1. התובע והנתבע 1 (להלן: "הנתבע") מתגוררים בשכנות במבשרת ציון. הנתבע 2 היה ראש המועצה המקומית מבשרת ציון (להלן: "ראש המועצה") והנתבעת 3 היא המועצה המקומית מבשרת ציון (להלן: "המועצה המקומית"). במשך שנים גידל הנתבע בחצר ביתו סוסים ובעלי חיים. 2. בתביעה שלפניי עותר התובע ליתן צו עשה וצו מניעה קבוע כנגד הנתבעים, ולהורות על פיצוי התובע בסך 100,000 ₪, בגין מטרד ונזקים שנגרמו לתובע מסוסים ובעלי חיים אחרים שהחזיק שכנו (הנתבע 1) בחצריו, הסמוכים לבית מגורי התובע, בתחום סמכותה ושיפוטה של המועצה המקומית מבשרת ציון. 3. ביום 29.02.96 הורשע הנתבע, על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום בת"פ 2255/94 בבימ"ש השלום בירושלים, בעבירות לפי סעיפים 54 (4) לפקודת בריאות העם וסעיף 10(15) בשילוב עם סעיפים 2 (32) ו - 5 לחוק עזר למבשרת ציון בדבר נפגעי תברואה, התשכ"ח - 1968, ובגזר הדין יום 29.2.96, בנוסף לתשלום קנס ולהתחייבות ע"ס 2,000 ₪, הוא חוייב לסלק את הסוסים, לנקות ולפנות כל זיהום, הפרשה, זבל או זוהמה שבחצריו ולנטרל כל ריח הנובע מהאורווה, כלהלן: "לסלק את הסוסים ולפנות כל זיהום, הפרשה, זבל או זוהמה הנמצאים בבית ובחצר ברח' הזית 2 במבשרת ציון; לבצע ניקוי וחיטוי של האורווה מכל זיהום, זבל או זוהמה הנמצאים במקום ולנטרל כל רח הנובע והאורווה." בית המשפט עיכב את ביצוע גזר הדין עד ליום 1.9.96, וקבע כי אם לא יפעל הנתבע כפי שנצטוה "תהא רשאית הרשות הסניטרית במועצה המקומית מבשרת ציון לבצע פעולות אלה בעצמה, באמצעות מפקחיה ולחייב את הנאשם בעלות הפעולות האמורות". 4. חרף גזר הדין המשיך הנתבע לגדל את הסוסים בחצריו. אין מחלוקת שבתקופה מסויימת פונה חלק מהאורווה (עדות התובע: ע' 12 ש' 8) ולטענת הנתבע האורווה פונתה לחלוטין. אין גם מחלוקת שלאחר הפינוי הנ"ל המשיך הנתבע לגדל סוסים בחצר ביתו. 5. ביום 20.03.05 הוגשה התובענה דנן ובה עתר התובע לקבל מספר סעדים, כלהלן: א. א. להורות לנתבע לסלק את כל בעלי החיים שבחצריו ובמיוחד את הסוסים, לבצע ניקוי וחיטוי של המקום ולנטרל ריח הנובע מכך. ב. ב. ליתן צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבע להחזיק בחצריו בעלי חיים ובמיוחד סוסים ו/או בהמות מכל סוג ומין שהם ו/או כל בעל חי הגורם או שיש ביכולתו לגרום למטרדי רעש, לכלוך, זבל, הפרשות, ריחות רעים וכיוצא בזה. ג. ג. סילוק יד הנתבע משביל המסומן בתב"ע מס' 189 שעליו נבנתה האורווה ולאפשר לתובע לעבור באופן חופשי למגרשו דרך שביל הגישה הנ"ל. ד. ד. לחייב את הנתבע לפצות את התובע בסך של 100,000 ₪ בגין כל נזקיו עקב המפגעים והמטרדים שיצר. ה. ה. לחייב את ראש המועצה והמועצה המקומית לפצות את התובע על הנזקים שנגרמו לו עקב הפגיעה באיכות חייו כתוצאה ממעשיו וממחדליו של הנתבע, מאחר שאלה לא ביצעו את המוטל עליהם על פי כל דין. 6. התיק נקבע לישיבת קדם משפט ליום 02.11.05. ביום 11.08.05 הגיש התובע בבש"א 3633/05 בקשה למתן צווים על פי חוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001. הבקשה הובאה בפניי באיחור רב, ומאחר שבתצהיר שצורף לבקשה לא צויין בין היתר מתי אירעו האירועים נשוא הבקשה קבעתי שהבקשה תידון במועד ישיבת קדם המשפט. בישיבה זו העידו התובע והנתבע עדויות קצרות, ובהחלטתי בתום הדיון ביום 02.11.05קבעתי כי על הנתבעים לבצע את גזר הדיון עד ליום 02.12.05. בקשות רשות ערעור שהוגשו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון נדחו (רע"א 3187/06 משה דוגה נ' ציון שבו ואח' תק-על 2006(4) 1719). עם זאת, בבר"ע 1038/05 בביהמ"ש המחוזי בירושלים, התקבלה בקשת רשות ערעור של המועצה המקומית וראשה בכל הקשור להחלטה האופרטיבית הנ"ל שניתנה נגדם בביצוע גזר הדין. 7. בתיק העידו התובע ואשתו, הנתבע ועו"ד ברקוביץ', יועצה המשפטי של המועצה המקומית. הנתבע הזמין לעדות את מר אלי מויאל, ראש המועצה המקומית שקדם בכהונתו למר כרמי גילון, אלא שמר מויאל לא התיצב. בתום ישיבת ההוכחות הוריתי כי בכפוף להמצאת אישור מסירה אשקול קביעת דיון נוסף, שאם לא כן לא תתקיים ישיבה נוספת. ב"כ הנתבע הגיש אישור מסירה וביקש לקבוע מועד לחקירת העד מויאל. ב"כ התובע התנגד לבקשה, ובהחלטתי מיום 26.06.07 דחיתי את בקשת הנתבע להעיד את מר מויאל, מאחר ובין היתר הנתבע לא וידא כלל את התייצבות העד, ומאחר שלא הוברר מה הרלבנטיות שבעדותו הקשור לתביעת התובע. בהחלטה נוספת מיום 12.07.07 דחיתי את בקשת הנתבע להאריך את המועד להגשת הסיכומים עד לאחר מתן החלטה בבר"ע שהתעתד ב"כ הנתבע להגיש, ויצויין כי בקשת רשות ערעור שכזו לא הוגשה. 8. הצדדים הגישו סיכומיהם, ולהלן הכרעותיי בטענותיהם. כאמור, בת"פ 2255/94 בבימ"ש השלום בירושלים, הנתבע הורשע בעבירה על סעיף 54(4) לפקודת בריאות העם שעניינה אי קיום הודעה על סילוק מפגע. סעיף 53(ג) לפקודת בריאות העם מגדיר מפגע: "כל אורווה או רפת או בנין אחר למשכן כל בעל חי או בעלי חיים, המוחזקים במקום כזה או באופן כזה שהם מזיקים לבריאות או מסכנים את הבריאות, או כל בעל חי המוחזק במקום כזה או באופן כזה או במספר כזה המזיק לבריאות או מסכן את הבריאות". בכתב האישום (נספח ז' לתצהיר עו"ד ברקוביץ), בו הודה הנאשם והורשע, נכתב כי: "החזקת סוסים באיזור מגורים מהווה מפגע תברואתי ואקולוגי חמור לסביבה, הנטוצר על ידי גללי הסוסים, השתן, זבובים ומזיקים וריח הנודף מן האורווה". נקודת המוצא היא אפוא שהאורווה ובעלי החיים שברשות הנתבע מזיקים לבריאות או מסכנים אותה. נקודת מוצא זו נובעת, בין היתר, מהוראת סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 לפיה: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". 9. התביעה בענייננו היא תביעה בעוולת מטרד יחיד, שקבועה בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שזו לשונו: "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק". הנתבע טען כי נוכח ההחלטה מיום 02.11.05 בה הוריתי על פינוי החיות מהמקרקעין נותר לכאורה להכרעה רק הסעד הכספי. ולא היא. התובע לא זנח בסיכומיו את הסעדים של צו מניעה וצו עשה ופרשת הראיות התייחסה גם לצווים אלה. 10. הנתבע טען בסיכומיו כי לא הוצגה ראייה בדבר קיומו של מטרד וכי הנתבע פינה את האורווה כולה בשנות התשעים, ומספר שנים לאחר מכן, לאחר שניתנה לטענתו הסכמת המועצה המקומית הקים את האורווה מחדש. על כן, אין רלבנטיות לגזר הדין שניתן. הנתבע טען גם כי לא הוכח קיום נזק או קשר סיבתי בין התובע לבין הנזק. 11. חרף טענות הנתבע, התובע הוכיח כי נגרם לו מטרד. ראשית, אין חולקין כי גם בשנת 2005 שהו במקרקעין סוסים ונראה כי רק לאחר הדיון שהתקיים בפניי, ביום 2.11.05 בבש"א 3633/05 על פי חוק למניעת הטרדה מאיימת, הוצאו בשלב כלשהו רק הסוסים מחצריו של הנתבע, לאור טענת בא כוחו רק בישיבה מיום 25.1.07 כי הנתבע סילק את הסוסים מהמקום, אך עדיין נותרו שם העיזים. התובע העיד על המטרד בסעיף 4 לתצהירו מיום 10.12.06: "מזה שנים רבות, משה דוגה מחזיק בחצריו סוסים ובעלי חיים נוספים, מבלי לקבל על כך את אישור ראש המועצה המקומית מבשרת ציון, תוך גרימה לי ולמשפחתי מטרדי רעש, לכלוך, ריחות רעים ומזיקים, מרבצי יתושים וטפילים מזיקים שונים." ובסעיף 5 לתצהירו אמר: "מאז שנת 1993 אני ושכנים רבים נוספים במקום מתלוננים בפני המועצה המקומית מבשרת ציון על כל המפגעים שקיימים בביתו של דוגה, אך כל "תלונות שלנו לא זכו לשום טיפול ולשום התייחסות וללא כל תגובה שהיא, וכל בעלי החיים והמפגעים עדיין בחצריו." ובסעיף 18 לתצהירו העיד התובע: "אני ומשפחתי נאלצים להיות כל התקופה הזו בחלונות סגורים בלי אוויר צח, כדי למנוע מאיתנו כניסת הריחות של הזוהמה, וכניסתם של היתושים והזבובים הקיימים במקום בגלל כל הסוסים ובעלי החיים האחרים בחצר של דוגה, שכוללים גם כבשים ותרנגולות". 12. גם אשת התובע, הגב' ענת שבו, העידה בסעיפים 7-2 לתצהירה, על המטרד הקשה שגרם להם הנתבע המחזיק במקרקעין: "אורווה עם סוסים, וכן בעלי חיים אחרים (תרנגולות וכבשים) חיינו אינם חיים. בתוך האורווה ובסמוך לה ובחצר, ישנן ערימות של זבל, צואת סוסים, שלוליות שתן, וכתוצאה מכך ריחות רעים, יתושים וזבובים. כמו כן הסוסים בחצר משמיעים קולות צהלה, בועטים בגדר מפח הנמצאת במקום, ועושים רעש גדול, ורוקעים ברגליהם ומעלים אבק. כל הדברים הללו גורמים למשפחה שלי, לחיות בביתנו בחלונות סגורים, בחורף ובקיץ, וזאת כדי למנוע כניסת ריחות, רעש, אבק, זבובים, יתושים ולכלוך אחר , וכתוצאה מכך אנחנו מרגישים מחנק בתוך הבית שלנו, כי אנו חיים כמו בכלוב... החיים שלנו הפכו להיות לבלתי נסבלים, ואיננו יכולים להנות משקט ושלווה כפי שהדבר צריך היה להיות, אם דוגה לא היה מחזיק בחצרו את האורווה, הסוסים ובעלי החיים האחרים". 13. כשנשאלה הגב' שבו מדוע לא הביא בעלה מומחה, היא השיבה: "כי אני חושבת שיש מספיק ריח, אני לא צריכה להביא מישהו, אני בן אדם, אני מריחה את זה וזה גועל נפש, אנו רוצים איכות חיים ולא רוצים לחיות בין החיות." ראה: עמ' 10 ש' 26-27 לפרו'. התובע העיד שרק כשכלו כל הקיצין הוא החליט להגיש תביעה זו: "...שכנים לא מתלוננים, הם לא רצו להגיש תביעה, גם אני לא רציתי להגיש נגדו תביעה, ראשי המועצות הטעו אותי, אני לא רוצה ריב עם השכנים, ראש המועצה הראשון, אלי מויאל אליו פניתי, בא לשטח, אמר לי שהוא יפנה את האורווה, יעשו שביל, דחה אותי כל הזמן, ועבד עליי בעיניים. כשהגעתי לראש המועצה לפני האחרון כרמי גילון, שגם התגורר לידי וגם לא עזר לי, החלטתי להגיש את התביעה". ראה: עמ' 13 ש' 13-17 לפרו'. 14. מנגד, הנתבע לא סתר את עדויות התובע אלא אף תמך אותן וטען בתצהירו כי האורווה הוקמה לפני כ-40 שנה, כי לאחר מתן גזר הדין היא נהרסה ופונתה, בעקבות הליך משפטי אחר בינו לבין בעל שטח סמוך כי שהשטח הנוסף בו מצוייה האורווה לא אוזכר בגזר הדין, האורווה עמדה הרוסה במשך כמספר שנים, ולאחר מכן בנה הנתבע אורווה חדשה, נקייה וסניטארית: "הסוסים אינם עושים רעש, אינם מעלים אבק ואם יש אבק זה מהמחצבה הסמוכה, ואין במקום זבובים או יתושים הנובעים מהסוסים אלא הם נובעים מהצמחייה שיש במקום, שלו ושלי והמים הזורמים אליהן. המקום נקי ומטופל כראוי." ראה: סע' 8-13 לתצהיר. 15. למעשה הנתבע המשיך בפועל לגדל סוסים בחצריו מני גזר הדין ולפחות עד לשנת 2005, בלא שהציג כל היתר וטרינרי או כל היתר כלשהוא לגידול הסוסים בחצריו. יתירה מזו, גזר הדין חייב את הנתבע לנטרל כל ריח הנובע מהאורווה והנה הנתבע המשיך במעשיו ואף כי האורווה פונתה בשלב מסויים, הרי שהסוסים לא פונו מחצריו והנתבע אף בנה מבנה חדש לסוסים. 16. בכל הקשור להיתר, ראוי להפנות לחוק עזר למבשרת ציון (שמירת הסדר והנקיון), התש"ס-2000 (להלן:"חוק העזר"), שביטל מספר חוקי עזר קודמים של המועצה, בכללם חוק עזר למבשרת ציון (מפגעי תברואה),התשכ"ח-1968, שגם על יסודו הורשע הנתבע. סעיף 13 לחוק העזר העוסק בהחזקת בעל חיים, קובע: "(א) לא יחזיק אדם מכלאה או בעלי חיים אלא על פי היתר שניתן לו מראש המועצה: לענין סעיף זה 'בעלי חיים-לרבות סוסים, חמורים, צאן, בקר, למעט כלבים, חתולים וחיות מחמד מקובלות אחרות. (ב) היתר כאמור בסעיף קטן(א) יינתן לפרק זמן של שנה אחת... (ד)לא יחזיק אדם בעל חיים באופן הגורם או העלול לגרום רעש בלתי סביר, לכלוך או ריחות רעים או מזיקים" (הדגשה שלי -א.ז.). בחוק העזר נקבע כאמור כי נדרש היתר מהמועצה להחזקת בעל חיים, אך הנתבע לא הוכיח שהחזיק בהיתר כנדרש. די בכך כדי לקבוע שמדובר בפעילות לא חוקית המצדיקה לכשעצמה היעתרות לתביעה בכל הקשור להוצאת צווי המניעה (ראו והשוו: בר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן פ"ד לח (1) 281, 283) 17. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, אני מעדיפה את עדות התובע ואשתו, לפיהן הריח מהסוסים ומבעלי החיים שהיו במקום והפרשותיהם, היה מטרד של ממש שפגע באופן יומיומי ורצוף בהנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם, טיבם וקרבתם למגורי התובע ואשתו. עדותם היתה מוחשית ואותנטית והתרשמתי כי אכן נגרם להם סבל קשה ורב במשך שנים רבות, במהלכן הם ניסו לשכנע את הנתבע ואת הנתבעים לפעול להסרת המפגע, אך ללא הועיל. מדובר בסבל ממשי, שנגרם להם לאורך שנים רבות, חרף ההליך הפלילי שהתנהל נגד הנתבע, וגזה"ד בו איפשר בית המשפט למועצה המקומית להסיר את המפגע, תוך חיוב הנתבע בהוצאות הסרת המפגע, אם הנתבע לא יפעל לביצוע גזה"ד עד יום 1.9.96, אך בפועל הנתבעים לא עשו זאת, תוך שהתעלמו מפניות התובע ואשתו מהוראות ומהנחיות אלה בגזה"ד. בעיית המטרדים ובעיקר בין שכנים אינה בעייה חדשה. במקורות המשפט העברי מצינו התייחסות לנושא: "נראה דענין קביעות ההרחקות נמסרה לחכמים, כי לעולם אין שמושי בני אדם מצטמצמים כל אחד בחלקו, כי החופר בור בצד המצר המשמש לו קרקע של חברו לו לכותל, והנוטע אילן שרשיו נכנסים לו לחברו, וכן בחלונות וכן בכל ההרחקות השנויות, ונצטוינו שחכמים ישקלו הדברים כפי הראוי והנכון לפי טבע העולם..." ראה: ספר החזון איש, בבא בתרא, יא (מובא מפי כב' השופט י' קיסטר ע"א 533/65 ליבוביץ נ' ברק פ"ד כ (3) 210, 212). בעניין זה שנינו בתלמוד הבבלי:"מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה..." (בבא בתרא כה,ב). כן נקבע ש"אין חזקה לנזיקין" (בבא בתרא ג,א) בנזקים מסויימים, בכללם נזקי עשן וריח(ראו שולחן ערוך, חושן משפט,קנה,לא). ההסבר לכך הוא שנזקי ריח הם בכלל נזקים שאדם רגיש אליהם: "לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו וחזקתו שאינו מוחל שהיזקו היזק קבוע"(משנה תורה, הלכות שכנים, יא,ד). מטרדי הריח והרעש הם אפוא מטרדים עתיקי יומין שהיוו בסיס לתביעות ולטענות בין שכנים ובין תושבים המתגוררים באותו יישוב. 18. ומכאן לענייננו. מטרד הריח ממנו סבל התובע הוא מטרד שלא נסתר. גזר הדין שניתן, בצירוף העובדה שהנתבע לא הציג כל אישור חוקי החזקת הסוסים בחצריו תומכים במסקנה שהנתבע לא הוכיח שהיו לו אישורים וטרינריים וכי התברואה במקום הייתה הולמת וכדין. יתרה מזו, אף אם היה מדובר באורווה תקנית, הרי שפקודת הנזיקין מכירה במטרד כנגזר יחסי בכל הקשור לטיב המטרד ומקום המקרקעין וטיבם. מדובר בסביבת מגורים ולא בשטח חקלאי או במקום שבו מצופה שתוקם אורוות סוסים. כך למשל בהליך הפלילי הודה הנתבע במפורש כי מדובר במפגע: "סוס עושה קקי ולצערי אני מנקה" (ראה ת"פ (שלום ירושלים) 2255/94 -ע' 5). 19. כאמור בכתב האישום בו הורשע הנתבע עפ"י הודייתו, נכתב שהחזקת הסוסים באיזור מגורים מהווה מפגע תברואתי ואקולוגי חמור לסביב, בכללו ריח הנודף מן האורווה. הנתבע שהודה באמור בכתב האישום, לא הוכיח כי נקט באמצעים כדי לנטרל את הריח וממילא לא סתר את עדויות התובע ואשתו בדבר מטרד הריח החריף ממנו הם סבלו. 20. בכל הקשור למקרה דנן אין צורך להיזקק לחוות דעת מומחה, שכן די בעדויות וראיות התביעה, לרבות כתב האישום שהוגש כנגד הנתבע והוא הודה בו, כדי לקבוע, כי גם לפני ההליך הפלילי וגם לאחריו, נגרם מטרד, ובסוגיית הצורך בחוו"ד מומחה, נקבע בנושא זה כי לא בהכרח מתחייבת ונדרשת בענייני ריח עדות מומחה: "אמת נכון הדבר שמידות קבועות ואובייקטיביות שכאלה של חוזק או חוסר סבירות, יקלו מעל בתי-המשפט את עבודת השפיטה בהרבה. כשתבוא לפניהם השאלה אם יש ברעש פלוני משום מפגע כמשמעותו בחוק, אין להם אלא ליטול את התקנות ולמדוד אותו רעש בקנה-המידה הקבוע שם - והוא הדין בריח ובזיהום האוויר : הקביעה שמפגעים הם כמשמעותם בחוק, תהא תלויה אך ורק בחוות-דעת מומחים, כי אמנם נכנסים הם בגדר המידות והשיעורים הקבועים בתקנות. ואולם העובדה שמלאכת השפיטה, ללא מידות ושיעורים קבועים מראש, עשויה להיות קשה וסבוכה יותר, אינה אומרת שהיא בלתי אפשרית. לא רק בענינים אזרחיים, כי אם גם בענינים פליליים (ראה סעיפים 17ו-18 לפקודת החוק הפלילי, 1936, למשל), נדרשים בתי-המשפט לפסוק מהי התנהגות "סבירה" או "בלתי סבירה", והסבירות היא שאלה מעורבת של משפט ועובדה התלויה, בדרך כלל, בנסיבות המיוחדות אשר בהן היא מתעוררת. אין אני רואה כל מניעה לכך שבית-המשפט יקבע, אם על-פי ראיות של עדים שראו את המפגע או שמעו את הרעש או הריחו את הריחות, ואם על-פי התרשמות אישית ממראה המקום ומשמיעת הרעש ומהרחת הריחות, אם המפגע הנטען 'חזק' הוא או 'בלתי סביר' כמשמעותו בחוק אם לאו. מונחים אלה, 'חזק' ו-'בלתי סביר', אינם מונחים טכניים - על כל פנים כל עוד לא הפכו מונחים טכניים מכוח תקנות שיותקנו לכך ; מונחים הם הנאמרים בלשון בני אדם, ועל בתי-המשפט לפרשם ולהחילם בתור שכאלה" ראה: בג"צ 295/65 הלל אופנהימר ואח' נ' שר הפנים והבריאות פ"ד כ(1) 309 ,עמ' 322-323. דברים אלה שנאמרו בכל הקשור לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 (להלן:"החוק למניעת מפגעים"), נכונים ביתר שאת בכל הקשור לעוולת מטרד. אין חובה להסתייע בכל מקום במומחה ובמיוחד שעה שלא הוגדרו בתקנות כלשהן אמות המידה לריחות. יוטעם כי ככל שקיימות תקנות הן מותקנות מכח החוק למניעת מפגעים אלא שתקנות בכל הקשור לריח סתם לא הותקנו. אמנם הותקנו תקנות בכל הקשור לריח מאתר לסילוק פסולת (תקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת), התש"ן-1990), אלא שבריח בו עסקינן בתביעה זו - לא הותקנו כאמור תקנות. מכל מקום עוולת המטרד אינה מחייבת הגשת חוות דעת מומחה כתנאי סף לקבלת וקביעת העוולה. הדברים מקבלים חיזוק מהעובדה שבסעיף 15 לחוק למניעת מפגעים נקבע שאין הוא גורע מכל חיקוק. 21. מדובר בענייננו באורווה שהופעלה ע"י הנתבע במשך שנים, באיזור מגורים, בסמוך לבית התובע וכל זאת ללא היתר וללא שהוכח כי נוטרל ריח או מפגע אחר הנובע מהאורווה ומבעלי החיים. ברי כי אדם המתגורר באיזור מגורים ובונה את ביתו אינו מסכין עם אורווה בסמוך לביתו ובפרט שמאותה אורווה עולים ריחות שיש בהם הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין כפי שהעידו עדי התביעה. הוא הדין שעה שאותם ריחות פוגעים בהנאה הסבירה מהמקרקעין, ובדרך של מטרד קבוע ובלתי נסבל. 22. הקשר הסיבתי שבין החזקת הסוסים לפגיעה שבתובע הומחש היטב בענייננו, כאשר התובע העיד שהמקור למטרד היה בעקר בסוסים: "אני אומר לך שעד שהוא הוציא את הסוסים, נשארו שם שני עזים, לא משנה שהם מסריחים גם, אך עכשיו יש הרבה פחות ריח." ראה: עמ' 13 ש' 20-21 לפרו'. 23. המטרד הוכח איפוא, ובנסיבות אלה יש מקום להיעתר לבקשת התובעים לסעד של צו מניעה בכל הקשור להחזקת בעלי החיים היוצרים מטרד בחצר הנתבע. 24. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני מורה לנתבע לסלק את בעלי החיים שבחצריו הגורמים למטרד ובמיוחד את הסוסים ולבצע ניקוי וחיטוי של המקום ולנטרל ריח הנובע מכך, וניתן בזאת צו מניעה קבוע לפיו יימנע מהנתבע מלהחזיק בחצריו בעלי חיים ובמיוחד סוסים ו/או בהמות מכל סוג ומין שהם ו/או כל בעל חי הגורם או שיש ביכולתו לגרום למטרדי רעש, לכלוך, זבל, הפרשות, ריחות רעים וכיוצא בזה. הסעד הכספי 25. התובע עתר לחייב את הנתבע לשלם לו פיצוי בסך 100,00 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לו עקב המטרד. הנתבע טען שלא הוכח נזק. עמדנו לעיל על עדויות התובע ורעייתו. קבענו לעיל שהוכח מטרד. כאמור גם קבענו שהמטרד גרם לנזק בכך שנגרמה אי נוחות והפרעה ממשית לתובע. סעיף 44 לפקודת הנזיקין מצריך קיומו של נזק, כתנאי לפיצוי בעוולת מטרד. אין מדובר בנזק ממון (השוו למשל: סעיף 48ב לפקודת הנזיקין) אלא נזק סתם כהגדרתו בסעיף 2 לפקודת הנזיקין. הנזק מתבטא בענייננו באי הנוחות הנגרמת לתובע (ראו: ד' קרצ'מר מיטרדים (דיני הנזיקין -העוולות השונות בעריכת ג' טדסקי,תש"מ)147). 26. לאחר ששקלתי ובחנתי הטיעונים והראיות, בשים לב למטרד, למשכו, לטיבו ולטבעו, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין המטרד שגרם לתובע. השביל 27. בכתב התביעה נטען כי הנתבע בנה את האורווה על שביל גישה למגרש התובע (שביל המסומן מ.י. 360 במס' 169-להלן: "השביל") מבלי שראש המועצה והמועצה עושים שימוש בסמכויותיהם לפנות את הנתבע מהשביל הציבורי. לפיכך עתר התובע להורות לנתבע לפנות את שביל הגישה המסומן הנ"ל. בסעיף 28-29 לתצהיר עו"ד ברקוביץ' - יועצה המשפטי של המועצה, נכתב כי השביל הנ"ל מיועד על פי התכנית האמורה לשטח ציבורי פתוח וכי על פי הוראות התכנית מיועד השביל להפקעה. עם זאת, הליך ההפקעה טרם הושלם וחלקי החלקות היוצרות את השביל רשומות בבעלות קק"ל. עו"ד ברקוביץ' אישר שהנתבע פלש לשביל הציבורי, אלא שלשיטתו הגוף המוסמך להגיש תביעה נגד הנתבע לפינוי הפלישה הוא מינהל מקרקעי ישראל. 28. משלא הושלמו הליכי ההפקעה, הבעלות הקניינית בשביל הנ"ל היא של הקרן הקיימת לישראל (ראו נסח רישום -נספח י' לתצהיר ברקוביץ'). מאחר שהבעלים הרשומים של הקרקע לא הגישו התביעה והתובע לא קיבל אישור לתבוע בשמם, ממילא יש לדחות את טענות התובע בכל הקשור לפלישה לשביל. אחריות הרשות - הנתבעת 3 29. באשר לשאלת היקף אחריות הרשות וחבותה כלפי התובע, הפסיקה מכירה בכך שהרשות תחוב ברשלנות, שעה שפעלה באורח בלתי סביר בנסיבות בהן מוטלת עליה חובת זהירות, וזאת בניגוד לגישה בעבר שתמכה בצמצום הטלת אחריות על הרשות, וכדברי כב' השופט ברק בע"א 1081/00 בסעיף 17 לפסה"ד: "17. אמת המידה לבחינת התרשלות היא סטייה מסטנדרט הזהירות של אדם סביר (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 131-132; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 506). החובה הכללית שלא להתרשל כלפי מי שחבים לו חובת זהירות מוטלת גם על המדינה ופקידיה. "דינה של הרשלנות הפקידותית או הבירוקרטית... צריכה להיבחן על-פי אותן אמות מידה כמו הרשלנות הרפואית, או ההנדסית או האחרת" (ראו: פרשת גורדון, 133; וכן ראו: ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל(1) 141; ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נג(5) 817, 826-827, 847-848). מתן הנמקה שגויה ושלילת זכות הטיעון מן האזרח אינה עולה בקנה אחד עם סטנדרט ההתנהגות הראוי של הרשות. בענייננו היה עליהם למסור למערערים את הסיבה האמיתית שבגינה לא הוקצה להם רשיון היבוא. תחת זאת נמסרה למערערים הנמקה שגויה. הוא הדין לגבי שלילת זכות הטיעון. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, התנהלות סבירה של המשיבים כרשות מנהלית חייבה, בנסיבות המקרה, מתן זכות טיעון למערערים העלולים להיפגע מהחלטתם. נמצא כי במתן ההנמקה השגויה ובשלילת זכות הטיעון פעלו המשיבים כפי שרשות סבירה לא היתה פועלת באותן נסיבות. התנהלותם היא בבחינת התרשלות. אכן, פעולה בלתי סבירה במישור המנהלי עשויה להוות פעולה רשלנית במשפט הפרטי. לעיתים אלה שני צדדיו של אותו מטבע. כך הוא המצב במקרה שלפנינו. מתן נימוקים לא נכונים ואי מתן זכות טיעון בנסיבות העניין אינם תואמים את כללי המשפט המנהלי. בד בבד הם מהווים- ביחסים בין עובד הציבור לבין האזרח הבא עמו במגע- פעולה רשלנית במסגרת דיני הנזיקין. בגין הפרת הדין המנהלי יחולו התרופות המנהליות. בגין הפרת חובת הזהירות בנזיקין יחולו התרופות האזרחיות, ובלבד שלא יינתנו סעדים סותרים במהותם או כפל פיצוי (ראו ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנג ג'ונס ג.מ.ב.ה., פ"ד מב(1) 221, 269). ראה: ראה ע"א 1081/00 אבנעל בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נט(5)193, 203. בפרשת לוי אומץ חריג שיקול הדעת, היינו הרשות לא תחוייב ברשלנות בגין פעולה הכרוכה בשימוש רחב בשיקול הדעת, וזאת משני טעמים: האחד - הקריטריון של דיני הנזיקין בעניין של התרשלות אינו מתאים לבדיקת החלטות מסוג זה; השני - טעם של מדיניצלות משפטית, היינו חשש מהרתעת יתר והרתעת צעדי הרשות. עם זאת חריג שיקול הדעת צומצם לתוכן ההחלטה, אך לא ליישום רשלני של החלטה שנתקבלה (ראו ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי ואח' פ"ד מח(3)45). 30. על הלכת לוי נמתחו קולות ביקורת ולאחרונה אף צומצמה ההלכה ונבקעו בה בקיעים. כך למשל בפסק הדין המנחה בעניין שתיל, סבר כב' השופט לוי כי פעולה של רשות מינהלית ומקורה בהפעלתו של שיקול הדעת המסור בידי הרשות, אך היא אינה מידתית, או שאין הורתה בתכלית ראויה, מן הדין כי תחשוף את הרשות לא רק לביקורת שיפוטית במישור המנהלי, כי אם גם לאפשרות הטלתה של אחריות במישור הנזיקי (ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מדינת ישראל תק-על 2004(4)3519,3536). בפרשת שתיל חויבו המדינה וחברת מקורות לפצות את המערער. המדינה חויבה מכח התרשלותה בהשפעה על זמינותם של מי השקייה לחקלאות ועל איכות המים. 31. לאחר שעמדנו בתמצית על שאלה זו, מן הראוי לבחון את המקרה נשוא תיק זה. התובע טוען כי המועצה וראשה אחראים מכח חוק העזר לדאוג שלא יהיו מטרדים ומפגעים בתחומי המועצה, ושהם התרשלו בכך שלא אכפו את חוק העזר על הנתבע. עוד טוען התובע כי ראש המועצה אחראי באופן אישי לנזקים שנגרמו לתובע וכי אין להעניק לו חסינות, כאשר מדובר בעוולת הרשלנות. 32. המועצה וראשה טענו כי ביצוע בעין של גזר הדין היה דורש הקצאת משאבים בלתי סבירה שלא היו בידי המועצה וכי המועצה נקטה בכל האמצעים שעמדו לרשותה, בכללם פניות במכתבים שונים ובנסיון למצוא פתרון מול הרשויות השונות, לרבות מינהל מקרקעי ישראל והמשרד לאיכות הסביבה. המועצה ניסתה למצוא פתרון להעתקת האורווה, אך פתרון שכזה לא צלח. בסיכומיהם טענו ב"כ המועצה וראשה כי הטלת אחריות משמעה התערבות בסדרי העדיפות שקבעו המועצה והעומד בראשה. כן נטען שפעולות הנתבע מנתקות את הקשר הסיבתי בין אחריות המועצה לנזק וכי אם המועצה הייתה פועלת, ממילא היה הנתבע חוזר על פעולותיו. טענה נוספת היא בדבר רשלנות תורמת של התובע. כך נטען שאין לעודד אדישות של תושבים וכי התובע העדיף שלא לנקוט פעולה אקטיבית פרט לשליחת מכתבים וכי הוא לא נקט בהגשת התביעה, שהיה יכול להגיש לפי החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות) התשנ"ב-1992 (להלן: "חוק למניעת מפגעים סביבתיים"). 33. כבר עתה יש להצר, וזאת בלשון המעטה, על האמור בסיכומי המועצה בכל הקשור לרשלנות התורמת של התובע. כלום שליחת מכתבים מצד תושבים לרשויות השונות היא עניין של מה בכך. האם לא די בשליחת מכתבים על מנת שהרשות תסייע לתושב המתגורר בשטחה. כלום נדרש התובע להיות אקטיבי ולא להסתפק בשליחת מכתבים לרשות שחזקה עליה כי תבדוק מה ניתן לעשות, ושתפעל כמתחייב מתפקידה ומטרותיה? 34. זאת ועוד, החוק למניעת מפגעים סביבתיים בא להוסיף על הוראות כל חיקוק אחר ולא לגרוע מהן (ראה סעיף 17 לחוק למניעת מפגעים סביבתייים), והעובדה שהמחוקק נותן כלי נוסף לנפגע, מאפשרת לו לבחור כיצד להתמודד עם המפגע. אין פירוש הדבר כי על הנפגע לנקוט גם בתביעה לפי חוק למניעת מפגעים סביבתיים בכל מקרה של מטרד. לא שוכנעתי שכך היה צריך לעשות התובע דנן, ואני קובעת כי די בפניית התובע למועצה, כדי שזו תפעל בנושא להסרת המפגע והמטרד שנגרם משך שנים לתובע, ואין כל רשלנות תורמת מצד התובע בעניין הסרת המטרד. 35. משהסרנו את הטענות בדבר רשלנות תורמת של התובע יש לבחון את אחריות המועצה וראשה לקיומו של המפגע. 36. פעולות המועצה נסקרו בתצהיר עו"ד ברקוביץ' כדלהלן: פקח המועצה ווטרינר המועצה מצאו שהאורווה יוצרת מטרד בריאותי ואקולוגי. המועצה פנתה אל הנתבע בשנת 1993 בדרישה לסלק את המטרד. במקביל פנתה המועצה בתכתובת למשרד לאיכות הסביבה על מנת לטפל במטרדים. אופק נוסף היה פניית ראש המועצה מר אלי מויאל בשנת 1994 אל מינהל מקרקעי ישראל בבקשה לאתר לנתבע שטח חלופי. המינהל סרב לאתר לנתבע שטח חלופי. ביום 28.08.94 הוגש כתב האישום נגד הנתבע וגם לאחר מכן נמשכו הנסיונות לאתר שטח חלופי לאורווה ולהגיע להסדר עם הנתבע, נסיונות שלא צלחו. הנתבע הורשע ודינו נגזר כאמור עוד בשנת 1996. 37. ואולם, מני גזר הדין ועד הפעולה הבאה של המועצה חלפו להם לפחות 6 שנים במהלכן הסוסים שהו במקום, והמטרד נמשך כמקודם, כאילו לא ננקט הליך פלילי ולא ניתן גזה"ד. רק ביום 06.01.02 שלח ב"כ המועצה מכתב התראה לנתבע ובחלוף 3 שנים נוספות, לאחר הגשת התביעה דנן, שלחה המועצה מכתב התראה נוסף ביום - 21.9.05. עו"ד ברקוביץ' העיד בסע' 24-25 לתצהירו: "המועצה מעולם לא ויתרה על דרישתה כלפי הנתבע 1 לפינוי המטרד שנוצר על ידו. יחד עם זאת, בשל קשיים לוגיסטיים בהוצאתו לפועל של גזר הדין על ידי המועצה, כגון הטיפול בבעלי החיים לאחר פינויים ושיקולים תקציביים הכרוכים בפינוי המפגע, לא פעלה המועצה בעצמה למימוש גזר הדין...החובה לפינוי האורוות ולביצועו של גזר הדין מוטלת על הנתבע 1... לא למותר לציין כי תחת אחריותה של המועצה מצויים נושאים רבים אליהם עליה להידרש...". 38. הנתבע טען כאמור כי המועצה התחייבה למצוא שטח חלופי לאורווה. ואולם, טענות אלה הן טענות במישור היחסים שבין הנתבע ובין המועצה ואין בהן כדי להשליך על המטרד שנגרם לתובע ועל הפגיעה בתובע. עם זאת נציין שבמכתב מר מויאל מיום 15.12.1997 למנהל אגף הפיקוח במינהל מקרקעי ישראל, המליץ מר מויאל על חלופות למיקום אורוות הסוסים (ראה נספח ג' לתצהיר הנתבע). ניתן לומר אפוא, כי חרף גזר הדין, המועצה לא טרחה לדאוג שהמטרד יסולק מיד, אלא פתחה פתח של תקווה ערטילאית לנתבע כי יינתן לו מקום חלופי לאורווה. מכל מקום, טענות הנתבע בעניין זה, ובעניין מציאת שטח חלופי, אינן משליכות על חובת המועצה כלפי התובע או ממעיטות ממנה, כמו גם על חובת הנתבע למלא אחר גזר הדין ואחר חוקי העזר. זאת ועוד, הנתבע לא הניח תשתית ראייתית כי ניתנה לו הבטחה מפורשת מצד המועצה שהיא מתחייבת לאתר לו קרקע חלופית, ודווקא חילופי המכתבים שהוגשו מצביעים כי המינהל סרב לאתר לנתבע שטח חלופי. 39. המועצה שיזמה את ההליך הפלילי, לאחר שווטרינר מטעמה התריע על המטרד, הייתה חייבת, כרשות הממונה על ביצוע גזה"ד ואכיפתו, לפעול במהירות האפשרית להסרת המטרד התברואתי שהיה במקום. סעיף 13 לחוק העזר קובע שהיתר לאחזקת בעלי חיים יינתן ע"י ראש המועצה. מכאן יחסי הרעות, השכנות וחובת הזהירות של המועצה וראשה כלפי תושבי המועצה בכלל והתובע בפרט. יחסי הרעות מתחזקים גם על רקע העובדה שפרט לתובע התלוננו במועצה שכנים נוספים על המפגע (ראה עדות עו"ד ברקוביץ' בעמ' 21 לפרו'), מתלוננים אשר ציפו שהמועצה תמלא אחר חובותיה. יש להדגיש חזור והדגש כי "כאשר פרט פלוני בא במגע עם רשות מנהלית ועובדיה בעניין הנוגע לו הוא זכאי ליחס ענייני והוגן" (ראה ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נט(5), 193 , 204-205). 40. ואולם בענייננו, המועצה וראשה לא דאגו לאכוף את גזר הדין ואף לא את מניעת העבירה הנמשכת לכאורה מצידו של הנתבע, אשר החזיק בעלי חיים במשך תקופה ממושכת בלא היתר, חרף קיומו של הליך שהסתיים בגז"ד שחייב, בין השאר, את פינוי המטרד וסילוקו. הנחת בסיס היא כי כל תושב יישוב, מסתמך וסומך על המועצה וראשה, כי יעשו הכל על מנת שאיכות חייו תשופר. קל וחומר, שתושבי יישוב מצפים מהמועצה כי תפעל לאלתר לסילוק מטרדים . קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשהתקיים הליך פלילי שחייב גם את הרשות בהסרת המפגע. דומה שהסתמכות וציפייה זו היו לשווא, בענייננו. 41. על התערבות בית משפט באי אכיפת החוק נפסק בהקשר אחר: "כדי שבית המשפט יתערב ברמת האכיפה של חוק זה או אחר, צריך שהרשויות המוסמכות יתנערו לחלוטין מחובתן לאכוף את החוק, דבר שאינו קיים במקרה זה, או יימנעו ממילוי חובתן באופן בלתי-סביר, דבר שלא הוכח במקרה זה" ראה: בג"ץ 6579/99 עמיחי פילבר נ' ממשלת ישראל ואח' תק-על 99(3) 425) (ההדגשה לא במקור-א.ז.). וכן: "אכיפת החוק, כל חוק, היא יסוד מוסד של שלטון החוק. כדברי השופט חשין: 'חוק שהרשויות אינן עושות לאכיפתו כהלכתו, יפה היה לו שלא נחקק משנחקק'( בג"ץ 53/96 תשלובת ח' אלוני בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר, פ"ד נב (2)1, 10). אכיפת החוק היא אחד התפקידים העיקריים של כל שלטון. הרשויות המוסמכות אינן רשאיות להתנער מתפקיד זה. כפי שמ"מ הנשיא זילברג אמר בבג"ץ 295/65 אופנהימר נ' שר הפנים והבריאות, פ"ד כ(1) 309, 328, 'ההימנעות מלממש ולהגשים חוק קיים ומחייב, אינה מדיניות ואינה יכולה להיות מדיניות מכל בחינה שהיא; היא רק גורמת לדמורליזציה ביחסי השלטון והאזרח, וגוררת אחריה פריקת עול של כל חוקי המדינה'. ראו עוד על החובה לאכוף את החוק, א' רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (מהדורה חמישית,1996) 228 ואילך; י' זמיר, 'שלטון החוק במדינת ישראל', הפרקליט, גליון מיוחד לכבוד 25 שנים ללשכת עורכי הדין (1962-1987)61. עם זאת, התפקיד של אכיפת החוק מוטל על הרשויות המוסמכות של המינהל הציבורי, ולא על בית המשפט. בידי הרשויות המוסמכות מופקדים המשאבים הנדרשים לאכיפת החוק. משאבים אלה לעולם אינם מספיקים לצורך אכיפה מלאה של כל החוקים. לכן שומה על הרשויות המוסמכות לכלכל את צעדי האכיפה במסגרת המשאבים, בהתאם למדיניות אכיפה ולפי סדרי עדיפות המשתנים עם הנסיבות. תפקידו של בית המשפט בתחום זה מוגבל. הוא אינו אמור לבוא במקום הרשות המוסמכת ולקבוע עבורה תכנית פעולה לאכיפת החוק. הוא גם לא יתן הצהרה כללית ומופשטת, כפי שהעותרת מבקשת, שחובה על הרשות המוסמכת לאכוף את החוק. פשיטא שחובה זאת מוטלת על הרשות המוסמכת. היא נובעת מן החוק, ואין צורך, אף אין תועלת, בהצהרה של בית המשפט שהרשות המוסמכת חייבת לקיים את החוק. הצהרה כזאת היא בגדר סעד כוללני ומופשט שאינו מקובל על בית המשפט. ראו, לדוגמה, בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח (4)403, 411-414). בית המשפט, כרגיל, אינו אמור לבצע אלא לבקר. הוא מבקר אם אין פגם משפטי במעשה או במחדל של הרשות המוסמכת, כגון פגם של חוסר סבירות או פגם של שיקולים זרים." ראה: בג"ץ 551/99 שקם בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ ואח' תק-על 2000(1), 419 , 425. 42. דברים ברוח דומה נקבעו בכל הקשור לעתירה מינהלית שהוגשה בעניין רישוי עסקים. "לו נמסר כי ראש המועצה נוקט צעדים חוקיים כלשהם העומדים לרשותו, יתכן שלא היה מקום לסבור כי עמדתו אינה סבירה. אך ראש המועצה לא מסר על כי ננקטים צעדים כלשהם מעבר להליך שנדון בבית משפט השלום בחדרה במסגרתו הוצא צו הסגירה הנדון כאן, הליך שננקט על ידי המשטרה. במצב זה, עמדתו לפיה מקום שקיים צו סגירה שיפוטי אין טעם בנקיטת הליך נוסף כלשהו, ותפישתו לפיה האחריות לשמירת החוק בנושא רישוי עסקים מוטלת על המשטרה בעוד הוא עצמו אינו רואה עצמו כמחויב לנקוט צעדים העומדים לרשותו בדין, לשמירת החוק, אינה סבירה. משראש המועצה המקומית הוא רשות הרישוי במועצה, מוטלת עליו החובה לפעול בסבירות לשמירת שלטון החוק בתחום סמכותו" ראה: עת"מ(חיפה) 473/02 סעאבנה מאג'ד ואח' נ' נזיה מסארווה ואח' תק-מח 2003(2) 7014, עמ' 7023. הערעור שהוגש על פסק דין זה נדחה בבית המשפט העליון (עע"מ 6684/03 נאדר מחמוד מסרי נ' סעאבנה מאג'ד ואח' תק-על 2004(1) 1252 ). 43. למעשה המועצה בענייננו לא נקטה בכל פעולה ממשית לביצוע גזר הדין. אכן, החובה לבצע את גזר הדין מוטלת בראש ובראשונה על הנאשם- הנתבע, אך הלה לא קיים את הוראות גזר הדין והמשיך להחזיק סוסים במקום חרף הוראות גזר הדין ולאחר שלא קיבל כל רשיון להמשיך ולגדל סוסים בחצריו. משום כך, היה על המועצה להתערב ולטפל בהסרת המפגע ולאכוף את גזה"ד שניתן בתחומה. 44. המועצה טענה לשיקולי העדר תקציב, אך בטענה זו אין ממש. שאם לא כן, ידעו תושבי המועצה כי צווים שנותן בית משפט מוסמך לא ייאכפו וימשיכו להפר את החוק ביודעין. נשאלת השאלה מדוע שיקולי התקציב לא נשקלו בעת שהוגש כתב האישום מלכתחילה, שהרי מה טעם בגזר דין שלא נאכף. יפים לענייננו דברים שנאמרו בפרשה אחרת: "ונראה כי טיעוני המדינה בהקשר זה אינם אלא ניסיון להעטות בדיעבד אצטלה של שיקול דעת ושיקולים של מדיניות על חוסר מעש ועל מחדל מתמשך בכל הנוגע להפעלת סמכויות הפיקוח על רשויות הניקוז מאז חקיקתו של חוק הניקוז. כך הטענה בעניין "מדיניות אי ההתערבות" וכך הטענה הכללית בעניין אילוצי תקציב והצורך לקבוע סדרי עדיפויות בכל הנוגע לטיפול במשק המים, שאף לגביה לא הוצגו מטעם המדינה ראיות כלשהן המלמדות כי אכן הופעל שיקול דעת ונתקבלו החלטות מנומקות הנותנות את הדעת לאילוצי תקציב והקובעות במודע סדרי עדיפויות כאמור" ראה: ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ תק-על 2006(2), 2 504, עמ' 2538; על סדרי עדיפות ואחריות הרשות. וראו גם: ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' משה וייס ואח' פ"ד נח (5) 167. 45. יתר על כן לא הוגשו בנדון החלטות מועצה וראש המועצה לא העיד כאמור. כך לא העידה המועצה אף לא אחד מחבריה, על מנת שניווכח כי מדובר אכן בשיקולי תקציב. לא זו אף זו, פעולות ראש המועצה לאיתור מקום חלופי לא תומכות בלשון המעטה בטענות המועצה בדבר שיקוליה. 46. אי אכיפת החוק במקרה דנן מובילה לפגיעה בשלטון החוק. עם כל הכבוד לרצון ראש המועצה לסייע לנתבע, היה על המועצה לדאוג לקיים את גזר הדין מייד לאחר שניתן ולא להופכו לאבן שאין לה הופכין. אין להסכין עם מצב שבו יחלוף כעשור עד שגזר דין שניתן בהליך שהיא יזמה - ייאכף. 47. המסקנה מתחדדת גם על רקע העובדה שבגזר הדין נקבע מפורשות כהאי לישנא: "אם לא יפעל הנאשם לביצוע הצו עד למועד האמור [1.6.96-א.ז.] תהא רשאית הרשות הסניטרית במועצה המקומית מבשרת ציון לבצע פעולות אלה בעצמה, באמצעות מפקחיה ולחייב את הנאשם בעלות הפעולות האמורות". כידוע, הביטוי "רשאי" יכול שיתפרש כלשון רשות וכהענקת שיקול דעת (בג"ץ 217/80 זאב סגל נ' שר הפנים, פ"ד לד(4)429 ,437) ויכול שיתפרש כלשון חובה (בג"ץ 150/69 רחל רייך נ' מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים פ"ד כד(1)204). הפירוש הוא תלוי לשון ותלוי תכלית (בג"ץ 1605/94 טלסינימה בע"מ ו-6 אח' נ' שרת התקשורת פ"ד נב(3)803 , 812-813). 48. בנסיבות המקרה שלפנינו, בו המועצה יזמה את ההליך הפלילי, ב"כ המועצה שימש כתובע בהליך הפלילי ובגזר הדין נקבע שהמועצה רשאית לבצע את גזר הדין, מתבקשת מאליה המסקנה, כי מדובר בלשון חובה וכי הוטלה חובה על המועצה לבצע את האמור בגזר הדין. ואולם - המועצה הפרה חובה זו ובכך התשלה. תימוכין למסקנה זו מצויים במכתב עו"ד ברקוביץ' מיום 06.01.02 אל הנתבע שם נכתב כי ניתנת לנתבע הזדמנות שניה לפינוי עצמי של האורווה עד ליום 15.02.02:"לאחר המועד הנ"ל ובאם לא תפעל כאמור בגזר הדין תאלץ מרשתי לפעול לביצוע גזר הדין בעצמה ובאמצעים שלה, תוך הטלת מלוא ההוצאות עליך" (ראה נספח יא לתצהיר עו"ד ברקוביץ'). כלומר, המועצה הייתה מודעת לכך שהיא אשר תפעל לביצוע גזר הדין, וכי היא אחראית לכך. 49. המועצה וראשה טענו כי הם הפעילו את שיקול דעתם והחליטו שלא לנקוט באמצעים לביצוע בעין של ביצוע גזר הדין, תחת ביצוע הפעולות האחרות בהן נקטו. בכל הכבוד, חריג שיקול הדעת ממנו מבקשים הנתבעים ליהנות, אינו ממין העניין, מה גם שלא הונחה תשתית ראייתית מספקת לטענה זו. המקרה דנן הוא מקרה של הפעלת סמכויות פיקוח. בתי המשפט הכירו באחריות הרשות מקום בו החליטה להפעיל סמכות פיקוח וקיימה בפועל פיקוח. הפעלת הפיקוח באופן רשלני הטילה אחריות בנזיקין בשל התרשלותה כלפי הניזוק המסויים ממלאכת הפיקוח הוא התובע. כך למשל הוכרה אחריות עיריית ירושליים, בכך שלא פיקחה על חוות סוסים, וכך נפסק באותו עניין: "אשר לקשר הסיבתי, נמצא כי העירייה התרשלה בפיקוח על חוות 'המעיין' שבתחום שיפוטה. היה עליה לדעת על פעילות הרכיבה שהתקיימה בה. היא לא הפעילה סמכויות פיקוח ואכיפה שהוקנו לה בדין לשם מניעת סכנות לשלום הציבור. יש טעם רב לסברה כי אילו היתה מפעילה את הכלים שהיו ברשותה, כי אז ניתן היה לעמוד על הסכנות השונות הטמונות בפעילות החווה ולמנוע את הסיכון הטמון בהם. בנסיבות אלה, מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין ההתרשלות לקרות הנזק…". ראה: ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני ואח' תק-על 2006(4), 4084 , 4096. בעניין אחר נדונה אחריות המדינה לפקח על מוהלים. באותו עניין לא חוייבה הרשות ואולם נקבע שם כי: "ייתכנו מקרים שבהם תישא המדינה באחריות עקב הפרת חובתה לקיים פיקוח, אך תנאי לכך, בדרך-כלל, הוא שלמדינה נתונה סמכות פיקוח. קיומה של סמכות כזאת בידי המדינה עשוי ליצור הסתמכות סבירה של האזרח שהמדינה מפקחת כראוי; ראו: פסק-דין לוי הנ"ל [2], בעמ' BLESSING V. UNITED STATES (1978) [24] ;69, המאוזכר שם, בעמ' 69-68, וכן (RESTATEMENT 2D, TORTS [28], 324A(C. אך יודגש, כי גם כאשר מוכח שהמדינה נמנעה מלפקח על פעילות שהוסמכה לפקח עליה, מוטל על בית-המשפט לבחון אם המדינה התרשלה במחדלה זה." ראו: ע"א 684/76 אייל נ' פוקסמן [3] וע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר [4], בעמ' 763, וראו: ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב ניסים זאב ואח' פ"ד נה(5)241, 263. במקרה דנן מתבקשת המסקנה וכך אני קובעת כי אילו הייתה מפעילה המועצה את הכלים העומדים לרשותה היו נפסקים המטרד ואי הנוחות שנגרמו לתובע. 50. המועצה טענה כאמור לניתוק הקשר הסיבתי, בכך שהנתבע המשיך להפר את החוק ומכאן שהנתבע ניתן את הקשר הסיבתי בין התרשלותה ומחדליה לבין הנזק. ואולם, עיקר ההתרשלות שיוחסה למועצה נוגעת לחוסר המעש המתמשך מצידה לאורך שנים ארוכות בכל הנוגע לאכיפת חוק העזר ולאכיפת גזר הדין. זאת ועוד, המועצה לא הוכיחה כי פעולות אלה לא היה בהן כדי להשפיע באופן ממשי על המטרד. משכך הדבר אני דוחה את טענות המועצה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי. אחריות ראש המועצה - הנתבע 2 51. לעניין אחריות ראש המועצה - הרי שהחסינות הניתנת לעובד ציבור הורחבה לאחרונה וכך נקבע היום בסעיף 7א לפקודת הנזיקין שתוקן לאחרונה: "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור." עם זאת, התיקון לא חל על המקרה דנן, שכן התביעה הוגשה עובר לתיקון הפקודה. 52. בפתח הדברים נציין כי בסיכומי הנתבעים 2-3 ההתייחסות לפעולות המועצה וראשה היו כמקשה אחת וכי גם לשיטתם במקרה של רשלנות ניתן לחייב את ראש המועצה, אלא שלטענתם התרשלות ורשלנות לא הוכחו. 53. כאמור, הוכרה בפסיקה קיומה של חובת זהירות מושגית בין רשות ציבור ועובדיה לבין אזרח. כך למשל הוכרה חובת זהירות מושגית כלפי אזרח הפונה בבקשה לספק לו אינפורמציה המצויה בידיעתה ובשליטתה של אותה רשות (ע"א 209/85 עירית קרית אתא ואח' נ' אילנקו בע"מ פ"ד מב(1), 190 ,עמ' 203-204). וכן נאמר: "נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה..." ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1) 113, 123. הפסיקה הכירה באחריות עובד ציבור במקרה של התרשלות. למשל בחיוב שוטר ומדינה באחריות יחד ולחוד: ע"א 8199/01 - עזבון המנוח עופר מירו ז"ל ואח' נ' יואב מירו ואח' . תק-על 2003(1), 17 ,עמ' 22. ובמקרה אחר נאמר: "בפסקי דין רבים הוכרה אחריותו של עובד ציבור באופן אישי בגין עוולת הרשלנות. (ראה ע"א 915/91 מדינת ישראל נ. יצחק לוי (לא פורסם, פדאור, 94 (2) 24), שם הוכרה אחריותו של מהנדס עיריה בגין אספקת מידע שגוי לאזרח לגבי היתרי בניה, בגץ 1065/89 יעקב גולני, עו"ד נ. דב שיש ואח', שם הוכרה אחריות ברשלנות של חבר מועצת העיריה, ע"א 337/81 בוסקילה (ראה לעיל) שם הוכרה אחריות המשטרה גם כאחריות שילוחית לעוולה שבצע שוטר שהורה על מעצר, וכן בגצ 465/75 דגני (לעיל) שם הוכרה אחריותו של שוטר שבצע צו מעצר שלא במסגרת הסמכויות הנתונות לו". ראה: ת"א (חיפה) 14036/97 - דרור רות נ' פקד אהרון אנגל (במשטרת ישראל) ואח' . תק-של 2004(4), 7448 ,עמ' 7459. 54. חובת הזהירות המושגית מוטלת על ראש המועצה בהיותו אחראי מכח חוק העזר האמור למתן היתר להחזקת בעלי חיים, ולו נתונה הסמכות לאכוף את חוק העזר. חובת הזהירות הקונקרטית מוטלת עליו לאחר שפניות מטעם התובע שמוענו לראש המועצה לא נענו והמטרד לא הוסר. כך למשל פנה התובע במכתב ביום 18.08.04 אל ראש המועצה (ראה נספח יא לכתב התביעה). אחריות ראש המועצה מתחדדת גם על רקע האמור במכתב מיום 23.02.05 של מנהל מחוז ירושלים של המשרד לאיכות הסביבה(כיום המשרד להגנת הסביבה) מר שוני גולדברגר אל ראש המועצה שם נכתב ,בין היתר: "אבקש את התערבותך בנדון ובדיקתך האם החזקת בעלי החיים במקום נעשתה באישור ראש המועצה, כפי שנדרש בחוק העזר העירוני של מבשרת ציון(סעיף 13 א'). בנוסף בסעיף 13ד' קובע חוק העזר, כי לא יחזיק אדם בעל חיים באופן הגורם או עלול לגרום רעש בלתי סביר, לכלוך או ריחות רעים או מזיקים. במידה ולא ניתן אישור על ידי המועצה או שהחזקת בעלי החיים סותרת את סעיף 13ד', אבקש כי תפעלו בהתאם לחוק העזר לסילוק המפגע." ראה: נספח ב' לכתב התביעה. 55. נוסיף ונאמר כי ראש המועצה לא העיד במשפט, ואי העדתו בנדון, יוצרת חזקה לפיה ידע כי עדותו תתמוך בגרסת התובע. ראש המועצה לא הוכיח אפוא כי נקט בצעדים, כפי שראש מועצה סביר היה נוקט. לפיכך, יש לראות את האמור להלן בכל הקשור לאחריות המועצה כמתייחס במישרין גם לאחריות ראש המועצה. במקרה בו נקט מהנדס העיר ברשלנות, בית המשפט קבע את רשלנותו וחייב תשלום פיצויים, וכך אמר שם ביהמ"ש: "...אכן, רשות שלטונית, המחויבת על-פי חוק לפקח על העוסקים בעבודה העשויה לסכן חיי-אדם ובריאותו, חייבת לצפות כי פיקוח רשלני על-ידיה עשוי לגרום לפגיעה בחיי-אדם. ובהתאם, המדינה חויבה בתשלום פיצויים לניזוק שנפגע בתאונת-דרכים בשל בור בדרך שאחזקתה הייתה מוטלת על העירייה (ע"א 176/59 עיריית תל-אביב-יפו נ' ישראל ראש חודש, פ"ד טז 301); ועירייה חויבה בתשלום פיצויים לדיירי בית שנפגעו בגופם וברכושם בשל התמוטטותו, וזאת לאור רשלנותו של מהנדס העיר אשר לא הפעיל את סמכות הפיקוח אשר ניתנה לו בחוק.(ע"א 684/76 אייל נ' פוקסמן [27]. הסביר זאת בהרחבה, השופט ברק: "הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות תפקיד ציבורי ומעניקות מעמד של שליטה ופיקוח. כל אלה יוצרים תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק, כי הגוף השלטוני צריך לצפות, ששימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיו עשויים לגרום נזק... הנזק הצפוי עשוי להיות פגיעה בחיי אדם. כנגד פגיעה שכזו צריך גוף שלטוני שבידו הכוח למנוע את הפגיעה, לנקוט אמצעי זהירות... יש להתחשב בשיקול, אם הגוף השלטוני יוכל לעמוד בנטל הכספי הנובע מתשלום הפיצויים. מכוח נימוק זה הצדיקו בעבר מתן חסינות למדינה. כיום אין שיקול זה מכריע... אכן, ניסיון החיים מוכיח, כי הסרת חסינות מאחריות בנזיקין של המדינה לא גרמה זעזוע, ואין כל בסיס לחשש, כי הטלת חובת זהירות מושגית על גופים שלטוניים, בשל שימוש רשלני או בשל חוסר שימוש רשלני בסמכות שלטונית שעניינה בטיחות, תביא לפגיעה כספית קשה באותם גופים או להצפתם של בתי המשפט בתביעות נזיקין...[ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז(3) 757, בע' 767-766]" ראה: כב' השופטת ד' דורנר ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב פ"ד נח(5) 215 , עמ' 281-282. 56. אשר על כן, הוכח כי ראש המעוצה התרשל. שיעור הנזק 57. בע"א 1081/00 הנ"ל אמר כב' השופט ברק: "18. אין עוולת רשלנות ללא נזק. האם גרמה ההתנהגות הרשלנית של המשיבות לנזק בר-פיצוי על פי עוולת הרשלנות? לדעתי, התשובה היא בחיוב. סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר נזק כלהלן: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווח גופני או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". הפרשנות שניתנה להגדרה זו היא רחבה. היא כוללת הן נזק רכושי והן נזק שאינו רכושי. עמדתי על כך בפרשת גורדון בצייני: "הגדרה זו רחבה היא הן לעניין הפגיעות הנזכרות ברישא והן לעניין אלה הנזכרות בסיפא (ראה המ' 106/54 וינשטין נ' קדימה אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד ח 1317, 1334). היא כוללת את כל סוגי הנזק, בין פיסי ובין שאינו פיסי, בין ממוני ובין שאינו ממוני. ביסוד ההגדרה עומדת המציאות המוחשית. היא משתרעת הן על נזק פיסי והן על נזק כספי ; הן על פגיעה בתחושות גופניות ונוחות, שיש להן ביטוי פיסי, והן על פגיעה בתחושות גופניות ונוחות, שאין להן ביטוי פיסי. לא היה מקום, על-כן, מבחינת היקפו של המושג "נזק", שלא לכלול בחובו שלילת נוחות גופנית, סבל נפשי ופחד, שאין להם ביטוי פיסי." (ראו: פרשת גורדון, 139). במקרה שלפנינו הנזק שנגרם כתוצאה מהתרשלות המשיבים הוא לא-רכושי. נזק זה יכול להילמד, בין השאר, מעצם ההפרה הבוטה של חובת ההגינות (ראו והשוו: ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757, 772 (להלן: כרמלי); ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526, 582-586 (להלן: דעקה)). אכן, מתן הנמקה שגויה ושלילת זכות טיעון עלולים, בנסיבות מסוימות, לפגוע בפרט ולגרום לנזק לא רכושי. הקביעה לפיה נזק זה הוא בר פיצוי אינה זרה למשפט הפרטי (ראו: א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", עיוני משפט ט (תשמ"ג) 243, 263). כך, לא פעם נקבע נזק לא רכושי בעוולת הרשלנות (ראו: ע"א 3843/90 אלברט נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765); במסגרת סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970 (ראו: ע"א 348/79 גולדמן נ' מיכאלי, פ"ד לה(4) 31); בעניין נזק מוראלי ועוגמת נפש במסגרת דיני זכויות היוצרים (ראו: ע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבך, פ"ד מט(1) 419, 432); כך גם בעניין סבל שנגרם בשל גירוש האישה בעל כורחה על ידי בעלה (ראו: ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה (לא פורסם)); כך בלשון הרע (ראו: ע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 523-524); כך בקביעת נזק של מי שנתקף בתחושות שליליות של גועל ופגיעה באוטונומיה כתוצאה משתיית חלב שהכיל סיליקון (ראו: ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי, פ"ד נז(4) 673, 681-682); כך בקביעת נזק לא רכושי הנובע מפגיעה בחירותו ובכבודו של מי שאושפז בבית חולים לחולי נפש בכפייה ושלא כדין (ראו: פרשת כרמלי, שם); וכך בקביעת נזק בגין פגיעה באוטונומיה (ראו: פרשת דעקה, 619-620). בכל המקרים הללו, וברבים אחרים, נגרם נזק שאינו רכושי. בדרך דומה יש לנקוט גם במקרה שלפנינו." ראה: ראה ע"א 1081/00 אבנעל בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נט(5)193, 203. 58. התובע לא הוכיח את שיעור הנזק שגרמה לו רשלנות המועצה וראשה. בנסיבות אלה ועל דרך האומדנא אני מחייבת את המועצה וראשה לשלם לתובע ביחד ולחוד פיצוי בסך 10,000 ש"ח בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. "כאשר גם העובד וגם הרשות אחראים בנזיקין, ייחשבו השניים ל"מעוולים יחד" וחבותם כלפי הניזוק תהא "יחד ולחוד". הניזוק רשאי במקרה זה לתבוע את הרשות והעובד יחדיו או כל אחד מהם בנפרד למלוא נזקו. מי מביניהם ששילם לניזוק יותר מכפי חלקו, רשאי לתבוע את המזיק האחר להשתתפות. במקרה זה תוכל הרשות לתבוע השתתפות מן העובד גם אם עומדת לו חסינות דיונית נגד הניזוק ולהיפך, שכן לצורך תביעת השתתפות קובעת החבות המהותית." ראה: ישראל גלעד האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון) תשנ"ה, [משפט וממשל ב' תשנ"ה 339], עמוד 360. ובאשר לנזק מהמטרד שגרם הנתבע לתובע, אני קובעת את שיעורו על דרך האומדנא בסך של 50,000 ₪. סוף דבר 59. דין התביעה להתקבל למעט התביעה בקשר לשביל הגישה, אותה דחיתי. אשר על כן: א. אני מורה לנתבע לסלק את בעלי החיים שבחצריו הגורמים למטרד ובמיוחד את הסוסים ולבצע ניקוי וחיטוי של המקום ולנטרל ריח הנובע מכך. ב. ניתן בזאת צו מניעה קבוע לפיו יימנע מהנתבע מלהחזיק בחצריו בעלי חיים ובמיוחד סוסים ו/או בהמות מכל סוג ומין שהם ו/או כל בעל חי הגורם או שיש ביכולתו לגרום למטרדי רעש, לכלוך, זבל, הפרשות, ריחות רעים וכיוצא בזה. ג. אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין המטרד שגרם לו. ד. אני מחייבת את הנתבעים 2-3 ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לו עקב התרשלותם. ה. אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. ו. בנסיבות המקרה, אין צו בדבר הוצאות ושכ"ט עו"ד ביחסים שבין התובע לנתבעים 2-3. 60. המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר לצדדים. ניתן היום, י"ט ב אדר א, תשס"ח (25 בפברואר 2008), בהעדר הצדדים. אילתה זיסקינד, שופטת מטרד