הפרדת נאשמים בגירים מקטינים 1. בתיק זה הוגש כתב אישום כנגד שלושת הנאשמים בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הנאשמים מס' 2 + 3 הינם קטינים; הנאשם מס' 2 יליד 1.11.87 ואילו הנאשם מס' 3 יליד 30.6.88. 2. על פי כתב האישום נטען כי בין הנאשם מס' 1 (הבגיר) לבין תאופיק מתא (המתלונן) ובנו, כמאל מתא, ממעיליא שורר סכסוך בנוגע לשטחי מרעה. כן נטען כי ביום 22.12.04 סמוך לשעה 16:45 הובילו המתלונן, כמאל ואחיו של המתלונן- יעקב, עדר עזים לעבר הדיר. כאשר חלף העדר סמוך לשטח שבמחלוקת החלו הנאשמים לצעוק ולקלל את כמאל. הנאשמים מס' 1 ו-3 אחזו בידיו של כמאל והנאשם מס' 2 הכה בראשו בעזרת מוט ברזל (בזנט). למשמע צעקותיו של כמאל הגיע למקום גם תאופיק, אביו. נטען כי הנאשמים הכו גם בראשו של תאופיק בעזרת הבזנט. 3. כתוצאה מהחבלות נפגע תאופיק קשה בראשו ואיבד את הכרתו. הנאשמים דאגו להזמין רכב פינוי על מנת לטפל בתאופיק ולהעבירו להמשך טיפול בבית חולים. גם כמאל נפגע בראשו ונזקק לטיפול רפואי. 4. לכתב האישום צירפה המאשימה אישור, כנדרש על לפי סעיף 4(א) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, (להלן: "חוק הנוער"), דהיינו אישור של היועץ המשפטי לממשלה להעמדה לדין של הקטינים ביחד עם הבגיר בפני בית משפט זה. יצויין כי האישור ניתן בפועל על ידי פרקליטת המחוז לה הואצלה סמכותו של היועץ המשפטי. 5. עם תחילת הדיון טען ב"כ הנאשמים כי על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 4(ב) לחוק הנוער ולהורות על הפרדת האישומים בין הקטינים לבגיר. בדיון טען ב"כ הנאשמים כי צירופו של האישור הנדרש על פי סעיף 4(א) הינו רק תנאי סף לדיון מאוחד של האישומים כנגד הקטינים ביחד עם הבגיר וכי בכל מקרה על בית המשפט לשקול את הצירוף לאחר שישמע את עמדת בעלי הדין (ראה י. קדמי, "על סדרי הדין בפליליים", חלק ג', עמ' 1457). 6. בשל טענה זו של ב"כ הנאשמים קבעתי דיון שנערך ביום 20.2.05 ובו נשמעו טיעוני הצדדים לעניין הגשת כתב האישום המאוחד כנגד הקטינים והבגיר יחדיו. 7. מטיעוני ב"כ המאשימה עולה כי הטעם היחיד לצירוף האישומים כנגד שלושת הנאשמים הינו הצורך בחסכון והמנעות מכפל דיונים. לטענתה הפרדת האישומים תחייב דיון כפול באותן טענות ושמיעה כפולה של עדים והדבר יביא רק לבזבוז זמנם של הצדדים ובית המשפט. מנגד טען ב"כ הנאשמים כי ברירת המחדל על פי חוק הנוער הינה הפרדת כתבי האישום. שיקולי הנוחות, לטענתו, אינם מצדיקים הגשת כתב אישום מאוחד שכן קבלת טענה זו, הנכונה בכל מקרה, תהפוך את הוראות חוק הנוער ל"אות מתה". עוד טען ב"כ הנאשמים כי איחוד הדיון בעניינם ביחד עם הבגיר עלול לפגוע בהם. לטענתו המחוקק ביקש לקבוע כי קטינים ידונו בפני בית משפט מיוחד, ששם את הקטין בראש מעייניו, בית משפט המתמחה ומתמקצע בדיון בעניינם של קטינים. כן טען כי גם זכויות דיוניות של הקטינים עלולות להיפגע. 8. אין כל ספק כי מטרת המחוקק הינה כי קטין ידון בפלילים בפני בית משפט לנוער (סעיף 3(א) לחוק הנוער). עם זאת הביא המחוקק בחשבון כי יתכנו מצבים בהם יהיה צורך בהעמדה לדין של קטין ביחד עם בגיר. הואיל ולא ניתן לשפוט בגיר בבית משפט לנוער קבע המחוקק הוראות מיוחדות כיצד ומתי יש לשפוט קטין ביחד עם בגיר בפני בית משפט שאינו של נוער (סעיף 4). 9. הסעיף קובע כי תנאי סף לדיון מאוחד שכזה הינו אישור היועץ המשפטי לממשלה. על זה לשקול את האפשרויות השונות העומדות בפני התביעה, את הצורך בקיום הליך מאוחד, את זכויות הקטין ושאר השיקולים הרלוונטיים. תנאי סף זה אינו מספיק שכן על פי סעיף 4(ב) לחוק על בית המשפט שבפניו מובא קטין לשקול האם להותיר את כתב האישום המאוחד על כנו או שמא להפריד את האישומים בין הקטין לבגיר ולהפנות את הקטין לבית משפט לנוער. 10. חשוב לזכור כי העמדה לדין של קטין ביחד עם בגיר אינה משנה באופן מהותי את זכויות הקטין. על פי סעיף 4(ב) לחוק ינהג בית המשפט (בפניו נדון האישום המאוחד), כלפי הקטין "כאילו היה בית המשפט לנוער ויהיו לו הסמכויות של בית משפט לנוער...". הסייג היחיד הינו בעניין פומביות הדיון; בעוד שבפני בית משפט לנוער הכלל הינו כי הדיון ייערך בדלתיים סגורות הרי כשמובא קטין לדין ביחד עם בגיר בפני בית משפט שאינו בית משפט לנוער, נותר שיקול הדעת לסגור את דלתות בית המשפט לשופט הדן בתיק. 11. המחוקק אינו קובע רשימת שיקולים על פיהם יבחן בית המשפט את איחוד או פיצול הדיון. נקודת המוצא צריכה להיות על כן, הפרדת האישומים, אלא אם קיימות נסיבות המצדיקת דיון מאוחד. 12. הנסיבה המיוחדת בעיינו הינו שותפותם של הקטינים והבגיר בביצוע אותם מעשים ואותן עבירות. הפרדת האישומים תחייב שמיעה כפולה של עדים בפני מותבים נפרדים. הדבר עלול להביא להכרעות סותרות או למימצאים שונים. כמו כן הפרדת האישומים מחייבת העסקת שני מותבים שישמעו בדיוק אותן ראיות ובכך ייגרם בזבוז זמנם של הצדדים ובית המשפט ובזבוז כספי ציבור. צריך לזכור כי כל הנאשמים בפני נאשמים באותה פרשיה ומעורבותם במידת המעשים דומה. לא מדובר במקרה שבו חלקו של הקטין שונה ונפרד מזה של הבגיר. 13. בזבוז זה והטרחה הכפולה עשויים להיות מוצדקים אם קיים חשש שמא תפגע זכות כלשהי מזכויות הקטינים. בדרך כלל די יהיה בהוראת הדין בעניין שמירת הסמכויות של בית המשפט לנוער כדי למנוע פגיעה אולם ייתכנו מצבים בהם יוכח כי לא די בכך. 14. צודק ב"כ הנאשם בטענתו כי בהעמדה לדין של קטין בפני בית משפט לנוער ניתן להשיג יתרון נוסף והוא היותו של השופט הדן בתיק מומחה לדון בעניני קטינים דווקא. אין ספק כי כאשר דן באישום נגד קטין שופט שזוהי מומחיותו הדבר נועד לטובת הקטינים. בית המשפט המתמחה בטיפול באישומים כנגד קטינים, יכול להבינם טוב יותר, לשקול טוב יותר את דרכי הטיפול והשיקום המוצעים על פי דין וכדומה. 15. הדבר נכון כאשר הפרדת האישום משמעה העברת הדיון בעניינו של הקטין לבית משפט השלום לנוער. כידוע בבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לנוער, אין שופטים נפרדים העוסקים רק באישומים כנגד קטינים. למעשה היתרון הגלום בדיון בפני שופט המתמחה בדיון בעניינם של קטינים מושג רק בבית משפט השלום ולא בבית המשפט המחוזי היושב בדין כבית משפט לנוער. נכון אמנם כי על פי צו הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (הסמכת בית משפט שלום לנוער לדין קטינים על פי פשעים), תש"ן-1990, מוסמך בית משפט שלום לנוער לדון גם בעבירה בדוגמת זו שבכתב האישום אלא שהעמדה לדין שכזו מותנית בהחלטת פרקליט מחוז.לאחרונה נשמעו ביקורת כי הפרקליטות אינה עושה שימוש מספיק בסמכות זו אלא שעניין זה כלל לא נטען בפני ואינו מסמכותי במסגרת בקשה זו. בעניין שבפניי אין החלטה להעמדת הקטינים בפני בית משפט שלום לנוער ולכן גם אם יופרד האישום עניינם ידון בבית המשפט המחוזי. 16. יוצא כי הפרדת האישומים לא תשנה במאום את מצבם של הקטינים ועניינם ידון בפני אותו בית משפט. יש לזכור כי בכל מקרה נשמרות זכויות הקטינים וגם לבית משפט יזה מוענקות כל הסמכויות של בית המשפט לנוער. עניין פומביות הדיון יכול להתברר על פי בקשה מתאימה אם תוגש בפניי. חשוב גם לזכור כי הקטינים שבפניי הינם בני 16.5 ו-17.5 שנה, דהיינו קרובים לגיל בגרות, גם לכך יש משקל בשאלת הצורך בהפרדת האישומים. לבסוף אזכיר כי העבירה המיוחסת לנאשמים הינה חמורה ביותר ועל פי עובודת כתב האישום היה אך כפסע בין גרימת חבלה חמורה לגרימת מותו של המתלונן. 17. בשים לב לכל האמור, דומני שהשיקולים בעד צירוף האישומים גוברים על השיקולים שכנגד. אשר על כן, הנני מורה על הותרת כתב האישום על כנו ודוחה את הבקשה להפרדת האישומים. משפט פליליקטינים (במשפט הפלילי)נאשם