1. ביום 13.2.06 הוגשה בקשה מטעם אליהו מאיר ובידני נפתלי (להלן: "המבקשים") לביטול פסק דין וביטול הליכי הוצאה לפועל שניתנו במעמד צד אחד (להלן: "הבקשה לביטול") ובקשה לשחזור התיק שבוער (להלן: "הבקשה לשחזור"). עסקינן בתובענה שנפתחה בשנת 1992 ובפסק דין שניתן בהעדר הגנה במסגרת תובענה זו. בתיק זה ניתן ביום 8.2.06 ניתן בתיק צו שיחזור סופי, אולם פסק הדין שניתן במסגרת התיק לא הוגש לתיק במסגרת המסמכים שהוגשו. התקיים דיון בבקשה, במסגרתו המבקשים נחקרו, והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. 2. טענתם המרכזית של המבקשים היא כי המבקשים כי לא קיבלו לידיהם את כתב התביעה, ונפתלי בידני (להלן: "בידני") אף מחזק טענו זו בקביעה כי בתקופה הרלוונטית שהה בארצות הברית, ועניין זה לא נסתר. 3. הלכה רבת יומין היא שכאשר פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, פגום ובדרך כלל נובע הפגם מהיעדר המצאה כדין למבקש יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה (ראה ספרו של כב' השופט אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, תשס"ג - 2003, בעמ' 282). 4. במסגרת החקירה הנגדית הוצג לאליהו מאיר (להלן: "אליהו") אישור המסירה של כתב התביעה מיום 22.11.92 (מש1) עליו הוא חתום, והוא הכחיש כי המדובר בחתימתו שלו על גביו. המבקשים טוענים כי אין מקום לצרף את אישור המסירה (מש1) כראייה במסגרת תיק זה, מאחר ואינו כלול במסגרת צו שחזור שניתן במסגרת הבקשה לשחזור. הטענה היא כי הצו תוחם את הדיון למסמכים שהוגשו לתיק, ומאחר ואישור המסירה (מש1) אינו כלול במסגרת המסמכים הנ"ל, והגשת אישור המסירה ביום הדיון מקפחת את זכותם, באשר, לטענתם, לא יכול היה אליהו להתמודד ולהגיש טענות וראיות נוספות כלפי אישור המסירה הנ"ל. אינני מקבל את טענת המבקשים שצו השחזור הסופי תוחם את הדיון למסמכים שהוגשו לתיק, ומשלא הוגש אישור המסירה לתיק, אין לקבלו. כבר ציינתי בהחלטת ביניים שאין מניעה במסגרת הדיון בבקשה לביטולן מלצרף את אישור המסירה של התביעה והמבקשים יוכלו לטעון למשקלו הראייתי של מסמך זה. אליהו הכחיש את חתימתו הכחשה סתמית. אין בכך די. בסיכומיהם אליהו ובידני מבקשים שלאישור המסירה (מש1) יינתן משקל אפסי, הן משום שלא הוגשו לתיק בית המשפט במסגרת השחזור, הן משום שלא הוגשו במקור, הן משום שהוגשו עם קשקושים ותיקונים על גביהם, והן משום הכחשתם על ידי אליהו. 5. לאור הזמן הרב שחלף מאז המסירה שבוצעה (1992) ועד להגשת הבקשה (2006), ועל מנת שלא תצא שגגה מלפני, אבחן ראיות נוספות על מנת שלא לקבוע ממצאים אך רק על סמך אישור המסירה הנ"ל. ביום 11.4.93 נמסרה האזהרה של תיק ההוצאה לפועל לאליהו (מש5). אליהו חתם על אישור המסירה. ביום 27.8.97 הגיש אליהו בקשה לתיק ההוצאה לפועל לביטול ההליכים נגדו (מש4). אליהו אף אישר שראה אצל אחותו את הבקשה. הנה כי כן, הוגשו לפני מסמכים שונים מהם אני למד שאליהו ידע על התביעה ועל פסק הדין שניתן במסגרת התיק במועדים שונים במרוצת השנים החל משנת 1992 ועד לשנת 1997. יש במשקל המצטבר של המסמכים כדי להוביל למסקנה שאליהו קיבל את כתב התביעה לידיו או למצער ידע על ההליכים שננקטו נגדו לגביית פסק הדין. 7. באשר לבידני - כאמור, נטען שלא קיבל את כתב התביעה והוא שהה באותה תקופה בארצות הברית. נראה שאין חולק שבידני שהה בחו"ל, אולם מעדותו בבית המשפט במסגרת הבקשה לביטול עולה בבירור שבידני היה מודע להליכים שננקטו נגדו לגביית פסק הדין, וזאת לאחר שעוכבה יציאתו מהארץ לחו"ל וזאת במסגרת תיק ההוצאה לפועל בשנת 1994. בידני פנה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה בכתב לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ (מש6) (וכלשונו: "כן, אני כתבתי את המסמך, זו חתימתי."). בידני מודה שלכל המאוחר בשנת 1994 ידע על ההליכים בתיק, ומשכך אין מניעה לקבוע שכך הדבר. 8. אמנם המשיב הגיש את העתק פרוטוקול חקירת היכולת של בידני מיום 20.12.98 על מנת לסיר ספק בדבר ידיעת בידני על ההליכים מאור ונחקר במסגרת תיק ההוצאה לפועל , אולם אינני מקבל העתק פרוטוקול זה ואני מתעלם ממנו מאחר והמסמך הנ"ל שצורף אך ורק לסיכומים ולא הוגש במסגרת הדיון. 9. מכל האמור לעיל ניתן ללמוד כי המבקשים ידעו על ההליכים שננקטו נגדם על ידי המשיב, מה גם שאליהו חתם על אישור המסירה של כתב התביעה. גם אם אתן לאישור המסירה המעיד על המצאת כתב התביעה לאליהו "משקל אפסי", הרי לא יכולה להיות מחלוקת, כמתואר לעיל, שהוא, כמו חברו, ידע על ההליכים הננקטים נגדו. ודוק; כאשר ישנה אי בהירות באשר להמצאה בפועל (ואין בדברי אלה לקבוע שישנה אי בהירות באשר להמצאה בפועל בתיק זה) אין להלום הסתתרות מאחורי אי ההמצאה הפורמלית. הרי הלכה פסוקה היא, כשאין מחלוקת על ידיעתו של בעל דין, יש להעדיף את על כלל ההמצאה, את מול הפורמאליות. רק לפני ימים לא רבים חזרה ואמרה כבוד הנשיאה, השופטת ד' ביניש ב-בש"א 7048/06 פנחס כץ נ' ציפורה גוטליב את הדברים הבאים: "דעות שונות הובעו ביחס לשאלה באילו נסיבות די בידיעתו של בעל דין על החלטה לשם תחילת מניין הימים לנקיטת הליכים, אף אם לא בוצעה המצאה כדין (ראו למשל: רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן (לא פורסם); רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פ"ד נט(2) 440; רע"א 449/04 בן אליעזר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (טרם פורסם); רע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (טרם פורסם)), אולם נראה כי הכל מסכימים כי קיימות נסיבות בהן יגבר "כלל הידיעה" על "כלל ההמצאה". כפי שציינתי בבר"מ 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, פ"ד נו(4) 769, דעתי בסוגיה זו הינה כי במקום בו הוכח כי בעל דין ידע על החלטה של בית משפט, הוא לא יוכל להסתתר מאחורי טענת היעדר המצאה." הנה כי כן, גם בתיק זה הנסיבות מראות כי כלל הידיעה גובר על כלל ההמצאה: גם אם נניח שהייתי מקנה לאישור המסירה לאליהו משקל אפסי, הרי מהראיות שהוצגו לפני עולה הוא ידע על ההליכים נגדו במסגרת ההוצאה לפועל בשנת 1993; ובשנת 1997 הוא אף הגיש בקשה במסגרת הליכים אלו. גם ידיעת בידני על ההליכים היא, לכל המאוחר, בשנת 1994 - עת הגיש בקשה, בכתב ידו, לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ במסגרת תיק ההוצאה לפועל. 10. לפיכך - הרי אין בידי לקבל את טענת המבקשים שלא ידעו על ההליכים נגדם, ומשכך לא מצאתי שיש מקום לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. 11. כידוע, החלטה במעמד צד אחד ניתנת לביטול אם הגיש בעל הדין נגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול "תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה" (תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)). מדובר במועד הקבוע בחיקוק, שבית המשפט רשאי להאריכו מטעמים מיוחדים שירשמו (תקנה 528 לתקנות; יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, 1995) 889) המבקשים ידעו על ההליכים לפני מספר שנים. הם אף לא הגישו בקשה להארכת מועד. המדובר בשיהוי קיצוני ביותר ולא הניחו כל הסבר מניח את הדעת מדוע פנו רק עתה. המבקשים לא הגישו בקשה להארכת מועד, לא הבהירו ולא נתנו כל הסבר מדוע פנו רק עתה, ודינה של הבקשה לביטול פסק דין להדחות. 12. נראה לי כי בחלוף השנים הרבות אין הצדקה לכבול את המשיב לתקופה כה ממושכת, כאשר במהלך אותה תקופה, לא נקטו המבקשים בכל צעד, כדי לבטל את פסק הדין. שורת הדין והצדק קובעת, כי בנסיבות העניין, אין לחדש את ההליכים. אין באמור בבקשה שלפני כל נימוק שיהווה נסיבה חיצונית המהווה טעם מיוחד להארכת מועד, ויש לדחות את הבקשה. 13. על מנת שלא תהא ההחלטה חסרה, ולמען הסדר הטוב, יובהר שגם לאחר ששקלתי את טיעוני המבקשים גם לגופם, הבקשה לביטול היא סתמית ביותר ואין בה משום פירוט כמתחייב של טענת הגנה שהיא. טענת המבקשים היא שהם ערבו להלוואה של 15,000 ₪ בלבד, ההלוואה נפרעה ולא היה מקום להעתיק ערבותם לחשבון העו"ש של החייבים העיקריים ושאין למבקשים ולא כלום עם חשבון זה. עוד נטען שהסכם ההלוואה היה פגום מיסודו, ובהסכם אפילו לא צוין סכום הריבית (צ"ל: שיעור הריבית). הא ותו לא. טיעוני ההגנה נוקטות לשון כללית וסתמית בלא "לשים את האצבע" מפורשות על העובדות המבססות טענות אלה. ההלכה היא כי המבקש רשות להתגונן חייב "להיכבד ולהיכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו" [ראה: ע"א 146/68 דולגין ואח' נ' ש' ישועה ואחד פ"ד כב(2) 302, 305]. טענות סתמיות וכלליות אינן מהוות הגנה. המבקשים לא עמדו בנטל להראות כי יש להם אף הגנה בדוחק. 14. סיכומו של דבר - ולאור האמור, דינה של הבקשה לביטול פסק דין להדחות. אני מחייב את המבקשים, יחד ולחוד, בהוצאות המשיב בסכום של 3,000 ₪ + מע"מ. ניתן היום, ט"ז תשרי תשס"ז (08 אוקטובר 2006) בלשכתי, בהעדר הצדדים. המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים בדואר. עודד מאור, רשם בימ"ש שלום ת"א-יפו שחזור תיק בית משפטגניזת תיק / ביעור תיק