טענת אליבי א. פתח דבר : בערבו של יום 19.10.99 נמצאה גופתו הכפותה של חלפן הכספים במזבלה, סמוך לדרך בן-צבי בתל-אביב. על פי הנטען בכתב האישום, קשרו הנאשמים בן-ציון X, איליה X וג'ון X, קשר עם אחד זאב X, לחטוף את יוסף, לשדוד את כספו, לגנוב את מפתחות דירתו ולפרוץ לתוכה לצורך גניבה. לשם קידום הקשר וביצועו, עקבו הנאשמים אחר המנוח משך מספר ימים ולמדו את תנועותיו. לקשר הנ"ל צורפה זמפירה X, שהיתה נכון לאותו מועד, בת זוגו של X, על מנת שתעקוב אחר הדר המנוח בעת נסיעתו באוטובוס ותדווח על כך הנאשמים, באמצעות מכשיר טלפון סלולרי. ביום 17.10.99 שכרו הנאשמים רכב מסחרי מסוג פיאט דוקאטו, אשר בו עשו שימוש לצורך חטיפת המנוח. ביום 19.10.99, משהודיעה זמפירה X לX על הימצאות המנוח באוטובוס, המתינו הנאשמים וזאב X למנוח, בתוך מכונית הדוקאטו, שחנתה במגרש ברח' שנקר בחולון. משהתקרב המנוח למקום, תפסו אותו הנאשמים 2, 3 (X וג'ון X) וX, דחפו אותו בכח לארגז מכונית הדוקאטו ונמלטו מן המקום. הנאשם 1, X, נהג במכונית. בהמשך, קשרו הנאשמים את ידיו ורגליו של המנוח בחבל, הדביקו נייר דבק על פיו ואת ראשו כיסו בציפית של כרית. במהלך הנסיעה, הוכה המנוח בכל חלקי גופו, נגרמו לו דימומים ושברים וכספו, בסך של 130,000.- ש"ח נגנב ממנו. במהלך כליאת המנוח במכונית הדוקאטו, עזב הנאשם X את שותפיו, פרץ לדירת המנוח שבחולון, בעזרת מפתח הדירה שנגנב ממנו, על מנת לגנוב כסף נוסף. לאחר מכן חזר והצטרף לרכב הדוקאטו. הנאשמים וX השליכו את המנוח, בעודו כפות, למזבלה סמוך לדרך בן צבי, מקום בו נמצא בשעה מאוחרת יותר ע"י אדם שהזדמן למקום. לטענת התביעה, נפטר המנוח כתוצאה ממעשי הנאשמים, שגרמו לו לכשלון לב. לאחר שמיעת 22 עדי תביעה, הוגש נגד הנאשם 3, ג'ון X, כתב אישום מתוקן, כשהעבירות המיוחסות לו בו הן: סיוע לרצח, קשר לפשע, חטיפה לשם כליאה ושוד. לאור הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים ואשר המניע לכריתתם הוסבר ע"י ב"כ התביעה (ע' 111), הודה נאשם זה בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן, הורשע ונידון ל - 10 שנות מאסר בפועל ו - 3 שנות מאסר על תנאי. זאב X וזמפירה X, אשר זומנו ע"י התביעה כעדים מטעמה, הועמדו לדין בנפרד. ת1/ הוא כתב אישום מתוקן אשר הוגש נגדם. שניהם הודו במיוחס להם בו והורשעו כלהלן:- זאב X - בעבירות של סיוע לרצח, חטיפה לשם כליאה ושוד, זמפירה X - בקשר לבצוע פשע, סיוע לחטיפה לשם כליאה וסיוע לשוד. ביום 21.3.00 נגזר דינו של זאב X ל - 9 שנות מאסר לריצוי בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי; ואילו על זמפירה נגזר עונש של שנת מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ב. הפן המשפטי : 1. היסוד הנפשי בסעיף 300(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977- נאמר:- "(א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: (1) גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו,סבו או סבתו; (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם; (3) גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה; (4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש". חוק העונשין מתנה ביצועה של עבירה, בקיומה של מחשבה פלילית. ומחשבה פלילית על פי סעיף 20 לחוק הנ"ל היא - "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה". ולעניין התוצאות גם אחת מאלה:- כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות; פזיזות - שמשמעותה אדישות וקלות דעת. עוד לפני תיקון חוק העונשין וחקיקת סעיף 20 שבו, נאמר ע"י ביה"מ העליון בע"פ 125/50 יעקובוביץ נגד היוהמ"ש, פ"ד ו, 514, כי המחשבה הפלילית הדרושה בעבירה של רצח בדרך גרימת מוות תוך ביצוע עבירה, הינה צפיית האפשרות למות הקורבן. לא נדרש כלל רצון של הנאשם לגרום למותו של הקורבן, אלא די בכך שהנאשם חזה מראש כי מעשהו עלול לגרום למוות. ע"פ 3377/92 ו -פ 3670/92, גאסן מעמד ואח' נ. מ.י, דינים עליון, כרך לד', 350, דן בעניין בו נמצאה גופת גבר קשיש בחדר השומר במוסך סובארו שבאזור התעשייה ביפו, כשזו מוטלת על מיטה, עטופה בסמרטוטים ומכוסה בשמיכות ובכרים. הסתבר כי היתה זו גופתו של שומר המוסך, אדם ערירי בן 68, שהתגורר במקום עבודתו. המנוח עסק במכירת משקאות וסיגריות לעובדי המוסכים, נמנע מלהפקיד את התמורה בבנק והחזיק את כספו ואת המצרכים שהציע למכירה - בחדר השומר. המערערים הואשמו בבית המשפט המחוזי בת"א ברצח המנוח תוך כדי ביצוע עבירה, עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, בקשירת קשר לביצוע פשע ושוד בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 499(1) ו - 402(ב) לחוק הנ"ל. ביה"מ קבע כי מאחר והמערערים השאירו את המנוח ביום שישי, לאחר שעות העבודה, במוסך באזור תעשיה כשהוא כפות, פיו חסום וראשו מכוסה בשמיכה; ואם לכך תתווסף העובדה שהמנוח היה אדם מבוגר, בן 68, הרי שברור הוא שהשניים חזו מראש את מותו מחנק. בדנ"פ 3993/93, בוסקילה נ. מ.י, דינים עליון כרך ל', 70, נאמר מפי הנשיא שמגר (בתוארו אז): - "כמו בכל מקרה בו סבה המחלוקת סביב מהות מחשבתו הפלילית של נאשם, נפנה בית המשפט לעובדות הגלויות של המעשה כדי לנסות וללמוד מתוכם מה חזו הנאשמים בעת שעשו מעשיהם… אופי המעשה יכול ללמד לא אחת על המחשבה המתלווית לו…". בע"פ 2577/90, זריקי נ. מ.י, דינים עליון, כרך ל', 226, נקבע כי - "הלכה פסוקה היא שזדון בס' 300(א)(3) משמעו חזות מראש שהתוצאה הקטלנית עלולה להתרחש ואי אכפתיות לגבי ארוע תוצאה זו. במקרה של פעולה משותפת לא חשוב מי מהשניים הנחית בפועל את המכות האכזריות…" מאחר ובפסק דין זה מדובר במנוחה בת 74, אשר חייה קופדו במהלכו של שוד, נאמר גם, כי - "כאדם בר דעת הבין המערער, אל נכון, כי התוצאה האפשרית של חבטות כאלה, לאדם בגילה של המנוחה ובמצב בריאותה, היא מותה של המנוחה. היסוד הנפשי של ההחלטה להרוג, מצד המערער, היה נלמד, על כן, בנסיבות אלה, מאופי מעשיו ומצורת הביצוע…" וכן ראה לעניין זה את ספרו של קדמי, על הדין הפלילים, כרך שני ע' 632; וע"פ 3124/91 ואח', כהן ובוסקילה נ. מ.י, דינים עליון כרך כט', 267. 2. מבחן ה"גולגולת הדקה" כבר בע"פ 100/75, מ.י נ. הרשקו בראונשטיין, פ"ד כט', 2, 464 נקבע כי כדי להרשיע בהריגה, אין צורך שמעשהו או מחדלו של הנאשם יהא הסיבה היחידה למות הקורבן. די בכך שאותו מעשה או מחדל התווסף על מצבו החולני של הקורבן שהיה קיים עוד קודם לכן, והחיש את קרות המוות. בע"פ 783/83, 707, פטרומיליו נ. מ.י, פ"ד לח', 4, 821, נאמר מפי ביה"מ, כי- "…כאשר מבוצעת עבירת שוד, הכרוכה מעצם טיבה בהפעלת אלימות ממשית (כמבואר), במקרה כזה חייב הנאשם לצפות נזק לשלמות הגוף, ועל כן, אם נגרם מותו של הקורבן כתוצאה מעבירה זו, ולו גם בתוספת גורמים אחרים כגון "גולגולת דקה", נושא הנאשם באחריות להריגתו. די בכך שצפה את "סוג הנזק" (פגיעה בשלמות הגוף) כדי שיישא באחריות להיקפו". בע"פ 119/93, לורנס נ. מ.י, פ"ד מח', 4,1 הוסבר, כי לצורך קיום הקשר הסיבתי המשפטי, נדרשת צפיות גם ל"דרך" שבה התרחשה התוצאה. נראה כי מי שחובל בתאונה בראשו של קשיש בן 79 וגורם לחבלה ולדימום המביאים לשיתוק חלקי של הגוף ולאשפוז מתמשך של הנפגע, צריך לצפות ויכול לצפות כי צפויה לקשיש במצב כזה סכנת מיתה מחמת כישלון הלב והריאות עקב האישפוז הממושך וריתוקו למיטה כל אותה עת. (וכן ר' לעניין זה את ת.פ 337/97 (מח' - י-ם), מ"י נ. סאברי גאנם ואח', דינים מחוזי, כרך לב' (4), 142). 3. עד מדינה בסעיף 54א. לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971, מוגדר עד מדינה כ- "שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה". בע"פ 4938/94, שמרלינג נ. מ.י, פ"ד נ', 5, 181, נקבע כי לא הסכם פורמלי הוא זה ההופך אדם לעד מדינה, ודי בכך כי אין מחלוקת בקיומה של טובת הנאה כלשהי, שניתנה לו, לאדם, מהתביעה. קיומו של מוסד עד המדינה הוכר כבר מזמן כרע הכרחי שבצידו האינטרס הציבורי להעמדתם לדין, הרשעתם והענשתם של מי שעבר עבירות חמורות. ור' לעניין זה, בין השאר את בג"צ 6679/95 עבד אעמס ואח' נ. היוה"מ, פ"ד נ', 1, 553: "טובת ההנאה" לה זוכה עד המדינה, פוגעת במהימנות עדותו, ויש על כן צורך בסיוע, לעומת "דבר לחיזוק" שדי בו כתוספת לעדות שותף. בע"פ 79/73 נסים לביא ואח' נ. מ.י, פ"ד כח', 2, 214, מתייחס ביה"מ לפגמים הקיימים בעדותו של עד מדינה, אולם קובע כי - אף על פי כן ניתן לבסס עליה הרשעה, אם ביה"מ שוכנע, לפי התרשמותו מהעד ולפי הסיוע שנמצא לעדותו". בע"פ 2932/00 אלמקייס נ. מ.י, דינים עליון כרך נח', 950, נאמר מפי ביה"מ- "עד מדינה" על פי ההגדרה הוא "שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או הובטחה לו טובת הנאה". על פי אותה הוראה, עדות יחידה של שותף לעבירה שהוא עד מדינה טעונה סיוע וזאת בהבדל מעדות יחידה של שותף לעבירה שאינו עד מדינה הטעונה חיזוק בלבד. הטעם לדרישת הסיוע באשר לעד מדינה, נעוץ בחשש כי טובת הנאה הניתנת או המובטחת תניע את השותף לדבר עבירה לומר בעדותו דברים שאינם אמת ברצותו להיטיב עם עצמו ולקבל את טובת ההנאה המובטחת תוך הפללת שותפו". (ציטוט מתוך ע"פ 4998/95 מ.י נ. קרדוזו ואח', פ"ד נא', 3, 769). עד מדינה שחוזר בו מעדותו במשטרה. סעיף 10א. לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א1971- מתייחס, מסדיר וקובע את סוגיית קבילותה של אמרת חוץ בכתב של עד, שהינו עד במשפט. מקום שנתמלאו התנאים המפורטים בס"ק (א)(1), (א)(2 ו-(א)(3) - תתקבל אימרת חוץ בכתב של עד כראיה במשפט, ועל פי סעיף 10א(ג) לפקודה הנ"ל, רשאי בית המשפט לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, ורשאי אף להעדיפה על פני עדות העד בביה"מ, וזאת מטעמים שיירשמו. לא אחת חשיבות לנסיבות מתן הודעת החוץ, כגון, אם מדובר באימרה שניתנה בעקבות הבטחה לשמש עד מדינה (ור' לעניין זה ע"פ 256/83, מ.י נ. רחמים אהרוני, פ"ד מ', 1, 628). ובאשר לסיוע הנדרש במקרה זה, נאמר בע"פ 4720/98, מ.י נ. נחמן כהן, תקדין עליון כרך 99(2), 51, כלהלן - "הכלל הוא שדרישת הסיוע באה על סיפוקה בראיה ה'נוטה לסבך' את הנאשם, ואין בסיס להשקפה, שכאשר מדובר באימרת חוץ של עד מדינה שחזר בו ממנה בעדותו, חייבת ראיית הסיוע "לסבך" את הנאשם. וככלל, אין בדרישה של "דבר לחיזוק" לאימרת חוץ של עד מדינה שחזר בו מאימרתו - כדי "להגביר" את משקלו של הסיוע הדרוש להרשעה על פי אימרת החוץ; וזאת - משום שדרישת "הדבר לחיזוק" נבלעת, בנסיבות כאלה בדרישת ה"סיוע"". נכון גם לציין כי "גם עדות הטעונה סיוע יש בכוחה לסייע לעדות האחרת, העיקרית, אשר טעונה היא עצמה סיוע" (ע"פ 4009/90, מ.י נ. פלוני, פ"ד מז', 1, 292). 4. טענת אליבי בע"פ 425/88 בדיר נ. מ.י, פ"ד מג', 2, 204, נאמר, כי - "טענת אליבי, המושמעת על ידי נאשם בעת חקירתו, חייבת, ככלל, להיבדק על ידי החוקרים במידת האפשר… כאשר חשוד מעלה טענת אליבי, על המשטרה לבדקה במהירות ראוייה". הלכה זו מקורה בהשקפה ביחס למטרת החקירה. מטרת החקירה המשטרתית היא מציאת ראיות לחשיפת האמת, ואינה מתבצעת לצורך מציאת ראיות להרשעתו של החשוד. בע"פ 6289/94, דזנשוילי נ. מ.י, פ"ד נב', 2, 157 נאמר כי לטענת האליבי ניתן מעמד מיוחד. מן ההיבט הדיוני - הנאשם נדרש להציגה בפתח הדיון ולאפשר לתביעה לבחון מחדש את כתב האישום. ואילו מן ההיבט הראייתי - אין הנאשם יכול להסתפק בעדותו והוא חייב להביא ראיות התומכות בטענתו ומקימות בסיס לדחיה מוחלטת של הראיות הטוענות לנוכחותו של הנאשם בזירת העבירה. לא עומד הנאשם בחובה הראייתית האמורה - יורדת טענתו מ"גדולתה" כטענת אליבי והופכת לטענה "רגילה" כנגד אמינותם של העדים המזהים את הנאשם. בעוד שקיימים מקרים בהם זוכו נאשמים בגין טענת אליבי שלא נבדקה, כגון: ע"פ 1524/93, מיכלשוילי נ. מ.י פ"ד מח', 2, 650, הרי שלא בהכרח יהא זיכוי - תוצאת אי בדיקת האליבי. ג. ראיות התביעה: הקשר הסיבתי בין הארוע, לבין מותו של יהודה הדר ז"ל. ת32/ הוא חוות דעת הפתולוג, הפרופ' היס, הכולל את שנכתב ע"י הד"ר קוגל שראה את גופת המנוח במקום בו הושלכה. הד"ר קוגל מצא הגופה שכובה על גבה, כשחום הגופה בפי הטבעת היה 36.3 מעלות צלסיוס והטמפרטורה בסביבה - 19.10. על גופת המנוח היו שפשופים ודימומים תת עוריים בפנים ובעפעפיים משמאל - דימום תת עורי בולט. כמו"כ דימומים תת עוריים ושפשופים בגפיים העליונים והתחתונים; שברים ב - 4 צלעות, בקו אמצעי של עצם הבריח וכן בצלע מס. 6. בשריר הצוואר ובית החזה - דימומים טריים נרחבים. על פי חוות דעתו של הפרופ' היס, נגרם המוות מכישלון לב בעקבות חבלות קהות בבית החזה ובראש. הלם אמוציונלי על רקע מחלה קשה של עורקים כליליים. (המנוח עבר נתוח לב בו בוצעו 4 מעקפים). הנזקים החבלתיים נגרמו זמן קצר לפני המוות מחבלה קהה. השברים בצלעות והדימומים - מחבלה קהה ישירה (מכה/מכות) ע"י חפץ נוקשה עם שטח מוגבל. בין הנזקים החבלתיים בבית החזה ובצוואר לבין המוות - קיים קשר סיבתי ישיר. בעדותו (החל מע' 60 לפרוטוקול), הרחיב הד"ר היס, באשר לגרם מותו של המנוח הדר ז"ל. לדבריו - המוות נגרם מהנזקים החבלתיים בראש, גו וגפיים שלא היו קשים באופן מיוחד, על רקע של מחלת לב קשה וכרונית. הלם אמוציונלי או הלם פסיכולוגי אלה מונחים ברפואה משפטית וקלינית, באותם מקרים שבהם התרחש מוות לבבי פתאומי על רקע של התרגשות, פחד, מאמץ עם נזקים גופניים קלים באופן יחסי, או ללא נזקים גופניים בכלל, אבל על רקע של מחלת לב שהמצב החדש גרם להפרעה בתפקודו ולכשלון ומוות… … כל הפרעה במערכת הנשימה כולל חסימה של השפתיים המהוות פתח ביחד עם הנחיריים, לאויר הנשאף לריאות, מגבירה את מצב הדחק וההלם ומזרזת את הופעת המוות… הפצעים בשפתיים מתיישבים גם עם לחץ על השפתיים היכול להיגרם על ידי כל חפץ שנדבק ולוחץ על השפתיים… גרימת שבר בצלעות ודימומים בשרירים בבית החזה, יכולים להיגרם מחבלה באופן יחסי בכח לא רב בהתחשב בגילו של המנוח... גם במקרים שבהן החבלות הן בבית החזה בלבד ומתבטאות בשברים בצלעות ודימומים בשרירים, יכולות לגרום למוות על רקע של לב חולה… עצם המכה בראש, הגורמת לכאב ולפחד ולסערת רגשות וגירוי עצבי, יכולה כשלעצמה לגרום למוות על רקע של לב חולה". אין במצוטט לעיל, אלא חלק מדבריו המלומדים של הפרופ' היס, באשר לקשר האמיץ בין החבלות שנמצאו על גוף המנוח ז"ל - לבין מותו. 1. זאב X: זאב X נמנה על אותה חבורה שנטען שהשתתפה בארוע חטיפת החלפן הדר והריגתו, וסופו שזומן ע"י התביעה כעד מטעמה. להלן, תמצית הארועים מאז מעצרו של זאב X (להלן - X) ועד לרגע בו מסר את הודעתו ת14/ א', בה הפלילי את עצמו ואת שאר הנאשמים ויצא לשחזור המעשה (ת/15 ב'):- (1) ת59/ הוא זכ"ד של החוקר זינגרמן, מיום 1.11.99, בו תועדה שיחה בין X לבת זוגו זמפירה X (להלן - זמפירה). X אמר לזמפירה שהוא יודע שזה ייגמר לא טוב, ואילו היא עומדת על כך שלא ראתה דבר ואינה יודעת כלום. X אומר לה שיש להם הרבה וזמפירה משיבה שיעמוד על כך שלא היה שם. תגובת X: "הלך עלי, הלך עלי". (2) ת6/, תמליל הקלטת שיחה בין X לזמפירה (מט' 322/99), שואל X את זמפירה היכן שמה את הכסף, והיא מספרת לו, בין השאר, כי- "הם בדקו את הרכב ומצאו את השערות והדם". ועוד באותה שיחה, אומר X לזמפירה:- "אם אני אקבל את ההצעה הזו אני לא אוכל להסתכל להם בעיניים". לאחר מכן ביקש מזמפירה שתאמר כי ביום 19.10.99 ביצעו קניות. ובהמשך - "אני הולך לכלא, שלא יהיו לך אשליות". (3) ת64/ הוא זכ"ד של החוקר זינגרמן מיום 2.11.99, המתעד שיחה בינו לבין X, בה מתעניין X בהצעות המשטרה אם יספר את סיפור הרצח, התעניין באפשרות ששותפיו לא ידעו על כך ומשנענה בשלילה אמר ש"סוקה" זה אחד שמלשין על כולם והוא לא יכול לחיות עם זה. (4) ת65/ הוא זכ"ד של החוקר זינגרמן מיום 3.11.99 המתעד שיחה בינו לבין X ומתאר את התלבטותו של X ואת שאלותיו באשר לאיזה הבטחות יוכל לצפות מהמשטרה. תשובת החוקר היתה שלא תהיינה כל הבטחות מהמשטרה שיודעת הכל. (5) ת73/ הוא זכ"ד שנכתב ע"י החוקר משה כהן, מיום 2.11.00 ובו תיעוד שיחה שקוימה בינו לבין זמפירה. זו אמרה לו שהיא מבינה שהמשטרה רוצה שX יפיל את בנצי ואת אליה (הנאשמים 1 ו- 2 - נ.ל), וכי הוא לא יעשה את זה כי הוא לא יחיה וגם עכשיו הבן אדם חשוב כמת בגלל המעצר שלו. (6) ת83/ הוא זכ"ד של ראש הצח"מ עופר קליין, מיום 11.11.99, המתעד פגישה בינו לבין X לאחר נסיון התאבדות של האחרון. על פי הכתוב, X אמר לו כי עורכי הדין של חבריו אמרו לעורכת הדין שלו, כי ידוע להם ש"פתח" עליהם והוא יגמור את חייו. ת84/ ות85/ הם זכד"ים של עופר קליין המתעדים פניות למפקד בית המעצר באבו כביר, לשמירה על חייהם של X וזמפירה. (7) בזכ"ד ת90/, מיום 4.11.99, מתועדת שיחתו של עופר קליין עם X. קליין אמר לו שהתיק נגדו ונגד האחרים סגור ואין צורך בדבריו. X, החשדן, ביקש לשוחח עם עופר קליין בחוץ, מחוץ לתחומי אפשרות הקלטת הדברים, ובסופו של דבר אמר:- "אני יודע שאני גמור בתיק, אני רוצה לעשות עיסקה איתכם על שודים וביחד לצרף את הכל. מדובר בשודים אלימים בהם שדדו אנשים, פצעו אותם, אבל הם לא מתו". משנודע לX דבר מעצרה של זמפירה, נפל, בכה וביקש להוציאה. סופו של דבר - X הסכים למסור גירסתו. (8) ת14/ היא הודעת X מיום 4.11.99, שעיקר הנאמר בה הוא:- בתאריך 19.10.99 הגיע לחולון עם הנאשמים 1, 2 וג'וני. הוא ואיליה הגיעו עם מכונית הרנו אקספרס השייכת לו, ואותה השאיר ברח' ההסתדרות, ואילו מכונית הדוקאטו, שבה הגיעו השאר, חנתה במגרש חניה ברח' שנקר כשהנאשם 1 ליד ההגה, הוא ואיליה (הנאשם 2) הצטרפו למכונית הדוקאטו. כשהחלפן התקרב, בנצי התקדם קדימה עם המכונית, הם פתחו את הדלת הצדדית, הכניסו את החלפן פנימה ונסעו לעבר התחנה המרכזית בת"א, כשהוא, X, מחליף את הנאשם 1 ליד ההגנה. משם נסעו לחניה של מסעדת גני אורלי וחנו שם. בנצי ירד מן המכונית ונסע במונית ל"ביתו של הבן אדם", הוא עצמו המשיך לשבת ליד ההגה ואילו איליה (הנ' 2) וג'וני ישבו מאחור עם הנחטף. בנצי חזר כשהוא נוהג ברנו אקספרס של X, מסר לו את מפתחות הרכב, X הלך לרנו, "הם הורידו את הבן אדם ונסעו לבית של איליה. אני נסעתי לבית שלי ובעצם זה כל הסיפור". כולם ידעו שמדובר בחלפן כספים, ידעו שיש עליו כסף ומספר פעמים הגיעו לרחוב שנקר וחיכו לו, כדי לראות באיזה מסלול הוא בא. החטיפה ארעה בשעה 19:00 וגופת החלפן הושלכה כשעה וחצי לערך מאוחר יותר. לא שXו אותו מיד לאחר שנטלו את הכסף שהיה עליו, כי בנצי רצה להגיע קודם לביתו. הוא עצמו לא ראה מכות ואינו יודע מצב החלפן בעת השלכתו מהמכונית. בנצי היה זה שחילק את הכסף ביניהם וחלקו היה בערך 30,000.- ש"ח. אינו יודע כמה קיבלו האחרים, כי בנצי חילק. במהלך הנסיעה במכונית הדוקאטו, התקשר טלפונית לבנצי (שנסע לבית החלפן) ואמר לו שצריך לשX את החלפן ואי אפשר להחזיקו כל כך הרבה זמן, ותשובתו של בנצי היתה שנמתין לשובו. לדברי בנצי - לא לקח דבר מדירת החלפן. במהלך הנסיעה בדוקאטו, הופעל מכשיר הרדיו בעוצמה,על מנת שלא יישמעו רעשים מהחלק המסחרי של האוטו. החלפן הורד מהמכונית ע"י בנצי, איליה וג'וני, ואילו חלקה של זמפירה היה "לבדוק אם החלפן עולה לאוטובוס מספר 74 או 72 וללכת הביתה. לא היתה להם כוונה כלשהי לרצוח את החלפן. הוא עצמו היה רב הזמן ליד ההגה, היה חושך , הרדיו פעל בעוצמה וכמו"כ ישנה המחיצה שמפרידה בין תא הנהג לחלק המסחרי. בעת החטיפה ניסה החלפן להתנגד, אלא שהתגברו עליו, הרימו אותו ושמו אותו באוטו. את פיו סתמו בנייר דבר שקוף והחזיקו חזק. איליה נתן לו מכה ולאחר מכן אמר שנדמה לו שהחלפן איבד את ההכרה. ואז שמו אותו במזבלה הנמצאת בחניה, תוך ציפיה שמישהו מן המכוניות החונות יבחין בו ויזעיק עזרה. ג'וני היה זה שלקח מכיס החלפן את המסמכים, המפתחות והכסף ואלה הושלכו לאחר מכן למזבלה, לאחר שהם הושמו בשקית והמפתחות נלקחו ע"י בנצי. (9) ת15/ב' הוא תמליל השחזור בו השתתף X ואשר בו אישש במראה עיניים והסברים את הנאמר בהודעתו. (10) בבית המשפט, בעלותו כעד מטעם התביעה, השים עצמו כשוטה הכפר וכאדם מוזר. הוא אישר שהודה, הורשע ונענש בגין כתב האישום שהוגש נגדו ואר בו הואשם בסיוע לרצח, ויחד עם זה הוסיף - "לשאלה על איזה מעשה הורשעתי - הסיפור הוא רצח. אתם יודעים הכל ואין לי מה לספר. אני לא יודע היכן היה הסיפור, אני לא יודע באיזו עיר. לא יודע איך זה התבצע. אני לא עשיתי כלום. ב - 6.3.2000 גזרו את דיני, לא ערערתי על כך, אין לי מה לספר. אני מכיר את בן-ציון X, אתם יודעים מי זה בנצי, בנצי זה השמאלי שיושב על ספסל הנאשמים…איליה הוא האדם הימני שיושב על ספסל הנאשמים" (ע' 9). ובהמשך - "לשאלתך את מי מבין השלושה הכרתי ראשון, אני עונה כי שאלתך איננה לעניין. גם השאלה מאיפה אני מכיר את איליה X, זו שאלה שאינה לעניין. השאלה מהיכן אני מכיר את בנצי - לא לעניין. זה לא לעניין כי זה לא לעניין. אני לא רוצה להגיד כלום. אני לא יודע מה היה, אולי תסבירי לי מה העניין" (ע' 10). בהמשך אישר שנחקר במשטרה בעניין רצח, אך אינו זוכר מה חלקו בפרשה, הוא הודה כי אשה בהריון היתה מעורבת בכך והוא עשה הכל על מנת לשXה מהתיק. עניינית - הוא מסרב להגיב. לאחר שהוכרז כעד עוין, החל X להיחקר ע"י ב"כ התביעה על דרך של חקירה נגדית, אולם לא שינה טעמו, חזר על כך כי אינו מוכן להעיד ומסרב להשיב. בתשובה לשאלת ב"כ התביעה, הכחיש X כי הוא מאויים ע"י הנאשמים. לאור נוהגו והתנהגותו של X - לא היה טעם בהמשך חקירתו ע"י ב"כ התביעה. עם באי כח הנאשמים היה X "נח" ומשתף פעולה יותר, אך לא במידה שניתן להסתייע בדבריו. לעו"ד שיטרית, ב"כ הנאשם 2, אישר שנאשם זה היה בצפת במועד הארוע; ואילו לעוה"ד פרידמן, ב"כ הנאשם 1, אישר תוכניותיו עם נאשם זה לעסקים משותפים בקניית ומכירת סטוקים של נעליים. כמו-כן אישר שבעת חקירתו הושאר מספר פעמים לבד עם זמפירה. וכן אמר כי "מדובר כאן בחוסר הוכחות של המשטרה והיא פיברקה את התיק על ידי כך. "כמובן שזה היה מתוכנן ביני לבין המשטרה שאני אצא בגירסה שאני עשיתי את זה, זה לא היה מישהו ספציפי במשטרה, אלא זה היה מתוכנן על ידי הצוות כולו (ע' 26). כמו"כ הוסיף ואמר כי הכניס את הנאשמים לסיפור למרות שהם לא קשורים לכך ובכך גרם להם עוול. ובהמשך אמר X: - "אני לא מבין במה מדובר. אם יש לי בעיה בדרך כלל אני מסוגל להכל. להכל מבחינת שקרים. אני שקרן פתולוגי. אני מעיד על עצמי בתור שקרן פתולוגי וכולם מכירים אותי. גם באופירה (זמפירה - נ.ל) אני מסוגל להשתמש כדי להוציא את עצמי, בה ובכל דבר" (ע' 30). לאור האמור לעיל, אני סבורה כי מתייתר הצורך להמשיך ולתאר דברי עד זה והתנהגותו. נכון רק לציין שX הוא בחור נבון, אינטליגנטי, בוגר תיכון ושנת לימוד אחת בפקולטה למשפטים. 2. זנפירה X (1) ת3/א' הוא תמליל הקלטה מיום 2.11.99, המתעדת שיחה שהיתה בין החוקר מיכאל זינגרמן לזמפירה. לדבריה, הגיע X (וובה - בפיה) הביתה, אמר שהכל נגמר וכשזרקו אותו מהרכב הוא כנראה היה עוד חי. "אני לא התחלתי לשאול אותו. אני ראיתי את המצב שלו. הוא היה ממש…". (2) ת10/א' הוא תמליל שיחה נוספת שהיתה בין זמפירה לחוקר זינגרמן ביום 3.11.99. לאחר שהוטח בה כי ידעה למה הם הולכים, אמרה: - "מישה (מיכאל זינגרמן - נ.ל), מה יכולתי לעשות, תגיד לי, מה יכולתי לעשות? לבוא להצהיר לך כדי שאתם… כן? זה מה שאתה מציע לי? את זה הייתי צריכה לעשות? אני ניסיתי לעצור את זה כמה שיכולתי. לדעתך, מה הייתי אמורה לעשות? לבא ולהגיד. חוקר: ולמה לא עצרת אותו נחקרת: לא הצלחתי אני אומרת לך שוב… יותר חזקים ממנו חוקר: מי יותר חזקים ממנו נחקרת: בנץ ואיליוחה (נאשמים 1 ו2- - נ.ל.). אי אפשר לעמוד בפני בנצי" (ע' 10 תמליל מ.ט 326/99). (3) בת10/ב' מיום 3.11.99 סיפרה זמפירה גם כי הגיעה למקום החטיפה באוטובוס 74, עמדה בתחנה שברח' שנקר כל הזמן, ביקשה מבנצי שלא ירביצו לו והיו אלה איליה, בנצי וג'ון X שהכניסו את החלפן למכונית. ת11/א' הוא תמליל שיחה מוקלטת בין זמפירה לחוקר זינגרמן, מיום 3.11.99. בשיחה זו הפלילה זמפירה את הנאשם 1, אשר אספה, לדבריה, במכונית הרנו (של X) מככר כלשהי בחולון, היא ישבה בתוך המכונית והמתינה לו, שעה שנכנס לבית החלפן. לאחר מכן הסיעה לתחנה המרכזית וX אספה משם. (4) ביום 3.11.99 שעה 12:30 תיעד החוקר זינגרמן את תחקורה של זמפירה (ת58/), שהיתה מוכנה, לדבריה, לספר את כל האמת. עיקר הדברים שסיפרה הם:- בשעה 17:00 התקשר הנאשם איליה לX והבינה שיום זה נבחר לביצוע השוד. עמדה על כך שתצטרף כדי לאבטח שX לא מכה את החלפן. X הביאה לתחנת אוטובוס ליד קניון עזריאלי ושם עלתה על אוטובוס מס. 74 לכיוון חולון. באוטובוס ראתה את החלפן אותו התכוונו לשדוד. ירדה בתחנה שברח' שנקר, מקום בו ירד החלפן, נשארה עומדת בתחנת האוטובוס, ראתה את איליה יוצא מדלת ההזזה (הצדדית - נ.ל) של הדוקאטו, סותם לחלפן את הפה, מסובב את ידו לאחור ומתחיל להכניסו למכונית. מי שהכניסו למכונית היו: איליה, בן-ציון וג'ון X. ראתה את איליה מרים אותו ומכניסו למכונית. כעבור דקות ספורות הבחינה בניידות משטרה שהגיעו למקום והחלו לסרקו. היא התקשרה לX, ומאחר והטלפון שלו לא היה זמין, התקשרה לX ועדכנה אותו בכך. אמר לה שלא תדאג ועוד מעט יאסוף אותה ויביאה הביתה. לדבריה, ביקשה מX שלא לעשות לחלפן כלום ולעוזבו. כעבור כ - 20 דקות הגיע X במונית, אספה ומשם נסעו למקום בו חנתה מכונית הרנו. משם נסעו ברנו לביתו של החלפן וX עלה לעשות שם חיפוש. ירד משם כעבור 15 - 30 דקות, והורידה במקום בו לקחה מונית לתחנה המרכזית בתל-אביב. במהלך זמן זה התקשרה טלפונית לX ושמעה "רעש אדיר" של מוסיקה. מששאלה לפשר הדבר השיב לה ששמו את המוסיקה כדי להשתיק את צעקות החלפן שהחל לעשות בעיות. לאחר זמן קצר התקשרה בשנית, המוסיקה כבר לא נשמעה ולשאלתה השיב לה X ש"איליה גמר את החלפן והוא, החלפן ללא הכרה". בסביבות השעה 21:00 התקשר אליה X והודיעה כי יאסוף אותה מהתחנה המרכזית. כשנפגשו, סיפר לה שהורידו את החלפן ליד המזבלה, לאחר שובו של X. החלפן היה עדיין חי והתירו את קישורי רגליו. היא וX שטפו למחרת את רכב הדוקאטו, אשר נשאר ליד ביתם בגבעתיים. מהחלפן נשארו כ - 100,000.- ש"ח, ג'ון X וX נסעו עם הכסף לביתו של איליה. יותר אינה יודעת. (5) נראה כי עם סיום שיחתה עם החוקר זינגרמן, מסרה זמפירה את הודעתה ת2/, אשר סיפרה על היכרותו של X עם שאר הנאשמים, את מעשיה ביום הארוע, כולל ביקורה של אשת X בביתה, כשזו באה לתנות צרותיה עם בעלה - הנאשם 1. באשר לאירועים הרלבנטיים לכתב האישום, חזרה על דבריה לחקור זינגרמן, כפי שאלה תוארו על ידי לעיל. (6) יום קודם למתן הודעתה ת2/, דהיינו - ביום 2.11.99, נגבתה הודעתה ת4/, בה סיפרה שהכסף שנתפס בביתם (שלה ושל X) שייך לה והובא על ידה מרוסיה. פרט לכך אין כל התייחסות למקרה עצמו. (7) בעדותה בבית המשפט (שנגבתה כעדות מוקדמת), חזרה בה זמפירה מכל הודעותיה והתוודויותיה, טענה לחפות הנאשמים ולהכתבת גירסתה ע"י מיכאל זינגרמן. באופן עדותה והתנהגותה, יצרה את הרושם שניתן לפגוע ביציבותה הנפשית. ראוי לציין שבמהלכה של החקירה המשטרתית, ניתנו לX וזמפירה מספר הזדמנויות לשהות לבד ולשוחח. שיחות אלה הוקלטו אלא שלא ניתן היה לקלוט את כל שדובר בהן, מאחר ובחלק נכבד מהזמן התלחשו השניים. אני מעריכה את משך הזמן הכולל בו שהו השניים ביחידות בין 15 ל30- דקות. 3. העד שלמה עובייד מתגורר בסמוך לבית החלפן המנוח, ברח' שנקר בחולון. ביום 19.10.99 בשעה 19:10 שעה שצפה בטלביזיה הוזעק ע"י אמו לצפות החוצה מחלון דירתו. "הסתכלתי מהחלון ראיתי רכב לבן נוסע באין כניסה במהירות. לא הבחנתי במספר הרכב או בדמויות. סוג הרכב הוא פיאט דוקאטו או ריתמו, צבע לבן. אינסטינקטיבית התקשרתי למשטרה והודעתי את מה שהודעתי" (ע' 45). הוא התקשר למשטרה מאחר ואמו אמרה לו שמכניסים שני אנשים למכונית. "אמא שלי אמרה לי ששני אנשים דחפו אותו לרכב". מאחר וחשד באירוע חבלני לאומני - התקשר למשטרה. 4. אמו של עד זה, שרה עובייד, סיפרה כי בשעה 19:15, ראתה דרך חלון חדר השינה שתי דמויות מכניסות מישהו לאוטו בכח. בהמשך סיפרה העדה שהבחינה בהתנגדות ע"י תנועה שעשה מי שהוכנס למכונית. ראתה שהעלו אותו בכח דרך הדלת הצדדית. המכונית נסעה באין כניסה לרחוב אחר, היא רצה לספר לבנה אשר צלצל למשטרה. בחקירתה הנגדית לסניגור עו"ד פרידמן סיפרה ששמעה צעקה ורצה לחלון, ראתה מכונית מסחרית לבנה עם חלונות בחזית ובצדדים אין חלונות. משום שהיתה ללא משקפיה לא ראתה דברים שבברור, אך ראתה שתי דמויות ומכניסים אדם דרך דלת הזזה אמצעית. זה קרה בשעה 19:00 - 19:15. ת28/ הוא תמליל קלטת עליה הוקלטו המודיע, אמו של המודיע וטלפנית משטרה. הדיווח הוא על חטיפה בכח, ברכב לבן מסוג דוקאטו או ריתמו. "נתנו לו מכות, הכניסו אותו לרכב בכח". 5. רומן משאלוב הגיע ב - 19.10.99 שעה 21:00 למסעדת גני אורלי, לחגוג ארוע חברתי. מאחר ומגרש החניה היה מלא, נכנס עד הסוף והחנה מכוניתו ליד פח הזבל. בערך בשעה 22:30 שב ליטול את מכוניתו ולנסוע מן המקום. משהדליק את אורות המכונית ראה מולו על הרצפה שוכב אדם. הוא התכוון להתקשר למשטרה ומתוך טעות התקשר לאמבולנס. האדם שכב על גבו והיה ללא נעל שמאל. 6. משה הדר, בנו של חלפן הכספים המנוח, העיד על נתוח לב (מעקפים) אותו עבר אביו המנוח, 6 - 5 שנים לפני מותו. אביו המנוח לא נהג לשוחח עמו רבות, אך מפי אנשים שמע שבעבר הותקף וכן כי נעקב ע"י מכונית מסוג ב.מ.וו. 7. המכונה נז' 174-89 הוא המדובב שהוכנס לתאו של X בבית המעצר. הוא סיפר על השיחות שקוימו עמו ברוח חברית; על כך שX נועץ בו אם להיות עד מדינה ומה עליו לעשות לצורך זה. הוא עציג עצמו בפני X כעבריין "כבד" ומנוסה והלה סיפר לו על העבירה שביצע ועל שותפיו. 8. מיכאל זינגרמן הוא איש משטרה שגבה הודעות הנאשם 2, ערך עימות בינו לבין X, תיחקר ושוחח עם זמפירה. עד זה הכחיש כי הובטח משהו לזמפירה, או כי אמר לה מה לומר. דבריה על לחץ שהופעל עליה - אף הם דברי הבל. העד אישר שבעבר היתה תלונה של המנוח על שוד שבוצע בו, אלא שהוא לא טיפל בחקירת השוד הקודם ואינו יודע פרטים על כך. 9. רס"ל משה כהן נמנה על צוות חקירת מקרה זה ותשאל את זמפירה. למרות דברי זמפירה באשר לרצון המשטרה שהיא וX יפלילו את הנאשמים, הרי שלא זה מה שאמר לה. כל שאמר לה הוא לומר את האמת. 10. עופר קליין שימש כראש הצח"מ שניהל את החקירה. תחת פיקודו ובהתאם להוראותיו פעלו כל אלה שנטלו חלק בחקירה, וכולל הדרכת המדובב. הוא שוחח עם X, אשר סיפר לו על חלקו הקטן בכל הפרשיה, וביצע מספר תרגילי חקירה עם X ועם זמפירה, שאותה עת לא ידעו כלל מה חלקה. באשר לטענת X וזמפירה שהמשטרה חפצה בהפלת והפללת בנצי ואיליה, האמת היא שאמר לX שהוא מודע לפרטי העניין כולו ועל כן יעץ לו לספר את חלקו. מעולם לא לחץ על X ולא הזכיר מאסר עולם. X דיבר חופשי עם המדובב כבר ביום הראשון למפגש בין השניים. העד הכחיש מכל וכל כל הבטחה לזמפירה על בית חדש בחו"ל וסטטוס חדש. כן סיפר העד שלעניין החקירה בתיק זה יש חסיון לגבי דברים מסוימים וכן כי המשטרה פעלה גם על סמך מידע. היתה חקירה כלשהי על מקרי שוד קודמים שבוצעו כלפי המנוח וכן מעקבים שונים. תוחקרו מספר אנשים, אולם לא התפתח ולא התגלה דבר. 11. שיחות באמצעות טלפון, טלפון סלולרי ומיקומו: (1) ת67/ הוא מסמך שהומצא ע"י חב' פלאפון תקשורת בע"מ, על פי צו של ביה"מ, ובו פירוט שיחות ומיקומו של מכשיר פלאפון מס. 050-932088, השייך לנאשם 1 (X). הנובע מן המסמך הנ"ל הוא: (א) ביום 19.10.99 בין השעות 18:23 עד 20:24 היה מיקומו של מכשיר פלאפון הנ"ל - בחולון. (ב) בתאריך הנ"ל בשעה 20:41 מוקם מכשיר הפלאפון הנ"ל בתחנת רכבת דרום; בין 20:59 - 21:45 באזור כורזים (גבעתיים); 22:05 באזור כפר המכביה ולאחר מכן ורד - גבעתיים. לציין כי רמת הדיוק אינה מובטחת לגבי הנתונים המופיעים במסמך זה. (2) על פי האמור בת70/ ניהל העד זאב X, בין השעות 14:31 - 20:08 - שיחות עם הנאשמים 1, 2 והעדה זמפירה. (3) מת71/ ניתן ללמוד על מספר השיחות הרב שניהלה זמפירה, ביום הארוע, בין השעות 16:18 ל - 22:45 עם זאב X, ושיחה אחת עם הנאשם 1, בשעה 19:06:50. (4) ת66/ מצביע על 2 שיחות אותן ביצע הנאשם 1 לזאב X ביום הארוע (17:36 ו - 20:45). פירוט שיחות טלפון יוצאות של הנאשמים והמעורבים האחרים בפרשה זו, מצביע על קיום קשר בין הנאשמים לבין זאב X, גם לאחר מועד הארוע. ד. ראיות ההגנה: הודעת הנאשם 1, בן-ציון X, מיום 1.11.99 (ת74/א'). מביע פליאתו על האישום. הוא עובד על מונית, כשהוא נושא ומשתמש בתעודת זהות מזוייפת ע"ש אחד גבריאל בן משה. את מכונית הדוקאטו שכר יחד עם X מחברת "פרי", ביום 18.10.99, על מנת לעשות בה שימוש להובלת נעליים אותן התכוונו לקנות. באותו מועד עבר בחולון כדי לאכול בורקס. מכחיש שהיה בחולון ביום 19.10.99 (יום האירוע - נ.ל.) משנשאל למעשיו במועד הנ"ל, השיב כי יאמר את דברו בביה"מ, וזאת משום שדיבר עם גובה ההודעה קודם לכן והיה לו זמן לכתוב. סופו של דבר טען שהיה במרכז אורלי בלוד, בגלידריה - קיוסק של דוד משיח מלוד. הוא לא יכול היה לרענן את זכרונו באשר לאנשים נוספים שישבו שם. ישב שם משעה 21:00 עד לאחר חצות ולאחר מכן נפגש עם X. בהודעתו מיום 5.11.99 (ת75/א'), ממשיך הנאשם X להכחיש את החשדות שהוטחו בו, בלא להוסיף דבר. משנשאל לתגובתו על מה שהוטח בו ע"י X בעימות שהיה בין השניים, השיב כי - "אני מאמין שהוא עצמו לא מודע למה שהוא מדבר… הוא צריך איבחון פסיכיאטרי". בעדותו בביה"מ, סקר נאשם זה את חייו ומעשיו מאז הגיעו ארצה בגיל 4, שירותו בצה"ל, נישואיו, במהלכם נולדו לו 3 בנים שאחד מהם נשרף ונפטר בשריפה שפרצה בבית לפני 6 שנים; עבד במקומות רבים ביניהם כאיש תחזוקה באל-על וכן ביצע פרויקט של עבודות אינסטלציה בבניין. לאחרונה עבד כנהג מונית כ8- חודשים, במונית אותה שכר. X היה שותפו ויחד שכרו את מכונית הדוקאטו, לצורך העברת סחורות. היחסים עם X היו קרובים ואף כללו את בני המשפחה הקרובים. כשנעצר נערך חיפוש בביתו ונמצאו כספים. אלא שנהג להחזיק במזומן את כספו מאחר וחשבון הבנק היחיד שהיה לו - עוקל. אין אמת בכך שסירב להשיב לשאלות חוקרו במשטרה, אלא שהחוקר לעתים רשם את הדברים ולעתים לא. כנראה רצה לעצבנו, ועל כן במהלך גביית הודעתו אמר שמה שיש לו להגיש, יאמר בביה"מ. X הינו אדם נטול ערכים ובשביל האינטרס שלו ימכור את המדינה. X חזר על הכחשתו ואמר כי אין אמת בכך שהיה בחולון ביום 19.10.99 בסביבות השעה 18:30 ולא השתתף בחטיפה וכיו"ב הפרטים שנאמרו ע"י X. הוא ראה שלא מצליח לו והוא יכול להפליל אחרים ולצאת נקי - אז הוא יצא עד עוין (ע' 144). סה"כ אינו מוצא הסבר לכך שX הצביע עליו כמבצע המעשה. באשר לזמפירה, הרי שבתוקף מקצועה כמטפלת באנשים קשישים, אין X יודע מה הקשר שלה לחלפן. פרט לכך מטרתה היתה לקחת את X הביתה ולא איכפת היה לה באיזה מחיר. בחקירתו הנגדית אישר שבפועל לא העבירו אף פעם סחורה ברכב הדוקאטו, הכחיש שהורידו את התויות מהמכונית ואת החלון הפנימי. את הניירות הלבנים על החלונות בחלק האחורי, הוא וX שמו לפני שנסעו לירושלים לצורך קבלת סחורה. גם בחקירה הנגדית אין בפיו הסבר מדוע X, חברו הטוב ושותפו לעסקים יעליל עליו, והסיבה היחידה היא - להציל את עצמו. משנחקר על האליבי שמסר במשטרה אמר:- לא זכרתי פרטים, יכול להיות שבשעות האלה הייתי במרכז. עבדתי בתקופה ההיא על המונית. לא סימנתי בדיוק איפה נסעתי באותו יום. לא הייתי אמור לזכור, אני לא זוכר דברים בדיוק, שנסעתי לשם ולשם" (ע' 150). משהוטחה בו העובדה כי מיקום הטלפון הסלולרי שלו הצביע כי היה בחולון בשעות 18:23 - 20:24, השיב:- "יכול להיות. אני לא יודע מה האפשרויות אבל בכל אופן אני אומר לך שמה שאת אומרת זה בסדר. מספיק שאני אסע לכיוון חולון ובחולון יהיו לי נסיעות פנימיות, אני אתעכב ולא אסע" (ע' 151). באשר לדבריו באמרתו במשטרה בנקודה זו, שם ישנה הכחשה לשהייתו בחולון, העיד כי אמר לחוקר שיש סיכוי שהיה ויש סיכוי שלא היה. ומשהוזכר לו כי הדברים הוקלטו בשעתו, שב וחזר על תשובתו. את שיחות הטלפון המרובות עם X בשעות בהן נטען כי בוצעו המעשים, מסביר הנאשם כאפשרות של שיחות עסקיות או חבריות; ואת הסיבה לכך שזמפירה התקשרה לטלפון שלו ממש עובר לחטיפת החלפן - אינו זוכר ואינו יודע מהות השיחה. יש לכך הרבה אפשרויות. הנאשם איליה X: 1. ת53/ו' הוא תמליל חקירת נאשם זה ע"י החוקר מיכאל זינגרמן ביום 1.11.99. בעקרון, פרט לכך שסיפר שעוסק בריפוי, שינה דברים אף באשר לארץ מוצאו, סירב להשיב לשאלות ואמר שאין לו חשק לדבר. משהוטח בו החשד לביצוע רצח, לא השיב כלל. 2. ת54/א' היא הודעת נאשם זה מיום 7.11.99. מתן ההודעה הוקלט אך אף לא תומלל מאחר והנאשם לא הגיב לשאלות וסירב לחתום אף על האזהרה. 3. ת56/ הוא זכ"ד של החוקר זינגרמן, המתעד עימות בין X לנאשם זה, שנערך ביום 5.11.99. X אישר הכרותו עם איליה ואמר לאיליה: "הם יודעים הכל, אשתי… פתחה הכל". איליה סימן לו לשתוק ובהמשך המשיכו לדבר בלחישות. 4. גירסת הנאשם בבית המשפט. בן 30, עלה לישראל בשנת 1992, מתגורר עם אמו ועובד בעיקר כשומר. גרוש, יש לו בן בן 3 מגב' בשם סבטלנה אורלובסקי המתגוררת בצפת. ביום 19.10.99 בשעה 18:00 היה בצפת וביקר את בנו. זוכר התאריך כי באותו תאריך חזרה אמו ארצה מביקור בטשקנט (הוגשו צילומי דפים מדרכונה של האם המעידים על כך). נסע לצפת ביום 18.10.99 ונשאר שם עד המחצית הראשונה של ה - 20.10.99. מכיר את X שדובר גרוזינית וקצת רוסית, שפת אמו שלו - רוסית וקצת מבין עברית. מכיר את זאב X מהעבודה ואת זמפירה דרכו. התידד עמם, אף אמו מכירה אותם. לשאלות ב"כ התביעה השיב כי אסף את אמו משדה התעופה, לא בטוח כי סיפר לה שהוא נוסע לצפת; את בנו ביקר 5 - 6 פעמים במהלך השנתיים האחרונות ואף סבטלנה ובנו היו אצלו בביקור. לאחר מעצרו עברה אמו להתגורר בצפת, בגלל קשיים כספיים. הוא עצמו עוסק בקבלה ועל כן התכוון אף הוא לעבור ולהתגורר בצפת. מלכתחילה היתה זו גירסת המשטרה שהוא השתתף באירוע. לראשונה שמע זאת בטלפון כשנדרש לשלם כסף (ת33/), פעם שניה בחקירה במשטרה, ובשלישית מX עצמו. לאחר שיחת הטלפון המתועדת בת33/ התקשר לחברו רובן, עמו היתה לו פגישה לצורך קבלת קומפקט דיסק והתקשר לX על מנת שיסיעו אליו. משנשאל לכתובתו של רובן אמר שאינו זוכר אך זה ברמת-גן, נוסעים לשם בכביש ויש שם בטון ורמזורים. בעת העימות עם X, היה X שבור, מבוהל ורעדו לו הידים והוא - הנאשם עשה הכל כדי להרגיעו. משהטיח X בפניו מה שהטיח, לא השיב לו מיד שהיה בצפת - משום שראה לנגד עיניו אדם שבור ומבוהל וניסה להרגיעו כדי שיפסיק עם הפרובוקציה הזו לומר דברים שהחוקר אמר לו להגיד. כי דברים זהים שמע קודם מהחוקר. לא פירט את האליבי שלו במשטרה כי לא סומך על אנשיה. סופו של עניין, הנאשם אינו יודע הסיבה להפללתו ע"י X, אולי רצה להקטין חלק מן האשמה שלו, אולי היו לו סיבות אישיות כלפיו. ציטוט דברי X מפי זמפירה כי "איליה גמר אותו", בא לה מקריאה בעתונות, והכל שקר. העדה לידיה X אמו של הנאשם 2, מתגוררת בצפת. ביום 18.10.99 חזרה מביקור בטשקנט ומשדה התעופה חזרה הביתה בלוית בנה, הנאשם, במונית. לאחר ארוחת הצהרים אמר לה הנאשם כי הוא נוסע, ולא שמעה שאמר נוסע לילדים. (ילדים - בנו שלו ובנה הנוסף של סבטלנה מגבר אחר). מכירה את הנאשם 1 ומשפחתו, מכירה את X (המכונה וובה) וכן את זמפירה. בנה חזר מנסיעתו ב - 20 לחודש. הטלפונים לX - היא זו שביצעה, אינה זוכרת מתי התקשרה, אך היתה מודאגת מהיעדרו של בנה, חיפשה אותו ולאחר יום נודע לה שהוא בצפת. כששב משם הביא לה תמונה שלו ושל הילדים. העדה סבטלנה אורלובסקיה אם בנו של אליה (הנאשם 2), מתגוררת בצפת מזה 3 שנים. מאז לידת הבן (שנכון ליום מסירת העדות היה בן שנתיים ועשרה חודשים), ביקר אותו הנאשם כ - 6 - 5 פעמים, והיא באה עם ילדיה לתל-אביב, כדי ללכת לים והתגוררה בבית הנאשם. דבר מעצרו של הנאשם נודע לה ביום מעצרו מפי אמו ואף שוחחה עמו מספר פעמים בטלפון. בפעם האחרונה הגיע לביקור בצפת ב - 18 לחודש אוקטובר ושהה אצלה עד ה - 20 שבו. היא יודעת שאם הנאשם שבה מטשקנט ב - 18.10.99. בהמשך - נקבה העדה במועדים מדויקים בהם ביקרה הנאשם בצפת. מסרה הודעתה במשטרה באוגוסט 2000, "זה לא עלה בראש שלי" ללכת למשטרה לפני חודש אוגוסט, מועד בו זומנה למשטרה. אמו של הנאשם התגוררה עמה כחצי שנה, לאחר מעצרו של הנאשם. ה. סיכומי הצדדים: 1. ב"כ התביעה עותרת להרשעת הנאשמים במיוחס להם וזאת תוך מתן אמון בנאמר מפי העדים X וזמפירה בהודעותיהם במשטרה, וכן לאור שאר הראיות שהובאו על ידה בתיק זה. 2. לעומתה, עותרים הסניגורים המלומדים לזיכוי הנאשמים כשעיקר דבריהם מופנים כלפי העדים X וזמפירה. על פי הנטען על ידם, אין לסמוך על שני עדים אלה, אשר אינם מהססים להמציא דברים ולשקר וזאת על מנת לספק רצונם של חוקרי המשטרה, משהבחינו כי אלה חפצים בהפללת הנאשים; וכדי להקל על מצבם שלהם ובעיקר של X. כמו כן נטען שאין ראיה הקושרת את רכב הדוקאטו למעשה שבוצע. כמו"כ - רכב הדוקאטו נשכר ע"י הנאשמים, כשאלה הציגו תעודות המעידות של זהותם האמיתית, מה שמצביע על חפותם. עוד נטען, כי על פי הראיות שהובאו ע"י התביעה, הושלך החלפן המנוח במזבלת גני אורלי, לאחר השעה 21:00; ואילו על פי דפי איכון הטלפון של X (ת67/) הוא כלל לא היה באזור בשעה זו. יש בכך, לדעת הסניגור המלומד, כדי לנתק את הנאשם 1 מן הארוע. עוד נטען באשר לאליבי של X שלא נבדק; וכן הופנתה תשומת לבנו לעדותו של הפרופ' היס בע' 69 לפרוטוקול, על פיה עצם התרגשותו של המנוח יכולה היתה לגרום למותו; ובכך יש הרחקה של דרגת הציפיה לגבי הנאשמים. לטענת באת-כוחו של הנאשם 2, ידע X את שהתרחש במקום ואמנם סיפר את דבריו ממראה עיניים וממשמע אוזניים. אלא שאין בכך כדי לשרבב לנטען את הנאשמים. יש גם סתירות, לטענת הסניגורית, בין דברי X לעומת עדי תביעה אובייקטיבים אחרים. וכן כי לא ניתן לסמוך על ת67/ - איכון מכשיר הטלפון של X. לעומת זאת, עותרת ב"כ הנאשם למתן אמון בהסברי אמו ואם בנו של נאשם 2. לטענת הסניגורים, לא הוכחה אשמתם במידה של מעל לכל ספק סביר, ועל כן נכון לזכותם. ו. דיון ומסקנות: 1. בשעה 19:07 נתקבלה במשטרה הודעתו של העד שלמה עובייד (ואמו) על חטיפת אדם בכח, לתוך מכונית פיאט דוקאטו או ריתמו. בדיעבד התברר שהנחטף היה החלפן המנוח הדר ז"ל. 2. כפי שיוסבר עוד להלן, הוכה המנוח ע"י חוטפיו, הושלך לאחר השעה 21:00 למזבלת מסעדת גני אורלי, ונמצא מת ע"י העד רוזמן משאלוב בסביבות השעה 22:30 - 23:00. וכל זאת, לאחר שכספו, אותו נשא עמו, בשיעור של כ - 130,000.- ש"ח - נשדד. לדברי הפתולוג הפרופ' היס, הן בחוות הדעת ת32/ והן בעדותו בביה"מ, נגרם המוות מכישלון לב בעקבות חבלות קהות בבית החזה ובראש. (הלם אמוציונלי על רקע מחלה קשה של עורקים כליליים). עוד לדבריו, הנזקים החבלתיים נגרמו זמן קצר לפני המוות; ובין הנזקים החבלתיים בבית החזה ובצוואר לבין המוות - קיים קשר סיבתי ישיר. 3. היסוד הנפשי הנדרש. בפרק הדן בסוגייה זו, התייחסתי למשמעות ולמידת הכוונה הנדרשת, על מנת להרשיע אדם בעבירת רצח. כאמור שם, נפסק חד משמעית, כי המחשבה הפלילית הדרושה בעבירה של רצח בדרך גרימת מוות תוך ביצוע עבירה, הינה צפיית האפשרות למות הקורבן. לא נדרש כלל רצון של הנאשם לגרום למות הקורבן. ובהתייחס למבחן ה"גולגולת הדקה" נפסק, כי כאשר מבוצעת עבירת שוד, הכרוכה מעצם טיבה בהפעלת אלימות ממשית, במקרה כזה חייב הנאשם לצפות נזק לשלמות הגוף, ועל כן, אם נגרם מותו של הקורבן כתוצאה מעבירה זו, ולו גם בתוספת גורמים אחרים כגון "גולגולת דקה", נושא הנאשם באחריות להריגתו. לא מקובלת עלי טענתו של עוה"ד פרידמן המלומד, כי יש בעצם העובדה שדי לעתים בבהלה וחרדה כדי לגרום למוות, כדי להרחיק מהנאשמים את הצורך בצפיית מותו של החלפן ז"ל. הפרופ' היס, במהלך מתן עדותו הארוכה, נשאל על אפשרויות ותיאוריות שונות; ונכון הוא כי בין השאר יתכן גרם מוות כתוצאה מהתרגשות, פחד, חרדה וכיו"ב. אלא שלעניננו, קבע פרופ' היס מפורשות כי קיים קשר סיבתי ישיר בין הנזקים החבלתיים לבין גרם המוות. 4. העד זאב X והעדה זמפירה X. שני עדים אלה הינם, לטעמי, עדי מדינה - מבחינת הנאשמים, שכן שניהם קיבלו טובת הנאה. נגד שניהם הוגש כתב אישום מתוקן, אשר לא ייחס להם עבירת רצח; בעובדותיו הודו, הורשעו ונגזר עונשם. X נדון ל - 9 שנות מאסר וזמפירה לשנה אחת. משכך הדבר, טעונה עדותם סיוע ועמדתי על כך בפרק הדן בעד מדינה. נכון רק לאזכר ולהדגיש, כי עדות הטעונה סיוע, יש בכוחה לסייע לעדות האחרת, העיקרית, אשר טעונה היא עצמה סיוע. העדות המרכזית בעיני היא עדותו של X, והיוצא הוא, שמן הבחינה המשפטית, יכולה עדותה של זמפירה להוות סיוע לעדות X. הודעות שני עדים אלה במשטרה, הוגשו בהתאם לסעיף 10א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1971, לאור העובדה שהשניים חזרו בהם מאמרותיהם ודבריהם במהלכה של החקירה המשטרתית. בעוד X הציג עצמו בבית המשפט כשקרן פתולוגי וכמי שמוכן להפליל כל אדם ובלבד שהוא עצמו יחלץ מן הצרה שאליה נקלע; טענה זמפירה שכל דבריה במשטרה הוכתבו לה ע"י החוקר מיכאל זינגרמן, ודיברה בנוסח המאפשר פגיעה ביציבותה הנפשית. אין לי ספק כי השניים שיקרו ביודעין בדברי עדותם בבית המשפט; אם מתוך רצון לסייע לחבריהם הנאשמים ואם מתוך מניעים אחרים, שפחד מהנאשמים יכול שיהא אחד מהם. איני מאמינה לדברי שני עדים אלה בבית המשפט ומעדיפה את הנאמר על ידם בהודעותיהם הרלבנטיות במשטרה ואת דבריהם לחוקרים השונים במהלכה של החקירה. לא בכדי הרחבתי משסקרתי מהלך חקירתו של X וגם של זמפירה, מתחילת החקירה ועד למסירת אמרותיהם. שכן לטעמי, יש בכך כדי להצביע על דינמיקה של התנהגות והתפתחותה, מיום מעצרם ועד למסירת אמרותיהם. דברים נקבעים ונחתכים גם על פי הגיונם ונסיון החיים הנילווה. ויש, לדעתי, בדברים שקרו ונאמרו במהלכה של החקירה, כדי לתמוך באמיתות הנאמר באמרות. התייחסתי בפירוט למהלכה של החקירה, עת סקרתי דבריהם של שני עדים אלה, ואחזור עתה בקצרה רק על עיקרי הדברים:- (א) כבר ביום מעצרו (1.11.99) אמר X לזמפירה שהעניין ייגמר לו טוב וכי "הלך עליו"; כמו"כ מתעניין הוא אצלה היכן שמה את הכסף; מבקש להכין לעצמו אליבי בבקשו אותה לספר במשטרה כי ערכו קניות ביום הרלבנטי; ומאידך ניכרת התלבטותו אם לספר למשטרה את ארועי אותו ערב, שכן אם יעשה כן, לא יוכל להסתכל בעיניהם של הנאשמים ובעיניה של זמפירה. (ב) למחרת יום מעצרו מתעניין X באפשרות שיספר את סיפור הרצח בלא ששותפיו ידעו על כך; (ג) בשיחה נוספת עם החוקר, ביום 3.11.99, שוב ניכרת התלבטותו אם לספר הדברים אם לאו ושוב מתעניין בהבטחות להן יוכל לצפות מהמשטרה; (ד) משיחת זמפירה עם חוקר בשם כהן (ת73/ מיום 2.11.99) מספרת זו על פחדיו של X מן הנאשמים; ותומכת שבטענה זו שיחתו של X עם עופר קליין, ראש הצח"מ, על פיה העבירו לו הנאשמים מסר, באמצעות באת-כוחו, כי יגמור את חייו לאחר ש"פתח" עליהם; (ה) שני נסיונות אובדניים והצורך לשמור על חייו במסגרת מעצרו, תומכים במצבו הנפשי של X ובהתלבטויותיו הרבות; (ו) ביום 4.11.99 גמלה בליבו ההחלטה והוא מסר הודעה בה הודה בחלקו שלו בארועי יום 19.10.99 ובחלקם שלכל האחרים; (ז) בעקבות הודעתו - הודאתו, הועמד לדין, הודה במיוחס לו, הורשע ונגזר עליו עונש מאסר משמעותי. X לא ערער על פסק הדין; (ח) אני סבורה כי את הודאתו בעובדות כתב האישום שהוגש נגדו, ניתן לראות, לצורך משפט זה, כאמרת חוץ של עד, ואף זו, יכול שתשמש לפחות כחיזוק, לנאמר בהודעתו מיום 4.11.99 (ת1/); (ט) כבר אמרתי לעיל, שדברים נקבעים, בין השאר, גם על פי הגיונם, תוך עשיית שמוש בניסיון החיים. ועל כן, בלתי אפשרי לקבל את הדעה שX עצמו אמנם הכיר את הדברים מקרוב, אך החליט להעליל את ביצועם דווקא על חבריו הטובים והחפים מפשע. גם ההשערות שהעלו הנאשמים בנושא זה, רחוקות מכל הגיון; (י) אין גם כל הגיון שאדם יודה בדברים שאינם אמת ויקבל על עצמו, בלא ערעור, עונש מאסר של 9 שנים; דברים דומים ניתן לומר על התהליך שעברה זמפירה, אשר סיפרה על נסיונותיה, שלא צלחו, למנוע את ביצוע המעשים; את דעתה כי הנאשמים חזקים יותר מX; את רצונה לחלץ את עצמה ואת X מן הצרה הגדולה אליה נקלעו; את בקשתה שלא יכו את החלפן שנחטף ויתנו לו ללכת; חלקה וידיעתה שלה באשר לארועי אותו ערב, לבסוף - שטיפת מכונית הדוקאטו למחרת היום. אף בהתנהגותה שלה ובדברים שאמרה, ניכר תהליך של התלבטות, פחד מהעתיד ולבסוף ההחלטה להתוודות. לאור האמור על ידי לעיל ולאור התרשמותי מכל התהליך המפורט; וכן לאור התרשמותי מהתנהגותו של X בעת מתן עדותו בבית המשפט, המתיישבת עם התנהגותו של אדם שבדרכו שלו ניסה לעזור לחבריו (וסיבותיו עמו) ואינה מתיישבת כלל ועיקר עם דמותו של אדם כפי שהיא מצטיירת מחומר הראיות שהובא. עדיפים עלי דבריו של X שנאמרו על ידו במהלכה של החקירה ובהודעותיו (הודאותיו). את אותם דברים ניתן לומר לגבי זמפירה. תיאום עדויות. X וזמפירה שוחחו ביניהם ביחידות, כשחלק מן השיחות לא היו בטווח שמיעה של חוקרי המשטרה. אין לי ספק כי שוחחו על עובדות ביצוע החטיפה, השוד והרצח; חלק מדבריה של זמפירה הם ללא ספק בבחינת עדויות שמיעה, ומתייחסים לדברים אותם שמעה מX ולא היתה עדה להם. יחד עם זאת, לא ניתן לתאם את מה שארע לפרטי פרטים: לא מבחינת הזמנים שעמדו לרשותם ולא מבחינת כל הפרטים הקטנים הנילווים. לא לX ולא לזמפירה היתה האפשרות לצפות מראש את כל שאלות החוקרים ולתכנן תשובותיהם לכך מראש ובתיאום. לטעמי, כל השיחות שהיו ביניהם, היוו רק חלק מן הדינמיקה שהיתה ואף תרמה לגיבושה של ההחלטה לפתוח את סגור ליבם בפני חוקרי המשטרה, לספר את האמת ולנסות להפיק מכך את מירב התועלת לעצמם, בנסיבות שהיו. יש אמנם אי אלו סתירות, שאינן מהותיות בעיני, בין דברי X לאלה של זמפירה. ראשית - יש בכך כדי להצביע שאמנם לא היה תיאום עמדות, ו/או שלא יכול שיהא תיאום מוחלט; וסופו של דבר שהאמת מתגלה לעתים מ"הדברים הקטנים שבדרך". אתייחס רק לסתירה אחת והיא: זהות הנוהג בדוקאטו. האם היה זה X או הנאשם X. לכאורה סתירה. אלא שלמקרא מלוא חומר הראיות, ברור הוא ששניהם נהגו לחילופין. X הוא זה שבא עם הדוקאטו לחולון למקום החטיפה, ושעה שהיה עסוק בחיפוש בבית החלפן - לא יכול שיהא זה הוא שנהג בדוקאטו אותה עת, והדעת והראיות נותנות שהיה זה X. ראיות סיוע וחיזוק נוספות 1. מכונית הדוקאטו שלמה עובייד, שהודיע למשטרה על חטיפת אדם, העיד כי זו בוצעה באמצעות מכונית פיאט דוקאטו או ריתמו. מכונית דוקאטו נשכרה ע"י הנאשם 1 וX. אין זו הוכחה ניצחת הקושרת את הנאשמים למעשים הנטענים; ונכון כי השניים שכרו את הרכב תוך מסירת פרטים אישיים נכונים, אך יש בכך כדי להוסיף על הראיות. 2. מציאת כספים בבתי הנאשמים. יש בעובדה זו כדי לתמוך בדברי X; 3. ריבוי שיחות הטלפון בין הנאשמים לבין עצמם ובינם לבין X, עובר לביצוע המעשים, במהלכם ואחריהם. 4. שיחת הטלפון של זמפירה לX בשעה 19:06 או בסמוך, כדי לידע אותו על הימצאות ניידות משטרה רבות במקום החטיפה. קיומה של השיחה במועד הנ"ל, כשמבחינת הזמנים שהוכחו - תומכת שיחת טלפון זו בהודעת זמפירה, ובעדות עובייד באשר לשעת החטיפה והזעקת המשטרה למקום. 5. מיקום הטלפון הסלולרי של הנאשם X בתחומי העיר חולון בזמנים הרלבנטיים לביצוע המעשים והכחשתו של זה בהודעתו כי היה שם. אמנם, בעת עדותו של X בביה"מ ניסה להקהות דבריו וסיפר כי ייתכן שהיה וייתכן שלא, ואף עמד על כך כי ברוח זו אמר דברים לחוקרו; אולם מאחר ומהלך הודעתו הוקלט, הרי שנסיונו של נאשם זה לסטות מהנאמר על ידו - לא יכול שיצלח. וכנ"ל טענתו ששעה שהושלך החלפן המנוח למזבלה - לא היה כלל בסביבה. טענה זו נסמכה על דו"ח האיכון ת67/. אלא שאין איכון לגבי מכשיר הטלפון שלו מהשעה 20:59 ועד השעה 21:38, ועל כן, אף טענתו זו אין לה על מה שתסמוך. 6. המדובב נז' 174-89 בעדותו בביה"מ, תומך באמיתות הנאמר בהודאותיו של X. אי בדיקת טענת האליבי של X. כבר עמדתי בפרק המתאים על חובת המשטרה לבדוק, ובמהירות ראויה, כל אליבי שנטען, ואפילו סבורים חוקריה שאין בה אמת. אולם, לא בהכרח יביא אי בדיקת אליבי לזיכויו של נאשם. בצד אנשים שזוכו, ישנם אחרים שלא היתה לעובדה זו השלכה כזו לגביהם. בעניינו של נאשם זה, שגתה המשטרה בכך שלא טרחה לבדוק את האליבי שנטען, וקל היה לעשות זאת. אולם יחד עם זאת, הטענה לא היתה החלטית ובמהלך עדותו של X בביה"מ, למעשה סטה בעצמו מן הטענה ונטשה בכך שהותיר פתח לאפשרות שהיה בשעה הרלבנטית בחולון. עדויות הנאשמים וראיות ההגנה. איני נותנת אמון בדברי הנאשמים ובגירסתם. הנאשם 2, איליה X, לא מסר כלל גירסה במהלך חקירתו במשטרה והעדיף לנצל את זכות השתיקה. בביה"מ מסר עדות שחלקה מבולבלת, חלקה מתייחסת להלכות המקובלות בתורת הקבלה והשאר לא אמין על פניו. הנאשם X, שהשיב הן לשאלות חוקריו במשטרה והן לשאלות שנשאל מעל דוכן העדים, לא מסר למעשה מאומה, פרט להכחשה שהיה במקום, או ביצע עבירה כלשהי מאלו המיוחסות לו. נכון כי שכר הרכב תוך מסירת פרטיו האישיים האמיתיים, ולדבריו - למטרות עסקיות; אולם שום עסק לא היה ולא הובאה על ידו ראיה כלשהי שתקנה אמינות לטענתו שהוא אדם ישר דרך, העושה לביתו בדרך של חיים נורמטיביים. אין גם שום השערה הגיונית מפיו - למה יעליל עליו חברו הטוב וחברו לעסקים מן העלילה שכזו. לא שוכנעתי ולא התרשמתי שיש ליתן אמון כלשהו בדבריו. עדות אמו של הנאשם 2 - איליה X. לבי לבי לאשה קשישה וחולנית זו, אשר באה לביה"מ בנסיון לגונן ולסייע לבנה יחידה. כדי לא לפגוע באשה זו, כל שיש לי לומר לגביה הוא שאני מבינה את רצונה לסייע לבנה יחידה להיחלץ מצרה גדולה בה הוא מצוי - ולו במחיר האמת. איני מאמינה שהיא זו ששוחחה שיחות רבות וארוכות עם חבריו של בנה, ש"במקרה" הינם שאר המעורבים בפרשיה זו, תוך נסיון לאתר את בנה; וכי לא ניסתה את האפשרות הפשוטה לבדוק אם אמנם נסע לבקר את בנו, שגעגועיו אליו תקפוהו בדיוק במועד הרלבנטי לבצוע העבירות. עדות סבטלנה אורלובסקיה עדותה של זו כבושה ואינה אמינה על פניה. למרות שלדבריה היתה מעודכנת במהלכם של דברים, מיום מעצרו של הנאשם איליה; לא עשתה דבר כדי לעשות לשחרורו ולהסרת החשדות הכבדים ממנו, וזאת משך תקופה של כ - 10 חודשים. גם כשמסרה הודעתה במשטרה, לא היה זה מיוזמתה והיא זומנה לצורך זה ע"י המשטרה. אני מסיקה מכך שהיתה זו יוזמת הנאשם איליה, בעצמו ו/או באמצעות באת_כוחו, לעורר בשלב זה את טענת האליבי. גם הנאשם עצמו לא טען את טענת האליבי שלו במהלך החקירה המשטרתית, ונימק זאת בכך שלא נתן אמונו בחוקרי המשטרה. איני מכירה אדם שיתנדב לשהות במעצר כ - 10 חודשים, שעה שהוא חף מפשע ולא יטען טענת אליבי כה טובה. טענת האליבי שלו כבושה, נסתרת ע"י כל ראיות התביעה שהובאו ואיני מאמינה לה. אולם, לא רק שאני רואה בטענת האליבי טענה כבושה ולא אמינה, אלא שיש בחוסר האמון בה, ולכן בהפרכתה, תוספת למסקנות המתחייבות מראיות התביעה. ולעניין זה ר' את הנאמר בע"פ 2260/98, ע"פ 2427/98 אילוז ואח' נ. מ.י, כלהלן:- "לטענת אליבי - בדומה ל"שתיקה" - יש "מחיר": היא שוללת מן הנאשם את האפשרות לתת מענה למסקנות המתחייבות לחובתו מראיות התביעה. … לכוחה הראייתי של הפרכת אליבי כ'שקר בעניין מהותי', נוסף איפוא גם משקל העדרה של גירסה שכנגד; והדבר נותן אותותיו בדמיון שבין תוצאותיה של הפרכת אליבי לבין אלו של הימנעות נאשם מהעיד, כאמור בסעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב)". באשר לשעת מציאת גופתו של החלפן ז"ל: על פי עדותו של X, הושלכה גופתו של החלפן בסביבות השעה 20:30 - 21:00 לערך. לדברי העד רומן משאלוב, הגיע למקום בשעה 21:00 ולא ראה במקום כל גופת אדם שהיא. אין מחלוקת כי גופתו של החלפן נמצאה במזבלה של מסעדת גני אורלי. ההסבר לפער הזמנים יכול שיהא יותר מהסבר אחד: או שהיה הפרש של מספר דקות בין בואו של העד הנ"ל לבין השלכת הגופה; או שהעד כיבה אורות מכוניתו שניה או שתיים לפני שכיבה את מנוע מכוניתו, ועל כן לא הבחין בגופה השרועה בחשיכה, על גלי האשפה במקום. ז. ס ו ף - ד ב ר: לאור כל האמור והמפורט בהכרעת-דין זו, אני רואה את התביעה כמי שהוכיחה את הנטען על ידה, במידה של מעל לכל ספק סביר; וקובעת כי הנאשמים הם אלה שחטפו את המנוח , כבלוהו, שדדוהו והיכו בו עד מוות. אני מציעה, על כן, להרשיע הנאשמים בכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, דהיינו: קשר לפשע, חטיפה לשם כליאה, חטיפה לשם רצח או סחיטה, שוד, כליאת שווא, התפרצות למקום מגורים ועבירת רצח; עבירות על סעיפים: 499(א)(1), 371, 372, 402(ב), 377 רישא, 406(ב) ו - 300(א)(3) - הכל לחוק העונשין. נירה לידסקי, שופטת כב' השופט דוד בר-אופיר, אב"ד: אני מסכים. דוד בר-אופיר, שופט אב"ד כב' השופטת הדסה אחיטוב-הרטמן: אני מסכימה. הדסה אחיטוב-הרטמן, שופטת סיכום הדברים: אנו מרשיעים את הנאשמים בכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, דהיינו: קשר לפשע, חטיפה לשם כליאה, חטיפה לשם רצח או סחיטה, שוד, כליאת שווא, התפרצות למקום מגורים ועבירת רצח; עבירות על סעיפים: 499(א)(1), 371, 372, 402(ב), 377 רישא, 406(ב) ו - 300(א)(3) - לחוק העונשין, התשל"ז1977-. משפט פליליטענת אליבי (במקום אחר הייתי)רצח