מה זה זוטי דברים (De Minimis) ? מהי טענת זוטי דברים כטענה מקדמית ? ##(1) זוטי דברים במשפט הפלילי:## סעיף 34 יז לחוק העונשין קובע כך: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". סייג זוטי הדברים מותנה בקיומם של 4 תנאים, עליהם עמד בית המשפט העליון בפסיקתו: ##(א)## טיבו של המעשה, ##(ב)## נסיבותיו, ##(ג)## תוצאותיו,## (ד) ##האינטרס הציבורי. התנאים הם תנאים מצטברים, כאשר השיקול המרכזי, אף המכריע, הוא האינטרס הציבורי. ##(2) הפסיקה בסוגיית זוטי דברים:## על פי הפסיקה, ארבעת התנאים המפורטים בסעיף זה הינם תנאים מצטברים (ר' ע"פ 1720/94 מדינת ישראל נ' מנשה יוסף) וקיימים ביניהם קשרי גומלין. גם אם בנסיבותיו של מקרה מסויים יקבל אחד מהמבחנים משקל מכריע, תמיד תישאר השאלה האם סיכום תוצאותיהם מלמד על קיומה של סכנה מזערית לציבור, המצדיקה הטלת אחריות בפלילים. לעניין זה יפים בעיני דבריו של פרופ' פלר בספרו "יסודות בדיני עונשין", חלק ב', בעמ' 618: "מוטב שביהמ"ש יקבע, בכל מקרה בנפרד ולגבי סוג של כל עבירה בנ פרד, לפי הקריטריונים האמורים, אם יש בו המשקל הסביר – מבחינת החומר והאנטי חברתיות כדי להיכלל במניין הזוטות. צריך להיזהר שלא לרוקן עקב כך את העבירות הקלות דווקא מתוכנן הענייני, שהרי המחוקק בהטלת איסור פלילי עליהן, היה מודע למידת חומרתן, ובכל זאת מצא אותן ראויות לענישה". ראו לענין זה את קביעת בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט המנוח אדמונד לוי, במסגרת ע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ (ניתן ביום 14.7.2005), כהאי לישנא: "בגוף סעיף 34יז לחוק העונשין מפורטים ארבעה תנאים מצטברים ליישומו ואלה הם: '...טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי...'. בחינתו של מעשה לאור התנאים הללו אמורה להוביל למסקנה אם במעשה קל ערך עסקינן. ניסוחו הכללי של הסעיף מעלה את השאלה בדבר המשקל הסגולי של כל אחד מהתנאים, וכיצד לערוך את השקלול הסופי ביניהם. נראה שלא ניתן לקבוע מראש את המשקל המדויק שיש לייחס לכל תנאי, שכן לכל מקרה הנסיבות המיוחדות לו. עם זאת הגישה הרווחת היא כי משקלו של התנאי האחרון, בדבר האינטרס הציבורי, רב מזה של השאר (י' קדמי על הדין בפלילים – חוק העונשין (כרך א), בעמ' 556). הנה כי כן, אף על פי שהסייג בדבר 'זוטי דברים' אינו מונה רשימה של מקרים הבאים בגדרו, הרי שהמגמה העולה מן הפסיקה היא שיש להחילו בזהירות תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בבואו לבחון מעשה שנתמלאו בו כל יסודות העבירה ישאל בית המשפט את עצמו אם מעשה העבירה הצמיח מידה מזערית של סכנה לציבור. תשובה שלילית תחייב את המסקנה שהשפעתו של המעשה על החברה היא כה מזערית, עד שאין זה ראוי להכתים את מבצעו בהרשעה בפלילים. לשיטתי, מגמה זו ראויה היא. אל לנו לשכוח כי הכלל בדבר זוטי דברים הוא אך סייג לאחריות הפלילית, ומשכך, אין הוא בבחינת הכלל, אלא החריג. ובלשונו של סעיף 34ה לחוק העונשין: 'מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית'. יתרה מזאת, מידת הזהירות בהחלתו של הסייג נדרשת גם מן הטעם שמא ירוקנו מתוכן עבירות הנתפסות כ'קלות' מאחרות. עם זאת נקיטת זהירות בהחלתו של הסייג אינה מונעת, לגישתי, פרשנות שתבחן בין מכלול השיקולים גם את נסיבותיו האישיות של המבצע. שכן, יש שהשפעתן של נסיבות אלו תשנה את התמונה מן הקצה אל הקצה, והרשעתו לאורן לא תשרת כל מטרה ראויה". ##(3) הנסיבות האישיות של הנאשם בסייג זוטי דברים:## בתי המשפט התחשבו פעמים רבות בנסיבותיו האישיות של הנאשם בהקשר לאינטרס הציבורי בסייג זוטי הדברים, ראו, רק לדוגמא: ת"פ (ת"א) 46952-12-12 מדינת ישראל נ' מיכאלוב (ניתן ביום 28.5.2014), ת"פ (רח') 29347-06-15‏ ‏ מדינת ישראל נ' סרוסו (ניתן ביום 8.2.2017) – שם ירקה אשה על בעלה במסגרת הליך גירושין בפני בית הדין הרבני, ת"פ (י-ם) 55920-05-15 מדינת ישראל נ' פלוני (ניתן ביום 29.5.2017), ת"פ (ת"א) 16830-09-15 מדינת ישראל נ' פלונית (ניתן ביום 6.11.2017) – שם הזיכוי היה חלקי, וניתן בקשר לאיומים כלפי שוטר (עובד ציבור), ת"פ (רמלה) 17571-01-18 מדינת ישראל נ' בהלקר (ניתן ביום 6.9.2018). ##(4) זוטי דברים במשפט האזרחי:## ככלל, הגנת "זוטי דברים" הוחלה מכח סעיף 7 לחוק שהחיל את סעיף 4 לפקודת הנזיקין. מקום שמדובר "בפגיעה מזערית" בזכות, שאין דרכה להתברר בבית המשפט, ואין דרכו של "אדם סביר" להביאה בשערי בית המשפט , חוסה פגיעה זו בהגנת זוטי דברים (דנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתכנון ובנייה נ' הורוביץ פד"י נ"ח (6) 289 (2004)). סעיף 4 לפקודת הנזיקין ( שכותרתו היא " מעשה של מה בכך"), קובע: "לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך". "אדם בר-דעת ומזג כרגיל" אני מפרשת בהקשר הרלוונטי לעניין כמי שאינו נוטה ל"נוֹקְדָנוּת", היינו לקפדנות יתר, ודקדקנות ביחס לפרטים קטנים עד כדי טשטוש האבחנה בין עיקר לתפל, באופן קנטרני. בסעיף 4 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א – 2011 , מוצע לקבוע ביחס לכלל הדין האזרחי כי: "לא תוגש תובענה בשל מעשה קל ערך שאדם סביר לא היה מלין עליו" , וזאת למניעת התדיינות על נושאים שאין בהם תועלת לציבור והם קלי ערך. על פי דברי ההסבר להצעת החוק מדובר בחסינות דיונית בלבד , בשונה מאופי החסינות על פי לשון סעיף 4 לפקודת הנזיקין שהיא חסינות מהותית. עם זאת תחום השתרעותה של החסינות על פי הדין המוצע רחב והוא חל על כלל הדין האזרחי . [ראו והשוו: דניאל מור " מבט ביקורתי על עקרונותיה של הרפורמה המוצעת בדיני נזיקין" משפטים לו 703, 715 ( תשס"ו-תשס"ז); מיגל דויטש "" הנדסת" הקודיפיקציה של המשפט האזרחי - הצעת מבנה" משפטים כט, 587, 596 (תשנ"ח-תשנ"ט)]. ## (5) זוטי דברים בתביעות לשון הרע:## בפסק הדין שניתן בת"א (ת"א) 30840/07 עו"ד פרדס משה נ' פרופ' מליק צבי (5.11.08) סקר בית המשפט (כב' השופטת אביגיל כהן) את עמדת הפסיקה והספרות בנושא. אביא להלן קטע מפסק הדין: "...בתא' (נה') 3828/04 עו"ד משה מנשה נ' בונן משה ; שם קבע ביהמ"ש כי שימוש בביטויים כגון: "שקרן" ו"נוכל" על רקע מחלוקת שפרצה בין הצדדים, וזאת בארוע שהתרחש במעמד מצומצם של התובע, הנתבע ופקידת התובע; לא היה בה כדי לגרום להשפלתו של התובע. וכן ת"א (נת') 6685/02 עו"ד דוידוביץ יהונתן נ' שנקר ציונה, שם במהלך ויכוח צעקה הנתבעת לעבר התובע "מנוול" ו"נוכל" ו"תישאר נכה מסכן כל החיים", ביהמ"ש קבע, כי יש באימרות אלו "לשון הרע" (סע' 28 לפסה"ד); אך לגבי האימרות "פסיכופט", "מנוול" ו"נוכל" נקבע כי קיימת לנתבעת ההגנה בתביעה ב סע' 4 לפק' הנזיקין [נוסח חדש] – מעשה של מה בכך. ביהמ"ש שם הפנה לעל"ע 4444/99, על"ע 446/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים נ' עו"ד יורם וינוגרד, פד' נה (5) 908; שם מצא ביהמ"ש התבטאויות של עו"ד אחד כלפי חברו; "שמנדריק", "נוד" – כזוטי דברים. וכן ת"א (תא') 37775/04 עו"ד אריק אמיר נ' אילנה קריכלי; שם הטיחה הנתבעת בתובע אמירות כגון: "אתה טיפש", "אתה עורך דין קטן"; שם קבע ביהמ"ש כי דברי הנתבעת היו "בבחינת הבעת דעה שלילית מתוך כעס רב על התובע, ונאמרו בקונקסט הכללי באופן שאינן מהווים לשון הרע"." ##(6) זוטי דברים בתביעות ייצוגיות:## בכל הנוגע ליישומה של הגנת " זוטי דברים" בתובענה הייצוגית נקבע לאחרונה בעניין ע"א 7488/16 זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ: "הגנת " זוטי דברים" חלה אף בהליכי תובענות ייצוגיות, אלא שבחינתה תיעשה מנקודת מבטה של הקבוצה כולה: כאשר מדובר במעשה שרוב חברי הקבוצה יראו בו עניין " פעוט וקל ערך, שלא היה עולה בדעתם להגיש בגינו תובענה ייצוגית" תחול ההגנה" עניין זליגמן, פסקה 49; ראו גם: ע"א 10085/08 תנובה - מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל, פסקה 32 (4.12.2011). ##(7) להלן פסק דין בנושא זוטי דברים טענה מקדמית:## 1. הערעור בפנינו הוא על פסק-דין, שניתן על ידי בימ"ש השלום בחיפה (נשיא בימ"ש השלום, כבוד השופט קיטאי), ביום 17/1/01, לפיו זוכתה המשיבה מעבירת תקיפה במשפחה, וזאת בהסתמך על סעיף 34יז' לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), שכותרתו: "זוטי דברים". הערות מקדימות: 2. יש לציין כי מטעמם של שני הצדדים הוגשו סיכומים מקיפים ובהירים. יחד עם זאת, לאור מהותה של הסוגיה שהובאה בפנינו, בהתחשב בהשלכות שיכולות להיות לתוצאת פסק-הדין, ובשל העומס הרב המוטל על בימ"ש זה, התעכב מועד נתינתו. אין לנו אלא להתנצל על-כך. ועוד, במהלך כתיבת פסק-הדין, נתקבל אצלי עותק מלא של עבודת הדוקטורט של הגב' ג'ודי ברודר - בנושא: "סייג זוטי-הדברים". חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה" שהוגש לסנט של אוניברסיטת בר-אילן. העבודה במלואה הומצאה לעיוני על-ידי גב' ברודר והייתה לי לעזר רב. ואין לי אלא להודות על כך. ההפניה להלן, תהא: עבודת הדוקטורט/ברודר), מאחר שהעותק שהועבר לעיוני אינו הדפסה אחרונה, יתכן שהעמודים המצוינים כאן, לא יהיו תואמים להדפסה המעודכנת. הרקע: 3. נגד המשיבה הוגש כתב אישום בבימ"ש השלום בעכו, בת"פ 7444/99, בעבירה של תקיפה על רקע אלימות במשפחה, עבירה לפי סעיפים 379 + 382(ב)(1) לחוק העונשין. על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, בתאריך 13/6/99, סמוך לשעה 18:30, ברחוב דרך הארבעה ליד בנק טפחות בעכו, תקפה המשיבה שלא כדין את בעלה שרון בן חמו (להלן: המתלונן) בכך שהכתה אותו בידיה. כמו כן, באותו מעמד, חתכה המשיבה את חולצתו של המתלונן באמצעות זכוכית שהחזיקה ביד. 4. ביום 25/12/00 ניתנה על ידי נשיא בימ"ש השלום במחוז חיפה, השופט קיטאי, החלטה בת"פ 7783/00 (המספר החדש שקיבל אותו תיק, לאחר שהועבר על פי החלטתו, לבימ"ש השלום בחיפה). להלן, נוסח ההחלטה: "תיק פלילי עכו מס' 7444/99 הועבר על ידי לחיפה, מחמת העומס הרב. העומס הבלתי נסבל מצוי הן בעכו והן בחיפה, במצב דברים זה יש למיין את התיקים המוגשים לבית המשפט ביתר זהירות. כאשר מדובר בעבירות של אלימות במשפחה, יש לנהוג בזהירות רבה לפני שמגישים אישום כנגד אישה. אומר, כי אין להגיש אישום כנגד אישה אלא אם מדובר באלימות חמורה, באלימות מתמשכת או בנסיבות יוצאות דופן, כאשר הבעל הינו חסר ישע, מרותק לכיסא גלגלים וכיו"ב. אני מציע לסגור תיק זה או לחילופין לנמק לי תוך 21 יום מהיום מדוע שלא אפעל עפ"י סמכותי בסעיף 34 יז' של חוק העונשין, זאת עד 15.1.2001 .". החלטה זו ניתנה על סמך כתב האישום, בטרם הופיעו הצדדים לדיון. 5. בתגובת ראש לשכת התביעות גליל, שנתקבלה ביום 17/1/01 נאמר, כי התביעה מתנגדת לסגירת התיק. התביעה הבהירה כי היא מכירה בבעיית עומס התיקים בעכו, כי היא פועלת להורדת כמות התיקים שמגיעים לבית המשפט, וזאת לאחר שהיא מבצעת מיון קפדני, ומגישה את אותם התיקים שיש בהם עניין ציבורי. בתיק זה, מדובר באלימות במשפחה, ומן הטעם האמור, מתנגדת התביעה לסגירתו. 6. לאחר שנתקבלה התגובה הנזכרת לעיל, ניתנה החלטה נוספת על ידי בימ"ש קמא (17/1/01), בזו הלשון: "1. הנאשמת בתיק זה (פ"א עכו 2385/99) מואשמת שהיכתה את בעלה בידיה. אין פגיעה. בנוסף, מואשמת בכך שהשחיתה חולצה של בעלה. 2. כפי שציינתי מספר פעמים יש לנהוג כלפי נשים המואשמות באלימות משפחה ב"גישה מאזנת" אשר מאזנת בין נחיתותה הפיזית של האישה לעומת הגבר( כך בדרך כלל) לבין הצורך בהגנת החוק. 3. אלימות הנטענת במקרה הנוכחי היא ברף התחתון. אין הצדקה להעמיד אישה לדין במקרה כזה. אני סבור, ומאחר ולא נטען כי מדובר בעבר פלילי, כי המקרה מתאים לסעיף 34 יז' של חוק העונשין. 4. בהחלטתי הקודמת מיום 25.12.00 נתתי הזדמנות לרלת"ב לטעון ביחס לסעיף 34 יז', לא שמעתי כל טענה ממשית. 5. אני פוטר את הנאשמת מאחריות פלילית, וזאת עפ"י הנטען בכתב האישום.". (ההדגשות אינן במקור - ש' ו'). על פסק-הדין הזה, שזיכה את המשיבה על בסיס זוטי דברים, הוגש הערעור. 7. בישיבה הראשונה בתיק, בערכאה זו (ישיבה מיום 19/4/01), הצענו לפרקליטות, במיוחד לאחר שהתברר כי בני הזוג אינם חיים עוד במשותף (ראה עמ' 1 לפרוטוקול), להסכים בנסיבות המיוחדות של המקרה לביטול כתב האישום, ומאחר שטרם הייתה הקראה בתיק, הביטול לא יהיה בגדר של זיכוי (ראה סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). לאחר התייעצות, הודיעה ב"כ המערערת, כי פרקליטת המחוז החליטה שלא לקבל את ההצעה (ראה ישיבת ביהמ"ש מיום 24/5/01). משלא ניתנה הסכמה - ויש להצטער על כך - יש ליתן פסק - דין. הטענות בערעור: 8. המערערת סבורה, כי יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק-הדין, מאחר שלא היה מקום לפעול על פי סעיף 34יז', בשלב זה של הדיון. ביהמ"ש לא היה רשאי לעשות כן, בטרם הופיעו בפניו הצדדים ובטרם קבע, בין על סמך ראיות ובין על סמך הודאת המשיבה, כי העבירה נעברה על-ידי המשיבה. משהתחיל בית המשפט וסיים הליך בהעדר הצדדים, ועשה כן ללא הזמנתם לדיון, הרי שפעל בניגוד להוראות סדר הדין הפלילי, ומן הטעם האמור בטלה החלטתו, מדעיקרא. לעמדת המערערת, העיתוי למתן החלטה בדבר תחולתו של הסייג זוטי דברים, אינו יכול להיות בשלב המקדמי, אלא לאחר שמיעת ראיות, בשלב של הכרעת הדין או בסמוך לאותו מועד. בהסתמך בעיקר על פסק-הדין שניתן בע"פ (ת"א) 1720/95 (מ"י נ' מנשה יוסף, תקדין-מחוזי 96(3) 3957), טוענת המערערת, כי מדובר בהגנה פלילית מהותית, כאשר נטל ההוכחה על הנאשם. עוד סבורה המערערת, כי ביהמ"ש טעה גם לגופו של עניין, משקבע, כי מדובר בעבירה קלת ערך, וזאת על דרך ההשוואה לאופן יישום הסמכות הנתונה לו, על פי סעיף 34יז' של החוק, ולדוגמאות המובאות על ידי מומחים בתחום המשפט הפלילי. 9. טענת המשיבה, המיוצגת בפנינו על ידי הסנגוריה הציבורית היא, שיש לדחות את הערעור, במיוחד לאחר שניתנה לתביעה האפשרות לפעול לסגירת התיק. אילו בחרה התביעה בדרך המוצעת, לא היה ביהמ"ש נדרש להכרעה שיפוטית, כתב האישום היה נמחק, והתוצאה הייתה שלא היה גם זיכוי למשיבה. הסנגוריה מוסיפה וטוענת, שניתנה לתביעה ההזדמנות להביא טיעוניה. זכותה של המשיבה כנאשם להתגונן, לא נפגעה, וממילא אין לראות בהליך שננקט על ידי בית משפט קמא ובאופן קבלת ההחלטה, פגיעה כלשהי בזכות הטיעון של המשיבה, ומן הטעם האמור אין לקבל את הטענה שהחלטת בית משפט קמא בטלה מעיקרא. הסנגוריה מבקשת גם להדגיש, שהערעור שהוגש הוא על בסיס עקרוני, תוך התעלמות מהנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן, במיוחד כאשר היו מקרים אחרים שגם בהם ניתנה החלטה על בסיס ההגנה של זוטי דברים, בשלב המקדמי, ובאותם מקרים נמנעה התביעה מלערער. לעניין זה מפנה המשיבה לת"פ 5040/96 (שלום חיפה) מ"י נ' רפאל איתן ואח', פ"ד שניתן ביום 19/2/97, שעניינו היה, ביטול ההליך הפלילי תוך יישום הסייג של זוטי דברים, בנושא עבירה של לשון הרע, כנגד רפאל איתן. טענת המשיבה היא, על דרך ההשוואה, שאם מעשה של איש ציבור וראש מפלגה נבחן על בסיס טענת הגנה של 'זוטי דברים', ופסה"ד של בימ"ש קמא דן בהרחבה בהגנה זו, והחיל קביעות עקרוניות בנושא עיתוי העלאת הטענה ולמרות זאת, לא מצאה לנכון התביעה לערער, הרי שראוי היה שהתביעה תנהג כך גם במקרה של המשיבה, שאם לא כן לא נשמר עיקרון השוויון, ובמקרה כזה וודאי יש סמכות לבית המשפט להתערב בהחלטה. הסנגוריה טוענת עוד, שאין לקבל את הטענה שטענת זוטי דברים אינה יכולה לעלות בשלב המקדמי של הדיון המשפטי. לעמדתה, אין ההכרעה בנושא תלויה בממצא עובדתי דווקא. עוד טוענת הסנגוריה, כי הפרשנות הלשונית שמבקשת המערערת להסיק, לאור מיקומו של הסעיף אינה תוצאה בלעדית הכרחית. לעמדתה, רשאי היה בימ"ש קמא להגיע להחלטה שהנסיבות, כפי שפורטו בכתב האישום מצדיקות את הפעלת הטענה, כמו כן רשאי היה ביהמ"ש להתחשב בנסיבות האישיות של המשיבה, וכן אין לשלול שיקולים מעשיים, כפי שנשקלו במקרה זה. ב"כ המשיבה מוסיפה ומבהירה שלעמדתה, גם אם מדובר בתיקי אלימות במשפחה, וגם אם קיימת מדיניות ראויה כללית בנושא זה, הרי שאין בכל אלה לשלול את קביעתו של בימ"ש קמא, כי "אישה מכה" אינה תופעה חברתית, וככזו אינה דורשת טיפול זהה, במסגרת כלל המדיניות הראויה, בה בחרה הפרקליטות. המערערת חזרה והודיעה, כי היא מתנגדת לטיעון עובדתי במסגרת הערעור, ולצירוף טיעון כזה לסיכומי הצדדים. בתגובתה חזרה והדגישה את הנושאים שפורטו על ידה בסיכומיה, וכן הפנתה לע"פ 2210/01 (לוזון רבקה נ' מ"י, שניתן על ידי הרכב זה, ביום 5/7/01.) גם המשיבה הוסיפה וצרפה תגובה מטעמה, אשר יש בה בעיקר, חזרה על הטענות שפורטו. במידת הצורך נפנה אליהם במהלך כתיבת פסה"ד. השאלות שבמחלוקת: 10. בחינת ההחלטה שניתנה בבימ"ש קמא, לרבות טיעוני הצדדים, מעמידים להכרעה בעיקר את השאלות הבאות: למרות שאין חולק, כי אלמנט "האינטרס הציבורי" הוא רלוונטי לבחינת יישומו של סייג זוטי הדברים, השאלה היא, למיקומו ולהיקפו של מרכיב זה; מידת ההשלכה שיש לאלמנט זה על מהותו והיקפו של "מעשה קל-ערך", לצורך נקיטה בהליך פלילי או לצורך הפסקתו של ההליך; וכן לשאול בהתייחס למעשה עצמו, אם מרכיבים נוספים רלוונטיים, כגון: מינו של הנאשם, סוג הפגיעה ואופיה, לרבות היות הפגיעה ברכוש או בגוף אדם. השאלה הנוספת היא, לצד בחינה כללית של פרשנות משפטית למונחים הנ"ל, אם יש רלוונטיות גם לאלמנטים סובייקטיביים הנוגעים לנסיבותיו של הנאשם הספציפי. ואולם, המחלוקת העיקרית היא, אם תחולת הסייג, יכולה להתקיים גם כהכרעה בטענה מקדמית, בטרם התברר ההליך הפלילי לגופו, בהיות ביהמ"ש, בעניין זה, בגדר של רשות שיפוטית-מינהלית המוסמך להחליט על אי הגשת הליך פלילי, או ביטולו גם לאחר שהוגש. מסקנות על דרך ההכללה המקדימה: 11. מבלי להתעלם ממורכבות השאלה, במיוחד לאור ניסוחו של הסעיף הרלוונטי, מיקומו בחוק העונשין, והתוצאה בחוק עקב החלתו - המביאה, למעשה, למתן "פטור" מאחריות פלילית וקביעת זיכוי - יש בדעתי להציע לחברי לדחות את הערעור ולאשר את פסק-הדין של בימ"ש השלום. לשון אחר: לקבל את עמדת הסנגוריה. הסמכות הנתונה לביהמ"ש עפ"י סעיף 34יז לחוק העונשין, אינה רק ביקורת שיפוטית על החלטה של רשות מינהלית-שלטונית - בענייננו, התביעה הכללית - אלא סמכות מינהלית-שיפוטית, השונה מזו של התביעה הכללית בהיררכיה המינהלית והשונה במהותה בשיקוליה ובסמכויותיה, כרשות שיפוטית. בגדרה, יש סמכות לבית המשפט לשקול ביטולם של כתבי אישום שהוגשו על-ידי התביעה הכללית, וסמכותו לעשות כן, היא גם בשלב המקדמי, בכפוף לבחינת מרכיבי המעשה ואינטרס הציבור. על בסיס ההנחה האמורה, מוסמך היה בית המשפט - באמצעות הפעלת הסייג של זוטי דברים - גם בשלב בו יושם הסייג - שהמעשה המיוחס למשיבה - ואפילו בהנחה שבוצע על-ידה - על-פי כלל נסיבותיו, הידועות לביהמ"ש והיכולות להיות ידועות לו, באותו שלב - להגיע לתוצאה, שלא היה מקום להגיש כתב אישום. 12. הגם שמדובר בסייג, שהוא לכאורה בגדר "הצדק" (בהבחנה מ"פטור" מאחריות פלילית), שלא לשאת בסנקציה פלילית בגין אותו מעשה, הרי שמשלא חזרה בה התביעה מן האישום, על אף שנשמרה זכותה לחזור ולשקול עמדתה, רשאי היה בית משפט קמא להורות על "פטור" מאחריות, שזו התוצאה המתחייבת מהחלת הסייג. לחלופין, אם נאמר שעסקינן בהרחבת הסייג בדרך של "חידושו", אזי אין מניעה - תוך הסתמכות על התביעה שלא תחזור ותנקוט בהליך פלילי - להורות על מחיקת האישום. 13. יתר על כן - בין אם נקבל את ההשקפה לפיה סייג 'זוטי דברים' במהותו הוא פרשנות משפטית של החוק, ובין אם מדובר בפרשנות עובדתית העוסקת בנסיבות האישיות של הנאשם - אין גם לשלול על הסף את האפשרות, כי בבוא בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, לגבי מהות המעשה המיוחס למשיבה, והכרעה בשאלה אם ניתן להכלילו בגדר של 'זוטי דברים', בהיותו 'מעשה קל ערך', יכול בית המשפט להתייחס גם לקבוצת המיגדר אליה משתייך קורבן העבירה, והכללת נתון זה כשיקול רלוונטי בכלל יישומו של תחולת הסייג האמור (ראה לעניין גילוי עמדה אידיולוגית לגבי חקיקתו של החוק הפלילי - מאמרה של ד"ר א' קמיר, "תגובה: בחזרה אל "כשאת אומרת לא - למה את מתכוונת?", שערי משפט ב', תשס"א - 2001, עמ' 307, בעמ' 312, המצדד בחוק למניעת הטרדה מינית, כפתרון משפטי-עונשי לתופעה חברתית של הטרדת נשים באופן מיני, כמאמר תגובה למאמרו של פרופ' קרמניצר וגב' ליאת לבנון, "האיסור הפלילי על הטרדה מינית - קידוש האמצעי ומחירו", שערי משפט ב', תשס"א - 2001, עמ' 285, בעמ' 289, שם הגישה הייתה שלא כל עלבון חברתי צריך להיות מוגן באמצעות המנגנון הפלילי, גם אם מדובר בקבוצת מיגדר מיוחדת). בעניין זה, על אף שלא הייתי ממהרת לקבוע, כי ככלל הנשים מאופיינות בנחיתות פיזית, והייתי בוחרת במינוח, לפיו ככלל, כוחו הפיזי של המשתייך לקבוצת המיגדר הנשית שונה מזה המשתייך למיגדר הגברית, הרי שצדק בית משפט השלום ברומזו, כי גם המחוקק רואה בקבוצת המיגדר הנשית, קבוצה הנזקקת, ככלל - לפחות בשלב החברתי הנוכחי - להגנתו, במידה רבה יותר מזו, לה נזקק מי ששייך לקבוצת המיגדר הגברית. השיקול האמור, יכול אפוא וצריך שיילקח בחשבון, גם ביישומו של סייג 'זוטי דברים', ואין לראותו כ'שיקול זר', כפי שביקשה התביעה לעשות. כפי שציינה גם הסניגוריה - אין תופעה חברתית של "אישה מכה", הדורשת מן התביעה, במסגרת ניסיונה למלא תפקיד טיפולי פלילי מיוחד, להילחם בתופעה כזו במסגרת האלימות במשפחה, ולכן אין לשלול אפשרות לפיה אינטרס הציבור יאפשר - בזהירות הראויה - הבחנה מתאימה, לגבי אותן עבירות אלימות במשפחה, בין חשוד "גברי" לבין חשודה "אישה". לעניין הטענה המקדמית של טענת הפרקליטות, כי ההחלטה נתקבלה מבלי שנשמרה לה זכות הטיעון, יש בדעתי לקבוע שאינה מבוססת. ההזדמנות ניתנה, והתביעה בחרה שלא לטעון, או ליתר דיוק שלא להציג התנגדותה. מכל מקום, העדרו של הנאשם מן הדיון המשפטי הוא מרכיב הבא להגן על זכות הנאשם ולא על סמכות התביעה. בנסיבות העניין, אין בהיעדרות המשיבה לכשעצמה, כדי לפגוע באינטרס הציבור, לקיומו של הליך הוגן. אפרט תחילה את מסקנתי בנושא האחרון, ואחר כך אתייחס לאופן יישומו של הסייג של 'זוטי דברים', על-פי העקרונות הכלליים שפורטו בסעיף זה. הצורך בנוכחות הנאשם - לצורך זיכויו: 14. הטענה לפיה אין ביהמ"ש רשאי לדון בהליך פלילי אלא בפניו של הנאשם, וכי מטעם זה בלבד, יש לראות את ההליך כבטל מעיקרו, דינה להידחות, במיוחד כאשר מדובר בהחלטה, שעל אף שניתנה בהעדר הנאשם, היא לטובתו. היום מקובלת ההלכה, לפיה חוקי היסוד, במיוחד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מסמנים שוני בשיטת המשפט, במיוחד בתחום הפלילי - על אף שהעקרונות המוגנים בחוקי היסוד היו חלק משיטת המשפט עוד קודם לחקיקתם. השוני בא לידי ביטוי במובן זה, שיש בו כדי להעלות את רמת ההגנה על אותו פרט שלו מיוחס מעשה העבירה. יש הסוברים שחוק היסוד, אין לפרשו כנוהג באופן שווה לגבי נאשם וקורבן, אלא כבא להגן דווקא על הראשון. לפי גישה זו, חוק היסוד אינו יוצר עמדה נייטרלית לגבי השניים (ראה מאמרו של פרופ' קרמניצר, “Constitutional Principles and Criminal Law”, Israel Law Review, Vol. 27, Nos. 1-2, 1993, page 84, להלן: חוקי היסוד והמשפט הפלילי). החשש המובע בחוק היסוד הוא, שהחוק הפלילי ככלל ינגוס נגיסות רבות מידי בזכויותיו של נאשם או חשוד. לכן, במקום שהוראת החוק הפלילי באה לתת העדפה מיוחדת לזכות הנאשם, אין מקום בהכרח ליישמה באופן שווה כחלה גם לגבי הקורבן. בהחלטת בימ"ש השלום לא היה כדי לפגוע בזכות המשיבה כנאשם, ומימלא גם לא הייתה כל פגיעה בעקרונות שפורטו לעיל. 15. סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע, שבהעדר הוראה אחרת לא ידון אדם בפלילים, אלא בפניו, בא להגן בעיקר על הנאשם, בהיות נוכחותו במשפטו זכות יסוד. אומנם זכות זו היא גם חובה המוטלת על הנאשם, לצורך קיומו של אינטרס הציבור, בהנחה שבדרך זו יתקיים דיון משפטי הוגן, ואולם, הזכות אינה מוחלטת במובן זה שרשאי הנאשם - ולא התביעה - לוותר על זכות זו - בין במפורש ובין מכללא (ראה ע"פ 632/95 עוזי אזולאי משולם ואח' נ' מ"י מט (5) 534, בעמ' 549 א). אין לתביעה זכות מקבילה כזו. ככלל, קיימת חפיפה בין זכותו של הנאשם לבין אינטרס הציבור למשפט הוגן (ראה שם, בעמ' 547 ה). ואולם, במקום שהנאשם יכול לזכות למשפט הוגן גם ללא נוכחותו - ובלבד שיתקיימו התנאים המבטיחים שמירה על זכות זו - לא עומדת זכות לתביעה לכשעצמה - לעמוד על התייצבותו. האינטרס שהתביעה אמורה להגן עליו הוא אינטרס הציבור. משלא נפגע זה מכוח היעדרות הנאשם - וזו מסקנתנו בהליך זה - לא עומדת זכות עצמאית נוספת לתביעה לעמוד על התייצבות הנאשם לדיון. מסקנה זו עולה בבירור גם לאור מיקומו של סעיף זה, הנמצא בסמוך לסעיף 129, האוסר הטלת מאסר שלא בפני הנאשם. כמו כן סעיף 130 המאפשר שפיטה של נאשם שלא התייצב להמשך משפטו, והמבהיר שנוכחותו של נאשם חשובה בעיקר, כאשר יש כוונה להגביל את זכויותיו. במקום שיש כוונה להקל עימו, ולהחזירו חזרה למערך החברתי הרגיל, חשוב שהדבר יוודע לנאשם בהקדם, ואין מניעה, לפחות לכאורה, כי החלטה כזו תתקבל גם בהעדרו. ניסיון לעשות שימוש בטענה האמורה - חובת נוכחות הנאשם בדיון - שהיא במהותה, כאמור, טענה הבאה להגן על זכות הנאשם להביא את ענייננו בפני בית המשפט - כאשר כל המגמה העומדת מאחורי העלתה היא ניסיון לבטל את זיכויו, אינו עומד בתכליתו של חוק היסוד, וספק אם הוא ניסיון ראוי. זאת ועוד, תוצאה זו גם תואמת לעקרון שהוזכר, כי בהפעלת יישומו של הסייג, ממלא בית המשפט סמכות מקבילה לסמכות התביעה לנקוט בהליך פלילי או לקדמו. כשם שהתביעה הכללית אינה נדרשת להתייצבותו של החשוד בפניה, אם בדעתה להורות על סגירת התיק (להבדיל מכוונה להגיש כתב אישום, שאז נשקלת אפשרות להליך שימוע), כך גם אין מניעה כי השיקולים וקבלת ההחלטה על סגירת התיק, תעשה על-ידי בית המשפט, גם אם הנאשם טרם הוזמן או טרם התייצב. לפיכך, החלטת בית משפט קמא, על הפעלת הסייג, שלא בנוכחות המשיבה, אין בה כשלעצמה, כדי לבטל את ההליך. 16. מבחינת 'נוכחות התביעה', יש לומר, כי הטענה שהתביעה לא זומנה לדיון, או כי לא נשמרה לה זכות הטיעון, אינה מדויקת בנסיבות העניין. לתביעה נשמרה זכותה להביא תגובתה לביהמ"ש, והיא בחרה למסור תגובה, כפי שנמסרה, מבלי לטעון לגבי יישומו של הסייג. יתר על כן, גם אם נפגעה זכות הטיעון של התביעה בפני בימ"ש קמא - ואין אני סבורה כך - הרי זכות זו מוצתה במלואה בטיעון המקיף שהובא בפנינו בנושא, ולכן בכל מקרה אין עוד בנימוק זה בלבד, כדי להצדיק החזרת התיק לבימ"ש קמא. משנדחתה הטענה המקדמית, יש לדון במהותו, היקפו ואופן החלתו של הסייג. דיון ומסקנות בשאלת מהותו של סייג 'זוטי דברים' השלב המקדמי להעלאת הטענה, וסמכותו של בית המשפט - כסמכות מינהלית-שיפוטית בנושא הגשת כתבי אישום ו/או ביטולם: 17. בפס"ד מנשה יוסף קבע השופט גרוס - לאחר סקירה מקיפה של הנושא, לרבות בחינה של הגישות השונות שהיו בין המלומדים השונים בקשר למהות יישומו של הכלל - כי לאור מיקומו של הסעיף בחוק העונשין (בפרק: "סייגים לפליליות המעשה"), ולאור תוצאת הפעלת הסייג (הרישא של סעיף 34יז, הקובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית...") - כי המחוקק בחר לתת לביהמ"ש סמכות מסוייגת בהפעלת שיקול דעתו בנושא ההעמדה לדין הפלילי, והקנה לו סמכות מצומצמת לעשות כן רק בסוף ההליך הפלילי, לאחר שהכריע בשאלה, אם הנאשם ביצע את העבירה. מסקנה זו - לפחות לא כמסקנה בלעדית - אינה מתחייבת, לדעתי. התכלית בהפעלת הסייג 18. ההנחה העומדת מאחורי קיומו של סייג זה היא: ש"לא כל פגיעה בערך חברתי מוגן ראויה להטלת אחריות פלילית בגינה, אלא רק פגיעות משמעותיות" (עבודת הדוקטורט, בפרק: תקציר - א). המחוקק ביקש אפוא להקים "סייג" נוסף כדי למנוע התעסקות בזוטות (ראה דברי ההסבר בהצעת חוק העונשין (תיקון 39) 2098, מיום א' בשבט התשנ"ב, עמ' 115, להלן: הצ"ח תיקון 39), וכדי להגשים מטרה זו, ניתנה בידי בית המשפט אותה סמכות מינהלית שהייתה קיימת לפני התיקון רק בידי הרשות התובעת, לסגור תיקים, בשל חוסר עניין לציבור, לרבות בחינת טיבו של המעשה, נסיבותיו, ותוצאותיו מבחינת אינטרס הציבור וסיווגו כמעשה קל-ערך (ראה גם ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' חיים עזיזיאן, נג (5) 747, ניתן ב- 8/12/99 - כאשר שם נעשתה הבדיקה לאחר שמיעת ראיות, להלן: פס"ד עזיזיאן). סייג 'זוטי דברים' אינו אלא אמצעי לסינון פגיעות קלות, המצויות מחוץ לתחום ההליך הפלילי, לפחות מבחינת העדר הצדק, להכליל את המעשה בגדרו. לעניין זה ראוי עוד להביא דברים שנאמרו במאמרו של השופט מגן "'זוטי דברים' - אך לאו מילתא זוטרתא" (הפרקליט מג, עמ' 48, בעמ' 54, להלן: מאמרו של השופט מגן): "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו מתיישב עם פגיעה בכבוד האדם על-ידי הרשעה לא נחוצה". השאיפה לשלטון החוק צריכה לאפשר הענקת סמכות בידי ביהמ"ש, לא רק ביקורת שיפוטית על החלטות מינהל (ראה מאמרו של השופט מגן, שם), אלא גם באופן שביקורת זו תכלול אפשרות למתן החלטה כרשות מינהלית, בגדר סמכותו של בית המשפט כרשות שופטת. 19. אכן יש להיות ערים להבחנות בשיקול הדעת של הרשויות השונות העוסקות בתחום זה, לצורך תיחומו של הסייג. יחד עם זאת, כפי שציינה גב' ברודר בעבודת הדוקטורט, ועל אף עקרון הפרדת הרשויות, ההפרדה בין הסמכויות של הגופים השונים אינה חדה, וקיימת מידה רבה ומכוונת של חפיפה שנועדה לצורכי איזון ובקרה. אמנם, יש גם לקחת בחשבון, שהסמכות שהוענקה לבית המשפט בנושא זה, אינה בעלת היקף כללי או קביעת מדיניות משפטית-כלכלית, אלא הכרעה במקרה הספציפי, לאור העקרונות הקיימים, ואולם אין בכך להכריע בעיתוי של הכרעה בטענה, אלא לכל היותר, לצמצום האפשרויות המעשיות בקבלת הכרעה, על-פי הנתונים הקיימים בפני ביהמ"ש, באותו שלב. תפקידה העיקרי של התביעה הוא לבחון אם מחומר החקירה קיים סיכוי סביר להרשעה, ולצד שיקול זה עליה גם לבחון אם קיימים אינטרסים חברתיים של העמדתו לדין של מי שמתעורר ביחס אליו חשד מבוסס שהפר את הוראות הדין. ואולם, אכיפה של הפרות פעוטות עלולה להביא לזילות מעמדה של הנורמה האוסרת בעיני הציבור (עבודת הדוקטורט, 162). כלומר, קיימת בדיקה של עקרון המידתיות. בדיקה כזו, אין מניעה שתעשה גם ע"י ביהמ"ש, ובשלבים המוקדמים של הדיון. הפסיקה קבעה כי המבחן הכללי ל"היעדר עניין לציבור" בהעמדה לדין הוא: "מקום שלדעת התובע, התועלת שתצמח לערכים ולעקרונות שהמשפט הפלילי מגן עליהם, אם החשוד יועמד לדין, אינה שקולה כנגד הנזק שייגרם לערכים ולעקרונות אלה אם החשוד יועמד לדין" (בג"ץ 935/89 גנור נ' הויעץ המשפטי לממשלה פ"ד מד(2) 485, 510). במסגרת הגורמים המשפיעים על "העניין לציבור" על בית המשפט לבחון את מידת הפגיעה בקורבן העבירה ואת השאלה אם הפגיעה תוקנה או ניתנת לתיקון (עבודת הדוקטורט, עמ' 41-40). בדיקה כזו, יכול שתעשה לעיתים, כבר מן השלבים המוקדמים, מפני שהחלתו יהיה בה משום חסכון במשאבים של הרשות השופטת, וראוי גם, כי תעשה על-ידי ביהמ"ש, מפני שאפשרות ניבוי על סמך מצג עובדתי חלקי, הוא במהות סמכותה של הרשות השופטת (שם, בעמ' 187). הסייג של 'זוטי דברים' העניק לבית המשפט סמכות סינון בהגשת הליך פלילי, כרשות מינהלית-שיפוטית. סמכות זו אינה במקום התביעה, אלא נוספת לה. נראה, כי המחלוקת אינה לעניין מהותה של הסמכות, אלא יותר להיקפה. 20. מתן סמכות ניפוי של הליכים פליליים, גם בידי ביהמ"ש, לפעול כרשות מינהלית-שיפוטית בהפעלת שיקול דעת לפטור אדם מהליך פלילי, היא אחד האמצעים להשגת אותה מטרה. הענקת סמכות כזו, כבר בשלבים המוקדמים של ההליך הפלילי, דהיינו; הקדמת מועד העלאת הטענה לתחולתו של הסייג 'זוטי דברים' והכרעה בה, יש בה, מחד גיסא, כדי לצמצם את מידת הפגיעה בפרט, ומאידך גיסא, כדי לחסוך בזמן שיפוטי מוגבל, תוך סינון מתאים יותר של סדרי העדיפויות באשר לשימוש בו (ראה גם מאמרו של השופט מגן, בעמ' 48). יש לזכור כי מידת הפגיעה בפרט תלויה, בין השאר, גם במועד בו הופסק ההליך הפלילי. ככל שיוקדם מועד הפסקת ההליך, כך גם יש להניח תקטן הפגיעה. ועוד, ראיית ביהמ"ש כרשות שיפוטית שלה העניק המחוקק שיקול דעת דומה לזה שיש לתביעה וליועץ המשפטי, לפטור אדם מהליך פלילי - תוך הפעלת כללי משפט המאפיינים את התחום הפלילי, מקימה אמצעי נוסף להגנה על זכויות הפרט, מאחר שאלה מאפשרים קביעת קריטריונים גלויים ומוגדרים יותר מאלה המצויים בידי הרשות המינהלית (ראה גם פרק שלישי בעבודת הדוקטורט/ברודר, עמ' 180, ה"ש 514). בתחום זה אין למינהל כל יתרון מיוחד על-פני השופט הדן בנושא. באותם מקרים בהם ברור כבר מלכתחילה אפשרות החלתו של הסייג, אין כל סיבה להמתין בהכרעה בנושא, עד לאחר סיום הבאת הראיות, במיוחד אם נסכים שעיקרו של הדיון הוא בפרשנות משפטית של "אינטרס הציבור" ו"מעשה קל-ערך". הפעלת סמכות כזו, בשלבים המוקדמים של ההליך, מייעלת גם את ההליך השיפוטי. ייעול תוך שמירה על זכויות הפרט וצמצום הפגיעה בו היא, למעשה מיכסום ההליך השיפוטי. כלומר, השגת המטרה במינימום של בזבוז משאבים. 21. מגמה זו של התייעלות, עולה גם מן התזכיר לתיקון (מס' 33) של חוק סדר הדין הפלילי (הוראת שעה) (תיקון), התשס"ב2002- (להלן: התזכיר), המאפשר לפרקליט המדינה להחליט כי תיקי חקירה על עבירות פשע המפורטות בתוספת הראשונה א', שבו יועברו לתביעה המשטרתית לצורך החלטה בדבר העמדה לדין. שני דברים ניתן ללמוד מן התזכיר לענייננו: האחד, הצורך במציאת מנגנון גמיש לצורך בחינה חוזרת של סוגי עבירות לצורך העמדה לדין, בשל תנאים חברתיים המשתנים לעיתים במהירות רבה יותר, משינוי אפשרי בחקיקה ראשית ואפילו בחקיקת משנה. הנושא הנוסף לענייננו הוא היכולת של חלוקה יעילה יותר של משאבים ציבוריים בקשר לסמכויות העמדה לדין. אעיר עוד, שעל אף שההצעה שם, מיישמת למעשה את הנוהג בפועל, ובאותה רשימה של עבירות, נכללות עבירות של חבלת גוף ותקיפות, ולא נכללות עבירות של אלימות בין בני זוג, הרי שמבחינה התפיסה המושגית, יש גם בנושא זה, כדי להשליך על המסקנה הרצויה מבחינת סמכותו של ביהמ"ש בנושא דנן. המסקנה המתבקשת היא, שאם בחר המחוקק לתת בידי בית המשפט סמכות של סינון נוסף מפני העמדה לדין, ומתן "פטור" מאחריות פלילית או "הצדק" שלא לנקוט בהליך פלילי, הרי שראוי היה, כי סמכות כזו תוענק ותופעל כבר בשלב המקדמי, בהנחה שניתן להפעילה באותו מועד. השאלה הנוספת היא, אם הוראת החוק, מאפשרת פרשנות כזו. סייג 'זוטי דברים' כטענה שניתן להכריע בה בשלב המקדמי: 22. בפס"ד מנשה יוסף, וכן במאמרו של השופט מגן, הייתה התייחסות גם להיסטוריה החקיקתית של הסייג, תוך בחינת הוראת החוק הרלוונטית. בעוד, שהשופט גרוס סבר, שהמחוקק העניק סמכות מצומצמת לביהמ"ש הניתנת ליישום בשלב של הכרעת הדין, סבר השופט מגן, שאין מניעה להכרעה בשאלה, גם בשלב המקדמי. עוד קודם לתיקון חוק העונשין, הועלתה הטענה, כי יש לתת בידי ביהמ"ש סמכות לפטור אדם מהליך פלילי גם לאחר שהוגש כתב האישום. הצעת ועדת אגרנט (הצעת חלק כללי לחוק עונשין חדש ודברי הסבר, משפטים י', תש"ס, 202) הייתה להעניק לביהמ"ש סמכות לפטור אדם מאחריות פלילית במקרה של "העדר עניין ציבורי". הצעה זו מתייחסת לאותו מקרה בו ימצא ביהמ"ש, כי האדם ביצע עבירה, כלומר, בשלב הכרעת הדין. גם גישתו של פרופ' פלר היא לראות את הסייג, כשולל פליליות (ראה בספרו, יסודות בדיני עונשין, חלק ב', בעמ' 616), ואולם אין הכרח שיהיה ברור לגופו, ואין מניעה להעלאת הטענה בשלב המקדמי. פרופ' פרידמן במאמרו "שיקול דעת שיפוטי בהעמדה לדין פלילי" (הפרקליט, כרך לה, 1983, חוברת א' עמ' 155), עמד על הצורך לתת בידי ביהמ"ש כוח נוסף, לצד שיקול הדעת הנתון למשטרה ולתביעה עד להגשת כתב האישום, וכי מבחינת מהותו יהיה זה שיקול דעת דומה לזה שיש לתביעה וליועץ המשפטי, בעניין העמדת ההליכים, באופן שביהמ"ש יוכל לסיים את ההליך או להפסיקו, מבלי להרשיע את העבריין, בכל שלב, אפילו בשלב מקדמי, עוד קודם שביהמ"ש נדרש לשאלה אם הנאשם ביצע את העבירה. עוד עמד פרופ' פרידמן, במאמרו הנ"ל, על הצורך לצמצמם את הפגיעה האפשרית באדם בעצם פתיחת חקירה נגדו, ועל אחת כמה וכמה, כאשר נתקבלה החלטה על העמדתו לדין. הסמכות לבחון החלת הסייג בשלב המקדמי, יש בה לצמצם את הפגיעה האפשרית. לעומת זאת, הגבלת הסמכות להפעיל שיקול דעת רק בסופו של ההליך, אין בה "לתקן" את הפגיעה. אפילו אם יזוכה הנאשם בסוף ההליך הפלילי, הנזק לפרט כבר נגרם. גישה אחרונה זו, תואמת, כפי שפורט לעיל (ראה במיוחד סעיפים 19-18 בפסה"ד), לשיטת המשפט החוקתית בארץ, המדגישה את זכויות הפרט, בוחרת להפעיל את מבחן המידתיות לצורך צימצום אפשרי של הפגיעה בזכויות הפרט, עד כדי מיזעור הפגיעה, מחד גיסא, ומבקשת להקל על העומס בבתי המשפט ולתת הכרעה שיפוטית בזמן אמת, מאידך גיסא. 23. נוסיף ונזכיר, כי גם כבוד השופט גרוס בפס"ד מנשה יוסף, סבר שיתכן שראוי היה להקנות סמכות כזו בידי בית המשפט, להורות על סגירת התיק וביטול האישום בשלב המקדמי, ללא צורך להכריע בשאלה אם הנאשם עבר את העבירה (סעיף 8 פסקה שניה של פסה"ד), כפי שהציע פרופ' פרדימן, אך הצעה זו, לדעתו, לא אומצה על-ידי המחוקק, ולאור לשון ההוראה ותכליתה, לא ניתן להגיע לתוצאה כזו. גם השופט בן שלמה, סבר שהפתרון החוקי הראוי היה להעניק סמכות כזו לביהמ"ש. כאמור, תוצאה כזו אינה מתחייבת, הן מפני שהפרשנות צריכה להיות תכליתית ואין במיקומו של הסייג ובתוצאת החלתו, כדי לקבוע את מהותו של הסייג, אלא לכל היותר לשמש נסיבה, בין יתר הנסיבות לאפיונו (ראה גם עבודת הדוקטורט, בעמ' 231). הפרשנות התכליתית מותנית גם במהותו של סייג 'זוטי דברים'. כפי שהציעה גב' ברודר בעבודת הדוקטורט, אין לראות בסייג זה, יסוד שלילי בעבירה ואף לא סייג, אלא כלי פרשני, וככזה, לא כלי פרשני של העובדות, כי אם כלי עזר לפרשנות החוק (ראה שם, בעמ' 341). במקרה כזה, אין כל מניעה להכריע ביישומו של הכלל, גם בשלב המקדמי של ההליך הפלילי, תוך שמירה על עקרון הפרדת הרשויות, במובן זה שגם אם סמכות ביהמ"ש בהחלתו שונה ומצומצמת יותר מסמכותה של התביעה הכללית, הרי זאת, בין היתר, לאור השוני המהותי בין רשויות אלה. יתר על כן, גם אם נאמר שכלל 'זוטי דברים' בגדר סייג הוא, הרי שבהבחנה בין יסודות העבירה לסייגים, ניתן לומר, שבעוד שחוקי היסוד, ותיקון מס' 39 לחוק העונשין, עגנו ביתר שאת את איסור יצירת עבירות חדשות, אין בהוראות אלה כדי למנוע מבית המשפט ליצור סייגים חדשים, שבמהותם באים להרחיב את ההגנה על זכויות הפרט (ראה עבודת דוקטורט פרק רביעי, בעמ' 327, וכן מאמרו הנ"ל של פרופ' קרמניצר חוקי היסוד והמשפט הפלילי, אשר בניגוד לעמדתו של פרופ' פלר, אינו רואה ב'זוטי דברים' - סייג. ועוד, גם אם נאמר, שקיים ספק, באיזו אפשרות פרשנית יש לבחור, מכלל האפשרויות האמורות, הרי שבמקרה כזה, תוך שימוש בהוראה שבסעיף 34כא לחוק העונשין, יש לבחור באותה אפשרות שהיא לטובת הנאשם. נרחיב קמעא את הנימוקים שפורטו לעיל. 24. תוך הפניה לע"פ 3027/90 (חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364 (להלן: פס"ד מודיעים), ההלכה היא, שעל הפרשן להתעניין במשמעות המשפטית של הדיבור. לכן מבין מגוון המשמעויות הלשוניות, יש לבחור במשמעות המשפטית, תוך שימוש בכללי הפרשנות, ואחד מעיקריהם הוא כי יש לבחור את אותה משמעות המגשימה טוב יותר מכל משמעות אחרת את תכלית החקיקה (שם, 395ז - 396א). תכלית היא "הערכים, האינטרסים והמטרות אשר החוק נועד להגשים... כן כוללת היא תכליות שחזקה על המחוקק במדינה דמוקרטית כי העמידן לנגד עיניו" (שם, 396ב). בפס"ד מודיעים הועמדה החברה לדין פלילי באשמת ביצוע עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-, לאחר שמצלמה אלקטרונית תפסה רכב שהיה בבעלותה, תוך חציית רמזור באור אדום. השאלה שהתעוררה שם הייתה, אם ניתן לראות את התאגיד כנושא באחריות פלילית אישית (להבדיל מאחריות שילוחית), לאור הוראת החקוק הרלוונטית, למרות שעקרונית אין מניעה להטיל אחריות פלילית על תאגיד. השאלה התעוררה במיוחד לאור העובדה שלצורך גיבושה של האחריות צריך היה להוכיח קיומו של היסוד הנפשי, וכן כאשר לגבי היסוד העובדתי של העבירה, מדובר בעבירה מסוג מעשה, התנהגות אקטיבית ולא מסוג מחדל התנהגות פסיבית (שם, 378 ג-ה). למרות ההיסטוריה החקיקתית שם, תיקון מס' 24 לפקודת התעבורה, אשר לפיו הנושאים באחריות של בעל הרכב הם נושאי המשרה בתאגיד ולא התאגיד עצמו, נוסח סעיף לפי פרשנות אחרת, נמחק מהסעיף הרלוונטי (סעיף 69ב(א)) לפקודה קודם לביטולו, באופן שהמלה "גם" הושמטה מהנוסח החדש, נטענה הטענה כי ברור היה שהכוונה היא, שהנאשם יהיה אדם בשר ודם ולא לתאגיד. בית המשפט קבע, שלמרות שנקודת המוצא הצריכה להדריך את בית המשפט היא לשון החוק וכל פירוש צריך למצוא עיגון בלשון החוק ואין לתת לחוק משמעות שהלשון אינה יכולה לשאת, הרי שאין בכך כדי לשלול את סמכות הפרשנות להוסיף על לשון החוק הוספה שיש בה כדי למנוע תוצאה הנראית כאבסורדית, ובמיוחד כאשר הפרשנות הנדרשת אינה נזקקת לתוספת. לשון החוק כלשון טבעית, בדרך כלל איננה מדויקת, איננה מעלה רק דימוי אחד ויחיד, ואינה בבחינת נוסחת קסם החייבת בהכרח להביא לתוצאה אחת בלבד (הציטוט האחרון הובא תוך הפניה לדברים שאמר השופט זוסמן בע"פ 94/65 תורג'מן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 57, 80). על דרך ההשוואה - ומבלי לנקוט עמדה אם אמנם הפרשנות התכליתית חייבה להגיע לאותה תוצאה - יש לומר בענייננו, שמיקומו של הסייג ותוצאת החלתו, אין בהם בלבד, להכריע בשאלת מהותו והיקפו. 25. ועוד, כאמור, בהבחנה בין יסודות העבירה לסייגים, אין לכאורה מניעה, גם במצב החוקי הקיים, מליצור סייגים חדשים, שבמהותם באים להרחיב את ההגנה על זכויות הפרט, הגם שיש לעשות כן בזהירות ראויה. אין להתעלם מן העובדה, כי חלקם של הסייגים המצויים היום בספר החוקים הם פרי ההלכה, וזאת בשל הצורך לקיים התאמה של המשפט הפלילי לדינמיקה של המציאות (ראה גישתה של פרופ' גור-אריה ופרופ' אנקר כפי שהם מובאים בעבודת הדוקטורט, בעמ' 320). למרות שבהצעת החוק לתיקון מס' 39 נאמר, כי האחריות הפלילית הגיעה לשלב המאפשר גיבוש הסייגים, באופן שלא יידרש עוד פיתוחם ע"י ביהמ"ש, ספק אם אמנם זה המצב (ראה גור אריה, "הצעת חוק העונשין" (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב- 1992" משפטים כ"ד 1994, 9, בעמ' 12, להלן: מאמרה של פרופ' גור-אריה). לעניין זה ראוי להפנות לכך, שסעיף 40 להצה"ח תיקון 39, שביקש לחסום את האפשרות ליצירת סייג שיפוטי כללי, ולשונו: "אין סייג לאחריות פלילית אלא במקרים ובתנאים הקבועים בחיקוק", לא נמצא ככזה בחוק המתוקן. אומנם סעיף 34ה' לחוק העונשין, שכותרתו "נטל ההוכחה", קובע "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית", אך אין ללמוד מנוסח זה, כי נשללה הסמכות מביהמ"ש לחדש סייגים, על אף שראוי שיעשה כן, כאמור, על דרך הצמצום. על דרך ההיקש, יש לומר, שאם רשאי בית המשפט לחדש סייגים, על אחת כמה וכמה, שרשאי הוא, במקום שקיים סייג, להביא לפיתוחו של סייג קיים, באופן שהעלאתו תעשה בשלב המקדמי. 26. לעניין מהותו של סייג 'זוטי דברים', כאמור, במהותו, אין לראות בו יסוד שלילי בעבירה ואף אין הכרח לראותו כסייג, במיוחד בהשוואתו לסייגים אחרים המפורטים שם, אלא בעיקר - הגם שלא כמאפיין יחיד ובלעדי - כלי פרשני משפטי, שאין בו אלא כלי עזר לפרשנות החוק (ראה בעבודת הדוקטורט, בעמ' 341). השאלה העיקרית אינה, אם במקרה הקונקרטי, אכן הכתה הנאשמת בידיה את בן זוגה, ולכן היה המקרה קל ערך, אלא אם פגיעה של אישה בבן זוגה, תוך שימוש בידיה, מבלי לגרום לו נזק גופני, היא בגדר של תקיפה שמוצדק בגינה להמשיך בהליך הפלילי או שמא יש לראותה כ'מעשה קל ערך', לאור ההוראה בדבר 'זוטי דברים'. פעולה פרשנית, לפי האפשרות האחרונה היא פרשנות של החוק, תוך ניסיון להתחקות אחר הרף התחתון של אותה עבירה, והעמדת השאלה ככזו, משליכה גם על מועד מוקדם, כעיתוי המתאים להעלאת הטענה. סייג זוטי הדברים ככזה, אינו בעיקרו הכרעה עובדתית קונקרטית, כי אם הגדרה מופשטת של היקף תחולתה של העבירה, המתיישבת עם הוראתו של עקרון החוקיות בדבר פרשנות מצמצמת של האיסור, לאור אינטרס הציבור, הכולל בתוכו - כאחד מן הנתונים הרלוונטיים - גם את מאפייני קבוצת המיגדר אליו שייכת הנאשמת. גישה פרשנית כזו, מתיישבת גם עם האמור בסעיף 34כא של החוק, וסייג זוטי דברים, בא להרחיב את אותו עקרון, ולהוסיף עליו, באופן המאפשר גם בחינה של הנסיבות הקונקרטיות, ואלה יכול שייבחנו לאור האמור בכתב האישום. בנושא האחרון ראוי עוד להעיר, כי אם תתקבל עמדת פרופ' גור-אריה, במאמרה שהוזכר לעיל, לפיה אין להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, וכי הבחינה מתייחסת למעשה המפורט בכתב האישום ולא לנאשם הספציפי ככזה, הרי שממילא הבאת מידע המתייחס דווקא לנאשם הספציפי - לפחות על-פי גישה זו - אינו רלוונטי, ואין מניעה מבחינת המעשה לכשעצמו, ובהנחה שבוצע, לבחון אותו כבר בשלב המקדמי של הדיון. 27. אין להתעלם מטענת התביעה, שהיא המערערת בפנינו, ששיבוצו של הסייג בין טענות ההגנה בחוק העונשין במסגרת פרק ה' 1 "סייגים לאחריות פלילית" בסימן ב' שבו "סייגים לפליליות המעשה" ולא בין הטענות המקדמיות שבשלב "פתיחת המשפט" (סימן ד' לפרק ה' בחסד"פ), יכול שיעיד גם על העיתוי בהכרעה בהחלתו. ועוד, יש לתת משקל לטענה לפיה סעיף 34יז כפוף לסעיף 34ה הקובע, כי "חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית", ולכן נטל ההוכחה רובץ על הנאשם, ואולם, אין באלה בלבד כאמור, ללמד על העדר סמכות להכריע בטענה בשלב המקדמי. כפי שהבהירה הסניגוריה, כאשר הצדדים מסכימים על העובדות, ולמעשה לא מתעוררת שאלה של נטל ההוכחה, אין המרכיב האחרון רלוונטי, ואין מניעה כי ההכרעה בסוגיית זוטי הדברים תעשה בשלב מקדמי. הוא הדין, כאשר מניחים שכל העובדות בכתב האישום נכונות. במקרים כגון אלה, כאשר נראה, כי מדובר במעשה קל ערך, תוך בחינת אינטרס הציבור, ניתן להכריע בדבר כבר בשלב המקדמי. סעיף 149 לחסד"פ, מפרט מהי טענה מקדמית, ואין חולק, כי הסייג האמור, אינו בגדרם. ואולם הוראה זו אינה בגדר של רשימה סגורה. יש גם לזכור שהמחוקק, אינו רואה בעין יפה, בירור ממושך של ההליך הפלילי. וזאת לאור ההוראות בדבר מועד הגשת כתב אישום, אופן בירור ההליך מיום ליום, שמירה על זכות הנאשם וכדומה (ראה סעיף 125 לחסד"פ, סעיפים 51 - 53 לחסד"פ לעניין שחרור ממעצר, למקרה שההליכים מתארכים, וכן סעיף 29 לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו- 1996, לעניין מועד הבאת העצור בפני שופט). 28. רצוי לחזור ולהפנות למאמרו של פרופ' קרמניצר חוקי היסוד והמשפט הפלילי, שהוזכר לעיל, לפיו חוק יסוד כבוד האדם, אין לפרשו כנוהג באופן שווה לגבי נאשם וקורבן, אחרת תהיה בכך משום סטייה מן הכוונה של חוק היסוד. חוק היסוד אינו יוצר עמדה נייטרלית בין השניים - הנאשם והקורבן - אלא בהחלט נותן עדיפות לראשון. החשש הוא שהחוק הפלילי ככלל ינגוס נגיסות רבות מידי בזכויותיו של נאשם או חשוד. חוק היסוד, בא למנוע אפשרות כזו. רק כאשר מדובר בקורבן המשתייך לקבוצה מיוחדת, יבוא החוק ויגן על קבוצה זו (ראה למשל החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998), אך גם אז יש לעשות כן במסגרת החוק הרגיל, שאם לא כן, יהיה בכך מימוש הפוך של חוק היסוד. מגמה זו, צריכה לעמוד גם בבסיס הפרשנות התכליתית בענייננו. המסקנה המתבקשת מן האמור היא, כי ביהמ"ש מוסמך, רשאי ולעיתים אף רצוי כי יכריע בתחולתו של הסייג בשלב המקדמי של הדיון ואולם בעשותו כן, עליו להיות ער למספר קשיים. הקשיים בהחלת הסייג כטענה מקדמית: 29. אחת הטענות שמעלים אלה שסוברים כי החלת הסייג אינה יכולה להיעשות אלא במסגרת הכרעת הדין היא, שבשלב המקדמי, אין בפני ביהמ"ש נתונים מספיקים כדי להורות על סגירת התיק, וזאת לעומת התביעה שבפניה מצויים כלל הנתונים, הצריכים לעניין, כבר מן השלב המוקדם (ראה גם דברי השופטת רובינשטיין בפס"ד מנשה-יוסף). טענה זו אינה מהותית, במובן זה שאין בה, לכשעצמה, כדי לשלול מביהמ"ש את סמכות החלת הסייג בשלב המקדמי, אלא לכל היותר לצמצם את המקרים בהם ניתן וראוי להפעיל סמכות כזו. אכן בבוא ביהמ"ש להכריע בסוגיה, עליו לבחון גם אם יש בפניו נתונים מספיקים כדי להגיע לידי פסיקה. ניתן להסכים שיתכן, שהפעלת הסמכות בשלב זה תהא מצומצמת וזהירה יותר, אך אין להסכים שביהמ"ש משולל סמכות כזו. הרשות השופטת מוסמכת להפעיל סמכותה על בסיס תשתית נסיבתית רחבה יותר מזו הנתונה לתביעה, גם בשלבים המוקדמים של ההליך הפלילי. באותם מקרים, בהם יש בידיעת התביעה נתונים חשובים שיש בהם כדי להשפיע באופן מהותי על תוצאת ההכרעה בתחולתו של הסייג, אין מניעה, כי תימסר הודעה מתאימה לביהמ"ש, מבלי להביא נתונים עובדתיים שיש בהם כדי לפסול את ההליך. כך למשל, יכולה להימסר הודעה כללית, כי במקרה ספציפי, יש חשיבות בשמיעת ראיות או בהבאת נתונים נוספים, שאין מקומם בשלב המקדמי. גם הודעה כזו, אין בה כדי לשלול את סמכות ההכרעה, אלא הבאת נתון נוסף שעל ביהמ"ש להתחשב בו בטרם ייתן החלטתו. התוצאה מהפעלת הסייג - כמלמד על עיתוי ההכרעה בו - הבחנה בין "הצדק" ל"פטור": 30. על-פי הוראת החוק, תחולת הסייג גוררת אחריה פטור מאחריות בפלילים, שמשמעו זיכוי. מבחינה מוסרית-הגיונית, נוח יותר היה להבחין בין פטור מאחריות פלילית, להצדק, שענייננו אשמה פחותה עד כדי כך שענישה במקרה כגון זה תהיה בלתי הוגנת (ראה עבודת הדוקטורט, בעמ' 240). לכאורה, ראוי היה במקרה האחרון שלא להגיע לתוצאה של זיכוי. יחד עם זאת, יש להדגיש, כי המשפט הפלילי הישראלי הנוהג בארץ, מבחינת תוצאה של החלת הסייג, אינו מבחין בין שני הסוגים הנ"ל (פטור - לעומת - הצדק). מבחינת מיקומו של סייג זוטי דברים, על-פי החלוקה האמורה, יכול שיכלל באחת משתי הקבוצות הנ"ל, ומותנה במאפיין הקונקרטי שהביא להחלתו של הסייג. אם הסייג הופעל בשל טעמים עובדתיים המייחדים את המקרה הקונקרטי, ניתן לראותו כ"פטור" ואילו אם הבחינה היא לגבי פרשנות החוק בהתייחס לכך שהפגיעה שנגרמה היא מזערית, הרי שנכון יותר לדבר על "הצדק" (שם, בעמ' 243). הבחנה זו יכולה להתאים גם לתוצאה של חזרה מאישום, לפני תשובת הנאשם לאישום וביטול כתב האישום, ללא זיכוי (סעיף 94 לחסד"פ), לעומת חזרה מאישום לאחר ההקראה או לאחר שמיעת ראיות. ייתכן, שראוי היה בנסיבות העניין על דרך ההשוואה לסעיפים 133 ו- 150 לחסד"פ, ובמקרה של החלת הסייג בשלב המקדמי, קודם להקראה, להגיע לביטול כתב האישום ללא זיכוי. יתכן שהתוצאה הנכונה הייתה במקרה כזה, כפי שהציע פרופ' פרידמן, שתהא לביהמ"ש סמכות מקבילה לתביעה וליועץ המשפטי להורות על "העמדת הליכים". ואולם, בסופו של דבר מדובר במעשה שעל אף פליליותו, אין ההליך הפלילי האמצעי הנכון או הראוי לטיפול בו. "הזיכוי" אינו אלא פתרון פורמלי-מעשי לתוצאה זו. 31. התוצאה מן האמור היא, שבין בדרך של פרשנות אחרת לסייג זוטי דברים ובין בדרך של יצירת סייג נוסף לטובת הנאשם, מוסמך היה בימ"ש קמא להכריע בהחלתו של הסייג, בשלב המקדמי, ראה למשל, העובדות שהיו בע"פ 523/72 אברהם עזראן נ' מ"י, פ"ד כח(1) 128). שם הייתה העלבה של עובד ציבור שכונה ע"י הנאשם 'מטומטם', והמדובר היה במזכיר של המועצה המקומית קרית גת. השופט כהן, העיר שם, כי אין כל סיבה מדוע לא יוכל ביהמ"ש לבטל אישום כזה בשלב המקדמי. גם בפס"ד רפאל איתן הוחל הסייג בשלב המקדמי. המעשה המיוחס למשיבה - כמקרה קל-ערך לצד המונח אינטרס הציבור: 32. לא יכולה להיות מחלוקת כי מאפייניו של "מעשה קל-ערך" ובחינת המונח 'אינטרס הציבור', הם יחסיים ועשויים להשתנות ממקרה למקרה, ולעיתים גם מהשינויים החברתיים החלים במציאות המשתנה. ואולם, יש להסכים, כי הדיון הוא על מעשים "קלי-ערך" בהבחנה ממעשים "חסרי ערך", וכי הסינון העיקרי נעשה על-ידי תביעה אחראית ונבונה. לכן, ככלל, באותם מקרים אשר בהם יגיע ביהמ"ש למסקנה שיש להחיל את הסייג, יהיו מקרי גבול, שאינם קלים, ואשר התביעה, בשל תפקידה ובשל הניסיון לעצב מדיניות, יקשה עליה להחיל עליהם סייג זה. במאמרה של פרופ' מ' גור-אריה (שם, בעמ' 70-69), מציינת המחברת כמה דוגמאות אשר יכולות, לדעתה, להיכלל בהגדרה הפורמלית של העבירה, אך יהיו פטורות מההליך, בשל יישומו של הכלל "זוטי דברים". הדוגמאות המובאות על-ידי פרופ' גור-אריה, עם כל הכבוד, אינן יכולות לסייע לצורך ההכרעות הנדרשות על-ידי ביהמ"ש, מאחר שבעיקרם, מדובר במקרים, שיש להניח שמלכתחילה תביעה נבונה וסבירה, כפי שקיימת בשיטת המשפט בארץ - וכך אני אכן סבורה - מייתרת את קיומו של הסייג והצורך בהחלתו. יש להניח - על אף שלא נערכה על-ידי בדיקה בנושא - שהתביעה הכללית לא תגיש הליך פלילי נגד אב שהשקה את בנו ביין, או מקרה שדוד שנשק ללחי אחיינו, על אף סירובו של האחרון, ולכן הסמכות שהוענקה על-ידי המחוקק, מכוחו של הסייג, לא נועדו למקרים כגון אלה. 33. תוך התייחסות לנסיבות של המקרה בתיק זה, לעניין ההגדרה של מעשה "קל ערך" יש לבחון את טיב המעשה לא על-פי הנסיבות הכלליות שבו, לפחות לא כמבחן בלעדי ומכריע. אין לומר שבתחום של אלימות במשפחה - לאור המדיניות הכללית, גובר אינטרס הציבור עד כדי אי היכולת להפעיל את סייג זוטי דברים - אלא מהותו של המעשה על-פי טיבו הקונקרטי, וכפי שבא לידי ביטוי בכתב האישום, לרבות בחינת השאלה הרלוונטית, מה מערכת היחסים הקיימת בין הנאשם לקורבן, עובר למועד זה. אין להתעלם מן העובדה, שכאשר מדובר בעבירות בתוך המשפחה, יכול שיקשה על הפרקליטות לבחון את טיב המעשה במנותק מהגדרתו הכללית, ואולם, בתפר זה, שבין המדיניות הכללית ליכולת לבחון את המעשה הקונקרטי, לאורה של המדיניות, נמצאת הרשות השופטת הנדרשת להפעיל את שיקול דעתה. אין עוד לקבל את העמדה שבהיות המעשה נוגד את המדיניות הננקטת, די בו כדי לשלול החלת הסייג. כשם שהפסיקה לא קיבלה את העמדה שדי בעבירה שהיא בגדר של מכת מדינה, כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים (ראה דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מ"י, מט (4) 589, ב"ש 4148/00 דוידוב אליעזר נ' מ"י (לא פורסם) וכן ב"ש 4203/00 מ"י נ' האני בן שאכר עסלי (לא פורסם)), כך גם על דרך ההשוואה, יש לומר, שעניינו של הפרט, לרבות מעמדו של הקורבן, צריכים להיבחן, לצד המדיניות המתבקשת, כשכל אלה הם שיקולים רלוונטיים לצורך יישומו של הסייג, אך מבלי להתעלם מן המקרה הקונקרטי. כך למשל, למרות המדיניות שלא להפעיל כל אלימות כלפי קטינים, הפעיל ביהמ"ש את הסייג בע"פ (ת"א-יפו) 3801/98 (יוסף דאנה נ' מ"י תק-מח 99 (2) 2475). מדובר היה שם, באב של ילד אחר, שתפס בידו של המתלונן והביאו לחדר המנהלת, לאחר שזיהה אותו. בכתב האישום היה כתוב כי האב-הנאשם תקף את הילד האחר, בכך שהרביץ לו בעינו בעט ברגלו, משך אותו בחזקה ותפסו במותניו והרימו. ביהמ"ש קבע שרק תפסו בידו והביאו לחדר המנהלת, והופעל הסיג של זוטי דברים. 34. לעניין השאלה, באיזו מידה, אם בכלל, צריכות להילקח בחשבון הנסיבות אישיות של הנאשם, קיימת מחלוקת - פרופ' גור-אריה סבורה שאין ביהמ"ש מוסמך להתחשב בנסיבות האישיות (ראה מאמרה), בעמדה זו תמכו לכאורה גם השופטים ז' המר וא' חיות, שישבו יחד עם השופט סטרשנוב בע"פ (ת"א-יפו) 2125/94 יובל בן ארי נ' מ"י, תק-מח 97 (1) 2446, והשאירו שאלה זו בצריך עיון. השופט סטרשנוב סבר שמאפיינים אישיים, כמו גם אופיה של הנאשמת שם, רלוונטיים. אני נוטה לעמדה האחרונה. נעיר רק, שככל שנקבל יותר את העמדה, שנסיבות אישיות ספציפיות אינן רלוונטיות - ואין אני סבורה שניתן להתעלם מהן לחלוטין, שהרי יש בהן לתרום בהכרעה האמורה - הרי שיש בה לחזק את המסקנה, לפיה עיתוי ההכרעה בסייג, יכול להיות בשלב המקדמי. 35. תוך התייחסות למרכיבים הנדרשים לבדיקה (ראה גם בפס"ד עזיזיאן) "טיבו של המעשה, תוצאותיו והאינטרס הציבורי הוא מעשה "קל ערך", נראה לי, כי במקרה דנן, ובהיות הנושא נבחן על-ידי ערכאת ערעור, יש לאשר את מסקנת בימ"ש קמא, כי לא מתחייבת תגובה עונשית מבחינת האינטרס הציבורי. בין המקרים המוזכרים על-ידי השופט מגן, במאמרו הוא מקרה של קטטה בין בעל ואשתו, כאשר כבר בתחילת הדיון הצהירו בהסכמה ובהדדיות, שהפגיעות היו קלות, הצדדים השלימו ועברם נקי, וכי מאז העבירה לא היו ביניהם סכסוכים נוספים (באותו מקרה ציין עוד השופט מגן, כי שמיעת ראיות ובחינתן רק תביא כהגדרת השופט מגן "לפתיחת פצעים שהגלידו", מאמרו של השופט מגן, 48). בענייננו, מיוחסת למשיבה אשמה של תקיפה שלא כדין, כאשר השימוש היה בידיים, מבלי שנגרם נזק גופני לקורבן העבירה. אמנם בידי האישה הייתה גם זכוכית, ובשימוש בה חתכה את חולצת בעלה, אבל הנזק היה לרכוש. עוד הובא נתון בפנינו - ולא הייתה מניעה להביא נתון זה בכל שלב - כי בני הזוג נפרדו. לא נעלם ממני, כי העבירה הייתה בפומבי. גם נתון זה לכשעצמו, אין בו כדי להצביע דווקא על חומרת המעשה. ניתן להניח, שאדם המתכוון באמת לפגיעה באחר, יעשה זאת דווקא בביתו. המערערת הזכירה את פס"ד לוזון, שם היה גם כן מעשה אלימות, ובהרכב הוחלט שלא לקבל את ערעורה של האישה. המסכת העובדתית שונה לחלוטין. דווקא בהשוואה בין חוק זה לפס"ד לוזון, יש בו כדי לממש היכולת של ביהמ"ש ליישם נכונה את העקרונות שפורטו לעיל, על המקרה הספציפי המובא בפנינו. בנסיבות אלה, כפי שעולה מכתב האישום, נראה, כי לא הייתה פגיעה בגוף - לא הייתה חבלה, הפגיעה והנזק שנגרמו היו לרכוש שהוא חולצה. אין פרטים מיוחדים לגבי אופן השימוש בכוח על-ידי המשיבה, וכמו כן, קורבן העבירה שייך לקבוצת המיגדר הגברית, כאשר אין תופעה חברתית של הכאת גברים על-ידי נשים. שיקולים אלה, אפשרו החלת הסייג, באופן שאין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור. הערות נוספות: 36. ראוי עוד להתייחס לשתי טענות נוספות: טענת המשיבה להיות הערעור אקדמי, ולטענת המערערת, לצורך בקבלת הערעור, בשל עיוות הדין. ערעור תיאורטי/ אקדמי : 36.1. הסניגוריה טענה בפנינו, כי להבנתה המדינה הגישה במקרה דנן ערעור עקרוני, וככזה הוא אינו מהווה שיקול מספיק. המערערת טענה, כי המעשה איננו, על פניו, "קל ערך", ועל כן הערעור איננו " תיאורטי או אקדמי", בלבד. המערערת הוסיפה בשולי הדברים, כי קיומה של "שיטה דיונית" המנוגדת לדין המצוי והרצוי גורמת לעיוות דין, ועל כן מתבקש ביהמ"ש להעמיד הלכה על מכונה. יחד עם זאת פרטה המערערת מדוע אין המקרה נשוא הדיון נופל בגדרי הגנת זוטי דברים. משכך, הערעור, לעמדתה, אינו בבחינת ערעור אקדמי גרידא, ועל ביהמ"ש לדון בו. כפי שהובהר על-ידנו במהלך שמיעת הערעור, יתכן שלא זה המקרה שראוי היה במסגרתו להכריע בשאלות שהועלו, יחד עם זאת, קשה להתעלם מהבעיתיות שהועלתה על ידי המדינה, לא בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה, אלא בהיותו שייך לקבוצת העבירות שעניינן נושא האלימות במשפחה, ובגין כך ראוי היה להבהיר, את מיקומו של החלת הסייג. נראה, כי עם כל החשיבות בהתוויות מדיניות ובראיית הנושא כמצריך טיפול משפטי מיוחד (לרבות קביעת עונשי מינימום תוך חריגה מהכלל - של עונש מכסימום), אין זכותו של הפרט-האינדיבדום יכולה להתבטל, מפני קביעת מדיניות, יהא הנושא האחרון חשוב כפי שיהיה. במקרה זה, נראה לכאורה, כי המדיניות הכללית של הגשת כתבי אישום לגבי כל עבירה של אלימות במשפחה, גברה על בחינת המקרה הקונקרטי. החלטת בימ"ש גורמת לעיוות דין - יישום הוראות סעיף 215 לחסד"פ: 36.2. סעיף 215 קובע: "בית המשפט רשאי לדחות את הערעור אף אם קבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין". לטענת התביעה, יש להפעיל סעיף זה בענייננו, גם על טעות שגרמה לחריגה מהסמכות, מאחר שמדובר בפגם חמור, ואילו ההכרזה של ערכאת הערעור, בדבר בטלות ההליך בבימ"ש השלום לא תוביל לתוצאה חמורה, אלא לתוצאה ראויה שיקויים ההליך המשפטי, לגופו. מסקנה זו מתבקשת לעמדתה, מן החשש שהפעלת הסייג תעשה כשיטה, במיוחד לאור הנימוק, כי התוצאה היא בשל עומס בתיקים. על טענות אלה יש להשיב באופן הבא: כפי שהובהר, במהלך כתיבת פסק-הדין, לא ניתן לעשות שימוש מקביל בהוראות החוק כלפי הנאשם והקורבן. ככלל, חוקי היסוד, אינם נוקטים עמדה נייטרלית שווה כלפי השניים. גם על-פי סעיף 215 מעמדם אינו שווה, ובא לתת הגנה מיוחדת לנאשם, ואין התביעה יכולה להסתמך עליו לצורך הגנה על קורבן העבירה, או מתוך רצון להגן על אינטרס ציבורי מיוחד. יתר על כן, ניהול הליך ארוך בטרם קבלת טענה של זוטי דברים - במקום שברור שאין לעשות כן כבר בשלב המקדמי - משמעו העמסה נוספת על בית המשפט ודחיית דיונים בתיקים אחרים של נאשמים שחירותם מוגבלת, וזאת בזכותו של הפרט לצמצמם את מידת הפגיעה בו. בנוסף, השיקולים הפרקטיים-מעשיים של המשיבה אינם תומכים בקבלת ערעור. במקום שקיים סיכוי בסבירות גבוהה, כי בסופו של ההליך תזוכה המשיבה, ואולי אף תהא זכאית לפיצוי כספי לפי סע' 80 לחוק העונשין, יש לומר, כי הפתרון האחרון אין בו די. לגופו של עניין, יש לומר, שחזקה על בימ"ש השלום - שהנימוק של עומס בעבודה - אינו בא במקום בדיקה עניינית של המקרה הקונקרטי, ואולם, יש להבהיר, כי למרות שאין להגזים במשקל שיש לתת לשיקול זה, אין הוא שיקול זר. בנסיבות העניין, ניתן למרכיב זה - לאור בחינת המרכיבים הנוספים - המשקל הנכון. 36.3. יש גם לקבל את טענת הסניגוריה, שבהשוואה לפס"ד רפאל איתן, ספק אם היה מקום לעמוד על הערעור בתיק זה. כבר שם הבהיר כבוד הנשיא קיטאי, כי טענת זוטי דברים יכול שתתברר בשלב המקדמי, בין היתר תוך הפניה לע"פ 839/78 מ"י נ' יצחק אבני ואח', פ"ד לג (3) 832. עוד הובהר שם, כי ההכרעה, יכול שתעשה בהתבסס על כתב האישום, וכן צוין שם, כי סמכות ביהמ"ש, על אף היותה מצומצמת, היא כ"תביעה". פסק הדין ניתן לאחר פס"ד מנשה יוסף, ולמרות זאת לא הוגש שם ערעור. נראה, כי היה מקום להעמיד להכרעה שאלות עקרוניות, המקרה המתאים יותר לעשות כן, היה פס"ד רפאל איתן ולא תיק זה. התוצאה: 37. אשר על כן, בהסתמך על הנימוקים שפורטו, הצעתי היא לדחות את הערעור. קראתי בעיון את תגובת חברתי כבוד השופטת שטמר, ונראה לי שראוי היה להתחשב בנימוק נוסף, באורך הזמן שחלף מאז ביצוע המעשה המיוחס למשיבה. לכן, גם אם דעתי היא דעת מיעוט, בנסיבות העניין ראוי היה שהפרקליטות תשקול, אם יש מקום לחדש את ההליכים נגד המשיבה. ש' וסרקרוג, שופטת ש' שטמר, שופטת: 1. עמד לפני פסק דינה המעמיק של חברתי להרכב, כב' השופטת ש. וסרקרוג. מסכימה אני עם קביעתה, שאם מוסכם על הצדדים, כי אין נסיבות נוספות על אלה הכתובות בכתב האישום, שהן רלוונטיות להכרעה, אם "לאור טיבו של המעשה" ו"נסיבותיו" המעשה הוא "קל ערך", או שנסיבות אלה מוסכמות על הצדדים, רשאי ביהמ"ש להכריע, אם האירוע העברייני על פי כתב האישום ונסיבותיו המוסכמות, הוא "זוטי דברים", עוד לפני שלב שמיעת הראיות (וראה סעיף 27 לפסק הדין של השופטת וסרקרוג). 2. שני נימוקים מונעים ממני מלהצטרף לתוצאה אליה הגיעה כב' השופטת וסרקרוג. הראשון: לעמדתי, הצדדים לא הסכימו, כי לפני בימ"ש עומדות כל הנסיבות הנחוצות על מנת להכריע, אם האירוע נכנס לגידרו של סייג "זוטי הדברים". לפיכך, היה על בימ"ש קמא לזמנם, לברר שאלה זאת, ואם היה מתעורר הצורך, גם לאפשר להביא ראיות לעניין עובדה או עובדות שבמחלוקת, המתייחסת לטענה של "זוטי דברים", לפני שיכריע בשאלה זאת. שנית לדעתי, על פי הרשום בכתב האישום, ובהנחה שאלה כל העובדות הרלוונטיות לשאלה אם המעשה הוא "קל ערך", היה על בימ"ש קמא לפסוק, שאין האירוע העברייני המתואר בכתב האישום, "מעשה קל ערך", שהוא "זוטי דברים". 3. הנימוק הראשון: במקרה שלפנינו, כתב ראש לשכת התביעות במענה להחלטתו של בימ"ש קמא, כי "מדובר בתיק אלימות במשפחה. התביעה מתנגדת לסגירת התיק". אינני סבורה, שניתן היה להבין מדברים אלה, שאין בדעת התביעה להביא טיעונים או ראיות נוספות, שיש בהם כדי להוסיף לעניין "טיבו של המעשה" או "נסיבותיו" האם זהו מקרה ראשון של תקיפה של האישה את בעלה או שמא כבר היו תלונות בעבר, על איזה רקע היה המעשה, האם תקיפתה באה לאחר שהותקפה על ידי הבעל, האם כתוצאה מהתנהגות מקניטה שלו. בעיקר, לא ניתן להבין מכתב האישום, ועל כך היה על בימ"ש קמא לקבל הסבר, אם התביעה טוענת, כי מטרת התקיפה, כשהתוקפת משתמשת בשבר זכוכית, הייתה לפגוע במתלונן או רק בבגדיו. אם התכוונה האישה לחתוך בבשרו של המתלונן באמצעות שבר הזכוכית, אפילו לא צלח חפצה, והיא רק הצליחה לחתוך את חולצתו, התנהגותה היא בגדר ניסיון לתקיפה חבלנית. נראה לי, כי במקרה כזה לא יהיה המעשה המתואר בכתב האישום (ובהעדר נתונים נוספים) בגדר "זוטי דברים". לדעתי, בן זוג, ואפילו זאת האישה, המתנפל על בן זוגו האחר עם שבר זכוכית על מנת לפגוע בגופו או בבגדיו, אין זה מעשה קל ערך של "זוטי דברים". על כל פנים, היה על בימ"ש קמא לזמן את הצדדים ולברר את נסיבות המקרה הרלוונטיות: אם הייתה לגביהם הסכמה בין הצדדים, ניתן היה להכריע בסוגיה בשלב שלפני ההקראה. לא הייתה הסכמה, היה צריך לנהל הוכחות, ולהכריע רק לאחר שנקבעו העובדות הרלוונטיות ל"טיבו של המעשה" ול"נסיבותיו". 4. לעניין זה כתב כב' השופט גרוס בע"פ (ת"א) 1720/95 מדינת ישראל נ' מנשה יוסף (תק-מח' 96(3) 3957), לאחר שהביע דעתו כי הטענה בדבר זוטי דברים היא מהותית, המביאה לזיכוי הנאשם, אם תתקבל, כי: "ייתכן שניתן יהא להגיע לכלל החלטה בסוגיה זו בשלב מוקדם של הדיון, רק במקרים נדירים בהם מובאת בפני בית המשפט מסכת עובדתית מושלמת המקובלת ומוסכמת על דעת המדינה והנאשם גם יחד...". ובאותו עניין, כתבה כב' השופטת רובינשטיין, כי: "התביעה הכללית לענפיה מחליטה בעניין סגירת תיק במישורים המשפטיים השונים המגדירים את סמכויותיה אחרי העיון בכל החומר. לעומת זאת, בית המשפט, עם פתיחת הדיון ולפני שמיעת כל הראיות, איננו יכול לדעת במה המדובר. בפניו רק תמונה לכאורית העולה מכתב האישום. בית משפט לא יוכל על כן להפעיל את הסמכות לפי סעיף 34 יז הנ"ל בטרם למד על מהות העניין, כי הגדתו של עניין כ"קל ערך" או כענין ש"אינו קל ערך" עולה מתוך ידיעת החומר בלבד. טעמי יעול אינם יפים להכרעה שיפוטית הניתנת ללא לימוד הנתונים. זיכוי בדין כפי שהוא נובע מהפעלת הסעיף הנ"ל ללא למידת החומר עשוי לגרום לתקלות הפוגעות באינטרס הציבורי ובעשיית המשפט". 5. הנימוק השני: אצא מהנחה, כי "נסיבותיו" ו"טיבו של המעשה" פורטו בכתב האישום, ואין לצדדים להוסיף מאומה על הכתוב בו לעניין העובדות והשיקולים הרלוונטיים להכרעה בשאלה, אם חל הסייג של "זוטי דברים". מסכימה אני, כאמור, שניתן יהיה להכריע בשלב זה, בלא לשמוע ראיות או טיעונים נוספים. לדעתי, אם לא עמדה לפני בימ"ש קמא, אלא ההתנהגות, כפי שתוארה בכתב האישום, לא ניתן היה להגיע למסקנה כי ההתנהגות היא בבחינת "זוטי דברים". אלימות בחברתנו, היא תופעה נרחבת ונפוצה. מוצאים אנו את גילוייה לא רק בין העבריינים, שלהם היא הפכה לדרך חיים, אלא גם בכבישים, בתחום המשפחה, בין בני זוג, בין הורים לילדיהם ואף לתחום בתי הספר חדרה. בנסיבות אלה, אינני יכולה להסכים, כי תקיפתה של אישה את בעלה במכות בידיה וקריעת בגדיו בשבר זכוכית, מבלי שיודע לנו כי הייתה אלימות פיזית או התעללות אחרת סמוכה לאירוע מצד בעלה, ייחשבו כ"זוטי דברים". נראה לי, כי יש תוספת חומרה מסוימת, כשהמקרה מתרחש בפומבי, ברחוב. התייחסות לאירוע כזה כאל "זוטי דברים", שאין החברה מעונינת לתייגו כמעשה עברייני, פורצת נקב בסכר, שיש לנסות לבנות נגד האלימות. לעמדתי, מבחינת האינטרס הציבורי ומבחינת הסיכון שהיה למתלונן במעשה זה, וכל זאת על פי הכתוב בכתב האישום, אין המעשה "קל ערך" ואינו "זוטי דברים". 6. לפיכך, אם דעתי תשמע, הייתי מציעה לחברי להרכב לבטל את זיכויה של המשיבה. על פי תוצאה זו, יש להחזיר את הדיון לשלב ההקראה ולהעביר את התיק לבימ"ש קמא, כדי שיברר את כל העובדות המתייחסות לסייג של "זוטי דברים", בין כבירור מקדמי ובין במהלך הבאת הראיות בתיק. על אף מסקנתי זו, ממליצה אני לפני המערערת, לשקול אם בשל חלוף הזמן ועינוי הדין למשיבה, אין מקום לבטל את כתב האישום, מה גם שנראה שמטרתה של התביעה הייתה לקבוע כי מקרה זה, כמו מקרים דומים, אינם "זוטי דברים", ומשניתן לעמדתה זו אישור, אין, לכאורה, עניין ציבורי להמשיך בהליכים נגד המשיבה. ש' שטמר, שופטת השופט ח' פיזם, ס' נשיא (אב"ד) 1. עיינתי בתיק בית משפט שלום בטענות הצדדים, ובחוות הדעת המלומדות של כב' השופטות ש. וסרקרוג וש. שטמר. שותף אני להערכתה של כב' השופטת שטמר על חוות הדעת המפורטת, המנומקת והיפה של כב' השופטת וסרקרוג. ביחד עם זאת, אין אני מסכים לדעתה של כב' השופטת וסרקרוג, אף כי בסופו של דבר, כפי שיפורט להלן, אני מציע לדחות את הערעור. 2. שופט קמא החליט, בהסתמך על סעיף 34יז', לפטור את המשיבה מאחריות פלילית, זאת, מחמת שסבור היה כי מה שיוחס למשיבה, גם אם יוכח בבית המשפט, הוא בבחינת זוטי דברים. כב' השופטת וסרקרוג, הסכימה עם דעה זו. העובדות נשוא האישום היו, כי ביום 13.06.99, סמוך לשעה 18.30, ברשות הרבים, תקפה הנאשמת שלא כדין את בעלה, בכך שהכתה אותו בידיה, וכן, קרעה את חולצתו באמצעות זכוכית שהחזיקה בידה. המערערת ראתה בכך עבירה של תקיפה על רקע אלימות במשפחה, לפי סעיף 379 + 382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. 3. לפי עניות דעתי, העבירה לכאורה, איננה עניין של זוטי דברים. תקיפת בן זוג ברשות הרבים, ושימוש בזכוכית לקריעת חולצתו (באופן שלכאורה היה עשוי לסכן את שלומו), איננה זוטי דברים, ולו אני ישבתי בדין בערכאה הראשונה, לא הייתי רואה בעבירה כזו, לכאורה, עניין של זוטי דברים. זאת ועוד, גם אם סבר שופט קמא כי כתב האישום שיוחס למשיבה הוא בבחינת זוטי דברים, היה עליו, לדעתי, לשמוע תחילה ראיות, להתרשם מהנסיבות, ולהגיע למסקנתו רק לאחר שמיעת כל העובדות והפרטים. 4. בכל זאת, ומאחר ומאז העבירה חלפו כשלוש שנים, ואם יוחזר התיק לשמיעה מחדש בבימ"ש השלום, תעבור שוב תקופה ארוכה, כאשר יתכן ובסופו של דבר, המשיבה תזוכה, הרי לא שמענו כל תגובה שלה לכתב האישום, לגופו (בימ"ש קמא מיהר לבטל את אחריותה הפלילית של המשיבה למעשה, בטרם ניתנה תגובה לאישום). לכן, ובהסתמך על סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי, ומאחר ולדעתי לא נגרם בסופו של דבר, בנסיבות, לא נגרם עיוות דין, ואדרבא, אם התיק יוחזר לבימ"ש קמא לדיון מחדש, כי אז יתכן ויגרם עיוות דין, ובוודאי שיגרם עינוי דין. לפיכך, אני מציע לדחות את הערעור. ח' פיזם, ס' נשיא (אב"ד) אשר על כן, הוחלט ברוב דעות, כי העבירה שיוחסה למשיבה איננה בבחינת זוטי דברים, אך הוחלט ברוב דעות, מן הנימוקים שפורטו בחוות הדעת של כב' השופטת ש' וסרקרוג והשופט ח' פיזם ס' נשיא (אב"ד) - לדחות את הערעור. הגנת זוטי דברים