1. התובעים הגישו בחודש ינואר 2004 תביעה על סך מיליון שקלים נגד הנתבעים וזאת בגין פרסום לשון הרע בארבע כתבות, שפורסמו בעיתון "הארץ". 2. ב"כ הצדדים הגיעו להסדר דיוני אשר קיבל תוקף של החלטה ולפיה תידון תחילה שאלת חבותם של הנתבעים בגין הפרסומים נשוא התביעה, ורק אם ייקבע כי הנתבעים חבים, אזי תידון שאלת זכאותם של התובעים לפיצוים וגובה הפיצויים. 3. רקע עובדתי: א) התובעות הן חברות פרטיות שהתובע 3 (להלן: "מינצר") הוא המנכ"ל של שתיהן. התובעת 1 - חברת קר שירותי רפואה בע"מ עוסקת על פי טענת התובעת, בשירותי רפואה ובעיקר שירותי רפואה גרעינית ובמתן שירותים קוסמטיים כגון הסרת שיער בלייזר. התובעת 2 - חברת קר וייז'ן בע"מ עוסקת בהסרת משקפיים בלייזר. הנתבעת 1 - היא המוציאה לאור של עיתון ה"ארץ". הנתבע 2 - היה העורך הראשי של העיתון. הנתבע 3 - (להלן: "רזניק") היה כתב "הארץ" לענייני בריאות. התובעים טוענים לפרסום לשון הרע עליהם בארבע כתבות. כתבה מיום 30/9/99 (להלן: "הכתבה הראשונה"). כתבה מיום 9/10/02 (להלן: "הכתבה השניה"). כתבה מיום 1/5/03 (להלן: "הכתבה השלישית"). כתבה מיום 12/5/03 (להלן: "הכתבה הרביעית"). ב) התובעים טוענים בכתב התביעה, כי עיקר דברי הדיבה נגדם, מצויים בכתבות השניה והשלישית (סעיף 1.6 לכתב התביעה). ג) על מנת להבין את הרקע לכתבות ולטענות השונות, יש לציין, כי מר מינצר ו/או החברות הקשורות אליו טענו טענות קשות נגד משרד הבריאות וגורמים מסוימים במשרד הבריאות, ובין היתר טענו, כי משרד הבריאות באמצעות קרנות המחקרים בבתי החולים השונים, הוא למעשה מתחרה במכונים הפרטיים ועל כן ממניעים פסולים, משרד הבריאות ו/או גורמים מסוימים בו מתנכלים לתובעות. אין גם חולק על כך, שמר מינצר ו/או החברות הקשורות אליו הגישו בג"צים רבים נגד משרד הבריאות (ראה עדותו של מר מינצר עמ' 24 לפרוטוקול). ד) מר מינצר טען טענות רבות באשר לחוסר סמכות של משרד הבריאות לבצע ביקורת במכונים שלו באופן שבו בוצעה הביקורת שבגינה נכתבו חלק מהכתבות של מר רזניק וכן טוען טענות לגופו של עניין נגד ממצאי אותה ביקורת. ה) התובעת 1 הגישה בשנת 1998 תביעה במסגרת ת.א. 95650/98 נגד משרד הבריאות, רשות השידור ונתבעים נוספים, וזאת באשר לפרסום מכתב מיום 23/7/96 שנכתב על ידי אריה פז - מנהל אגף ביקורת פנים במשרד הבריאות (להלן: "פז"), ולאותו מכתב צורף דו"ח בדיקה בנושא מכון קר ירושלים שנערך על ידי רות קרן מרכזת ביקורת פנים. (המסמכים מסומנים נספח 1 לתצהירו של מר רזניק). התביעה נדונה בפני כב' השופט צבי כספי וביום 22/5/06 ניתנה החלטה באשר לשאלת האחריות באותו תיק. כפי שציין כב' השופט כספי בהחלטתו, משרד הבריאות ופז הסכימו לטענת התובעת ומינצר ולפיה מר פז לא היה מוסמך לבצע ביקורת במכון על פי סעיף 29 א (2) לפקודת בריאות העם 1940 והדיון נוהל מתוך נקודת מוצא זו (ראה עמוד 2 להחלטתו של כב' השופט כספי). כב' השופט כספי קיבל את התביעה באשר למשרד הבריאות ופז וכתב בעמ' 26 להחלטה: "לא ניתן לדעתי להגיע אלא למסקנה אחת העולה מהצטברות הדברים והיא שהביקורת במכון, לא רק שנעשתה בחוסר סמכות אלא שהורתה בשיקולים זרים שאין ביניהם לבין תפקידו של פז או תפקידו של המשרד ולא כלום ומקורם ברצון לגרום לקופת החולים הכללית "לשקול שנית" את החלטתה להפסיק את קשריה עם מכון שכנר אשר מכון התובעת בא במקומו" מסקנה זו לא מנעה מכב' השופט כספי למתוח ביקורת נוקבת על המכון ומר מינצר ועל דרך הפיקוח הרופפת של משרד הבריאות באשר למכונים מהסוג של התובעות. כך למשל צוין בעמ' 7 שורה 22 - 24 ובעמ' 8 שורות 1 - 6: "גם אם יש ממש בחלק מטענותיו של מינצר, נראה לי שהעוול שנעשה לתובעת הוא קטן ביחס לעומת מחדלה של התובעת למלא אחר ההנחיות ולבצע את הזרקת חומרי הבדיקה בפיקוח רפואי הולם, לטעמי, אילו נהג המשרד כפי שצריך היה לנהוג, לפחות לאחר הביקורת, לא היה המשרד צריך לנקוט גישה פחדנית כפי שנקט (ועל כך בהמשך הדברים) והיה עליו לסגור מיידית את המכון. הנקודה המרכזית לטעמי בפרשה היא העובדה שבעת ביצוע ההזרקות לא נכח רופא כנדרש, ובעניין זה מסכים אני עם האמור בנדון בסיכומי טענות הנתבעים (ראה פרק ג' לסיכומי טענות הנתבעים, המוקדש כולו לעניין זה) בעוד ב"כ התובעת מנסה להצניע עניין זה ומייחס לו שלש שורות בסיכומי טענותיו (שם, פיסקה 45)". וכן כב' השופט הגיע למסקנה הפוזיטיבית ולפיה התובעת ביצעה הזרקות של חומרי בדיקה רדיואקטיביים ללא נוכחות רופא (עמ' 10 שורות 3 - 4 לפרוטוקול) וכי כאשר פז וקרן ביקרו במכון הם לא פגשו שם ברופא. ו) באשר לתביעה נגד רשות השידור וזאת בגין כתבה שפורסמה בתוכנית "מבט" ביום 31/7/96 באשר לחשדות של משרד הבריאות בנוגע למכון קר בירושלים: כב' השופט כספי קבע כי מדובר בידיעה אמיתית שיש בה עניין לציבור והיא זוכה להגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע (עמ' 27 שורות 20 - 21 וכן עמ' 29 שורות 14 - 19 להחלטה). לפיכך, נדחתה התביעה נגד רשות השידור ועובדיה. ז) על רקע זה יש לבחון את הכתבות השונות שפורסמו בעיתון "הארץ" על ידי מר רזניק. 4. תמצית טענות התובעים: א) התובעים טענו באשר לכתבה הראשונה (מיום 30/9/99): כי הכתבה פורסמה באופן בולט מתוך כוונת פגיעה בתובעת ותוך אי דיוקים רבים ותוך חזרה על דברי הדיבה שהופצו כנגדה ושודרו במהדורת "מבט" שבגינה הוגשה התביעה שהתבררה בפני כב' השופט כספי. התובעים טענו, כי למרות שבעת כתיבת הכתבה ידעו הנתבעים כי בכתב ההגנה שהוגש על ידי פז ישנה הסתייגות ברורה מדברי הדיבה שפורסמו במהדורת "מבט" ולפיהן "בדו"ח הביקורת של פז יש טענות נוספות על תפקוד מכון קר בירושלים, ביניהן על הזרקת חומרים בצורה לא מבוקרת ובכמויות גדולות מהמותר", לא ציינו הנתבעים בכתבה, את העניין הזה. (ראה סעיף 15.6 לכתב התביעה). ב) התובעים טענו באשר לכתבה השניה (מיום 9/10/02): התובעים טענו כי מדובר בכתבה גדולה בחלק א' של העיתון, כאשר מופיע צילום מכון התובעים שכתוב בו במפורש: "קר הסרת משקפיים בלייזר" ומתחת לתמונה כתוב: "מכון קר בתל אביב, אתמול, משרד הבריאות ערך שתי ביקורות", וזאת למרות שבכתבה עצמה עוסקים גם במרפאות נוספות והכתבה מתארת את התובעות כמי שנותנות טפולים רפואיים וקוסמטיים לא מקצועיים על ידי מטפלים חסרי רקע רפואי וללא השגחה רפואית, כמי שלא ממלאים אחר דרישת החוק והרשויות בכל הנוגע לשימוש בחומרים רדיואקטיביים וכמי שקשורים למקרה מוות ומקרה של גרימת נזק רפואי חמור. התובעים טענו, כי הקורא הסביר מקשר בין המכון של התובעות לבין אותם מקרי מוות שאין להם שום קשר לתובעות. התובעים טענו, כי הכתבה פורסמה ביום 9/10/02 ורק ביום 6/10/02 ביקש רזניק ממינצר לקבל תגובה לכתבה והקציב לו 24 שעות למתן תשובה, למרות שלא היתה כל סיבה לכך, ובכתבה הוא סילף ועיוות את תגובתו של מינצר. התובעים טענו, כי מהכתבה משתמע כאילו במכון מבוצעים ניתוחים להסרת משקפיים בלייזר ללא נוכחות רופאים, טענה שאינה נכונה. לגופו של עניין טענו התובעים, כי בטיפולי לייזר להסרת משקפיים עוסקת רק התובעת 2 ותמיד נוכח רופא בטיפולים ובעת ביצוע טיפולים קוסמטיים להסרת שיער, אין צורך בנוכחות רופא. (סעיפים 5.3.2 ו- 5.3.6 לכתב התביעה). התובעים טענו לדברי דיבה שקריים נוספים בכתבה וכנגד אופייה המשמיץ לטענתם. ג) התובעים טענו באשר לכתבה השלישית (מיום 1/5/03): כי יש בה חזרה על פרסום דברי הדיבה השקריים מהכתבה השניה. כותרת הכתבה היא: "ניתוחים מסוכנים" ובראשה מתנוססת שוב תמונת מכון התובעת 2 להסרת משקפי לייזר. התובעים טענו, כי מהכתבה ניתן להבין הן במפורש והן במשתמע, כי בתובעת 2 מבוצעים ניתוחי לייזר להסרת משקפים שהם ניתוחים מסוכנים על ידי רופאים לא מוסמכים ולא מיומנים ותוך שימוש במכשירים לא מוכרים ובחומרים מסוכנים. התובעים טענו לדברי הכפשה נוספים שצוינו בכתבה לגביהם ושלטענתם הם אינם נכונים. ד) התובעים טענו באשר לכתבה הרביעית (מיום 12/5/03): כותרת הכתבה היא: "משרד הבריאות מועל בתפקידו". התובעים טענו, כי לאחר שהכתב סקר את כל הסכנות והזוועות המפורטות בכתבה באשר לאוזלת ידו של משרד הבריאות לפקח על מכונים במרפאות פרטיים, מובא שוב בכתבה העניין של מכון התובעים ומכון זה בלבד כדוגמה "לפעילותה הרופסת של הנהלת המשרד". התובעים טענו, כי הנתבעים חזרו בכתבה זו על דברי הדיבה שפורסמו כלפיהם קודם לכן וקודם לפרסום הכתבה לא נעשתה פניה כלשהי אליהם לשם אימות ובדיקת "העובדות" שפורסמו בכתבה. התובעים טענו, כי גם אם הנתבעים הוכשלו במידע כוזב ומטעה, היה עליהם לבדוק את המידע ואת מקורותיהם. התובעים טענו, כי הפרסומים נגדם נעשו בזדון תוך הבלטת מכון התובעים שלא לצורך. 5. תמצית טענות הנתבעים: א) הנתבעים טענו, כי מדובר בפרסומים מותרים שאין בהם כדי לשמש עילת תביעה נגדם. ב) לחלופין טענו הנתבעים, כי קיימת להם הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע - "אמת דיברתי" וכן הגנת "תום הלב" על פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע זאת נוסף להקלות הקבועות בסעיף 19 לחוק והגנת סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ג) הנתבעים טענו, כי התובעים כלל לא פנו אליהם בזמן אמת בטרוניה על הפרסומים ובחרו שלא להקטין את נזקיהם ולפנות במסלול של תביעה.. יודגש, כי התביעה הוגשה בשנת 2004 והיא מתייחסת לכתבה משנת 1999, לכתבה משנת 2002, ולשתי כתבות מחודש מאי 2003. 6. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם (סיכומי תשובה לא הוגשו עד כה למרות החלטתי מיום 10/7/08) הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להידחות מהנימוקים כדלקמן: 7. ניתוח המשפטי: (1) סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (להלן: "החוק") קובע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". (2) לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן: "ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..." לעניין זה ראה גם ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) עמ' 281, בעמ' 293, שם נאמר כדלקמן: "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו..." ובעמ' 300 לפסק דין זה נאמר: "עת באים לבחון מה משמעותם של דברים בעיני הקורא הסביר והרגיל, אין בדרך כלל חשיבות לכך מה היתה כוונתו של המפרסם, היינו בכפיפות לאמור בסעיף 16 (ב) (3) לחוק, הרי שאלה זו בלתי רלוונטית לחלוטין. כן אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא שבית המשפט הוא שישקול את הדבר..." (3) בע"א 740/86 חזר כב' השופט מלץ על הלכה זו וקבע: "ואולם המבחן הקובע לעניין לשון הרע איננו מה היתה כוונת הנתבע אלא המבחן הוא אובייקטיבי, כיצד היו הדברים מתפרשים על ידי האדם הסביר..." בע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט (4), עמ' 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי: "המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..." (4) לעניין זה אפנה עוד לדבריו של עו"ד י. יהב בספרו לשון הרע, הוצאת "תמר", התשנ"ו - 1996, (מהדורה שנייה), בעמ' 56: "א. המבחן שבאמצעותו יש לקבוע אם אכן עלולים דברים מסוימים שהשמיע הנתבע או הנאשם להביא לידי הוצאת שם הרע, אינו המבחן הסובייקטיבי, היינו - מה חושב התובע המרגיש עצמו נפגע, אלא המבחן חייב להיות זה האובייקטיבי, היינו - כיצד עלולה החברה לקבל את דברי אותו פרסום. ב. לעניין זה, אין אפילו צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הבין הציבור את דברי הפרסום, אלא השופט לבדו ישקול בדבר ללא שמיעת עדויות." לעניין זה ראה גם: ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פד"י מו (5) עמ' 562.ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד מט (2) 843, 856. וכן ספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997, שם נכתב בעמ' 110: "כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו". (5) ביהמ"ש העליון בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' (לא פורסם) מפי כב' השופטת פרוקצ'יה ציין כי הגדרת "לשון הרע" בחוק היא הגדרה רחבה, הנבחנת בהתאם לסטנדרט של אדם סביר, ולצידה קבועות ההגנות. הגנות מוחלטות - בסעיף 13 לחוק, הגנת "אמת בפרסום" המחייבת קיום רכיב של "עניין בציבור" בפרסום - בסעיף 14 לחוק והגנות תום הלב - בסעיף 15 לחוק. ביהמ"ש ניתח את ארבעת השלבים לניתוח לשון הרע ותוצאותיה. שלב ראשון - פירוש הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ושאיבת המשמעות העולה ממנו עפ"י אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. הפרשנות מבוססת הן על המובן הפשוט של דברי הפרסום והן על האמור "בין השורות". שלב שני - יש לבחון, אם עפ"י משמעות זו מדובר ב"לשון הרע" לפי סעיף 1 לחוק ואם התקיים "פרסום" כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. שלב שלישי - יש לבחון את תחולת ההגנות השונות. שלב רביעי - אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים. נבחנת שאלת הסעדים וכפי שצוין בסעיף 17 לפסה"ד: "על כל ארבעת שלבים אלה חולש עקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי...". 8. הניתוח העובדתי: כללי: התובעים בסיכומיהם אינם טוענים את טיעוניהם עפ"י סדר כרונולוגי של פרסום הכתבות, אלא נדרשים קודם לכתבה מיום 9/10/02 (הכתבה השניה) ולכתבה מיום 1/5/03 (הכתבה השלישית) ולאחר מכן לכתבה מיום 12/5/03 (הכתבה הריבית) ולכתבה מיום 30/9/99 (הכתבה הראשונה). צודקת ב"כ הנתבעים בטענה ולפיה ניתוח שכזה יוצר בלבול ומעוות את סדרי הדברים כהווייתם, ולפיכך, אתייחס לכתבות עפ"י פרסומם הכרונולוגי. תוכן הכתבות עונה להגדרה הרחבה של "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק והכתבות פורסמו בעיתון, כך שבוצע "פרסום" כהגדרתו בחוק. על כן יש צורך לבדוק, אם התקיימו טענות ההגנה האפשרויות עפ"י סעיפים 13 - 15 לחוק איסור לשון הרע בנוגע לכתבות שבפנינו. 9. באשר לכתבה הראשונה מיום 30/9/99: (9.1) הכתבה שכותרתה העיקרית היא "בדיקות רדיואקטיביות ללא נוכחות רופא" כוללת בצידה "בוקסה" שכותרתה: "תביעת דיבה נגד רשות השידור" ושם נכתב: "מכון קר, מכון פרטי לבדיקות רפואיות, הגיש ביולי 98 תביעת לשון הרע בבית משפט השלום בתל אביב, על דו"ח ביקורת של מבקר המשרד בסניף המכון בירושלים. התביעה הוגשה נגד משרד הבריאות, רשות השידור, רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות ברשות, והכתבת רבקה נוימן. נוימן פירסמה ביולי 96 ב"מבט" חלק ממצאי הדו"ח נגד המכון. בכתב התביעה נטען כי הידיעה "התפרסמה מבלי לבדוק את תוכנה ומבלי לבקש תגובה". בכתב ההגנה שהגיש עו"ד יאיר שילה מטעם רשות השידור, נטען כי "הידיעה פורסמה בתום לב, מתוך חובה חוקית ומוסרית, ומתוך חובה עיתונאית לספק לציבור מידע שיש בו גם משום אזהרה". מכון קר הגיש את תביעת הדיבה שנתיים לאחר הפרסום. רשות השידור טענה בכתב התביעה כי היא הוגשה "רק לאחר שנודע למכון קר כי "הארץ" עתיד לפרסם כתבת תחקיר אודותיה, כתבה שממצאיה אינם מחמיאים למכון ומטרתה להרתיע את "הארץ" מלפרסם את הכתבה". (9.2) בגוף הכתבה נכתב לגבי דו"ח מבקר משרד הבריאות שבוצע בשנת 1996 על מכון קר בירושלים וכן את עמדת פרקליטות מחוז תל אביב שייצגה את משרד הבריאות ואת פז בתביעה שנדונה אצל כב' השופט כספי. (9.3) מר רזניק כתב, כי בתביעת הדיבה שהגיש מכון קר נגד משרד הבריאות טען המכון שפז בדק שלא בסמכות את המכון וכי הבדיקה נערכה בגלל עתירות לבג"ץ שהגיש המכון נגד משרד הבריאות, וכי מאחורי בדיקת מר פז עומד ד"ר שכנר שהוא מנהל מכון מתחרה בירושלים שנפגע מהצלחת מכון קר בעיר. מר רזניק ציין במפורש בכתבה, כי משרד הבריאות הודה שהביקורת בוצעה ללא סמכות, ולמרות זאת טען משרד הבריאות, כי המניע היחידי לבדיקה היה שמירה על בריאות הציבור. הובאו דברים מתוך כתב ההגנה של משרד הבריאות ונכתב כתגובה של מינצר: "...גור מינצר, מנהל מכוני קר, מסר בתגובה כי דו"ח הביקורת של פז והבדיקה שבוצעה באשדוד לא נמסרו כלל לתגובת מכון קר כמתבקש מכללי המינהל התקין. מינצר הוסיף כי "כל הבדיקות במכון קר מתבצעות בהתאם לנהלים ולנוהגים המחמירים בישראל, ועל פי הנחיות משרד הבריאות". מהנהלת משרד הבריאות נמסר כי "המשרד נערך להקמת מערך בקרה במכונים לרפואה גרעינית". (9.4) טענת ההגנה מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע: במקרה דנן, הכתבה במהותה מעלה טענות שהן אמת ויש בהן עניין ציבורי וזאת מעבר לעובדה ולפיה חלק מהכתבה שבו נסקר ההליך המשפטי נהנה מהגנת "פרסום מותר" מכוח סעיף 13 לחוק. בכתבה תוארה תביעת הדיבה שהגישה התובעת נגד רשות השידור ונגד משרד הבריאות. עיקרי הדברים שכתובים בדו"ח של משרד הבריאות ושל הגב' קרן כתובים בכתבה. כתובים עיקרי טענות ההגנה של התובעים דנן. נכתב במפורש, כי משרד הבריאות מודה שהביקורת בוצעה ללא סמכות. כב' השופט כספי בהחלטה לגבי שאלת האחריות קיבל את טענת "אמת דיברתי" של מפרסמי כתבת "מבט". כותרת הכתבה: "בדיקות רדיואקטיביות ללא נוכחות רופא" התבררו כאמת, וכב' השופט כספי מתח ביקורת בעניין זה וציין באשר לכתבה של רשות השידור בעמ' 27 שורות 19 - 24 ובעמוד 28 שורה 1 להחלטה): "... בדבר כך שהמשרד בודק חשדות באשר לאי נוכחותו של רופא בעת ביצוע ההזרקות, מדובר בידיעה אמיתית, שכמובן יש בה עניין לציבור, כפי הגנת סעיף 14 לחוק לשון הרע. במובן מסוים ממעיטה הידיעה מחומרת המצב כלפי התובעת שכן היא מדברת על בדיקת חשדות על ידי המשרד באשר לאי נוכחות רופא בעת ביצוע הזרקות, כאשר ברור ומבורר שבפועל וכעובדה, חשדות אלו, בין שנבדקו בהמשך לידיעה ובין אם לאו (והשלילה היא הנכונה), התבררו כנכונים, עובדתית, כפי שנקבע על ידי לעיל...". ב"כ התובעים בסיכומיה טענה, כי בכתבה יש חזרה "על דברי הדיבה השקריים שפורסמו במהדורת מבט כאילו: "בדו"ח הביקורת של פז יש טענות נוספות על תפקוד מכון קר בירושלים, ביניהן על הזרקת חומרים בצורה לא מבוקרת ובכמויות גדולות מהמותר" (סעיף 108 לסיכומים) וציינה בסעיף 110 לסיכומים, כי בינתיים ניתן פסק דין על ידי כב' השופט כספי והתביעה התקבלה. אלא - שאין חולק על כך כי התביעה נגד רשות השידור - נדחתה. בכתבה צוין, כי במכון מוזרקים חומרים "בצורה לא מבוקרת ובכמויות גדולות מהמותר". מר רזניק טען, כי הסיק זאת מתוך העובדה שצוינה בדו"ח ולפיה אין רופא שמפקח על הזרקת החומרים (עמ' 164 שורות 17 - 25 לפרוטוקול). יצוין, כי עניין ההזרקה במינון לא מתאים, הופיע במכתב של עו"ד יורה קרנות (אשר צורף לתצהירו של מינצר בתביעה בפני כב' השופט כספי). כב' השופט כספי ציין: "לא בכדי מציינת על כן, אם כי בדיעבד, עו"ד יורה קרנות... כי המשרד אכן חשד בכך שמוזרקות כמויות חומר במינון בלתי נכון בעת הבדיקות במכון (להלן: "מכתב קרנות"). אכן יש הבדל בינן (כך במקור - א.כ.) הנוסח של מכתב קרנות, לפיו החשד הוא להזרקת כמויות גדולות יותר מהדרוש, ובין האמור בידיעה לפיו החשד הוא בהזרקת כמויות קטנות יותר מהדרוש אלא שאין זה אלא פרט לוואי שאין לו משמעות ממשית". (עמ' 29 שורות 1- 6 להחלטתו של כב' השופט כספי). מר רזניק טען, כי הוא בדק נושא זה עם "אנשים שקשורים לזה" (עמ' 165 שורות 20 - 22 לפרוטוקול) ולא עם מחברי הדו"ח, וזאת מעבר לכתוב בדו"ח. צודקת ב"כ הנתבע בסיכומיה (סעיפים 61 - 67) ולפיה, מר רזניק לא יכל להסיק מכתב ההגנה בתביעה שהוגשה נגד משרד הבריאות, כי פז הכחיש כי במכוני התובעת מוזרקים חומרים בכמויות גדולות מהמותר, וגם ב"כ התובעים בסיכומיה אישרה, כי מסקנתו של מר רזניק מקריאת הדו"ח יכולה להיות אפשרית (סעיף 113 לסיכומים). עיון בכתבה ובתגובה מעלה, כי הכתבה משקפת את טענות התביעה וההגנה ותגובתו של מר מינצר משקפת את תגובתו שנמסרה לנתבעים בצורה הגונה. כתב בעיתון אינו השופט בתביעה נשוא הכתבה ואינו צריך לערוך חקירות נגדיות לכל המעורבים כאשר הוא מדווח על הליך משפטי, ולהכריע במחלוקת שבין הצדדים המעורבים בהלך המשפטי, די בכך שהוא מסקר בצורה הוגנת את טיעוני שני הצדדים, וכך נעשה במקרה דנן. יודגש, כי הגשת תביעה בשנת 2004 בגין כתבה שפורסמה בשנת 1999 בשיהוי כה רב, מחזקת את טענת הנתבעים ולפיה התובעים עצמם, בזמן אמת, לא חשבו כלל, כי יש מקום לתבוע בגין כתבה זו, למרות שמר מינצר אינו בוחל בנקיטת הליכים משפטיים ואישר בעדותו בפני כב' השופט כספי, כי הוא "יבוא בחשבון" עם כל עובד ציבור העומד בדרכו (ראה עמ' 31 להחלטה של כב' השופט כספי ולביקורת כלפי עובדי משרד הבריאות אשר נכנעו להפחדות ולאיומים של מר מינצר בעמ' 32 להחלטה). מר מינצר אישר בפני כי הוא אף הקליט את מר רזניק "בהזדמנות אחת או שתיים" (עמ' 25 שורה 17 לפרוטוקול), הקליט את עובד הציבור מר לויטה, (עמ' 31 לפרוטוקול). הקליט את הגב' נוימן, ואף טען בפני כי בכוונתו להגיש תביעת דיבה נגד עורכות דו"ח הביקורת נגד המכון. על פי עדותו, הגיש "שורה ארוכה של בגצ"ים (עמ' 24 לפרוטוקול) נגד משרד הבריאות, כך שאין מדובר באדם אשר חוסך ממרצו וכספו ו"מוותר" למאן דהוא בשל חוסר רצון להיגרר להליך משפטי. הוא זה שיוזם הליכים משפטיים ומתריע (שלא לומר - מאיים) כי ינקוט בהליכים משפטיים כלפי כל מי שנדמה לו, כמצר את צעדיו. דווקא לאחר פרסום כתבה שכזו, הוא לא מוצא כלל לנכון למחות בזמן אמת ואף להגיש תביעה, אלא רק כחמש שנים לאחר מכן. גם אם פרט לואי זה או אחר התבררו בסופו של יום, כלא נכונים, הרי הכתבה בעיקרה משקפת את טענות מכון קר, טענות משרד הבריאות, ואת תמצית דו"ח הביקורת שיצא על ידי משרד הבריאות כלפי מכון קר. יש עניין ציבורי רב בפרסום כתבה מעין זו, ובאשר ל"עניין ציבורי" בפרסום, יפים הדברים שנכתבו בע"א (ירושלים) 1003/96, מיכאל בן חורין נ' לוי ואח' תק-מח 98 (1) 1667: "פרסום שיש בו עניין ציבורי, הוא פרסום המביא עימו תועלת לציבור, בין אם במובן שהוא תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, בין אם יש בו כדי לשפר אורחות חיים ובין אם יש בו כדי לדווח על הליכים משפטיים פומביים שיש בהם כדי לעניין את הציבור. כל אלה באים להבדיל מפרסום שיש בו אך כדי לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים (ע"א 213/96 חברת חשמל נ' הארץ, פ"ד כג' (2) 87, 91)". וכן יפה לעניין זה ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח', שם צוין בסעיף 22, כי קיומו של עניין ציבורי היא שאלה ערכית, הבוחנת, האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע. בענייננו, התקיימו כל התנאים להחלת טענת ההגנה מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע וכבר מטעם זה דין התביעה להידחות בנוגע לכתבה הראשונה. (9.5) באשר להגנת תום הלב עפ"י סעיף 15 לחוק: על פי סעיף 16 (א) לחוק, קיימת חזקת תום לב כאשר הנתבע עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 והפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. במקרה דנן קיימת חובה מוסרית או חברתית כמשמעותה בסעיף 15 (2) לפרסום מעין זה. אין חריגה מתחום הסביר בנסיבות העניין, ולפיכך קיימת הגנת תום הלב. אדגיש, כי הגשת תביעת דיבה בשנת 2004 לגבי פרסום שהיה בשנת 1999, מחזקת את טענת הנתבעים ולפיה גם התובעים עצמם לא מצאו בכתבה ככתבה מפרה על פי חוק איסור לשון הרע. ורק כאשר פורסמו הכתבות הנוספות הם "נזכרו" שהכתבה משנת 1999 היא כתבה אשר מפרסמת לשון הרע כלפיהם ואינה נהנית מהגנת החוק. 10. באשר לכתבה השניה: (10.1) הכתבה פורסמה ביום 9/10/02 והכותרת שלה היא: "המבקר בודק פיקוח לקוי על המרפאות הפרטיות". כותרת נוספת היא: "טיפולי לייזר ללא השגחה מספקת נמצאו במכון פרטי". מופיעה תמונה של "קר הסרת משקפיים בלייזר" ומתחת לתמונה נכתב: "מכון קר בתל אביב, אתמול. משרד הבריאות ערך שתי ביקורות". (10.2) בכתבה נכתב, כי שתי בדיקות שערך באותה שנה משרד הבריאות במכון קר לשירותי הדמייה ורפואה גרעינית בתל אביב, העלו ביקורת על תפקוד המכון. בין השאר התגלה, כי טיפולי לייזר רפואיים וקוסמטיים נעשים על ידי מטפלים לא מקצועיים וחסרי רקע רפואי וללא השגחה רפואית ונמצא שפג תוקפן של חלק מתרופות ההחייאה ושאין התייחסות מספקת למחלותיהם של מטופלים. נכתב, כי למכון קר יש סניפים גם בירושלים, באשדוד ובבית חולים לניאדו בנתניה. (10.3) תגובתו של מר מינצר הובאה כדלקמן: "מנהל המכון, גור מינצר, אומר כי ממצאי משרד הבריאות "כוזבים" . לדבריו, המכון "עומד באופן תדיר בכל הביקורות של הגורמים המפקחים על הקרינה, מכשירי הלייזר להסרת שיער בטוחים ומופעלים בפיקוח רופא ועל ידי מטפלים שעברו הכשרה מתאימה, ומכשיר הלייזר להסרת משקפיים מופעל על ידי רופא בלבד". בעניין הפיקוח על החומרים הרדיואקטיוויים במכון, כתב מינצר בדצמבר 2001 לרופאים והטכנאים במחלקה לרפואה גרעינית: "איננו יכולים לעמוד בלחציהם של משרד הבריאות והרשויות כדי להבטיח עמידה בדרישות החוק". למכתבו הוא צירף פנייה של משרד העבודה והרווחה המפרטת את נוהלי העבודה עם חומרים רדיואקטיווים. הבדיקות במכון קר מצביעות על הצורך בביצוע בקרה ופיקוח שוטפים על פעילותם של המרפאות והמכונים הפרטיים בישראל, שבהם מטופלים ונבדקים אלפי אנשים. ואולם, לדברי בכיר במשרד הבריאות, "הפיקוח של המשרד על המרפאות הפרטיות הוא אפסי. מדובר לעתים בסכנה לבריאות הציבור". (10.4) בהמשך הכתבה נכתב, כי הנהלת משרד הבריאות התבקשה ב"ימים אלה" להשיב לממצאי בדיקת מבקר המדינה על המרפאות הפרטיות. המבקר בודק טענות על כך, שמשרד הבריאות מתעלם מחובתו החוקית והציבורית לפקח על פעילות המרפאות הפרטיות. נכתב גם באשר לביקורת פתע שנערכה במכון קר בחודש ינואר 2002, ועל כך שבחודש מרץ נערכה במקום ביקורת נוספת שתואמה מראש וכי נמצאו פגמים בעת הבדיקות וזאת כפי שנכתב בכתבה. הוזכר בכתבה גם עניין טענות מר פז באשר למכון קר בירושלים משנת 1996 וכי בגין אותה ביקורת הגיש מינצר תביעת לשון הרע נגד פז ומשרד הבריאות וכי הדיונים באותה תביעה טרם הסתיימו. (10.5) בהמשך הכתבה נכתב על תביעות נגד מרפאות פרטיות וזאת ללא קשר לתובעות (מרפאת אריאל בתל אביב, מרפאת מדיקליניק בתל אביב, מקרה נוסף של מרפאת אריאל) ובבוקסה נכתב על פיצויים שנפסקו בבית המשפט נגד מרפאת אריאל בתל אביב בגין טיפול כושל להסרת שיער. התמונה בעמוד 2 לכתבה, היא תמונה של מדיקליניק בתל אביב. (10.6) אני סבורה, כי גם במקרה דנן, יכולים הנתבעים ליהנות הן מטענת "אמת דיברתי" והן מהגנת "תום הלב.". הכתבה נסמכת על דו"ח מבקר המדינה (סעיף 7 לתצהירו של מר רזניק) וכן על דו"ח שנערך על ידי שפרה שפר והגב' גבלינגר ממשרד הבריאות לשכת הבריאות המחוזית תל אביב וזאת ביום 6/3/02. (נ/5). הדו"ח מופנה לפרופ' גליק נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות בירושלים. עורכות הדו"ח מציינות כי נושא הדו"ח הוא: "מכון קר בתל אביב" "סימוכין: תלונתו של מר חדד שמעון". התלונה העלתה 12 טענות, ולצורך בדיקת הטענות נערך ביקור פתע על ידן ביום 29/1/02 וכן ביקור שני שתואם מראש והתקיים ביום 5/3/02. בדו"ח נכתב מה היו מטרות ביקור הפתע ביום 29/1/02 ומה היו הממצאים וכן מה היו המטרות והממצאים בביקור המתואם מיום 5/3/02. בין הממצאים נכתב, כי אין במקום ספר נהלים. נהלים מחולקים לעובדים מידי פעם אך לא עוברים עם העובדים על הנהלים וכי מר גור מינצר "אינו מאמין בנהלים, אין החוק מחייב עבודה בהתאם לנהלים". לדבריו, "לא ראיתי בעולם מקום שיש בו נהלים ושעובדים בו בהתאם לנהלים". (מתוך סעיף 2 לממצאי הדו"ח - נ/5). כמו כן נטענו טענות נוספות ובין היתר נכתב: "פעילויות הלייזר (הורדת שיער, טיפול בוורידים, הורדת משקיים נעשות על ידי מטפלות. לא ברור איזה הכשרה מקבלות המטפלות לצורך הטיפולים. אין השגחה רפואית". (מתוך סעיף 6 לממצאי הדו"ח - נ/5), נכתבו גם הערות נוספות וסיכום. (10.7) ד"ר שפר זומנה להעיד מטעם הנתבעים. מר מינצר בחקירתו הנגדית אישר, כי הוא לא יודע על מניע או אינטרס שיש לד"ר שפר לפגוע בו. למר מינצר היו טענות רבות כלפי עצם הסמכות של ד"ר שפר לבצע ביקורת במשרדו והוא אף כינה במכתב תגובה ששלח למר רזניק את ד"ר שפר ואת הגב' בבלינגר כ"מרגלות" אך אין חולק על העובדה, שד"ר שפר היתה פיזית במכון. עדותה הותירה רושם אמין ביותר. היא נדרשה לבצע ביקורת בעקבות תלונה שהתקבלה במשרד הבריאות והלכה לבצע את הביקורת וכתבה את הממצאים שמצאה. מטבע הדברים, ומאחר שד"ר שפר העידה בחודש פברואר 2007 לגבי ביקורת שביצעה במכון בחודשים ינואר ומרץ 2002, ומאז היא המשיכה לטפל בתלונות נוספות ובמקרים נוספים במסגרת עבודתה, היא לא זכרה בדיוק, מה נאמר בכל שיחה ואיך בדיוק נראו הדברים, אלא היא הסתמכה על הדו"ח שערכה. (10.8) מכל מקום, התביעה שבפני, אינה תביעה נגד משרד הבריאות אלא תביעה נגד העיתון שפרסם פרסום בדבר אותו דו"ח של ד"ר שפר והגב' בבלינגר. (10.9) אין ברצוני להכריע באשר לטענה בדבר ביצוע טיפול הורדת משקפיים שלא ע"י רופאים, על פי הגנת "אמת דיברתי". נטל ההוכחה הוא על הנתבעים, והם אלו שצריכים להוכיח כי מה שכתבה ד"ר שפר בדו"ח, הוא נכון, כולל העובדה המשתמעת מהדו"ח ולפיה ניתוחי לייזר להסרת משקפיים לא מבוצעים על ידי רופאים. למרות שד"ר שפר הותירה רושם אמין ביותר, כאמור, ולא מצאתי כל מניע שיכול להוביל למסקנה שהיה לה רצון לכתוב כזבים על מכון קר, בכל זאת נותר הספק, בעניין ביצוע ניתוחי לייזר להסרת משקפיים שלא ע"י רופא וד"ר שפר אישרה בעדותה כי יכול להיות, שלא היתה ביחידה להסרת משקפיים בלייזר (עמ' 110 שורה 23 לפרוטוקול). (10.10) לפיכך - בנושא זה, שלא לגבי יתר הנושאים, יש להסתפק בהגנת "תום הלב" כלפי הנתבעים. בפניהם היה דו"ח שיצא על ידי גורם במשרד הבריאות והוא מופנה לפרופ' גליק נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות. בדו"ח כתובים ממצאים חמורים כנגד המכון, ויש עניין ציבורי וחובה של עיתונאי לפרסם עניין כזה. הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הקיימות. נכתבה תגובתו של מינצר ולפיה מדובר בביקורת עוינת שבמסגרתה ניסו לברר תלונות סרק. וכי מדובר בביקורת שתוזמנה על ידי מנהלי משרד הבריאות כחלק ממאבק ארוך שנים אשר מנוהל נגדו. עוד נכתב מפיו של מינצר, כי יש למכון נוהלים שונים ומשונים וכי קשה מאוד לגבש נוהלים המכסים כל אירוע כל הזמן. עוד נכתב, כי לטענתו ממצאי הביקורת הם "הודעות מפי מרגלות". בטרם פורסמה הכתבה, התבקש מר מינצר להגיש את תגובתו. הוא אמנם נדרש להגיב בפרק זמן קצר ביותר. מתגובתו (נספח 2 מתצהירו של רזניק) עולה, כי הוא השיב לשאלות שנשאל לגופו של עניין. לו הייתי מתרשמת שבשל קוצר הזמן לא יכל מינצר להגיב לגופו של עניין, יתכן שהייתי מגיעה למסקנה ולפיה, לא עמד מר רזניק בכללים שנקבעו לקבלת תגובה לכתבה שהוא מפרסם, אך במקרה דנן כאשר מסתכלים במכתבו של מר מינצר אשר נושא שלושה עמודים, ניתן לראות, כי הוא מגיב לגופו של עניין, לגבי כל מה שנדרש ממנו, וממילא הכתבה עצמה לא מתמצתת את מלוא הדו"ח או מלוא הסכסוך שבין קר ומשרד הבריאות שנדון בפני כב' השופט כספי אלא עניינים אלו כתובים בקצרה וגם אין לצפות שתגובתו של מר מינצר הכוללת שלושה עמודים באותיות קטנות, תכנס כולה לכתבה. שוכנעתי, כי הכתבה מתמצתת את תגובתו של מר מינצר ואין בפרסום הדברים כפי שפורסמו על מנת לשלול את חזקת תום הלב של מר רזניק. יצוין, כי אין ספק שמר רזניק ידע שלמר מינצר יש טענות נגד גורמים במשרד הבריאות וביניהם מר פז. אך במקרה דנן, הוא מסתמך על דו"ח שיצא ממשרד הבריאות וחתום על ידי גברות שהוא לא שמע ממר מינצר, כי יש להן מניע אישי כלפיו. זאת ועוד, הוא מביא בכתבה את תמצית הדו"ח כפי שהוא ואת תגובתו של מינצר לאותו דו"ח. (10.11) עיתונאי (כפי שנכתב לעיל)אינו שופט. אין לצפות ממנו לפני פרסום כל כתבה וכתבה בעניין הליך המנוהל בבימ"ש או בעניין דו"ח שיצא מגוף שלטוני כלשהו, לערוך תחקיר מקיף אשר שקול לניהול תיק בבית משפט. יש לצפות ממנו לערוך בדיקות סבירות באשר לאמיתות המידע שהוא מוסר. כך למשל עליו לוודא כי הדו"ח אכן יצא ממשרד הבריאות, לקבל את תגובת הצד שכנגד והוא לא צריך להכריע גרסת מי היא הגרסה הנכונה. זהו אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה להביא לידיעת הציבור ממצאים המגלים ליקויים בפעילות של מכון רפואי פרטי. ואם נציגות משרד הבריאות ציינו בדו"ח, כי קיימת בעיה גם בנושא טיפולי לייזר בעיניים, אין סיבה שהעיתונאי יערוך תחקיר עצמאי ויבדוק, אם מדובר בטעות של נציג משרד הבריאות. (10.12) לציבור אין עניין דווקא בסמכות החוקית שיש לגורם זה או אחר לבצע את הבדיקה אלא קיים עניין ציבורי לדעת על כך, שבפועל נמצאו ממצאים המעידים על ליקויים. אם במכון רפואי מזריקים חומר רדיואקטיבי שלא במינון מתאים ו/או מבצעים פעולות מסוימות ללא רופא, למרות שהיה מצופה, כי יבוצעו בפיקוח רופא, יש בכך עניין ציבורי מובהק, גם אם הבדיקה במכון נעשתה שלא בסמכות עפ"י החוק. דוגמא לכך ניתן לראות למשל בתוכניות תחקיר טלוויזיוניות למיניהן, שם מגלים לעיתים ממצאים כאלו באמצעות צילום במצלמות נסתרות ע"י תחקירנים שאינם מזהים עצמם ככאלה, מטבע הדברים. האם אין עניין ציבורי, באותם ממצאים ו/או אין אמת באותם ממצאים, רק כיוון שהתחקירנים לא פעלו בסמכות או מכח הוראת דין כלשהו? (ברור, כי כוונתי למקרים שבהם אותם תחקירנים לא עברו על הוראות הדין). (10.13) מבחינת הציבור גם אם "מרגלות" עורכות בדיקה במכון רפואי ומוצאות ליקויים, מן הראוי להביא זאת לידיעת הכלל, גם אם הבדיקה לא נערכה מכוח סעיף ספציפי בחוק / בתקנות / בנוהלי המשרד הציבורי. (10.14) בנסיבות אלו, אני סבורה, כי קיימת הגנת תום הלב גם באשר לכתבה זו. (10.15) הכתבה מתייחסת במפורש למקרים נוספים במכונים אחרים ולא רק למכון התובעת, ולא נכתב כי מקרה המוות שמוזכר בכתבה מיוחס למכון קר. (לעניין זה מקובלים עלי דברי ב"כ הנתבעים בסעיפים 122 - 135 לסיכומיה ולא מצאתי לנכון להרחיב יתר על המידה בעניין זה בגוף פסק הדין). 11. באשר לכתבה השלישית (11.1) הכתבה פורסמה ביום 1/5/03 כותרתה "ניתוחים פרטיים מסוכנים". עוסקת בפיקוח רופף וכושל, לטענת הכתב, של משרד הבריאות על המרפאות הכירורגיות הפרטיות. "כך נחשפים הלקוחות לפרסומים מטעים, רופאים לא מוסמכים ולא מיומנים ושימוש במכשירים לא מוכרים ובחומרים מסוכנים". (11.2) כתבה זו מסתמכת על דו"ח מבקר המדינה על משרד הבריאות ובסוף הכתבה הפנה מר רזניק לכתבה מחודש אוקטובר 2002 שבמסגרתה הוצגו ממצאי בדיקות משרד הבריאות במכון קר בתל אביב והוא כתב, כי בבדיקות נמצא כי טיפולי לייזר במכון נעשו בידי מטפלים לא מקצועיים וללא השגחה רפואית וכי נמצא שפג תוקפן של חלק מתרופות ההחייאה וכי לא היתה התייחסות מספקת למחלות של המטופלים. נכתב כי במכון קר מבצעים בדיקות באמצעות חומרים רדיואקטיביים ולגבי הפיקוח על חומרים אלה כתב בדצמבר 2001 מר מינצר לעובדיו: "איננו יכולים לעמוד בלחציהם של משרד הבריאות והרשויות כדי להבטיח עמידה בדרישות החוק". ונכתב, כי מינצר מסר אז לעיתון ה"ארץ" כי הוא דוחה את ממצאי כל הביקורת וכי הממצאים הם כוזבים והם בבחינת "הודעה מפי מרגלות" ולדבריו: "המכון עומד באופן תדיר בכל הביקורות של הגורמים המפקחים על הקרינה, מכשירי הלייזר להסרת שיער בטוחים ומופעלים בפיקוח רופא על ידי מטפלים שעברו הכשרה מתאימה, ומכשיר הלייזר להסרת משקפיים מופעל על ידי רופא בלבד". הכתבה דנן לא מחדשת דבר ויש בה חזרה על דברים שנכתבו בכתבה מחודש אוקטובר 2002. לפיכך, לא ביקש מר רזניק תגובה נוספת ממר מינצר, הרי מדובר כבר בדברים שנכתבו ושמר מינצר נדרש כבר להגיב עליהם והוא הגיב בפועל. מהות תגובתו של מר מינצר נכתבה גם בכתבה דנן. ובניתוח העובדתי לגבי הכתבה מחודש אוקטובר 2002 כבר התייחסתי לתוכנם של הדברים ולהגנות השונות מהגנות החוק גם באשר לכתבה זו. לפיכך, ניתן ליהנות מהגנת תום הלב גם במקרה הזה. 12. באשר לכתבה הרביעית: (12.1) כתבה זו פורסמה ביום 12/5/03 ונושאת כותרת: "משרד הבריאות מועל בתפקידו". הכתבה דנה בממצאים שנחשפו בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2002 על משרד הבריאות שפורסם כשבוע לפני פרסום הכתבה. מר רזניק ביקר את הנהלת משרד הבריאות על כך, שהיא פועלת תוך כשל מתמשך בכך, שהיא לא מממשת את חובותיה החוקיות והציבוריות לפקח על מרפאות בריאות פרטיות. בתור דוגמה ל"פעילותה הרופסת של הנהלת המשרד, שאינה כלולה בדו"ח המבקר" צוין ניסיון של מחוז אשקלון במשרד הבריאות לבצע ביקורת במכון קר באשדוד וכי נציגי המשרד ביקשו לערוך ביקורת בעקבות תלונה שהתקבלה, אך הם לא הצליחו לבצע את הביקורת לאחר שסולקו על ידי הנהלת המכון. צוין גם כי לראשי משרד הבריאות לא הפריעה כנראה העובדה כי באותו סניף ובסניפים אחרים של מכון קר בתל אביב ובירושלים כבר מצאו מפקחי המשרד כמה ליקויים כמו טיפולי לייזר שנעשו בידי אנשים לא מקצועיים וללא השגחה רפואית מספקת או תרופות החייאה שפג תוקפן. (12.2) מקובלת עלי לחלוטין טענת הנתבעים ולפיה מדובר ברשימה שהיא הבעת דעה על התנהלות משרד הבריאות נוכח דו"ח מבקר המדינה והכתב מצא לנכון לתת את עריכת הביקורות במכון קר באשדוד כדוגמא להתנהלות משרד הבריאות. טענתו הסתמכה על מכתב של ד"ר גדלביץ רופא נפת אשקלון במשרד הבריאות לד"ר שרף הרופא המחוזי מיום 16/4/02. (נספח 11 לתצהירו של מר רזניק), וכן מכתבו של ד"ר שרף מיום 25/4/02 (נספח 12 לתצהירו של מר רזניק). (12.3) ד"ר שרף זומן לעדות מטעם הנתבעים. העיד כי הוא עצמו ביקר במכון קר באשדוד פעם אחת לצורך עריכת ביקורת בעקבות שמועות / תלונות בעל פה בנוגע למכון. כאשר הוא ביקר במכון לא היה שם מר מינצר אלא טכנאית, שבתמימותה אישרה, כי טיפולים שצריכים להיות מבוצעים בנוכחות רופא, נעשים שלא בנוכחות רופא, והטכנאית עצמה מזריקה חומר ולא רופא. ד"ר שרף אישר, כי נעשתה ביקורת לאחר מכן, שלא בנוכחותו, והיה במקום מר מינצר והמבקרים סולקו, וכיוון שלא קיבל גיבוי ממשרד הבריאות, הוא לא המשיך בבדיקה. (12.4) בכל הקשור להבעת דעה על התנהלות משרד הבריאות לא היה צורך כלל בקבלת תגובה וגם לגבי נושאים שאוזכרו כבר בכתבות הקודמות, לא היה צורך בקבלת תגובה, כיוון שמר מינצר הגיב לאותם נושאים בעבר. גם אם היה צורך לקבל תגובתו של מר מינצר לגבי הביקורת במכון באשדוד, דבר אשר לא נעשה, הרי משהעיד ד"ר שרף על נסיבות ביקורו במכון קר באשדוד ועל הממצאים שמצא במו עיניו, לא מצאתי כי נכתב דבר מה לא נכון בנוגע לביקורת במכון באשדוד, והנושא הוא - סירוב המכון לאפשר ביקורת ראויה ואוזלת ידו של משרד הבריאות בעניין. (12.5) חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכות היסוד לשם טוב מחד ומאידך - זכות היסוד לחופש הביטוי. וכפי שצוין על ידי כב' השופט ריבלין ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר תק-על 2006 (4) 1410: "הזכות החוקתית לחופש ביטוי היא רחבה בהיקפה. על כן, גם ביטוי שיש בו לשון הרע חוסה, בשיטתנו, תחת כנפי זכות היסוד לחופש הביטוי". (סעיף 11 לפסק הדין). בפסה"ד בעניין בן גביר נ' דנקנר הרחיבו השופטים בזכותו של אדם לשם טוב, ובחשיבתו של חופש הביטוי. כב' השופט ריבלין ציין, כי על פי סעיף 15 לחוק הקובע הגנה לפרסומים דיבתיים, שהם בבחינת "הבעה דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי...". המחוקק סבר, כי פרסום דעה על אדם הנושא בתפקיד ציבורי ועל ענין ציבורי הוא בעל חשיבות כה רבה, עד כי אין הכרח שהפרסום יהיה דבר אמת ובלבד שייעשה בתום לב (סעיף 21 לפסה"ד). (12.6) באשר להבעת דעה בתום לב נקבע כי יש הגנה כאשר סוג הפרסום הוא הבעת דעה וכן הבעת הדעה היא בקשר לעניין ציבורי ומדובר בפרסום בתום לב. במקרה דנן, מדובר בכתבה שהיא הבעת דעה של מר רזניק בנוגע להתנהלות משרד הבריאות. הבעת הדעה היא בקשר לעניין ציבורי, והפרסום הוא בתום לב. גם הכתוב בכתבה לגבי הביקורת באשדוד אומת ע"י ד"ר שרף, ועדותו בעניין זה לא נסתרה. על כן, קיימת הגנה לנתבעים גם לגבי הכתבה הרביעית. (12.7) לא מצאתי לנכון להיכנס לפרטי הטענות שנטענו לגבי הגנת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, שכן כל כתבה מכילה גם קטע שאינו נכנס לגדר סעיף 13, כך שסעיף 13 בלבד לא יכל להעניק הגנה לכתבות או מי מהן במלואן ומשקבעתי לעיל, כי קיימות הגנות על פי סעיפים 14 ו/או 15 לחוק, יהיה זה מעבר לנדרש להכבד ולהידרש גם לעניין זה. 13. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות. ב) התובעים ישאו בהוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ + מע"מ. ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים. ניתנה היום, א' בחשון, תשס"ט (30 באוקטובר 2008), בהעדר הצדדים. אביגיל כהן, שופטת עיתונות