,660 ₪ בשנת 2001 (שלושה חודשי עבודה בלבד), ומעבר לכך לא הובאו נתונים נוספים. יושם אל לב, כי עפ"י נתוני השכר של התובע מהמוסד לביטוח לאומי (ת/3), החל משנת 2003 ועד היום משמש התובע כעצמאי, ברם גם ביחס לגובה הכנסותיו של התובע בשנים אלו לא הובאו שומות מס ו/או נתוני השתכרות אחרים. הואיל והתובע הוכיח כושר השתכרות נמוך במיוחד ולא הומצאו ראיות משמעותיות ביחס לעברו התעסוקתי, הפסדי השכר של התובע יוערכו על ידי באופן גלובלי, על דרך האומדנא, ולא בדרך של חישוב אריתמטי. הערכת הנזק: א. כאב וסבל: בהתחשב בפגיעתו של התובע, העובדה שהתאונה התרחשה בליל כלולותיו, הנכות שנותרה לו, האישפוז, הטיפולים הרפואיים, הניתוח שעבר, גילו והבעיות שעודנו סובל מהן עד היום, נראה לי שהסכום ההולם הוא סך של -.40,000 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית עד להיום. ב. הפסד שכר בעבר: התובע העיד בבית המשפט כי לאחר התאונה לא עבד מיום 30/5/94 עד ליום 30/11/94, משך חצי שנה, ולאחר מכן עבד במשרה חלקית (50% משרה) בהתאם לנכויות שנקבעו ע"י המל"ל (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 12-14). ד"ר גורדון, מומחה בית המשפט, הבהיר במסגרת עדותו כי בגין התאונה יש לקבוע תקופת אי כושר למשך 6 חודשים, ולאחר מכן יש לקבוע נכות זמנית למשך חצי שנה נוספת, כאשר בעיקרון, התקופה המינימלית הדרושה לנפגע להשתקם משבר בעקב הינה שנה (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 22-25, שורות 28-30 ושורה 31). בנוסף, לפי עדות ד"ר גורדון, לא היתה מניעה כי התובע ישוב לעבודה כנהג מונית במידה והרכב בו נהג היה אוטומטי כבר חצי שנה לאחר התאונה (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 6-7). לפיכך, הנני מעריך את הפסדי השכר של התובע בעבר כולל הפרשי הצמדה וריבית עד להיום בסך גלובלי של -.30,000 ₪. ג. הוצאות ונסיעות בעבר ובעתיד: התובע עותר לפצותו, בין היתר, בגין הוצאות שנגרמו לו עקב ביטול הזמנה של מונית לצרכי עבודתו וכן ביטול ירח דבש לתורכיה שתכנן לאחר החתונה (עדות התובע עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 22-26; עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 22-30; עדות גלית בעמ' 13 לפרוטוקול, שורה 23). דא עקא, שטענותיו של התובע בהקשר זה נטענות בעלמא וללא תימוכין (בין בראיות חפציות ובין באמצעות עדים), ולפיכך, מאחר ועסקינן בנזק מיוחד הטעון הוכחה - דינן להידחות. לאחר עיון במסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק בית המשפט ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני פוסק לתובע סכום גלובלי בגין הוצאות שונות, בעבר ובעתיד, לרבות נסיעות ואחרות, בסך של -.5,000 ₪ בערך ריאלי נכון להיום, כולל הצמדה וריבית. ד. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד: ביחס לעבר העיד התובע כי כלתו דאז, גלית, ובמקביל אליה חמותו או הסבתא, עזרו לו במהלך התקופה בה שהה באי כושר מוחלט עם רגל מורמת (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 16-18). גם גלית ציינה בעדותה כי במשך מספר חודשים סעדה את התובע באופן אישי (עמ' 13 לפרוטוקול, 24-27). העדה גלית הוסיפה וציינה כי בשל הצורך לטפל בתובע מספר חודשים אחר התאונה נעדרה מעבודתה לעיתים תכופות, ועקב כך פוטרה מעבודתה (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 27-28), אם כי הדבר נותר בבחינת עדות יחידה בלבד, ולא הובאו על כך ראיות חיצוניות פוזיטיביות אחרות. ביחס לעבר, בהתחשב בפגיעתו של התובע על רקע מצבו הקודם, בתקופת אי הכושר שנקבעה ע"י מומחה בית המשפט וביתר הראיות שהובאו בפני, אני מעריך את הפיצוי בגין ראש נזק זה, באופן גלובלי, בסך של -.15,000 ₪, נכון להיום. ביחס לעתיד, התובע לא העיד ולא הגיש כל ראיה המעידה על היזקקות לעזרת הזולת בעתיד. בנסיבות אלה, אין לפסוק לתובע מאום בגין ראש נזק של עזרת צד ג' לעתיד. ה. הפסד השתכרות לעתיד (פגיעה בכושר ההשתכרות): הפיצוי הצודק וההולם מוערך על ידי, בהערכה גלובלית, בסך של -.50,000 ₪, בייחוד בהתחשב בנתוני ההשתכרות הדלים של התובע, כפי שהובאו בפניי, ובמקצועו כנהג מונית. ו. סיכום נזקי התובע: כאב וסבל -.40,000 ₪ הפסד שכר בעבר -.30,000 ₪ הוצאות ונסיעות -.5,000 ₪ עזרת צד ג' לעבר -.15,000 ₪ הפסד השתכרות לעתיד -.50,000 ₪ סה"כ -.140,000 ₪ ז. ניכויים: מסך כל נזקי התובע, יש לנכות 30% בגין אשם תורם , דהיינו סך של -.42,000 ₪. כמו כן, בגין פגיעתו בתאונה דנא פנה התובע לענף נכות כללית במוסד לביטוח לאומי (נספח ח' במוצג ת1/) ובמסגרת זו נקבעו לו נכויות שונות ושולם לו סך נומינלי של -.9,676 ₪ ובשיערוך להיום ­כ-.13,000 ₪, סכום אותו יש לנכות מסכום הפיצוי. ח. סיכום הסכומים: סכום הפיצוי לו זכאי התובע, לאחר ניכוי אשם תורם ותקבולי המל"ל עומד על סך של -.85,000 ₪. על סכום זה יש להוסיף את הסכומים הבאים: סכום הפיצוי לאחר ניכויים -.85,000 ₪ שכ"ט עו"ד בשיעור 20% -.17.000 ₪ מע"מ על שכ"ט -.2,635 ₪ אגרת תביעה משוערכת -.600 ₪ הוצאות משפט -.4,000 ₪ סה"כ לתשלום -.109,235 ₪ ט. סוף דבר: אשר על כן, התביעה נגד הנתבעות מתקבלת, ואני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של -.109,235 ₪, כולל שכ"ט עו"ד, מע"מ וכל הוצאות המשפט. הסכום האמור ישולם לתובע בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. יתרת האגרה בתיק תחול ותשולם ע"י הנתבעות. ניתן היום, כ"ו בתשרי, תשס"ח (8 באוקטובר 2007), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לב"כ הצדדים. עאטף עיילבוני, שופט שאלות משפטיות