השופטת ש' וסרקוג, ס' נשיאה: 1. הערעור הוא על פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ש' לבנוני) ביום 8/3/07, במסגרתו חייב את המערערת (להלן: המדינה) לשלם למשיב סכום של 439,352 ₪ נכון ליום 11/7/06 וכן הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ נכון ליום 12/8/04. בית המשפט נמנע מלהטיל על המערערת לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין, מאחר שהייצוג שניתן לו בבית המשפט השלום היה מטעם הסיוע המשפטי. החיוב הכספי הוטל על המדינה בגין כליאת שווא של המשיב לתקופה של 30 ימים. הרקע והנסיבות הצריכות לעניין: 2. העובדות פורטו בפסק הדין של בית משפט קמא, וכן בעיקרי טיעון מפורטים שהוגשו מטעם המשיב, ואין לנו אלא להביא את עיקרי הדברים: 2.1 התובע, יליד 1958 הורשע ביום 9/6/94 בת"פ 1845/93, ונגזר עליו תשלום קנס 1,000 ₪ או 30 ימים מאסר תמורתם. אישום זה מתייחס למעשה שעשה המשיב במסגרת עבודתו כנהג גרר, כאשר גרר משאית אחרת ללא שלט "נגרר". בנוסף ביום 31/10/95 הורשע המשיב בת"פ 5207/94 בגין התנגדות למעצר. המשיב נקנס בסכום של 1,500 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתם. לטענת המשיב, מקורו של אישום זה, בסכסוך שכר שהיה בין המשיב למעבידו, ובתלונת האחרון כי המשיב לקח ממעבידו מכשיר ביפר. האישום בגין הגניבה בוטל. התלונה בשל התנגדות למעצר לצורכי חקירה הייתה להרשעה. 2.2 המשיב לא שילם את הקנסות הנ"ל, וביום 24/3/96 החל לרצות את עונשי המאסר לתקופה מצטברת של 60 ימים. ביום 14/5/96 שוחרר המשיב ממאסר. 2.3 ביום 3/12/97 נאסר המשיב פעם נוספת (להלן: פקודת המאסר הנוספת). לטענתו לא ידע מהי סיבת המאסר, אך לא התנגד למעצר בשל "ניסיון העבר". בתקופת המאסר היה המשיב יממה בתחנת זבולון, לאחר מכן הועבר לכלא ג'למה, וכעבור מספר ימים לבית סוהר ניצן. בסך הכול היה אסור מיום 3/12/97 ועד ליום 1/1/98. ההליכים בבית משפט קמא וחוות הדעת הרפואיות: 3. המשיב טען לכליאת השווא והגיש בגינה תביעה לפיצוי כנגד המדינה. התביעה הוגשה ביום 6/11/2001. בכתב ההגנה שהוגש ביום 23/6/02 טענה תחילה המדינה, כי מדובר בפקודת מאסר שהוצאה כדין, וכי זו הוצאה בגין "עבירה אחרת". כול זאת למרות שכבר ביום 1/2/2001 נשלח מכתב מטעם המדינה-שירות בתי הסוהר, בו מודה למעשה האחרונה, כי פקודת המאסר הנוספת הוצאה שלא כדין, בהיותה פקודת מאסר בגין ת"פ 1845/93 בפעם השנייה. 4. במסגרת התביעה, טען המשיב לנזקים שנגרמו לו. ביום 7/4/03 הוגשה מטעמו חוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטרי (ד"ר הידש גיורא). המומחה קבע כי עקב המאסר השני ניזוק המשיב נזק נפשי אשר הביא להתפתחות מחלה בתחום זה, ונכותו הועמדה על 70%. המדינה הגישה חוות דעת מטעמה (פרופ' טיאנו - חוו"ד מיום 21/2/04), לפיה לא נותרה למשיב כול נכות נפשית, וממילא גם לא עקב המאסר השני. לאור חוות הדעת הסותרות מונה ד"ר טל עמיקם, כמומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעם בית המשפט. חוות דעתו הוגשה ביום 12/8/04 (במ/1). באותה חוות דעת בחן המומחה את השאלות הבאות: מה טיב ההפרעה הנפשית ממנה סובל המשיב, אם ההפרעה נובעת ממאסרו השני, ואם נמצאה אצל המשיב נכות רפואית בתחום הנפשי. המומחה קבע, כי המשיב סובל מתגובת הסתגלות כרונית. לאחר מאסרו השני, סבל ככל הנראה מאפיזודה פסיכוטית פראנואידית, אשר חלפה ללא טיפול מסודר. לכן מצא המומחה, כי עיקר בעיותיו של המשיב הן בתחום הכלכלי והסוציאלי, וככול שסבל מאפיזודה פסיכוטית פרנואידית, לאחר המאסר השני, הרי שזו חלפה. כמו כן קבע המומחה שאין קשר בין הפסקת עבודתו לאחר המאסר השני למאסר השני עצמו. לכן לא נמצא כי מדובר בתהליך פסיכוטי או מחלה ממושכת; תקופת המאסר השני לא תרמה מהותית להחמרת מצבו הנפשי, וככל שקיימת נכות נפשית המתבטאת בהפרעות תפקודיות במישורים שונים וגם סבל נפשי, אין אלה קשורים למאסר השני. בהתאמה, לא נקבעה למשיב נכות נפשית. בתשובות לשאלות הבהרה שנשלחו למומחה, ציין כי מדובר בנכות נפשית העומדת על 20% נכות לפי תקנות המל"ל, ואולם נכות בשיעור זה הייתה למשיב קודם למאסר השני ונותרה גם לאחריו. המומחה אף נחקר בבית המשפט. 5. על-פי הסדר דיוני בין הצדדים היה על בית המשפט להכריע במחלוקת, אם אכן מדובר בכליאת שווא על סמך המסמכים שהוצגו. טענות בעלי הדין בערכאה הדיונית: 6. מעבר לטענה בדבר כליאת שווא, טען המשיב, כי הנכות בתחום הפסיכיאטרי היא עקב המאסר השני. לתמיכה בטענתו ציין כי ממאי 2001 הוכר כנכה בנכות כללית. לאחר מאסרו השני לא חזר לעבוד, וכול זאת על רקע מצבו הנפשי הקשה עקב המאסר השני. סכום הפיצוי הועמד על סכום של 570,852 ₪ הכולל: פיצויים בגין כליאת שווא, לפי 15,000 ₪ ליום, סך של 435,000 הפסדי השתכרות לתקופת הכליאה 4,352 הפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות 131,500 7. המדינה טענה, כי עומדת לה ההגנה הקבועה בדין כנגד כליאת השווא, לפי סעיף 27(1) לפקודת הנזיקין, הוראה הקובעת "הגנה מיוחדת" אשר יכול ותקום למדינה כאשר צו המאסר ניתן על ידי בית המשפט כרשות מוסמכת, ולכן דין תביעתו להידחות. משהוצאה פקודת מאסר, וזו הוצאה באמצעות הגשתה לבית המשפט, הרי שעומדת לה ההגנה האמורה, ואין להטיל את החבות למעשה על שירות בתי הסוהר. לא הייתה כול התייחסות בסיכומי המדינה לשיעור הנזק הנתבע על ידי המשיב. פסק הדין של בית משפט קמא: 8. בהסתמך על אישור שב"ס מיום 1/2/01, ותוך דחיית הטענה בדבר ההגנה העומדת למדינה לפי סעיף 27(1) לפקודת הנזיקין, בין היתר בהיותה בגדר שינוי חזית, קבע בית משפט קמא כי קמה למדינה חבות בגין כליאת השווא. בית משפט קמא, העיר על אופן התנהלות ההליך מטעמה של המדינה ועל עצם העלאת הטענה בדבר קיומה של פקודת מאסר שנייה בגין עבירה אחרת, תוך התעלמות מן האישור שניתן על ידי השב"ס, ומבלי להציג מלכתחילה את פקודת המאסר עם הרשעה בגין עבירה אחרת. בית המשפט העיר כי בנסיבות אלה ראוי היה לפחות בהיבט הציבורי, כי המדינה תיטול אחריות ותפצה את המשיב. נבהיר כבר בשלב זה, שאין לנו אלא לאמץ הערות אלה. 9. בנוגע לחישוב שיעור הנזק הדגיש בית משפט קמא, כי התובע טען בהרחבה לנזקים שנגרמו לו, ואילו הנתבעת, כהגדרת בית משפט קמא "מילאה פיה מים". לגוף התביעה אישר בית המשפט את הפיצוי שנתבע על ידי המשיב בנוגע להפסד ההשתכרות לתקופת הכליאה, וכן פיצוי בגין הכליאה, תוך דחיית הטענה בדבר אובדן כושר השתכרות בעתיד, לאור חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט. לפיכך, וכמפורט לעיל, חייב את המדינה לשלם למשיב סכום של 439,352 ₪ נכון ליום 11/7/06 וכן הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ נכון ליום 12/8/04. טענות בעלי הדין בערעור: 10. המדינה מיקדה את הערעור בגובה הפיצוי בלבד, ככול שהוא נוגע לראש הנזק של כליאת שווא. לעמדת המערערת, הפיצוי שנפסק אין בו כדי לשקף הנזק שנגרם למשיב עקב המאסר השני. דיון ומסקנות: 11. אכן אין אלא לחזור ולאשר את הערותיו של בית משפט קמא, בנוגע לאופן ניהול הגנתה של המדינה. ואולם ניהול כושל לכשעצמו, אינו מצדיק מתן פיצוי בשיעור שנקבע על ידי בית משפט קמא. 12. השאלה העומדת בפנינו היא, אם יש להתערב בשיעור הפיצוי שנפסק בגין כליאת השווא - פיצוי שחושב לפי 15,000 ₪ ליום (מיום 3/12/97 ועד ליום 1/1/98) ובסך הכול סכום של 435,000 ₪. לצורך כך יש לעמוד על השאלה מהו מנגנון הפיצוי שעל בית המשפט להחיל במקרים כגון אלה, כאשר נפגעת זכות יסוד של תובע - זכות חוקתית - וכאשר אותו מעשה אינו רק בגדר עוולה בנזיקין, אלא יכול שייחשב גם כ"עוולה חוקתית" (ראה דפנה ברק-ארז "עוולות חוקתיות בעידן חוקי היסוד" משפט וממשל ט' 103 (2005) (להלן: ברק-ארז/עוולות חוקתיות, וכן דפנה ברק-ארז, "פיצויים מנהליים ומכרזים ציבוריים", משפט וממשל ב 35 (1994)). 13. לשון אחר, מהם העקרונות המנחים וההסדרים הנורמטיביים שיש להחיל במקרה כגון זה, והאם די להסתפק במנגנון של"פיצוי תרופתי" ((compensating damages הלקוח מהמשפט הפרטי של דיני הנזיקין, כמנגנון ההולם והטבעי לפיצוי בגין נזק זה, בהיות המעשה עוולה בנזיקין, שבמסגרתם יש ביטוי לזכות ההגנה לחירות התנועה (בעוולה של כליאת שווא). מנגנון פיצוי כזה יעיל במידה רבה, בהיותו מבוסס על הסדר נורמטיבי ידוע, המשמר מסגרת פיצוי נזיקי קיים שאינו דורש חריגה מתחום דיני הנזיקין (ראה יפעת ביטון, ""כאבים באזור הכבוד", פיצוי בגין פגיעה בזכויות חוקתיות", משפט וממשל ט' 137 (2006) (להלן: ביטון/פיצוי בגין פגיעה בזכויות חוקתית. כן ראה ארז-ברק/עוולות חוקתיות, סעיפים ג ו-ז-ט). האם די במנגנון הפיצוי האמור, משמדובר בפגיעה בזכויות יסוד, במיוחד כאשר הנזק שנגרם מצוי בתחום של נזק לא ממוני. פגיעה בזכות יסוד - זכות חוקתית, יכול שתצדיק מתן פיצוי מוגבר, במיוחד כאשר הרשות, ללא הקפדה יתירה הנדרשת ממנה מוציאה שתי פקודות מאסר בגין אותו מעשה עבירה, תוך "ניצול" מעמדה. פיצוי מוגבר שכזה, יכול שיינתן בנוסף לפיצוי התרופתי, כשיש בו משום אמצעי נוסף לתת ביטוי לעוצמת הזכות שנפגעה ולאופן התנהלותה של הרשות המינהלית - הציבורית (ראה להשוואה ע"א (חי') 3724/06 קיבוץ רמות מנשה מזרחי. ניתן ביום 7/1/08). ואולי יש אף מקרים בהם יש מקום להטיל על הרשות הפוגעת פיצוי עונשי, אשר תוך ניצול כוחה כנגד הפרט, השתמשה לרעה בכוח שבידה. פיצויים מן הסוג האמור, יכולים לשמש גורם מרתיע ולהוות תמריץ כלכלי-עתידי להימנע מהתנהגות פוגעת-חוזרת, בדרך של התנהגות מקפידה, הגם שבפסיקת פיצוי עונשי כזה יש משום עירוב בין תחום הנזיקין לתחום העונשי (ראה המאמר ביטון/פיצוי בגין פגיעה בזכויות חוקתית, שם, סעיף ה1-3). 14. מנגד יכול שישקל פיצוי מוגבל דווקא בשל היות המזיק רשות ציבורית. אין להתעלם מן החשש כי הטלת פיצוי בשיעור גבוה, עלול לרפות את ידי התביעה ולהביאה לידי אי-מילוי חובתה. אין זה גם רצוי שבשל החשש מחיוב בפיצוי ובשיפוי, תימנע הרשות להוציא צווי מאסר כנגד מי שנמנע מלשלם את הקנסות שהוטלו עליו בפסק דין חלוט. בנושא זה, וככול שמדובר בהליך הנספח להליך פלילי ראוי עוד להפנות להסדר במסגרת חוק העונשין (סעיף 80(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977) המאפשר פיצוי בגין ניהול הליך פלילי, כאשר לא היה יסוד לאשמה וכאשר מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי (ראה ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 73, להלן: פס"ד דבש). במסגרת אותו הסדר ניתנה לשר המשפטים הסמכות לקבוע בתקנות, באישור וועדת חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום לשיפוי ולפיצוי (תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982). בהפעלת הסמכות האמורה, הגביל השר את סכום הפיצוי בעד יום מעצר או מאסר לחלק ה- 25 של השכר החודשי הממוצע במשק, ביום מתן ההחלטה לעניין הפיצוי (תקנה 8(א) לתקנות הנ"ל). הגם שההסדר האמור הוא נספח להליך הפלילי ואין הוא מחייב מבחינת ההליך של תביעה בנזיקין, הרי שעקרונות שהוזכרו בפס"ד דבש ניתן ליישמם גם בענייננו. מן הכלל אל הפרט: 15. נראה שבהיות המעשה הנטען עוולה בתחום דיני הנזיקין, ועל אף שמדובר בשלילת חירותו של אדם - פגיעה בזכות חוקתית - מאחר שעיקרו של הפיצוי שניתן ושבגינו הוגש הערעור הוא פיצוי בגין נזק לא ממוני, אין מניעה כי הבחינה תעשה בתחום המשפט הפרטי של דיני הנזיקין, תוך התאמת עקרונות המשפט הציבורי לעקרונות הפיצוי של דיני הנזיקין. נקודת המוצא היא, שכאשר מדובר בנזק לא ממוני אין מניעה כי הפתרון להערכת הנזק יימצא במישור של הדין הפרטי, גם כאשר מדובר בתחום הנושק לתחום המשפט הציבורי, מאחר שמבחני החבות כמו גם כללי הפיצוי אינם שונים עקרונית (ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 203-204 וכן ראה הפסיקה הנזכרת שם, סעיפים 18-19). 16. קביעת פיצוי לא ממוני הנתונה להערכה ולשיקול דעת בית המשפט היא מלאכה קשה, בשל עצם הקושי ליתן ביטוי כספי לנזק מן הסוג האמור, שעה שספק אם ניתן בכלל לתת ערך כספי אמיתי ונכון לפגיעה בזכות החירות. יחד עם זאת אחד מעקרונות היסוד בשיטת המשפט הוא עיקרון השבת מצב הדברים לקדמותו. כך שהמשפט יעשה כמיטב יכולתו להשיב את המצב לקדמותו בעין, ובהעדר יכולת יעשה המשפט להשבת המצב, קרוב ככל הניתן להשבה בעין, ואם גם זה לא ניתן, ישמש הפיצוי הכספי תחליף (פס"ד דבש, שם 99א-ג). ועוד, הנטל להוכיח את הנזק הנטען מוטל על התובע, ועליו להוכיח את הטענות העובדתיות שיש בהן להקים בסיס להיקף הנזק הנטען. 17. על דרך ההשוואה לפס"ד דבש ישיבה במאסר בכלל, ובמאסר שווא בפרט, גורמת לאדם קושי, צער ובושה. אדם שישב במאסר ושהתברר כי מדובר במאסר שווא, גם אם לא נותרה לו נכות רפואית צמיתה, ספק אם יוכל לחזור ולהיות כפי שהיה קודם להליך. לכן, עיקרון ההשבה בדרך של פיצוי כספי, אינו אלא בבחינת הרע במיעוטו. יחד עם זאת, פיצוי גבוה למי שבחר שלא לשלם קנסות בעבר ולראות במאסר ממושך פתרון מועדף לתשלום הקנס, עלול לשמש טעם מספיק להעדיף דרך זו, על אף שמלכתחילה בחר בית המשפט בעונש קנס, שיש בו כדי להפחית את הפגיעה בחירותו של אדם. פיצוי מוגזם עלול להביא נאשמים אחרים לבחור באופציית המאסר במקום תשלום הקנס, ועוד, ייתכן שגם אם יעלה החשד למאסר שווא, תהא "כדאיות" כלכלית שלא להעמיד את הרשות, ובמועד מוקדם ככל שניתן, על הטעות שנפלה. 18. יישומם של הכללים שפורטו לעיל, מורים, לדעתי, כאמור, כי יש להתערב בשיעור הפיצוי שנפסק, וזאת מן הטעם ששיקולים רלוונטיים, הן מתחום דיני המשפט הפרטי והן מתחום המשפט הציבורי, לא הובאו בחשבון על ידי בית משפט קמא. ואלה הנימוקים: - מדובר במשיב, שבחר לרצות עונש מאסר במקום לשלם קנסות. סכומי הקנסות המצטברים עמדו על 2,500 ₪. משכורתו עובר לאותו מועד הייתה בסכום משוערך של כ- 4,500 ₪. לא הייתה כול מניעה להגיש בקשה לפריסת סכום הקנס המצטבר לתשלומים נוחים, אלא שהמשיב בחר שלא לעשות כן. - המשיב בעת שנאסר, סבר, על-פי גרסתו, כי מדובר במעצר לצורך חקירה בעבירות תעבורה. למרות האמור לא נקט בהליך כלשהו לצורך בירור סיבת המעצר ולמעשה נמנע מהברור עד לתום המאסר. שאלת האשם התורם והקטנת הנזק - עקרונות מדיני הנזיקין שהיה מקום ליישמם במקרה זה - כלל לא נשקלו על-ידי בית משפט קמא (ראה סע' 13 בע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהאג'ת. ניתן ביום 21/11/06). אמנם אין להתעלם מן העובדה שהמדינה נמנעה מלהעלות הטענות, ועוד, אין להתעלם מחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר טל עמיקם, לפיה סבר המשיב בעת שבאו לעצרו, כי עומדים לחקור אותו בשל עבירות תנועה. עוד נרשם שם, כי גם לאחר שהועבר לכלא ניצן ולמרות תנאי המעצר הקשים סבר, כי הדבר קשור לעבירות תנועה, אך נמנע מלעשות דבר. אלא שגם אם אפשר להסביר את מניעותו מלברר סיבת מאסרו, בימים הראשונים למעצר, קשה לקבל הטענה בדבר אי פנייה לגורם כלשהו, אף לא בתוך שירות בתי הסוהר לברר את תקופת המאסר הממושכת, לכל אורך תקופת המאסר. לצורך השוואה ראוי להפנות לע"א 1678/01 (מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167), כדי להצביע על מספר הפניות מצד המשיב שם למשטרה בנוגע לסכסוך בנייה ללא היתר בין וייס לשכניו (ראה הסקירה בעמוד 175-177), לעומת העדר פעילות להקטנת הנזק או לבדיקה של הנושא שבגינו הוא נאסר המשיב בתיק דנן (כן ראה ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113). יחד עם זאת, אין גם להתעלם ממצבו הנפשי והחברתי עובר למועד המאסר השני וללא קשר למאסר. - מבחינת התשתית הראייתית שהוצגה, לא עלה בידי המשיב להוכיח כי נותרה לו נכות רפואית צמיתה עקב המאסר השני. כאמור, מונה מומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעם בית המשפט. המומחה קבע, לאחר שבדק את המשיב שלוש פעמים, כי לא נמצא כל סימן למצב פסיכוטי, גם לא לדיכאון עמוק. גם מקריאת חוות הדעת שהוגשה מטעמו של המשיב עולה, כי חל משבר אצל המשיב עוד קודם למאסר השני וללא קשר עמו, ועם כול ההבנה למצבו של המשיב, לא עלה בידו להצביע על קשר סיבתי בין מצבו למאסר השני. המומחה מטעם המדינה קבע כי מעיון בכלל הטיפולים והמסמכים שהיו בתיק עולה המסקנה כי למשיב הפרעות אישיות הסתגלותית כרונית ובעיות חברתיות - כלכליות, אך לא נמצא כול תסמין המעיד על קיומה של פסיכוזה, ולכן גם למאסר האחרון לא הייתה כול השפעה בכיוון זה. עוד הודגש, כי המשיב לא לקח תרופות פסיכוטיות וכי חוות הדעת שהוגשה מטעמו, נסמכת כול כולה על גרסתו הסובייקטיבית של המשיב. בנסיבות אלה נותרה בעינה הקביעה, כי הפיצוי העיקרי - למעט אובדן שכר לתקופת המאסר השני - ניתן בגין נזק לא ממוני. אלא שהפיצוי שניתן על ידי בית משפט קמא, התעלם ממצבו הנפשי של המשיב קודם למאסרו השני. - בקביעת שיעור הנזק הלא ממוני התעלם בית המשפט, מן המשמעות הציבורית שיש בפסיקת פיצוי בשיעור כה גבוה. שיעור פיצוי כזה, מצביע על "כדאיות" בריצוי עונש מאסר ובאי-תשלום קנס. ועוד, שחרור הנפגע מהחובה והאחריות של כל אדם לעמוד על זכות החירות שנשללה ממנו, בזמן אמת, אי פנייה לרשות לברר זכויותיו ובחירה ב"שתיקה" ו"בשב ואל תעשה" עד שתחליט הרשות מיוזמתה לבדוק את עניינו. 19. אין למעשה חולק כי המדינה התרשלה באופן הוצאת פקודת המאסר בנוגע למאסר השני. התרשלות זו נמשכה גם לאחר שהוגשה התביעה. הפיצוי שיש להטיל על המדינה אינו יכול להיעשות בשיעור של פיצוי מוגבל, מאחר שלא מדובר בטעות שבתום לב, אלא בהתרשלות של ממש, וראוי היה כי הפיצוי היה ניתן מבלי שהמשיב היה נדרש כלל להליך משפטי, ובוודאי שלא היה מקום לנהל את ההליך בשאלת עצם קיומו של מאסר השווא. בדיקה עניינית של הפרקליט המטפל הייתה יכולה לייתר את הבדיקה על ידי בית המשפט. משהועלתה טענה על ידי אדם, כי מדובר בשלילת חירותו, אין המדינה יכולה להסתפק בבדיקה "שגרתית" פשטנית, ואין היא יכולה לקבל "כזה ראה וקדש" בדיקה שנעשתה על ידי הרשות הנוגעת בדבר. האחריות היא על שירות בתי הסוהר ועל הפרקליט המטפל בנושא, לא לחסוך מאמצים כדי לבדוק ולוודא כי המידע המובא לבית המשפט אינו נגוע עוד בטעויות. משנשללה חירותו של אדם שלא כדין, הרי שגם במישור המשפט הפרטי של דיני הנזיקין, יש לקרוא לתוכו, שיעור מסויים של פיצוי מוגבר, שיהיה בגדר פיצויי ייחודי בשל פגיעה בזכות בעלת אופי חוקתי מובהק (ראה לצורך השוואה ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פד נג(4) 526, שם הייתה תביעה שעניינה פיצוי בגין טענה של אי קבלת הסכמתה המודעת לטיפול, שם עמ' 585- 588). בשיקלול כלל השיקולים המפורטים לעיל, נראה כי פיצוי של 3,000 ₪ ליום, הוא הפיצוי הראוי שיש לתת למשיב. התוצאה המוצעת: 20. אשר על כן, מוצע לקבל את הערעור ולהעמיד את הפיצוי המגיע למשיב, נכון למועד מתן פסק הדין בערעור בגין כליאת השווא, בנוסף לסכום שנפסק בגין הפסד שכר, על סכום של 87,000 ₪. לאור אופן התנהלות ההליך, יישא כול צד בהוצאותיו. ש' וסרקרוג, שופטת ס' נשיאה השופט י' כהן: אני מסכים. י' כהן, שופט השופט ר' שפירא: אני מסכים לעקרונות שפרטה חברתי, סגנית הנשיאה השופטת וסרקרוג, בכל הנוגע לפסיקת פיצויים במקרה מסוג זה שבפנינו. עם זאת סבור אני כי בנסיבות המקרה צריך להיות הסכום נמוך בהרבה מזה שנפסק ע"י בית משפט קמא, וכן נמוך משמעותית מהסכום המוצע ע"י חברתי. סבור אני כי הסכום שנקבע לפיצוי בגין מאסר או מעצר שווא בהתאם לתקנות סדר הדין הפלילי(פיצויים בשל מעצר או מאסר) התשמ"ב - 1982 (להלן: "התקנות") צריך להנחות את בית המשפט בבואו לפסוק פיצוי וזאת גם במסגרת תביעה אזרחית בגין עוולה זהה. למעשה קבע המחוקק שני מסלולים לקבלת פיצוי בגין מאסר או מעצר שווא. המסלול המבוסס על הוראות סעיף 80(ב) לחוק העונשין והתקנות הנ"ל קובע פיצוי בסכום חודשי השווה לשכר המינימום במשק ולשם קבלתו אין על הטוען לפיצוי להוכיח נזק באמות המידה והכללים להוכחת פיצוי בהליך אזרחי. כל שעליו להוכיח הוא שנסיבות מעצרו או מאסרו היו כאלה המצדיקים פיצוי. המסלול האחר הוא במסגרת של תביעה אזרחית. שם על התובע להוכיח את תביעתו והנזק שנגרם לו בהתאם למקובל בהליך אזרחי, כאשר הסכום הנקוב בתקנות הנ"ל צריך להיות סכום מנחה לפסיקת פיצוי מינימאלי. ואולם על הטוען לנזק ממשי יותר הנטל להוכיח את נזקיו. כמו כן על בית המשפט להביא בחשבון נתונים שיש בהם כדי להפחית את הפיצוי, כגון אשם תורם. במקרה שבפנינו, כאשר מביאים בחשבון את כל הנתונים שפורטו בפסק דינה של חברתי, ובמיוחד את העובדה שמלכתחילה היה ריצוי עונש המאסר במקום תשלום קנס בגדר של בחירת המשיב/התובע, כאשר המשיב לא נקט כל פעולה כדי לברר את עילת מאסרו וכאשר לא הוכח הנזק הנפשי שנתבע, כמו גם הפסדי שכר וכושר השתכרות לעתיד, וכשמביאים בחשבון את הסכום המנחה שבתקנות הנ"ל, אין מקום לפסיקת פיצוי בסכומים כפי שנפסקו. לו תישמע דעתי יועמד הפיצוי הכולל שישולם למשיב בגין כליאת השווא על סכום כולל של 50,000 ₪. אוסיף בשולי האמור לעיל כי שותף אני לדברים שצוינו בסעיף 11 לפסק דינה של חברתי, בכל הנוגע להתנהלות המשיבה בבית משפט קמא, כמו גם בפנינו. ר' שפירא, שופט אשר על כן, הוחלט כאמור על דעת כל ההרכב לקבל את הערעור, ולהפחית את סכום הפיצוי בגין כליאת השווא. ברוב דעות, יועמד הפיצוי המגיע למשיב בגין כליאת השווא, בנוסף לסכום שנפסק בגין הפסד שכר, על סכום של 87,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין בערעור. כול צד ישא בהוצאותיו. המזכירות תמציא עותק פסק הדין לבאי כוח הצדדים ניתן היום כ"ח באייר, תשס"ח (2 ביוני 2008) בהעדר הצדדים. ש' וסרקרוג, שופטת אב"ד י' כהן, שופט ר' שפירא, שופט פיצוייםכליאת שוואנזיקין