ביטול פסק דין - המבקש לא ידע שהיה דיון בתיק בשנת 1993 הוגשה על ידי המשיב נגד המבקש תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סכום של 26,000 ₪, כשעילת התביעה היא סכומים ששולמו על ידו לחברה בשם "גשר גרניט שיווק בע"מ" מכוח ערבותו לפירעון חוב של המבקש לחברה זו (להלן: "גרניט"). המבקש ביקש רשות להתגונן נגד התביעה, ורשות כזו אכן ניתנה ב-15.6.1993 (מפי כב' השופטת, כתוארה אז, הילה גרסטל), אך רק ביחס לסכום העולה על 10,000 ₪ מסכום התביעה. מכיוון שכך ב-5.7.1993 ניתן נגד המבקש פסק דין ביחס לסכום של 10,000 ₪ שבגינו לא ניתנה לו רשות להתגונן. כחודשיים לאחר מכן, ב-14.9.1993, ניתן נגד המבקש פסק דין על יתרת הסכום שהוא נתבע בגינו, היינו על סך של 16,000 ₪. פסק דין זה ניתן במעמד צד אחד, בהעדר התייצבות מטעם המבקש, ולפי האמור בו הוא מתווסף לפסק הדין החלקי מיום 5.7.1993. תיק ההוצאה לפועל נגד המבקש, נפתח אפוא בגין החוב הפסוק המצטבר לפי שני פסקי הדין האמורים. אעיר כאן - שלא כנטען על ידי ב"כ המשיב, פסק הדין שניתן במעמד צד אחד ב-14.9.1993 כמו גם פסק הדין החלקי וההחלטה בבקשה לרשות להגן, הינם פסקי דין והחלטה של בית משפט השלום, ולא של בית המשפט המחוזי. לפני עתה בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגד המבקש בהעדרו. בקשה זו הוגשה רק ביולי 2005 (הבקשה בכתב יד נמצאת בתיק המשוחזר), ולפי האמור בה פסק הדין שביטולו מבוקש, חייב את המבקש בתשלום מלוא סכום התביעה שעמד כאמור על 26,000 ₪, ולא בתשלום יתרת סכום התביעה העולה על 10,000 ₪, היינו בסכום של 16,000 ₪. כב' השופט יפרח שלפניו הובאה הבקשה, הורה על שחזור התיק (ת.א. 24213/93); על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, ועל הבאת הבקשה לביטול פסק הדין בפני רשם. התיק שוחזר עד היום באורח חלקי בלבד, אך הבקשה לביטול פסק דין הובאה בפני כב' הרשמת (כתוארה אז) מ. ורד שהחליטה ב-1.5.2007 לקבלה, בהעדר התייצבות מטעם המשיב. החלטה זו בוטלה על ידה למחרת היום (בש"א 157742/07). מההחלטה בבקשת הרשות להגן שניתנה כאמור ב-15.6.1993 עולה, שהבקשה נדחתה ביחס לסכום של 10,000 ₪, לפי שהמבקש עצמו הודה בחוב בסכום זה לגרניט, כך שביחס לסכום של 10,000 ₪ שהמשיב שילם לאותה גרניט מכוח ערבותו - לא עמדה למבקש כל הגנה. לעומת זאת, ביחס לסכום העולה על הסכום האמור, טען המבקש שהמשיב שילם לגרניט סכומים ביתר ולמעשה כפליים מסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדו ונגד המשיב, ושעל כן אין עומדת לו הזכות לחזור ולתבוע אותם ממנו. כפי שעולה מהחלטת בית המשפט, טענה זו של המבקש נסמכה על הדברים הבאים: ב-4.3.1993 שילם המשיב לגרניט סכום של 20,000 ₪ על מנת להשתחרר מערבותו. ואולם, יום קודם לכן, ביטל ראש ההוצאה לפועל החלטה קודמת שלו בדבר הגדלת קרן החוב, כך שהחוב חזר לטענת המבקש לממדיו הקודמים - 10,000 ₪. ההחלטה בעניין ביטול הגדלת קרן החוב, התקבלה לאחר שהמשיב עצמו פנה לראש ההוצאה לפועל ועתר להקטנתה, והתשלום של 20,000 ₪ שבוצע על ידו יום אחד לאחר שבקשתו התקבלה, בוצע מתוך פזיזות, בלא שניתנה למבקש כל הודעה על דבר הכוונה לבצעו - המבקש טען בכלל שכל העניין "הוא תולדה של קנוניה" בין המשיב לגרניט - והמקרה כולו נופל בגדרו של סעיף 10 לחוק הערבות תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות" או "החוק"). לפי סעיף זה זכות הערב לחזור על החייב נשללת "במידה שהוא היה עשוי להיות מופטר על ידי טענה שעמדה לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו והטענה היתה ידועה לערב ולא התגונן בה" (סעיף 10 (א) לחוק), אלא אם כן הערב הודיע לחייב על כוונתו למלא אחר ערבותו "ונתן לו זמן סביר לפנות לבית המשפט"(סעיף 10 (ב) לחוק). כיום משתית המבקש את טענת ההגנה שלו על הוראת סעיף 10 של חוק הערבות, ואני רואה לומר כבר כאן: בית המשפט בהחלטתו בבקשת הרשות להגן, ציין שהמשיב טען בפניו שבנוסף לסכום של 20,000 ₪ ששולם לגרניט בתשלום אחד ב-4.3.1993, שולם לה גם סכום של 5,500 ₪ בתשלומים חודשיים בני 250 ₪ במסגרת הסדר בתיק ההוצאה לפועל. ב"כ המבקש אישר "בבקשה לצירוף תצהיר משלים" שהוגשה על ידו ביולי 2007, כי המשיב שילם בתשלומים כאמור סכום כולל של 5,000 ₪; כי סכום זה שולם עד מרץ 1993; כי המשיב זכאי לשיפוי מלא בגין הסכום האמור, וכי טענותיו מכוונות כנגד התשלום של 20,000 ₪ שבוצע כאמור ב- 4.3.1993. מדפי החשבון של ההוצאה לפועל (צורפו ל"הודעה מטעם המבקש" מיום 1.7.2008), עולה שהחוב בתיק ההוצאה לפועל עובר להחלטה בעניין הגדלת קרן החוב עמד על סכום של 10,112.52 ₪, וכי זו הייתה יתרת החוב בתיק לאחר שכבר בוצעו על ידי המשיב תשלומים בסכום של 5,000 ₪ לפחות. יוצא אפוא, שלמבקש אין כל הגנה, לא רק כנגד הסכום של 10,000 ₪ שבגינו ניתן נגדו פסק דין חלקי - הסכום האמור צריך לאמיתו של דבר, לעמוד על 10,112 ₪ - אלא גם כנגד הסכום של 5,000 ₪ לפחות, אשר שולם בתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי גרניט נגד המבקש ונגד המשיב שערב לחובו. מובן שטענת המבקש שמאז ועד היום הוא שילם הרבה מעבר לסכום של 5,000 ₪, לבד מהעובדה שבזה הוא מתעלם מכך שלאחר ששולם הסכום האמור עדיין נותר חוב של 10,000 ₪ - אינה רלבנטית לענייננו כאן, משום שכל הסכומים ששולמו בתיק ההוצאה לפועל אשר נפתח לצורך ביצוע פסק הדין מה-14.9.1993 ופסק הדין החלקי שקדם לו, אינם יכולים לשמש עילה לביטולו של פסק הדין מה-14.9.1993, עצמו. על פי הנתונים שפורטו אפוא, מתוך הסכום המקורי של התביעה שעמד על 26,000 ₪, טענת ההגנה של הנתבע אשר נסמכת על תשלומים ביתר לגרניט, אפשרית לכאורה ביחס לסכום של 10,888 ₪ בלבד, וגם הסכום הזה נתון בספק וטעון בדיקה. גרניט ביקשה בזמנו להגדיל את קרן החוב בסכום של 26,820 ₪ (הבקשה, נספח ג' לתצהיר משלים של המבקש). החוב בתיק ההוצאה לפועל לאחר הגדלת הקרן עמד על 41,607.92 ₪, ומכאן שהחוב ללא סכום ההגדלה עמד על 14,787.32 ₪. ואכן לפי דף החשבון של ההוצאה לפועל, בנוסף להגדלת קרן החוב בסכום של 26,820 ₪ - בוצע גם "תיקון טעות חישוב". ועתה לגופה של הבקשה לביטול פסק הדין. המבקש טוען שהוא לא ידע על הדיון שנקבע ל-14.9.1993 שאז ניתן נגדו פסק דין במעמד צד אחד. לדבריו הוא לא קיבל כל זימון לדיון זה, ועל פסק הדין נודע לו רק כשקיבל את האזהרה מההוצאה לפועל. אז הוא הגיש בקשה לביטול פסק הדין ולעיכוב הליכי ההוצאה לפועל, אך לדבריו הבקשה הזו לא נקבעה לדיון, ועל כן לא נדונה מעולם. המבקש צירף לתצהיר משלים שהוגש על ידו ביולי 2007, "בקשה לעיכוב והשהיית הליכים" שהוגשה ב-22.12.1993, וכן תצהיר שלפי האמור בו ניתן בתמיכה לבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר המבקש בתיק 24213/93. כן מצורף לתצהיר המשלים "אישור" "לכל מאן דבעי", של עו"ד מאיר ישראלי - מי שייצג את המבקש בהליך הרשות להגן. לפי אישור זה אשר נושא את התאריך 16.12.1993, ואשר צורף לכאורה לבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה בדצמבר 1993 - עו"ד ישראלי אינו מייצג עוד את המבקש ולמיטב ידיעתו הוא לא קיבל כל הזמנה למשפט נגד דוד נרדיה. המבקש מודה שהבקשה לביטול פסק דין שהוגשה על ידו בזמנו נזנחה, אך את האשם בכך הוא תולה במערכת בתי המשפט, על שלא השכילה לקבוע את הבקשה לדיון. את ההתנהלות שלו הוא מסביר בכך שלא היה לו ייצוג במשך כל השנים שחלפו עד שהוגשה הבקשה נשוא החלטה זו; הוא עצמו אינו מתמצא בהליכים, וגם תעתועיו של המשיב שפתח נגדו תיקי הוצאה לפועל בלשכות שונות וסגר אותם, עד שעצר בתיק שנפתח בלשכה בתל-אביב - הטעו אותו. עם כל זה, בתיק ההוצאה לפועל היה המבקש פעיל למדי כפי שעולה מהצרופות לתגובת המשיב להודעת המבקש מיום 10.7.2008. נראה שהמבקש לא נלאה מלחזור ולפנות בבקשות לביטול ההליכים נגדו בכל מיני עילות, אף שתמיד סורב. כך למשל, בינואר 1997 ניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל החלטה שעניינה "ביטול כל התהליכים והעיקולים בתיק מחוסר תגובת ב"כ הזוכה". בקשה זו סורבה אך ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשמת א. עפרון) לא הסתפקה בדחיית הבקשה אלא אף הבהירה למבקש שיש בידו להגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו. וכך נאמר בהחלטתה: "אם יש בידי המבקש טענות על כך שניתן פסק דין במעמד צד אחד עדיין עומדת בפניו הדרך להגיש בקשה לבטלו בצרוף בקשת הארכה". המבקש חזר ופנה בבקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל בשנת 2000 - גם הבקשה הזו סורבה בהעדר עילה לסגירת התיק (החלטת כב' הרשם (כתוארו אז) מ. תמיר), וזה היה גם גורלה של בקשה דומה משנת 2003. בסופו של דבר ביולי 2005 הוגשה הבקשה שלפני עתה, והיא עברה מספר "גלגולים". תחילה טען המבקש שפסק הדין ניתן במעמד צד אחד בהעדר הגנה; כי הוא חויב לשלם על פיו 26,000 ₪, והוא לא התגונן כנגד התביעה משום שזו לא הגיעה לידיו. עוד נטען שהמשיב (התובע) שילם לנושה גרניט סכום של 20,000 ₪ לאחר שתיק ההוצאה לפועל כבר נסגר; כי התיק נסגר לפי שלא נותר עוד כל חוב לנושה, וכי הנושה גרניט פנתה גם אל המבקש בדרישה לתשלום הסכום האמור אך הוא המציא לה את החלטת ראש ההוצל"פ בדבר סגירת התיק ואחרי זה "ירדו ממני ובקשו סליחה". תיאור זה, אין צורך לומר, רחוק מאוד מהעובדות הידועות לנו. התביעה כן הגיעה לידי המבקש; הוא התגונן ואף קיבל רשות להתגונן ביחס לחלק מסכום התביעה, ופסק הדין שניתן בהעדר התייצבות מטעמו, חייב אותו בתשלום של 16,000 ₪ מסכום התביעה. זאת ועוד, התשלום שבוצע על ידי המשיב לגרניט על מנת להשתחרר מערבותו - בוצע ב- 4.3.1993, ותיק ההוצאה לפועל שנפתח נגד המבקש והמשיב ערבו - נסגר רק שלושה חודשים לאחר מכן, ב-6.6.1993 (ההודעה בדבר סגירת התיק מצורפת ל"תגובה לבקשה להחייאת הליכי הוצל"פ", בתיק המשוחזר). למעשה, הדבר היחיד שתואם את העובדות ככל שהתבררו עד כה, הוא שהתשלום בסך של 20,000 ₪ לגרניט בוצע יום לאחר שניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל בדבר ביטול החלטתו בעניין הגדלת קרן החוב בתיק ההוצאה לפועל. אותה החלטה מה-3.3.1993 אגב, כתובה על "בקשה לעדכון חוב" שהוגשה על ידי המשיב לראש ההוצאה לפועל, והסיפא שלה, נקטעה בעותק המצולם. מכל מקום, לאור התיאור העובדתי בבקשה לביטול פסק הדין מ-2005, אין פלא שהוגש תצהיר משלים של המבקש - הבקשה לצירופו הוגשה ביולי 2007 - אבל גם התצהיר הזה והבקשה לצירופו, אינם קולעים בדיוק לעובדות. בין היתר מאחר שנאמר שם שלאחר ביטול ההחלטה בדבר הגדלת קרן החוב - "התאפס התיק". אנחנו כבר יודעים שהמבקש הודה, עוד בהליך שהתקיים בבקשת הרשות להגן, כי חובו לנושה עובר להחלטה בעניין ביטול הגדלת הקרן, עמד על 10,000 ₪. עוד נטען בבקשה האמורה שכל הסכום של 20,000 ₪ ששולם על ידי המשיב לנושה גרניט על מנת להשתחרר מערבותו, שולם על ידו בהתנדבות ובלא כל עילה שבדין. ראינו, שגם הצגת דברים זו אינה נכונה. ואכן, הגרסה הזו תוקנה בדיון שהתקיים ביום 3.7.2008, אם כי עדיין, תוך התעלמות מהסכום של 5,000 ₪ (לפחות) שגם בגינו זכאי המשיב לחזור על המבקש. ומה עולה מכל זה. בנסיבות שתוארו, אין מקום לביטול פסק הדין שניתן ביום 14.9.1993 מחובת הצדק, למרות מה שטוען המבקש. גם בהנחה שהוא אכן לא זומן כדין לדיון שנקבע ליום 14.9.1993 - על פסק הדין שניתן בהעדרו הוא ידע לפחות מעת שהומצאה לו האזהרה מההוצאה לפועל, והוא אף הגיש בקשה לביטול פסק הדין ובמקביל - לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. הפגם הטבוע בפסק דין שניתן במעמד צד אחד בלא שנעשה זימון כדין, אומנם משמש עילה לביטולו מחובת הצדק, אך מעת שנודע לנתבע על פסק הדין - לא כל שכן מעת שהומצא לו, העילה הזו כידוע, אינה עומדת לו לעד. (לעניין פרק הזמן הקבוע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 והטעמים להארכתו, ראה למשל, החלטת כב' הרשם א' זמיר בבש"א (תל-אביב-יפו) 5882/08, ניתנה ביום 4.7.2008). המבקש אומנם הגיש בזמנו בקשה לביטול פסק הדין, לדבריו במועד הקבוע לכך בתקנות, אלא שהבקשה הזו נזנחה. שלא כטענתו, האחריות לזניחתה מוטלת בראש ובראשונה על המבקש, שעוד בשנת 1997 הונחה על ידי ראש ההוצאה לפועל להגיש בקשה לביטול פסק הדין, ומובן שאי אפשר לראות בבקשה זו שלפני "המשך" לבקשה שהוגשה 12 שנים קודם לכן. התוצאה היא שביטול פסק הדין מ-14.9.1993, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, ולעניין זה השיקול המרכזי הוא סיכויי הגנתו של המבקש. המבקש סבור שבמה שנוגע לתשלומים ביתר לנושה גרניט, בפיו טענת הגנה ניצחת. מבלי להיכנס בשלב זה להערכה מדויקת של סיכוייו, ברי שבית המשפט שנתן למבקש רשות להתגונן, סבר שאכן עומדת לו טענת הגנה שראויה להתברר, וההלכה היא שכאשר מבוקש ביטולו של פסק דין שניתן במעמד צד אחד, "אין הנתבע חייב להראות כי הגנתו היא איתנה ובטוחה, ודי לו אם יראה, כי ההגנה אפשרית" (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית (2007), בעמ' 356). אומנם, התנהלותו של המבקש הייתה רשלנית ביותר, וגם קשה להתעלם מהתיאור העובדתי השגוי שהוא מצא לנכון להביא בבקשת הביטול, אך בה בעת קשה להתעלם מהעובדה שהחוב בתיק ההוצאה לפועל עומד כיום על סכום עתק ביחס לחוב ההתחלתי - מדובר בסכום העולה על 100,000 ₪ שהחל לכאורה כחוב צנוע בסכום של 3,570 ₪ - מה גם שביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד נתפש כיום "כחלק מזכות הגישה למערכת השיפוטית" ולא רק כאשר מדובר בהעדר המצאה אלא גם "מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים, המצדיקים את ביטול הפסק" (ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט-1999), בעמ' 204). אם מוסיפים את כל אלה לנימוק המרכזי של טענת הגנה אפשרית - כי אז המסקנה היא שראוי לבטל את פסק הדין חלקית - ביחס לסכום של 10,888 ₪ (לביטול חלקי של פסק דין, ראה החלטתה של כב' השופטת יהודית שיצר, ב-בש"א (ת"א) 4698/02, כץ זאב נ' בנק דיסקונט בע"מ (ניתנה ביום 15.2.04). ואולם, בה בעת, יש ליתן משקל ראוי להתנהלותו של המבקש ולזמן הרב שחלף, ולאזן את אלה אל מול התוצאה האמורה, באמצעות פסיקת הוצאות לטובת המשיב. לפיכך, פסק הדין יבוטל ביחס לסכום של 10,888 ₪ בכפוף לכך שהמבקש ישלם למשיב, עד ל-15.11.2008 הוצאות בסכום של 5,000 ₪, כתנאי להמשך ההליכים, וללא קשר לתוצאותיהם. לכן, אם הסכום האמור לא ישולם למשיב עד למועד הנ"ל, פסק הדין שניתן ביום 14.9.1993, יישאר על כנו והליכי ההוצאה לפועל יימשכו כסדרם. נקבע לתזכורת ליום 16.11.2008. עד אז יודיעו הצדדים אם התשלום האמור בוצע. דיוןביטול פסק דין