התביעה והעובדות שאינן במחלוקת 1. לפניי תביעה לפיצוי כספי לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). ביום 17.1.2003 פורסמה בעיתון המקומי "ערי המפרץ" כתבה שכותרתה "הליכי הוצל"פ נגד עופר שרון" (נספח א' לכתב התביעה). 2. התובע, עורך-דין עופר שרון כיהן בתקופה הרלוונטית, כחבר מועצת העיר חיפה מטעם רשימת "לק"ח - למען קריית חיים" (להלן:"לק"ח או העמותה). 3. הנתבעת, ידיעות תקשורת בע"מ, היא המוציאה לאור של המקומון "ערי המפרץ", בו פורסמה הכתבה שתוכנה כהיא לישנא: "ועד קריית חיים פנה ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה נגד עו"ד עופר שרון על מנת לקבל את הוצאות המשפט בעניין ועדת הבחירות. לפני שבועיים פורסם כי עורך הדין של ועד קרית חיים, אבי גולדהמר, פנה לעופר שרון בבקשה שישלם את הוצאות המשפט בעקבות הפסדו של שרון בעתירה על הרכב ועדת הבחירות לוועד. שרון טען אז, כי שילם את הכסף. השבוע פנה גולדהמר ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה ופתח תיק נגד חובו של שרון..." ההדגשות לא במקור-א.ד), 4. אין מחלוקת עובדתית כי תיק ההוצאה לפועל, לא נפתח נגד עורך-דין עופר שרון אלא נגד עמותת לק"ח שהתובע עמד בראשה. טענות הצדדים 5. התובע טוען כי הכתבה נכתבה עליו באופן אישי למרות שברור לנתבעת שלא הוא החייב בתיק ההוצאה לפועל. הכתבה מציגה אותו כאדם לא ישר, אשר מופעלים כנגדו הליכי הוצאה לפועל כיוון שאינו עומד בהתחייבויותיו. פרסום הכתבה בעיתון מקומי המופץ באזור הקריות הובילה לפגיעה בשמו הטוב הן בקרב לקוחותיו כעורך-דין, והן בקרב בוחריו למועצת העיר. 6. הנתבעת טוענת כי מטרת התביעה להענישה בשל כתבות שפרסמה אודות הליכים מאוחרים יותר בהם התובע היה מעורב ולראייה התביעה הוגשה למעלה משנתיים לאחר הפרסום ללא פנייה מוקדמת לנתבעת ודרישת הבהרה/התנצלות. לטענתה התובע חסר תום לב ומסתיר מפני בית המשפט הגשת תביעה זהה בגין כתבה שעסקה באותו עניין כנגד מקומון אחר. בנוסף הסתיר את היותו יושב ראש עמותת לק"ח אשר זיהה עצמו עם העמותה בפעילותה ובפעילותו הפוליטית. כתובת העמותה היא כתובת ביתו ומשרדו של התובע ואין ממש בהבחנה לפיה הליכי ההוצאה לפועל נפתחו נגד העמותה ולא כנגדו שכן היה זה התובע שדאג ליצור מצג לפיו העמותה והתובע חד הם. לטענתה הפרסום לא חרג מתחום הסביר ואין בו לשון הרע. מכל מקום ולחלופין טוענת הנתבעת כי עומדות לה טענות הגנה של אמת בפרסום וענין ציבורי לפי סעיף 14 לחוק והגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק. לחילופי חילופין, לענין הנזק -וככל שבית המשפט יקבע אחריות- טוענת הנתבעת לשמו הרע של התובע המתבטא בתביעות אישיות ותיקי הוצאה לפועל אישיים נגדו, כתב אישום שהוגש וכד'. דיון והכרעה 7. חוק איסור לשון הרע מתווה את מתודת ההכרעה. בשלב הראשון יש לבדוק את שאלת האחריות דהיינו אם עסקינן בפרסום המהווה לשון הרע. לאחר מכן וככל שהתשובה חיובית, יש לבדוק אם עומדות לנתבעת ההגנות שבחוק, וראה בענין זה ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558, 566-567. רק בשלב השני ובכפוף לקביעה לפיה קמה האחריות, יש לבחון את טענות "השם הרע" של התובע במסגרת שאלת גובה הנזק. האם הפרסום מהווה לשון הרע? 8. לא יכולה להיות מחלוקת כי הכתבה מהווה "פרסום", כמשמעותו בחוק הן משום שהתבטאויות אלה הופנו לאדם זולת התובע ואף הגיעו לאדם אחר זולתו (כהוראת סעיף 2(ב)(1) לחוק), והן משום שנעשו בכתב (כהוראת סעיף 2(ב)(2) לחוק). 9. הצדדים חלוקים בשאלה אם הפרסום מהווה לשון הרע. סעיף 1 לחוק מגדיר "לשון הרע" כך: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו". 10. נראה כי פרסום כתבה כנגד עורך-דין בדבר פתיחת הליכי הוצאה לפועל נגדו בגין אי תשלום הוצאות אשר נקבעו על-ידי בית משפט עלול לבזותו ולפגוע בעיסוקו כשליח ציבור וכעורך-דין שנורמות ההתנהגות המצופות ממנו גבוהות וככזה, נופל הענין בגדרה של החלופה השלישית בסעיף 1 לחוק הדנה בפגיעה במשרתו ובמקצועו של אדם, וזאת בנוסף לחלופה הראשונה המהווה סעיף סל לפגיעה בשמו הטוב של אדם בעיני הבריות. 11. איני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה אין בפרסום לשון רע מפאת היות התובע מזוהה באופן מובהק עם עמותת לק"ח בשל היותו יושב העמותה, התנועה והסיעה. גם הטענות לפיהן כתובת ביתו ומשרדו הינה כתובת העמותה ולפיכך ישנה זהות מוחלטת חד ערכית בינו לעמותה או שהוא שיזם את העתירה בגינה נפסקו ההוצאות, אינה משנה לעניין זה שכן מדובר באישיות משפטית נפרדת. 12. הפסיקה החילה את המבחן האובייקטיבי, וקבעה, כי פרסום ייחשב כ"לשון הרע", אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 293; ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740), לפיכך יש לבדוק מה הייתה התרשמותו של הקורא הסביר, לא המשפטן, לא הכתב לענייני מפלגות וראה ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2)333, בעמ' 337 שם נאמר מפי הש' מלץ כי: "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים". 13. אני סבורה כי הקורא הסביר שאינו מעורה בפוליטיקה המקומית, לא יכול להבין מהכתבה אלא שנפתחו הליכי הוצאה לפועל כנגד עורך-דין שרון אישית ולא כנגד עמותת לק"ח שכן בכתבה עצמה אין אזכור ולו במילה של עמותת לק"ח. בעניין זה אין בעיני רלוונטיות לשאלה מי עמד בראש העמותה באותה תקופה, התובע או הגברת שחף, אם התקיימו בחירות לראשות העמותה ואם היה התובע מזוהה בקרב ה"מעורים בפוליטיקה" עם עמותת לק"ח אם לאו. לשון הכתבה ברורה ואינה טעונה פרשנות. בכתבה מדובר על הפסדו של שרון (התובע) בעתירה להרכב ועדת הבחירות (ולא של העמותה שהתובע עומד בראשה) ועל חובו של שרון (ולא חובה של העמותה שהתובע עומד בראשה) בגינו נפתח תיק הוצל"פ נגד שרון (ללא איזכור העמותה). הגנת אמת דיברתי 14. הוראת סעיף 14 לחוק מקנה הגנה למפרסם לשון הרע מקום בו הפרסום עומד בשני תנאים מצטברים והם אמת בפרסום וקיומו של עניין ציבורי באותו פרסום דהיינו האם קיימים יתרונות חברתיים המצדיקים את אותו הפרסום (ראו: א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ (תשנ"ז-1997) בעמ' 215 (להלן: "א' שנהר"). נטל הוכחת טענת אמת הפרסום מוטל על הנתבע (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, תק-על 98(2) 843), (א' שנהר, בעמ' 215). 15. אכן הפסיקה קבעה כי איש ציבור נוטל על עצמו מעצם תפקידו ומעמדו סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמו הטוב, וכן כי אדם ציבורי הוא בעל כלים ויכולות להגן על שמו הטוב באופן פומבי, ולכן זכותו לשם טוב עשויה לסגת בפני חופש הביטוי ראה ע"א 214/89 אריה אבנרי ואח' נ' אברהם שפירא ואח', פ"ד מג (3) 840, 864, ואכן בענייננו, התובע הוא דמות ציבורית, ברם אני סבורה כי התנאי ההכרחי הנוסף של פרסום שהוא אמת לא התקיים. בבדיקת האמת בפרסום יש לבחון את הפרסום כשעצמו ובמנותק מכתבות קודמות במקומון או פרשנויות של "תובנות" תושבי הקריות. בבחינה ממוקדת זו הפרסום המתיימר להביא מידע עובדתי לקורא פשוט אינו אמת. התובע לא חויב אישית ולא נפתח נגדו אישית תיק הוצאה לפועל. 16. למעלה מהצורך אציין כי אין בקיום הליכים אחרים כנגד התובע, עובר פרסום הכתבה ואחריה, כדי לאמת את הפרסום נשוא תביעה זו. 17. משקבעתי כי הפרסום לא חוסה תחת הגנת האמת, אין נפקות לענין הציבורי שבפרסום על רקע תקופת הבחירות. הגנת תום הלב 18. הנתבעת טוענת כי הכתבה פורסמה בתום לב וללא כוונה לפגוע בתובע כאשר בפרסום היה עניין ציבורי רב - מדובר בפרסום שעסק במי שכיהן בתקופה הרלוונטית כחבר מועצת העיר חיפה, מטעם עמותת לק"ח בה כיהן כיושב ראש. 19. הוראת סעיף 15 לחוק מקנה הגנה למפרסם לשון הרע מקום בו קיימים אינטרסים ציבוריים חשובים בפרסום. הגנה כאמור תינתן למפרסם אם הוכיח שני תנאים מצטברים - הראשון הוא שהפרסום נעשה בתום לב, והשני שהמפרסם עשה את הפרסום באחת משתים עשרה הנסיבות הקבועות בסעיף (ראו: א' שנהר, שם, בעמ' 249-250). בענייננו נטען כי חל סעיף 15(2) שענינו חובה מוסרית או חברתית לבצע את הפרסום וסעיף 15 (4) (5) שענינו הבעת דעה. אין בידי לקבל את טענות הנתבעת בענין זה. גם אם קוימה חובת תום לב של כתב העיתון תוך נקיטה באמצעים סבירים לבירור האמת (דבר שאינו נקי מספקות, כפי שיובהר להלן) הרי שאין בענייננו הבעת דעה אלא הבאת מידע עובדתי שאינו נכון. ולענין החובה החברתית נקבע בפסיקה כי "..היחסים הרגילים בין עיתון וקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, ועל כן אף אינם מקנים לו זכייה מיוחדת לגבי פרסומיו, לכשיימצאו בלתי נכונים. עיתון, ככל אזרח, חב חובה להזהיר את הציבור בפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו. אין להרחיב עקרון זה כדי ליתן הכשר כללי לכל פרסום בו שוללים את כשרם ואת ישרם של אנשי ציבור בהתנהגותם בענייניי הציבור." ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון הארץ בע"מ, פ"ד כג (2) 87, 94. 20. לא זו אף זו ולענין תום הלב, נראה כי חלה החזקה בסעיף 16(ב)(2) לפיה הנתבעת או מי מטעמה לא נקטו לפני הפרסום באמצעים סבירים כדי להיווכח אם יש אמת בדברים. השופט חשין בע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, נה(5) 865 פירש את המונח "אמצעים סבירים" בקבעו כי השאלה היא "אם הנתבע גילה עירנות מספקת לזכותו של הנפגע והיה זהיר למדי בבדיקת האמת שבחומר הפרסום, ובבחירת נוסח הפרסום...", (וראה גם כלל 5.א. לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות הקובע כי: "לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין". 21. בענייננו, אם היה ספק, יכולה היתה הנתבעת לפנות לתיק ההוצאה לפועל כדי לוודא שתוכן הפרסום אמיתי ואולם הכתב מר קושל, אישר בחקירתו כי ידע שהליכי ההוצאה לפועל נפתחו נגד העמותה בראשות עופר שרון בתשובה לשאלה "האם התכוונת לעמותה או לעופר שרון?" ענה "מבחינתי לעמותה, אבל העמותה לצורך העניין זה אתה" (פרו' מיום 2.1.08 עמ' 11 ש' 14-15). די בדברים אלו על מנת לשלול את "האמצעים הסבירים" ואת תום הלב שכן הכתב ידע באופן פוזיטיבי שלא מדובר בהליכים נגד עורך-דין שרון אישית. 22. לסיכום שאלת האחריות- הנתבעת פרסמה בעיתונה "ערי המפרץ" כתבה המהווה פרסום שיש בו לשון הרע ביחס לעורך-דין שרון. בכותרת הגדולה, במלל הכתבה ובפרסום תמונתו של התובע יש לכאורה כדי לפגוע בתובע ובמעמדו כאיש ציבור וכעורך-דין. לנתבעת לא עומדות הגנות "אמת דיברתי" ביחס לפרסום ולא הגנת תום הלב. שאלת הנזק 23. שאלת האחריות לחוד ושאלת הנזק לחוד. לצורך קביעת אחריות די בכך שהפרסום עלול לפגוע. בשאלת הנזק, לעומת זאת, יש לשקול את עוצמת הפגיעה. המחוקק קבע פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת גובה הנזק ואולם אין הדבר מפחית מחובת התובע להוכיח עצם גרימת נזק (להבדיל משאלת גובהו). התובע טוען, כי הפגיעה האמורה הגיעה לכלל פגיעה בפועל בפרנסתו ובהכנסתו "לקוחות רבים נמנעו מלהגיע אל עורך-דין שהסתבך עם הוצאה לפועל בחובות" ופגעה בסיכוייו להיבחר לראשות ועד קריית חיים ומועצת העיר חיפה. התובע לא הביא כל ראיה לעצם הפגיעה בעיסוקו כעורך-דין ובאשר לאי הבחרו הרי שכמובן לא ניתן להצביע על קשר סיבתי בין הפרסום לבין אי הצלחתו הפוליטית (ככל שכך פני הדברים). במצב דברים זה שומה על בית המשפט לשקול אם העוולה בענייננו מצדיקה פסיקת מלוא הפיצוי הסטטוטורי שהועמד ע"י התובע על-סך 50,000 ₪ לפי סעיף 7א(ב) לחוק. 24. כעילה להפחתת הפיצוי טוענת הנתבעת כי לתובע ממילא שם רע (סעיף 22 לחוק), כי היא זכאית להקלות לפי סעיף 19 (2) לחוק הואיל והכַּתָב מטעמה היה משוכנע באמיתות הפרסום וכן כי בנוסף פעל התובע בשיהוי ניכר והתנהגות זו מעידה על כך שבזמן אמת לא נפגע מהפרסום. 25. הכתבה פורסמה בתקופת בחירות וברור כי כל אי דיוק עלול לפגוע בשמו הטוב של התובע כמועמד בתקופת בחירות ולפגוע בסיכוייו להיבחר הגם שלא הובאו ראיות בהיבט זה. מאידך, הנתבעת פרשה תשתית ראייתית שלא נסתרה לפיה היו פרסומים שונים באותה תקופה גם בעיתונים אחרים שהטילו ספק ביושרו של התובע. כך לדוגמא הובאו ראיות לפיהם מספר חודשים לפני פרסום הכתבה נעצר התובע בחשד התובע בחשד לביצוע עבירת שוחד מרמה והפרת אמונים והוגש כתב אישום, התנהל הליך של הוצאה לפועל כנגדו בענינים אחרים וכן הוגשו תלונות למשטרה כנגדו. כמובן שבית משפט זה לא שם עצמו להביע דעה לענין אמיתות תוכן החשדות והפרסומים. החשיבות היא כי היו פרסומים בזמן אמת שיצרו שם לא טוב והבחינה של השם הטוב צריכה להיערך בזמן אמת וללא קשר לשאלה אם בסופו של יום הוכחו החשדות אם לאו ומה עלה בגורל התלונות. 26. כן יש חשיבות להתנהגות התובע. ככל שמצא את הפרסום לפוגע יכול היה לדרוש התנצלות ותיקון הפרסום. עובדתית הוא לא עשה כן. אמנם בעדותו טען כי מתגובתו שבכתבה ניתן היה להבין כי זהו חוב של העמותה נוכח השימוש בלשון רבים "נְשַלם את ההוצאות עם קבלת הדרישה". ואולם הימנעותו מדרישה לתקן את העוול בזמן אמת או סמוך אחרי פרסום הכתבה ובחירתו להגיש תביעה רק כשנתיים לאחר הפרסום מתיישבת עם הסברה לפיה התובע לא ראה בפרסום פגיעה כה חמורה ובכך יש כדי להפחית משמעותית מהפיצוי הסטטוטורי עצמו ולהצדיק חריגה למטה מהסכום שנקבע בחוק (לעניין זה ראה ע"א 90/49 בנטוב ואח' נ' קוטיק, פ"ד ה 593, 608, ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ ואח', פ"ד מו(3) 827, 831. 27. לעניין התנהגות הנתבעת, סעיף 19(2) שענינו תום הלב של המפרסם נבחן לצורך פסיקת הפיצויים במבחן סובייקטיבי, ובית-המשפט יקל עם נתבעים אם "מניעיהם היו טהורים לפי מיטב אמונתם" (ראה א.שנהר והפסיקה אליה מפנה, שם, עמ' 392). אני סבורה כי אמונתו של הכתב, באמיתות הדברים וחזרתו על כך שמבחינתו "לק”ח" היא עופר שרון ולהפך מקימה את חזקת תום הלב. אציין כי בחינת תום הלב הנבחן בשלב קביעת הפיצוי אינה זהה לזו הנדרשת במסגרת הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק, והחזקות הקבועות בסעיף 16 לחוק אינן חלות בשלב פסיקת הפיצוי. 28. לאחר שאיזנתי את כל השיקולים הראויים בשאלת הפחתת הפיצוי אני סבורה כי נכון יהיה להשית על הנתבעת בנסיבות הענין פיצוי בסך 20,000 ₪. 29. אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך 20,000 ₪. הנתבעת תשפה את התובע באגרה בה נשא ותישא בשכר-טרחת עורך-דין בסך 3,000 ₪ + מע"מ. ניתן היום ל' בשבט, תשס"ח (6 בפברואר 2008) בהעדר הצדדים. הגנות משפטיותתום לבפרסום