עורך דין רישוי עסקים בפני תובענה לפיצוי בעלי תחנת דלק בשל נזקים נטענים שנגרמו לתחנה עקב פעילותה של תחנת דלק נוספת, אשר פעלה בסמוך, ללא רישיון עסק כנדרש. רקע כללי וזהות הצדדים - התובעת, בני עבד אלג'אבר סעאבנה חברה לתדלוק ושמנים בע"מ (להלן - "התובעת"), הינה חברה אשר בבעלותה תחנת דלק בכפר קרע (להלן - "תחנת סעאבנה"). הנתבע 3, מר נאדר מחמוד מסרי (להלן - "מסרי"), מחזיק בקרקע בכפר, במרחק של כמה מאות מטרים מתחנת סעאבנה, והפעיל על הקרקע תחנת דלק נוספת מטעמו (להלן - "תחנת מסרי"). הנתבע 1, מר חסן עתאמנה (להלן - "עתאמנה"), עו"ד במקצועו, שימש כראש המועצה המקומית כפר קרע (להלן - "המועצה") מחודש נובמבר 1998 עד ליום 19/12/2001, ולאחר מכן - עד אוקטובר 2003 - שימש כממלא מקום ראש המועצה. הנתבע 2, מר נזיה מסארוה (להלן - "מסארוה"), שימש כממלא מקום ראש המועצה מחודש נובמבר 1998 עד ליום 19/12/2001, ולאחר מכן שימש כראש המועצה (לאחר שקוים הסכם רוטציה בינו לבין עתאמנה). לאחר אוקטובר 2003, עתאמנה ומסארוה (להלן ביחד - "הנתבעים") אינם משמשים כראש המועצה, או כממלא מקומו או בכל תפקיד ציבורי אחר. התובעת טוענת כי תחנת מסרי פעלה ללא שהיה בידיה רשיון עסק כדין, בניגוד להוראות חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן - "החוק"), וכי הפעילות כאמור הסבה לה נזקים בשל ירידה בהיקף מכירותיה ואי עמידה בתחזיות העסקיות. בהתאם לעמדתה זו - הגישה התובעת תביעה, לפיצוי כספי בסך של כ-1,250,000 ₪ כנגד מסרי בשל אחריותו לפעילות תחנת מסרי וכנגד עתאמנה ומסארוה בשל שנתנו רשיון עסק זמני לתחנת מסרי בניגוד לדין ובשל שלא פעלו לסגירת תחנת מסרי, למרות שידעו שהיא פועלת בניגוד לדין. עתאמנה ומסארוה שלחו מצדם הודעות כלפי הצדדים השלישיים הבאים - (א) צד ג' 1, המועצה המקומית (לעיל ולהלן - "המועצה"); (ב) צד ג' 2, משטרת ישראל (להלן - "המשטרה"); (ג) צד ג' 3, הועדה המקומית לתכנון ולבניה עירון (להלן - "הועדה לתו"ב"); (ד) צד ג' 4, המשרד לאיכות הסביבה (כיום המשרד להגנת הסביבה, להלן - "משרד הגה"ס"); (ה) צד ג' 5, מר נאדר מחמוד מסרי, הנתבע 3. (ו) צד ג' 6, רשות הרישוי של המועצה המקומית כפר קרע (להלן - "רשות הרישוי"). עובדות רלבנטיות ותמצית ההליכים המשפטיים הקודמים - 6. טרם פירוט טענות הצדדים, אסקור בקצרה את שהוכח לגבי השתלשלות העניינים בכל הנוגע לרישוי תחנת מסרי ולגבי ההליכים הקודמים בעניין תחנת מסרי, כאשר ממצאים עובדתיים אלו נקבעו בעיקר על בסיס המסמכים אשר הוצגו בפני (ולמעשה רובם אינם שנויים במחלוקת). 7. תחנת דלק בשטח של תחנת מסרי פועלת משנת 1980 לערך. 8. בינואר 1994 הגיש מסרי בקשה לקבלת רשיון עסק לגבי התחנה - בכל הנוגע למכירת סולר (כפי שעולה ממכתבו של מר עלי אבו עטא, מנהל מחלקת התברואה של המועצה (להלן - "אבו עטא"), אשר היה במועדים הרלבנטיים אחראי על תחום רישוי העסקים במועצה, נספח 1 לתצהירו של אבו עטא, מוצג נ/7). 9. באוגוסט 1994 הגיש מסרי בקשה נוספת לקבלת רשיון עסק לגבי התחנה - בנוגע לתחנה לתדלוק בנפח של עד 5,000 ליטר (נספח 2 לתצהירו של אבו עטא). המשטרה התנתה את אישורה למתן רשיון כאמור בתנאים מסויימים בהם לא עמד מסרי, ולכן לא הומשך בטיפול בבקשתו לקבלת רשיון העסק. 10. בפברואר 1996 הגיש מסרי בקשה חדשה לקבלת רשיון עסק, ככל הנראה כיון שהתכוון להגדיל את נפח פעילות התחנה והתכוון להתקין בה מיכלים תת-קרקעיים בנוסף על המיכל העילי שהיה במקום מזה זמן רב (וראו את מכתב רכז התכנון ביחידה הסביבתית, מיום 12/3/1996, נספח 8 לתצהירו של עתאמנה, מוצג נ/5, ואת הבקשה החדשה, נספח 3 לתצהירו של אבו עטא ונספח 9 לתצהירו של עתאמנה). בעקבות פנייתו של מסרי, התקבל אישור כיבוי אש לגבי העסק והתקבל אישור משרד הגה"ס לניהולו, בכפוף לתנאים מטעם המשרד. אישור המשטרה לניהול העסק לא התקבל, מחמת העדרו של היתר בניה (וראו את מכתבי המשטרה - נספח 8 לתצהירו של אבו עטא). 11. במקביל, בפברואר 1996 הוגשה לועדה לתו"ב, בקשה לקבלת היתר בניה ובה התבקשה הועדה לאשר שימוש חריג בשטח הרלבנטי לצורך הפעלת תחנת מסרי (נספח א' לתצהירו של מר מא'גד סעאבנה, מנהל ובעלי התובעת, להלן - "סעאבנה", מוצג ת/2). בשלב ראשון ניתן למסרי היתר בניה (במסגרת החלטת הועדה לתו"ב בישיבה מס' 137 מיום 30/6/1996 נספח 7 לתצהירו של עתאמנה). בשלב שני, לאור התנגדות שהגיש סעאבנה, החליטה הועדה לתו"ב לבטל את החלטתה הקודמת, לקבל את ההתנגדות, והורתה על דחית הבקשה לשימוש חורג, בין היתר כיון שהבקשה מהווה סטיה ניכרת מהתב"ע ומהתמ"א הרלבנטיות (החלטה בישיבה מס' 138 מיום 4/8/1996, נספח ג' לתצהירו של סאעבנה). 12. משמע - שבסוף 1996 המצב היה שלתחנת מסרי אין היתר בניה ואין רשיון עסק. 13. בשנת 1997 (המועד המדויק לא הוכח אך אינו משמעותי) הוגש כתב אישום כנגד מסרי בכל הנוגע להפעלת תחנת מסרי ללא רשיון עסק, ת.פ. 2078/97 בבהמ"ש בחדרה (להלן - "התיק הפלילי הראשון"). 14. במאי 1998, בעוד מתנהלים ההליכים המשפטיים בתיק הפלילי הראשון, הודיע אבו עטא למסרי כי רשיון עסק יונפק רק לאחר קבלת אישור המשטרה להפעלת תחנת הדלק (נספח 3 לתצהירו של עתאמנה). 15. במרץ 1999 ניתן פס"ד בתיק הפלילי הראשון, בו הורשע מסרי. במסגרת גזר הדין הוצא צו סגירה שיפוטי, לסגירת תחנת מסרי תוך תשעה חודשים (כלומר עד דצמבר 1999), אלא אם יהא בידי מסרי עד אותו מועד רשיון עסק. 16. לקראת סוף דצמבר 1999, הואיל וקרב מועד היכנסו לתוקף של צו הסגירה השיפוטי וטרם ניתן אישור המשטרה ורשיון העסק, פנה ב"כ של מסרי למועצה וטען שיש מקום ליתן לתחנת מסרי רשיון עסק גם אם טרם ניתן אישור של המשטרה (מכתב מיום 20/12/1999, נספח 11 לתצהירו של עתאמנה). עתאמנה, שהיה ראש המועצה אז, פנה לקבלת ייעוץ משפטי, וקיבל לידיו חוות דעת של עו"ד ביידוסי (להלן - "עוה"ד" ו-"חוות הדעת המשפטית") לפיה ניתן לתת למסרי רשיון עסק זמני גם ללא אישור המשטרה (חוות הדעת מיום 23/12/1999 - נספח 5 לתצהירו של עתאמנה). 17. כמה ימים לאחר מכן, בדצמבר 1999, הורה מסארוה לאבו עטא להנפיק למסרי רשיון עסק זמני, בכפוף למלוי תנאים מסויימים (וראו את מכתבו של מסארוה מיום 26/12/1999, נספח 10 לתצהיר אבו עטא). בהתאם, ניתן למסרי רשיון עסק זמני להפעלת תחנת מסרי (להלן - "הרשיון הראשון", נספח 1 לתצהירו של עתאמנה). תוקף הרשיון לשנה, מיום 26/12/1999 ועד 26/12/2000, ועל הרשיון חתום אבו עטא. 18. בינואר 2000 עתרו סעאבנה וחברת סונול בע"מ לבג"ץ וביקשו ליתן צו לביטול הרשיון הראשון (בג"ץ 797/00, להלן - "הבג"ץ"). 19. בנוסף, בינואר 2000, הוגש כנגד מסרי כתב אישום נוסף לבהמ"ש בחדרה (ת.פ. 1097/00, להלן - "התיק הפלילי השני") מכח חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן - "חוק התו"ב") בגין עבירות הכרוכות ביציקת רצפת בטון בתחנת מסרי, התקנת משאבות דלק והפעלת התחנה - בניגוד להוראות התב"ע, התמ"א וללא היתר בניה כדין. 20. בדצמבר 2000 או בסמוך לכך, בעוד ההליכים המשפטיים בבג"ץ ובתיק הפלילי השני נמשכים, ניתן למסרי רשיון עסק זמני נוסף, לשנה נוספת - מיום 26/12/2000 ועד 26/12/2001 (להלן - "הרשיון השני"). 21. במאי 2001, ניתן פס"ד בתיק הפלילי השני, בו הורשע מסרי בביצוע עבודות בניה ללא היתר ובשימוש במקרקעין בסטיה מהיתר. במסגרת גזר הדין ניתן נגדו צו הריסה, להריסת כל המבנה נשוא כתב האישום, תוך שנים עשר חודשים (כלומר עד מאי 2002), אלא אם יהא בידיו עד אותו מועד היתר בניה כדין. בסוף גזר הדין אף צוין כי במידה והנאשם (מסרי) לא יפעל להריסת המבנה - תהרוס הועדה לתו"ב את המבנה תוך 60 יום ותחייב את מסרי בהוצאות הרלבנטיות. 22. בדצמבר 2001 בוצעה הרוטציה בין עתאמנה לבין מסארוה, ומסארוה החל לכהן כראש המועצה. 23. בינואר 2002 ניתן פס"ד בבג"ץ ובו נקבע כי לא ינתן למסרי רשיון להפעלת תחנת דלק, אלא אם יהיו בידיו כל האישורים הרלבנטיים מאת המשרד להגה"ס, המשטרה, משרד העבודה והרווחה וכן היתר בניה כדין. יודגש כי מועד מתן פסה"ד בבג"ץ היה לאחר שכבר פג תוקפו של הרשיון השני. 24. מספר ימים לאחר מתן פסה"ד בבג"ץ, פנה סעאבנה למסארוה, שהיה עתה ראש המועצה, ודרש כי הוראות הבג"ץ ייושמו וינקטו מהלכים לסגירה לאלתר של תחנת מסרי (נספח ו' לתצהירו של סעאבנה). מכתב זה לא נענה. 25. במרץ 2002 הגיש סעאבנה עתירה מנהלית לבהמ"ש בחיפה, עת"מ 473/02 (להלן - "העתירה המינהלית"), כנגד מסארוה, הועדה לתו"ב, המשטרה ומסרי, ובה התבקש צו שיורה לשלושת המשיבים הראשונים ליתן טעם מדוע לא יפעלו לסגירת תחנת מסרי. 26. ביולי 2003 ניתן פס"ד בעתירה המינהלית ובו קיבל בהמ"ש את העתירה ככל שהיא מופנית כלפי מסארוה והמשטרה. בהמ"ש הורה למסארוה להוציא תוך 7 ימים צו סגירה מנהלי (מכח סמכותו שבסעיף 29 לחוק) כלפי תחנת מסרי והורה למשטרה לפעול תוך 7 ימים לאכיפת צו הסגירה שניתן לגבי תחנת מסרי במסגרת התיק הפלילי הראשון. 27. באוגוסט 2003, או בסמוך לכך, הגיש מסרי ערעור על פסה"ד בעתירה המינהלית (עע"מ 6684/03, להלן - "הערעור"). 28. בפברואר 2004 נדחה הערעור, תוך שבהמ"ש העליון קבע כי בדין התקבלה העתירה המנהלית, ותוך שהוא מציין כי בינתיים, נסגרה תחנת מסרי. טענות התובעת - 29. על רקע השתלשלות האירועים המפורטת מעלה, טוענת התובעת כי על הנתבעים לפצותה בגין נזקים שנגרמו לה עקב פעילותה של תחנת מסרי. סאעבנה הגדיר את הנזק שנגרם לתובעת בסעיף 18 לתצהירו, כנזק שנגרם לו עקב הפעלת תחנת מסרי - "תוך שזו מתחרה בתחרות בלתי הוגנת בתובעת" תוך גרימת נזק - "בגין ירידה מתמשכת בהיקף המכירות שלה ואי עמידתה בתחזיות הכלכליות כתוצאה מהנ"ל, הכל כמפורט בחוות דעתו של רואה החשבון לואי סעאבנה". לטענת התובעת, על מסרי לפצותה מכח העובדה שהוא האחראי על הפעלת תחנת מסרי בכל התקופה הרלבנטית. באשר לעתאמנה ומסארוה - טוענת התובעת כי חבותם בפיצוי מושתתת על כך שלא פעלו לסגירת תחנת מסרי, למרות שידעו כי התחנה פועלת ללא רשיון ולמרות שהיו בידיהם הכלים והסמכויות לעשות כן. עמדת מסרי - 30. מסרי לא הגיש כתב הגנה, בין אם כנגד התביעה ובין אם כנגד ההודעה שנשלחה אליו כצד שלישי, ולא התייצב לדיונים. טענות ההגנה של עתאמנה ומסארוה - 31. ראשית, טוענים נתבעים אלו כי לא נפל כל פגם בתיפקודם בכל הנוגע להנפקת רשיונות העסק הזמניים. לטענתם הם פעלו ללא כל דופי, תוך הסתמכות על חוות דעת של יועצים משפטיים. עוד טוענים הם כי הם לא שמשו כראש רשות הרישוי במועדים הרלבנטיים, וכי מי ששימש כראש הרשות והאחראי למתן או אי-מתן רשיונות העסק, היה אבו עטא. שנית, טוענים נתבעים אלו כי תחנת מסרי פעלה כעשרים שנה לפני המאורעות נשוא תיק זה. לכן, לשיטתם, אף אם הנפקת רשיונות העסק הזמנים בשנים 1999-2001 היתה שלא כדין, הרי שהיא לא השפיעה על פעילות תחנת מסרי, ולכן - אין קשר בין מתן הרשיונות הזמנים לבין כל נזק שאולי נגרם לתובעת עקב פעילות תחנת מסרי. בנוסף, טוענים השנים כי לא הוכח היקפו של הנזק הנטען. לטענתם, אין לתת משקל לחוות הדעת של רואה החשבון מטעם התובעת, בשל קרבתו לסאעבנה ולתובעת. בנוסף, לטענתם לא הוכחה ירידה ברווחים של התובעת, ואף אם היתה ירידה שכזו - לא הוכח קש"ס בינה לבין פעילות תחנת מסרי, והוכח שהיו סיבות נוספות אפשריות לירידה שכזו ברווחים (כגון ניהול כושל, קיומן של תחנות דלק נוספות באיזור ומהומות אוקטובר 2000). 32. מבחינה משפטית, ממשיכים וטוענים הנתבעים כי הפסיקה לא הכירה בעוולה נזיקית כגון זו עליה מבססת התובעת את תביעתה כנגדם, וכי פעילותם במסגרת תפקידם אינה יכולה להצמיח חבות אישית נזיקית. לטענתם, היה על התובעת להסתפק בכך שבמישור המינהלי היא השיגה את מבוקשה - והביאה לסגירת תחנת מסרי. טענות עתאמנה ומסארוה כלפי הצדדים השלישיים - 33. כלפי המועצה, טוענים הנתבעים, כי הם פעלו בשליחותה ומטעמה - ולכן, כל אחריות למעשיהם חייבת להיות אחריותה של המועצה. כלפי המשטרה, טוענים הנתבעים, כי בידה היתה הסמכות והחובה לפעול לסגירת תחנת מסרי כיון שהיא האחראית על ביצועו של פסה"ד הפלילי הראשון. כלפי הועדה לתו"ב, נטען כי היו בידיה הכלים להוציא צוי סגירה כלפי התחנה, הואיל והופר חוק התו"ב, בין אם לפני הגשת כתב האישום בתיק הפלילי השני ובין אם אחרי. מעבר לכך, הרי שבפס"ד הפלילי השני (ממאי 2001), נקבע כי במידה ומסרי לא יהרוס בעצמו את המבנים הבלתי חוקיים (תוך 12 חודש), על הועדה לתו"ב לעשות כן (תוך 2 חודשים). הואיל והיא לא נקטה כל פעולה שכזו, הרי שהיא האחראית להמשך פעילותה של תחנה מסרי (לפחות לאחר יולי 2002). עוד טוענים הנתבעים כלפי הועדה, כי היא לא הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה ולא התייצבה לישיבת ההוכחות - ומן הראוי לקבל את ההודעה שנשלחה כנגדה מטעם זה בלבד. כלפי משרד הגה"ס, נטען כי אף למשרד זה קיימת הסמכות מכח חיקוקים שונים להביא לסגירת תחנות דלק "פיראטיות", אך כי המשרד לא פעל לסגירת התחנה (למרות שידע שהיא פועלת ללא רשיון ולמרות שהוכח כי תחנות "פיראטיות" אחרות נסגרו). כלפי רשות הרישוי נטען כי היא הגוף האמון על פי החוק על מתן רשיונות עסק, ולכן - כל חבות אפשרית הצומחת ממתן רשיון העסק לתחנת מסרי, רובץ לפתחה. טענות הצדדים השלישיים - 34. המועצה ורשות הרישוי, ייוצגו יחדיו, המשטרה ומשרד הגה"ס, יוצגו יחדיו, והועדה לתו"ב יוצגה בנפרד. בתמצית אומר כי הצדדים השלישיים הצטרפו לעמדת הנתבעים, ככל שהיא מופנית כלפי התביעה, ושללו את אחריותם - בכל הנוגע להודעות שנשלחו אל כל אחד ואחד מהם. 35. מסרי, כפי שצוין לעיל, לא העלה טענות. מסכת הראיות - 36. מטעם התובעת העידו מר לואי סעאבנה, רואה חשבון (להלן - "רואה"ח", לגבי חוות דעתו מיום 21/4/2004, ת/1, להלן - "חוה"ד של רואה"ח"), וסעאבנה (לגבי תצהירו ת/2). הנתבעים העידו שניהם - עתאמנה (לגבי תצהירו נ/5) ומסארוה (לגבי תצהירו נ/6). מטעם המועצה ורשות הרישוי העיד אבו עטא (לגבי תצהירו נ/7). מטעם משרד הגה"ס, העיד מר עאבד מחמיד, מרכז המשטרה הירוקה במחוז חיפה של המשרד (להלן - "רכז המשטרה הירוקה", לגבי תצהיר התשובות לשאלון עליו ענה נ/4). דיון והכרעה - התביעה וההודעה כנגד מסרי - 37. כפי שציינתי מסרי לא הגיש כתבי הגנה, ולא התייצב לדיונים. בהתאם, ביום 18/6/2006 ניתן פסק דין כנגד מסרי בכל הנוגע לתביעה העיקרית, בסכום כתב התביעה המתוקן, ואף ניתן פס"ד כנגדו בהיותו צד שלישי, אשר מכוחו עליו יהא לשפות את הנתבעים בכל סכום בו הם יחויבו (אם יחויבו) כלפי התובעת. התביעה כנגד הנתבעים וההודעות כלפי הצדדים השלישיים למעט מסרי - 38. לאחר בחינת הראיות שהונחו לפני, ניתוח עדויותיהם של העדים ושקילת טענות הצדדים, לרבות בסיכומיהם בכתב - מסקנתי היא כי דין התביעה כנגד הנתבעים להדחות, וכנגזר מכך - דין ההודעות כלפי הצדדים השלישיים למעט מסרי - להדחות אף הן, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן. האם עתאמנה ומסארוה היו ראשי רשות הרישוי ? 39. סעיף 5 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, קובע כדלקמן - "(א) רשות הרישוי לעסק טעון רישוי היא - (1) בתחום רשות מקומית - ראש הרשות המקומית או מי שהוא הסמיכו לכך; ..." 40. אין מחלוקת בין הצדדים כי אבו עטא קיבל הסמכה לשמש כראש רשות הרישוי מאת מי שהיה ראש המועצה בשנת 1993. אין גם חולק כי הוא המשיך בתפקידו זה לאחר שראש המועצה התחלף ובמקומו באו עתאמנה ומסארוה, אך כי הם לא הסמיכו אותו במפורש מטעמם (וראו את עדות עתאמנה בהקשר זה, בעמ' 32 שורה 11). 41. התובעת טוענת כי הסמכתו של אבו עטא פגה כאשר הסתיימה כהונתו של ראש המועצה אשר הסמיך אותו. לפיכך, כיון שעתאמנה ומסארוה לא הסמיכו מחדש את אבו עטא, הם עצמם שימשו כראשי רשות הרישוי - כל אחד בתקופה בה שימש כראש המועצה. הנתבעים, מנגד, טוענים כי לא היה צורך להסמיך את אבו עטא מחדש בכל פעם וכי כהונתו המשיכה למרות חילופי הגברי בתפקיד ראש המועצה. לכן, אבו עטא, כראש רשות הרישוי, היה האחראי הבלעדי למתן רשיונות העסק ולהפעלת הסמכויות מכח החוק, ואין להטיל על הנתבעים כל אחריות בהקשר זה. 42. עמדתי היא כי אין כל חשיבות להכרעה בשאלה העקרונית - באם היה צורך בהסמכה מחודשת של אבו עטא לאחר בחירתם של עתאמנה ומסארוה, ולטעמי יש לראותם כאחראיים לגבי הנפקת הרשיונות ויישום הוראות החוק במקרה ספציפי זה, ללא קשר לשאלה אם הם היו מוגדרים כראש רשות הרישוי, או שמא אבו עטא היה מוגדר כראש הרשות, במועדים הרלבנטיים. הטעם הראשון לכך הוא שאף אם הנתבעים לא שימשו כרשות הרישוי הרי שהם אחראים לתפקוד רשות הרישוי ואחראים לכך שפעולותיה תהאנה סבירות ובהתאם לדין. עתאמנה עצמו בחקירתו הודה כי ראש המועצה אחראי לתפקוד המחלקות השונות אשר תחתיו - ודי בך (וראו את עמ' 32 שורות 1-5). הטעם השני הוא כי במקרה זה הנתבעים היו מעורבים אישית בהשתלשלות העניינים - ואין עסקינן בראש ראשות שיכול לטעון שאינו בקי בעבודת רשות הרישוי ואינו אחראי לפעולותיה בכל הנוגע לעשרות העסקים אשר פועלים בתחום המועצה (וראו במיוחד את פנייתו של עתאמנה ליועץ המשפטי לקבלת חוות דעת באשר לאפשרות ליתן רשיון עסק למרות העדר אישור משטרה ואת מכתבו של מסארוה לאבו עטא, בו הוא מורה לו אישית להנפיק למסרי רשיון עסק זמני, מיום 26/12/1999, נספח 10 לתצהיר אבו עטא). הטעם השלישי הינו שטענות הנתבעת כלפי הנתבעים אינן נוגעות רק להנפקת רשיון העסק לתחנת מסרי אלא אף לאי נקיטת אמצעים לסגירת התחנה, כגון אי הוצאת צו סגירה - ועל פי הוראת סעיף 20 לחוק, הרי שהסמכות להוציא צו מנהלי הינה של ראש הרשות המקומית ולא של ראש רשות הרישוי (ובהקשר זה אפנה לבג"ץ 10202/01 ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל נ' היועמ"ש ואח', מיום 30/7/2003 (פורסם במאגר "נבו") שם מתייחס בהמ"ש לסמכותו של ראש הרשות המקומית לפעול כנגד תחנות דלק פיראטיות לאמור - "המחוקק טרח לצייד את פרנסי הציבור גם ב"תרופות חירום". כך היא הסמכות הקבועה בסעיף 20 לחוק, לאמור, אם מתגלה מקרה בו אדם מבצע עבירה לפי סעיף 14 לחוק, מוסמכים הממונה על המחוז, הממונה על איכות הסביבה, הרופא המחוזי, או ראש רשות מקומית, ליתן צו הפסקה מינהלי". הטעם הרביעי הינו שנדמה לי שטענה כגון זו מושתקת עקב קביעות בהמ"ש בעתירה המינהלית, אשר קבע חד משמעית שהאחריות לכך שתחנת מסרי פעלה שלא כדין במשך פרק זמן ממושך רובצת על ראש הרשות (שהיה המשיב בעתירה) ולא על אבו עטא. בדומה, הטעם החמישי הוא כי מפסק הדין של הבג"ץ עולה ששם הצהיר מסארוה שהוא לא יתן רשיון לתחנת מסרי אלא בהתקיים תנאים מסוימים - ובכך ניתן ללמוד על כך שאף לשיטתו הוא כן מחזיק בידיו את הסמכויות הרלבנטיות לעניינינו (בין אם במקביל לאבו עטא ובין אם כממונה על אבו עטא). 43. לכן, אני קובעת כי הנתבעים, כל אחד בתקופת כהונתו כראש המועצה, אחראיים על רשות הרישוי, ואחראיים במקרה זה לכל התנהלותה באשר להנפקת הרשיונות הזמניים ולשאר פעולותיה ומחדליה. מהן העוולות המיוחסות לנתבעים ? 44. למרות שהדבר אינו מצוין מפורשות בסיכומים מטעם התובעת, ניתן להבין כי היא מבססת את עילת התביעה כנגד הנתבעים על שתי חלופות - עוולת הרשלנות מכח סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "הפקודה") ועוולת הפרת החובה החקוקה, מכח סעיף 63 לפקודה. המשך הדיון יהא באשר לכל אחת מהעוולות במובחן. עוולת הרשלנות - 45. קיומה של חובת זהירות מושגית - ההלכה היא עוולת הרשלנות הינה המכשיר העיקרי להטלת אחריות בנזיקין על רשויות הציבור, וכי קיומה של סמכות חוקית לפעול עשויה להקים חובת זהירות מצד הרשות כלפי האזרח (וראו את ת"א (חיפה) 653/02 ח. יעקבי בניה והשקעות נ' עירית חדרה תק-מח 2005(4) 1427, המפנה אל ספרה של דפנה ברק ארז "עוולות חוקתיות" (הוצאת בורסי, תשנ"ד), מאמרה "אחריות אזרחית של גופים ציבוריים: דואליות נורמטיבית" משפט וממשל א (תשנ"ב) 275, מאמרו של י. גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" (חלק ראשון) משפט וממשל ב (תשנ"ה) עמ' 339 וחלקו השני של המאמר במשפט וממשל ג (תשנ"ה - תשנ"ו) 55, ע"א 343/73 גרובנר ואח' נ' עיריית חיפה ואח', פ"ד ל(1) 141 וע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז (3) 757). עמדתי היא כי לא יכול להיות ספק באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית - אותה חב ראש המועצה כלפי בעלי העסקים אשר בתחום המועצה. 46. קיומה של חובת זהירות קונקרטית - בחינת קיומה של חובת זהירות זו הינה על פי מבחן הצפיות, דהיינו - בחינת השאלה האם המזיק הספציפי צריך היה לצפות את התרחשות הנזק הספציפי שנגרם הלכה למעשה לניזוק הספציפי. לשיטתי נזק כגון זה הנטען במקרה זה - אובדן רווחים עקב תחרות מצד עסק ללא רשיון - יכול להיות נזק מהסוג שיש לצפות לו. נכון הוא כי לתחנת סעאבנה אין כל "בלעדיות" בתחום אספקת הדלק באזור, נכון הוא כי יש מקום לעודד תחרות עסקית, ונכון הוא כי לא הוכחה כל מגבלה עקרונית בדבר קיומה של עוד תחנת דלק בכפר אשר תתחרה בתחנת סעאבנה. ועם זאת - אני סבורה כי כל בעל עסק זכאי לצאת מנקודת ההנחה שהתחרות העסקית למולה הוא ניצב תהא במסגרת "כללי המשחק", דהיינו - שכל מתחריו יעמדו באותן דרישות אותן מציב החוק, וכי האחראיים על אכיפת החוק ידאגו לכך ש"כללי המשחק" ישמרו. יש לזכור שעמידה בתנאי החוק כרוכה בעלויות משמעותיות - הן על מנת לעמוד בדרישות מכח חוק רישוי עסקים והן מכח חוק התכנון והבניה. עסק "פיראטי" שאינו עומד בדרישות החוק מהווה תחרות בלתי הוגנת בעסק אשר כן עומד בכל הקריטריונים, והתחרות תהא לגיטימית וראויה רק כאשר לשני העסקים נקודת פתיחה שווה. פגיעה בעסק עקב כך שלמתחריו ישנה נקודת פתיחה "נוחה יותר" - הינה סוג של נזק שניתן לצפות. אפנה בהקשר זה לבג"ץ 53/96 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר, פ"ד נב (2) 1, שם דן בהמ"ש באכיפה סלקטיבית של חוק התקנים באשר לייבוא מרצפות וקבע כי אכיפת החוק על יצרניות מסויימות ואי אכיפתו על יצרניות אחרות, משמעו פגיעה בלתי הוגנת בתחרות עסקית ראויה, וניתן להקיש מכך על ענינינו. לכן, אני סבורה כי קיימת חובת זהירות קונקרטית במקרה דנן, וכידוע בחינת קיומה של החובה הקונקרטית תוך בחינת סוגית הצפיות הינה במקרים רבים שאלה של מדיניות שיפוטית (וראו את ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, עמ' 115). 47. מעבר לכך, אף אם היה מקום להמנע מקביעה קטגורית לגבי קיומה של חובה קונקרטית, מצד ראש מועצה כלפי בעלי עסקים כאמור - הרי שבמקרה דנן אין מקום להמנע מקביעה שכזו. שהרי בדרך כלל הנטיה תהא שלא להטיל חובה שכזו על ראש מועצה (בין אם הוא משמש גם כראש רשות הרישוי ובין אם לאו) כיון שהוא לא תמיד בקיא בפרטים של תיקי הרישוי השונים, הוא בדרך כלל אינו מעורב אישית בתיקים אלו ובנעשה בכל הנוגע להגשת בקשות לקבלת רשיונות עסק - וככל שדרגת מעורבותו פחותה כך פחותה ההצדקה לראותו כמי שחב חובה קונקרטית כלפי עסק ספציפי או כלפי מי שנפגע בשל עסק ספציפי. ברם אולם, במקרה דנן, כפי שציינתי לעיל, בחרו שני הנתבעים להיות מעורבים בהליך הרישוי של תחנת מסרי (ולמעשה הורו על מתן הרשיון הראשון) - ופועלם ביוזמתם בהקשר זה הקים את החובה הקונקרטית מצדם. 48. הפרת החובה והתרשלות מצד הנתבעים - כאן, יש לבחון את התנהלות הנתבעים באספקלרית דיני הנזיקין, תוך שיש לזכור שההלכה היא כי לא תמיד יש זהות בין חוסר סבירות מינהלית לבין רשלנות אזרחית (דברי כב' השופט ברק בע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', הנ"ל, פסקה 15, בעמ' 772), משמע - לא בכל אימת שמעשה פלוני של הרשות יתברר כבלתי סביר הוא יחשב גם כפעולה רשלנית המקימה עילת תביעה נזיקית. בהקשר זה אפנה לת"א (חיפה) 653/02 ח. יעקבי בניה והשקעות נ' עירית חדרה, לאמור - "כאשר בית המשפט מתערב במעשה או במחדל המינהלי בשל אחת מעילות אלו, הוא מכריז בכך שהרשות המינהלית פעלה "שלא כדין". אך מונח זה אינו מושג נרדף ל"רשלנות". "רשלנות" לחוד ו"שלא כדין" לחוד, וכפי שנאמר בע"א 1842/97 עיריית רמת גן נ. מנחמי מגדל דוד רמת גן בע"מ, פ"ד נד(5) 15, 22-23 (שם נדונה נפקות אי משלוח דרישת תשלום על פי חוק הביוב): "עלינו להבחין בין חובתה של הרשות המינהלית לבצע פעולה פלונית לבין התוצאות הנובעות מאי-ביצועה של אותה פעולה... עלינו להבחין בין הפרת הכלל לבין הסעד בגין הפרתו ...'בין הפגם לבין הנפקות'...". ודוק: איני בא לאמר, כי לא ייתכנו מקרים שפעולה שנעשתה שלא כדין תהווה גם עוולה נזיקית. קשה להצביע על "מבחן אצבע" בעניין זה, ולא אתיימר למצות את מגוון השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להטיל חבות בנזיקין על הרשות, בשל מעשה "שלא כדין". ... פגיעה בקניין או באינטרס מוגן אחר, עשויה להחשב כעוולה בנזיקין שהיא בת-פיצוי, תוך בחינה של מידת הפגיעה, סוג האינטרס המוגן וטיבו, אופי הסמכות שהופעלה, היקף שיקול הדעת במסגרת הסמכות, טיב הפגם שנפל בהפעלת הסמכות, מידת חומרתו של הפגם או מידת החומרה של הפרת החובה המוטלת על הרשות, ההשלכות על התובע ועל כלל הציבור, וכיו"ב שיקולים." 49. לכן, אעבור עתה לבחינת מעשיהם של הנתבעים, ובחינת השאלה האם הוכחה התרשלותם, כאשר הדיון יפוצל בין עתאמנה לבין מסארוה. פעולותיו של עתאמנה - 50. הרשיון הראשון ניתן בדצמבר 1999 והרשיון השני ניתן בדצמבר 2000, כאשר באותה העת ראש המועצה היה עתאמנה. מסיכומי התובעת ניתן ללמוד כי למעשה אין בפיה כל טענה באשר להתנהלות עתאמנה בכל הנוגע לנושא היתר הבניה ובכל הנוגע לאירועים עד מתן הרשיון הראשון. טיעוניה מתמקדים בהתרחשויות סביב מתן הרשיון הראשון, בדצמבר 1999 ואילך, והיא טוענת כי עתאמנה לא היה צריך ליתן בידי מסרי את הרשיון הראשון, ובוודאי שלא את השני, ללא שהיו בידיו האישורים הרלבנטיים וכאשר הוא יודע שנדחתה הבקשה לקבלת היתר הבניה. 51. עתאמנה משיב לטענות אלו בכך שהאחריות להנפקת הרשיונות היתה של אבו עטא, וכי הוא לא היה מעורב בהנפקתם. עוד הוא טוען כי את הרשיון הראשון נתנו למסרי לאחר קבלת חוות דעת משפטית המאפשרת את מתן הרשיון, והרשיון השני ניתן בשעה שההליכים בבג"ץ טרם הוכרעו (תוך ציפיה לקבלת פסק הדין ועל מנת לשמור על המצב הקיים עד לקבלת פסק הדין). 52. האם מתן הרשיון הראשון היה כדין ? אקדים ואומר כי יש לדחות את טענת עתאמנה באשר לאי מעורבותו בהנפקת הרשיון הראשון, כיון שהוא היה זה אשר ביקש את חוות הדעת המשפטית ומכאן אנו למדים על מעורבותו. בנוסף, עתאמנה היה זה אשר יצא להגן בחירוף נפש על ההחלטה לגבי מתן הרשיון, וענה אישית על המכתבים השונים שנשלחו לגבי הנפקת הרשיון - כגון מכתב ב"כ של התובעת, מכתב מר דנינו ממשטרת עירון, מכתב מר יונה ממשרד הפנים ומכתב מר בריטברד ממשרד מבקר המדינה (וראו את נספחים 12-15 לתצהירו של אבו עטא). בנוסף, הרי שבחקירתו הוצג לפניו תצהיר אשר עליו חתם במסגרת הגשת התגובה מטעמו לבג"ץ, שם הוא מציין כי הוא נתן את ההוראה לאבו עטא ליתן את הרשיון הראשון (סעיף 6 של ת/3), וכאשר הוא נשאל לגבי סעיף זה הוא עונה - "אמרתי שצריך לתת רשיון, אבל ההוראה בכתב ע"י סגני" (עמ' 31 שורה 23 וראו שוב בעמ' 36 שורה 23 שם הוא מאשר כי ההוראה שניתנה לאבו עטא להנפיק את הרשיון היתה על דעתו). 53. לטעמי, לא היה מקום ליתן את הרשיון הזמני הראשון. ראשית, מחמת העדר אישור המשטרה. עם כל הכבוד לחוות הדעת המשפטית שנתן עוה"ד, באשר לכך שניתן ליתן רשיון אף בהעדר אישור המשטרה, עמדתי שונה. על פי צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 (להלן - "הצו"), אשר היה בתוקף בעת הרלבנטית, הרי שהפעלת תחנת דלק דרושה רישוי והיא מסווגת בצו כפריט 2.2. בהתאם לטבלה שבצו, אחת הסיבות להכללת פריט זה בצו הרישוי הינה "מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות". על פי סעיף 1(ב)(2) לחוק ביחד עם סעיף 6 לחוק, עסק אשר נכלל בצו על מנת להבטיח מטרה זו, חייב באישורו של שר המשטרה טרם קבלת רשיון עסק. לכן, לטעמי - מהוראות החוק והצו עולה שכן היה מקום לקבלת אישור המשטרה טרם מתן רשיון עסק זמני לתחנת מסרי, וזאת בניגוד לחוות הדעת המשפטית. אוסיף עוד כי עמדה זו עולה בקנה אחד עם עמדת המשיבים בבג"ץ, לרבות עמדתו של מסארוה כפי שפורטה בפסה"ד שניתן שם, ובפסה"ד נקבע במפורש שאין ליתן רשיון עסק לתחנת מסרי ללא אישור של משטרת ישראל. בנוסף, הרי שאבו עטא עצמו, אשר היה הגורם המוסמך בכל הנוגע לרישוי עסקים (אליבא דגרסת הנתבעים) סבר שיש מקום לקבל את אישור המשטרה להפעלת תחנת דלק, והראיה היא כי הוא שלח את הבקשות לקבלת רשיון עסק שהגיש מסרי למשטרה לצורך קבלת אישור - והוא אף הצהיר כי כל עוד לא התקבל אישור של המשטרה וכל עוד מסרי לא מילא את התנאים שהציבה המשטרה, הוא לא המשיך את הטיפול בבקשות (וראו את סעיפים 4-6 וסעיף 12 לתצהירו). משמע שגם אבו עטא סבר "בזמן אמת" כי יש צורך בקבלת אישור המשטרה, וזאת מעבר לקביעתו של הבג"ץ בהקשר זה "בדיעבד". 54. שנית, אני סבורה שלא היה מקום ליתן רשיון עסק מחמת העדר היתר בניה. אקדים ואבהיר כי עמדת עתאמנה ומסארוה לפיה היה בידי מסרי היתר בניה כדין לא הוכחה. שניהם ציינו במכתביהם השונים שהוצגו לעיוני כי למסרי ניתן היתר בניה לגבי ביצוע עבודות שיפוץ בתחנה - ברם אולם, היתר שכזה לא הוצג לעיוני, ומנגד - הוכח כי הבקשה לקבלת היתר לשימוש חורג נדחתה. לכן, אני קובעת כממצא עובדתי שהתחנה לא עמדה בדרישות הוראות חוק התו"ב. כידוע, אחת ממטרות חוק רישוי עסקים הינה להבטיח את קיומן של הוראות חוק התו"ב (כמוגדר בסעיף 1(א)(6) לחוק) וההלכה היא כי - "מקום שהשימוש בנכס פלוני נוגד את הלכות התכנון והבניה, חזקה על רשות הרישוי שלא תיתן רשיון המרשה את ניהול העסק במקום אסור" - (בג"ץ 4995/90 חווית הגליל בע"מ נ' ראש עירית טבריה, פ"ד מה (4) 58, 62 וראו אף את בג"ץ 53/86 ירמיהו עייני חברה לבנייה בע"מ נ' ראש עירית קרית מוצקין, פ"ד מ (4) 45, 48), ועוד נפסק כי - "הכלל הוא כי בין המטרות שרשיון העסק נועד להבטיח נכללת גם המטרה של קיום דיני התכנון והבניה. לפיכך, הפרתם של דינים אלה עשויה לשמש טעם מספיק למנוע מעסק את קבלת רשיון העסק. יתרה מזו, ככלל, החלטה ליתן רשיון עסק לעסק שאינו עומד בדיני התכנון והבניה, תהיה החלטה בלתי סבירה.". עע"מ 8481/04 חברת חלקת 172 בגוש 6355 בע"מ נ' הועדה המקומית לתו"ב פתח-תקוה, מיום 9/3/2006 - פורסם במאגר "נבו"). נכון הוא כי ביום 9.11.03 פרסם היועץ המשפטי לממשלה את הנחיה 8.1351 המבקשת לבחון את "עוצמת" הזיקה בין מישור דיני התכנון והבניה למישור דיני רישוי העסקים, ונכון הוא כי בהתאם להנחיה קיימים מקרים בהם ינתן רשיון עסק גם מקום שקיימת חריגה מסוימת מדיני התכנון והבניה - אולם מקרים אלו הינם רק כאשר עסקינן בעסק בו קיימות חריגות בניה קלות (זוטי דברים) או מקום בו העסק נמצא במבנה ישן, אשר לא נמצא לו היתר בניה (וראו את ההנחיה עצמה). במקרה שלנו אין עסקינן באחד מהמקרים הללו, מה גם שההנחיה ניתנה בשנת 2003, לאחר שניתנו הרשיונות. עוד יש לזכור כי במקרה דנן אין הכוונה לבקשה לקבלת היתר בניה "רגיל" לגבי מבנה מסחרי "רגיל", אלא בבקשה שעיקרה שימוש חורג, וחשוב מכך - הרי שאין עסקינן במצב בו לא התבקש היתר בניה (ואולי יש סיכוי לקבלתו) אלא שהוגשה בקשה, והיא נדחתה. 55. לכן, לטעמי, הנפקת הרשיון הראשון הזמני היתה שגויה. עם זאת, אינני סבורה כי יש לראות בעתאמנה כמי שהתרשל בכך שהורה על מתן הרשיון הראשון. 56. בכל הנוגע להעדרו של אישור המשטרה - אני סבורה כי יש לקבל את טענתו של עתאמנה לגבי כך שהוא התבסס על חוות הדעת המשפטית, ופעל כפי שפעל רק לאחר שהיא התקבלה בידיו. יתכן והיה עליו לבחון את חוות הדעת שנית (במיוחד בהיות עו"ד בעצמו) אך אני סבורה כי פעולתו על בסיס חוות הדעת היתה רק טעות בשיקול הדעת מבחינתו, אך היא איננה בלתי סבירה והיא אינה עולה כדי רשלנות. 57. בכל הנוגע להעדרו של היתר בניה - לא הוכח כי עתאמנה אישית ידע שאין היתר בניה כדין. נכון הוא, כפי שציינתי, שההיתר שנתנה הועדה לתו"ב (לגבי השיפוצים) לא היה היתר להפעלת תחנת מסרי (בהיבט של השימוש החורג) ואני דוחה את טענת הנתבעים לפיה די בהיתר שכן ניתן. עם זאת, לא הוכח שעתאמנה ידע שאין היתר בניה כדין (וזאת במועדים הרלבנטיים, להבדיל מאשר ידיעתו בדיעבד). בהקשר זה אני מקבלת את עדותו לפיה הוא התערב בנושא מתן הרשיון הראשון רק ככל שהדברים נוגעים לנושא העדר אישור המשטרה, וכפי שהוא העיד, הוא ביקש חוו"ד משפטית רק לנושא אישור המשטרה כיון שלגבי נושא זה ביקש אבו עטא את סיועו. לגבי שאר האישורים - הוא הבין מאבו עטא כי הם קיימים (עמ' 31 שורות 6-14) והוא אישית לא ראה את היתר הבניה (עמ' 33 שורות 22-24). אף כאן, אינני סבורה כי היה עליו לבדוק אישית את נושא קיומו של היתר הבניה (שאז אולי היה למד לדעת שההיתר שהוצג בפני אבו עטא אינו מספיק) - וניתן לקבל כסבירה את התנהלותו, לפיה הוא סמך על אבו עטא כאשר זה האחרון מסר לו שיש את כל האישורים הקיימים למעט אישור המשטרה. יש גם לציין כי מעיון בחומר שבפני עולה כי המכתבים שנשלחו מאת ב"כ התובעת בנוגע להעדר היתר בניה לגבי השימוש החורג, נשלחו לועדה לתו"ב, ועתאמנה לא היה נמען למכתבים אלו (וראו את נספח ב' לתצהיר סעאבנה). 58. האם מתן הרשיון השני היה כדין ? בינואר 2000 הוגש הבג"ץ והוגש כתב האישום הפלילי השני (המתייחס לעבירות מכח חוק התו"ב). למרות זאת, בדצמבר 2000, כאשר פג תוקפו של הרשיון הראשון - הוא חודש למשך שנה נוספת וניתן הרשיון השני. 59. כאשר נשאל עתאמנה מדוע חודש הרשיון למשך שנה נוספת - הוא מסביר כי הרשיון התחדש למשך שנה נוספת, כיון שעוד לא ניתנה החלטת בג"ץ בנוגע לתחנה, וכדבריו (בעמ' 33 שורות 3-5) : "אני אישית לא הארכתי. זה מוארך אוטומטית ע"י מחלקת רישוי עסקים, כיון שעד אותו זמן לא ניתנה החלטה ע"י כל גורם או הכרעה שיפוטית שאסור לתת את הרשיון או להאריכו. הנושא היה בדיון בפני ערכאות שונות בין שני גורמים מתחרים עסקית". לפיכך, בהעדר כל טענה לסתור, הרי שלא הוכח שעתאמנה היה מעורב אישית בחידוש הרשיון וכי עשה פעולה כלשהיא על מנת להנפיק את הרשיון השני. 60. התובעת אינה מסתפקת בכך, וטוענת כי רשלנותו בנוגע לרשיון השני נוגעת למחדל ולא למעשה, כלומר - לכך שהוא לא פעל על מנת שלא לחדש את הרשיון הזמני. עמדתי היא כי שוב עסקינן בשיקול דעת מוטעה מצד עתאמנה, אך הוא אינו עולה כדי רשלנות שיש לחוב בגינה מבחינה נזיקית. אקדים ואומר - בהתייחס לאבחנה בין מעשה לבין מחדל, שכעקרון, אני מסכימה עם עמדת ב"כ התובעת לפיה ניתן לקבוע שהופרה חובת הזהירות גם על דרך של מחדל, וראו את ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר הנ"ל, בעמ' 770-772, לאמור - "ודאי שאין כל צידוק בהבחנה הידועה שבין מעשה או מחדל, שכן חובת הזהירות יכול שתקום בשניהם ..." ובהמשך - "הבחנות העבר, בין ביצוע חובה סטטוטורית לבין הפעלת סמכות שלטונית שבשיקול-דעת, אבד עליהן הכלח". 61. עם זאת, אני מקבלת כאן את עמדתו של עתאמנה לפיה הוא לא עשה כל פעולה ממשית על מנת למנוע את חידוש הרשיון כל עוד ההליך בבג"ץ לא הוכרע וניתן לראות את המנעותו משינוי המצב הקיים עד הכרעת בג"ץ, ככזו אשר אינה מהווה רשלנות. 62. באשר לידיעתו את תוצאות ההליך הפלילי השני - הרי שעתאמנה אישר שבשלב זה, לאחר הגשת הבג"ץ, הוא כבר ידע שקיימת טענה לפיה אין היתר בניה כדין, ולמרות זאת הוא לא בדק איזה היתר בדיוק הועבר לאבו עטא. עם זאת, הוא טען כי גם בנקודת זמן זו הוא לא ידע על כך שהוגש כתב האישום הפלילי השני (בעמ' 32 שורה 23 עד עמ' 33 שורה 1), לא ידע על פסה"ד בתיק הפלילי השני, ממאי 2001, ומוסיף כי באופן עקרוני ראש המועצה לא מקבל עדכון לגבי צוי הריסה שניתנים לגבי נכסים אשר בתחום המועצה, במסגרת הליכים שיוזמת הועדה לתו"ב (עמ' 40 שורות 13-23). גרסתו זו לא נסתרה ואצא מנקודת ההנחה שאכן עתאמנה אישית לא ידע על ההליך הפלילי השני ותוצאותיו. 63. לכן, הגם שיתכן והיה פסול בהנפקת הרשיון השני הזמני, הרי שלא שוכנעתי שעתאמנה אישית התרשל בכל הנוגע לכך שהרשיון השני הונפק - בין אם כיון שלא הוכח שהוא עשה מעשה הקשור בהנפקתו ובין אם מכיון שאינני סבורה שיש ליחס לו רשלנות בשל מחדל, הנוגע לאי הנפקתו. 64. לכן, לסיכום הדיון בעוולת הרשלנות - בכל הנוגע לעתאמנה, מסקנתי היא שהגם שהתנהלותו אינה בהכרח אופטימלית, לא הוכח קיומה של העוולה. פעולותיו של מסארוה - 65. כפי שצוין לעיל, מסארוה היה זה אשר הורה לאבו עטא להנפיק את הרשיון הראשון וראו את מכתבו של מסארוה מיום 26/12/1999 (נספח 10 לתצהיר אבו עטא). לכן, כל אשר פורט מעלה לגבי פעולה זו יפה אף לגבי מסארוה. 66. בנוסף, יש לבחון את התנהלותו של מסארוה לאחר שניתן פסה"ד בבג"ץ, שהרי מסארוה החל לשמש כראש המועצה בדצמבר 2001 ופסה"ד של הבג"ץ ניתן ביום 16/1/2002. לכן, יש לבחון את סבירות פועלו של מסארוה, וליתר דיוק - את המנעותו מנקיטת הליכים לסגירת תחנת מסרי, לאור פסה"ד של הבג"ץ (שניתן כחודש לאחר הכנסו לתפקיד) ולאור הגשת העתירה המינהלית במרץ 2002 (כחודשים לאחר מכן). 67. מסארוה טוען כי לא היו משאבים לצורך נקיטת אמצעים וכדבריו (עמ' 42 שורות 16-18): "שום דבר לא ניתן היה לעשות, ואני מצר על כך. אין פקחים ואין עובדים ". עוד טוען מסארוה, כי לאחר פסה"ד של הבג"ץ לא חודש הרשיון הזמני שהיה ביד מסרי וכי הוא לא מצא טעם לנקוט בהליכים נוספים כנגד התחנה בשלב זה כיון שכבר היה בתוקף צו סגירה שיפוטי והאחריות לביצועו היתה של המשטרה (כאשר הצו הרלבנטי הינו צו שניתן במסגרת גזר הדין שבתיק הפלילי הראשון, ממרץ 1999). 68. גישתו זו של מסארוה אינה מקובלת עלי ואין לי אלא להצטרף, עם כל הכבוד, לעמדתה של כב' השופטת חופרי-וינוגרדוב, אשר קבעה בפסק דינה בעתירה המינהלית, בהתייחס למסארוה שהיה המשיב מס' 1 שם, כדלקמן - "גישתו של המשיב 1 לפיה מאחר והמשטרה אינה עושה מאומה לאכיפת צו הסגירה השיפוטי אין טעם בהוצאה של צו סגירה נוסף, מינהלי .... אינה סבירה בעיני בנסיבות המקרה", עמ' 17 לפסה"ד בעתירה המינהלית - שורות 18-21, ובהמשך - "עמדתו לפיה מקום שקיים צו סגירה שיפוטי אין טעם בנקיטת הליך נוסף כלשהו, ותפישתו לפיה האחריות לשמירת החוק בנושא רישוי עסקים מוטלת על המשטרה בעוד הוא עצמו אינו רואה עצמו כמחויב לנקוט צעדים העומדים לרשותו בדין, לשמירת החוק, אינה סבירה. ... ראש הרשות המקומית הוא החייב לדאוג לכך כי צו מינהלי שיוצא יבוצע. ... על ראש הרשות לנקוט בכל האמצעים החוקיים כדי שהצו יאכף ... " (עמ' 18 לפסה"ד- שורות 13-30). לכן, ניתן לומר כי מסארוה פעל באופן בלתי סביר והפר את חובת הזהירות. קשר סיבתי - 69. עם זאת, לטעמי אין מקום לחייבו כלפי התובעת מכח עוולת הרשלנות, כיון שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מחדלו לבין הנזק שנגרם. עמדתי היא כי לא הוכח שאף אם מסארוה היה מוציא צו סגירה מינהלי, הדבר היה מביא לסגירת תחנת מסרי. לא הוכח שצו שכזה, בנוסף על שני צווים שיפוטיים שכבר היו ממילא באותה העת (צו סגירה בתיק הפלילי הראשון וצו הריסה בתיק הפלילי השני), היה מביא לתוצאה המבוקשת - וזאת בהעדר הוכחה שהמשטרה היתה מבצעת את הצו מיד לאחר שהיה יוצא, ואביא מדברי בהמ"ש בעתירה המינהלית, כי - "מקום שהוצא צו לסגירתו של עסק, מוטלת על המשטרה החובה לבצעו" (עמ' 17 שורות 4-5, תוך הפניה לפסיקה רלבנטית). 70. לכן, לסיכום הדיון בעוולת הרשלנות - בכל הנוגע למסארוה, מסקנתי היא שאף התנהלותו רחוקה מלהיות אופטימלית, אך לא הוכח קיומה של העוולה. הפרת חובה חקוקה - 71. עוולה חלופית המתקיימת כאן, אליבא דגרסת התובעת, הינה הפרת החובה החקוקה, כאשר בכתב התביעה נטען כי החובות אשר הופרו הינן - "חובות חקוקות לרוב, לרבות אלה שבחוק רישוי עסקים ..." (סעיף 14 (ב) לסיכומי התובעת). ברי כי לא ניתן להתייחס לאותן "חובות חקוקות לרוב", ויש צורך לפרט בדיוק באילו חובות עסקינן (בין היתר על פי תקנה 74 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). 72. באשר להפרת החובות המוטלות על הנתבעים מכח החוק (חוק רישוי עסקים), עמדתי היא כי לא הוכחו כל יסודות העוולה, אשר הינם כידוע חמישה במספר - (א) קיום חובה חקוקה המוטלת על המזיק; (ב) היותה של החובה החקוקה כזו אשר נועדה לטובתו או הגנתו של הניזוק; (ג) הפרת החובה; (ד) גרם נזק עקב ההפרה; (ה) היותו של הנזק מסוגו או מטבעו של הנזק אליו התכוון החיקוק. 73. התלבטתי אם ניתן לראות בחוק רישוי עסקים ככזה אשר נועד, בין היתר, למנוע נזק כפי שנגרם לתובעת. הסיבה היא כי מניעת תחרות בלתי הוגנת אינה נמנית על מטרות החוק, אשר מוגדרות בסעיף 1 לחוק, ואינני בטוחה שיש מקום להרחיב את רשימת המטרות על דרך של פרשנות במקרה זה. בהתאם, הרי שמתעוררת אף השאלה אם הנזק הנטען (הפסד רווחים מצד עסק "פיראטי" מתחרה) הינו נזק מהסוג שהחוק מבקש למנוע. בהקשר זה אפנה להמ' 20857/95 אשר במסגרת ת"א (ירושלים) 544/95 מימי כהן ואח' נ' סלים שבו ו-2 אח', תק-מח 96(2), 2817. אף בעניין שם התברר סכסוך בין שתי תחנות דלק מתחרות, כמו בעניין שבפני, כאשר בהמרצה הנ"ל, התבקש בהמ"ש ליתן צו מניעה כנגד התחנה המשיבה, בשל שלא היה בידה רשיון עסק. בהמ"ש דחה את הבקשה לצו מניעה זמני, בין היתר מן הטעם שככל שהמדובר בסעד זמני, הפרת חוק רישוי עסקים אינה יכולה להצמיח עילה של היפר חובה חקוקה בנימוק של תחרות בלתי הוגנת, בניגוד לנושא מטרד; והואיל ולדעתו רוח הפסיקה היא כי אין לומר שמנגנון הרישוי נועד להגן על אינטרס כלכלי מסחרי, וכדבריו - "גם בעניננו אין כל רמז בחוק רישוי עסקים והתקנות על פיו, שממנו ניתן ללמוד כי מנגנון הרישוי שנקבע על פיהם נועד להגן על האינטרס הכלכלי-מסחרי של מי שפועל ברשיון כנגד מי שפועל שלא ברשיון עסק". וראו אף את המ' (ירושלים) 4497/97 בן סניור פרי נ' מרינה ריזנקו, פורסם ב"נבו", שם חוזר בהמ"ש על עמדתו זו. 74. עם זאת, אין צורך שאכריע בשאלה עקרונית זו, הואיל ועל בסיס קביעותי לגבי עוולת הרשלנות - נמצא שלא מתקיימים יתר רכיבי עוול הפרת החובה החקוקה. לגבי עתאמנה, מצאתי כי לא הוכח שהוא הפר את החובה המוטלת עליו, ולגבי מסארוה - מצאתי כי לא הוכח קש"ס בין הפרתו את החובה לבין הנזק. עוד אוסיף, לגבי מסארוה, כי לשיטתי, שעה שעסקינן במחדל נטען, בכל הנוגע לאי הוצאת צו סגירה, קשה עוד יותר לבסס את קיומה של עוולת הפרת החובה החקוקה. נכון הוא כי קבעתי לעיל שלדעתי בכל הנוגע לעוולת הרשלנות - אין, ולא צריך להיות, הבדל בין מעשה רשלני לבין מחדל, אך שונים הם פני הדברים לגבי עוולה של הפרה של חובה חקוקה, כאשר ההפרה הנטענת הינה אי שימוש בסמכות שמסורה לשיקול דעת של המזיק הנטען (וראו אף את העמדה שבת"א (חיפה) 653/02 ח. יעקבי בניה והשקעות נ' עירית חדרה, המוזכר מעלה, לאמור - "סמכותה הכללית של העיריה לפעול לפיתוח השצ"פים בתחומיה, היא סמכות מובהקת שבשיקול דעת, וגם אם ייקבע כי העיריה חדלה שלא כדין בהפעלת סמכותה, לא סגי בכך כדי להטיל עליה אחריות בנזיקין בשל הפרת חובה חקוקה." 75. לכן, אני קובעת שלא הוכחה קיומה של עוולה זו, אף אם ניתן לומר שהפעלה בלתי סבירה של הוראות חוק רישוי עסקים מצד ראש מועצה מקומית יכולה להחשב כ"חיקוק" לצורך העוולה הרלבנטית, בהתייחס לנזק הנטען הספציפי. עוולה מינהלית - 76. התובעת לא טענה באופן מפורש להתקיימותה של עוולה כגון זו, וכנראה היא ציפתה מבהמ"ש להבין שלכך התכוונה - שעה שצרפה לסיכומים מטעמה את ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (5) 193 (להלן - "פס"ד אבנעל"). לכן, אתייחס לנושא זה בקצרה, לפנים משורת הדין, ואומר כי לשיטתי לא מתקיימת עוולה זו במקרה דנן. 77. ראשית, קיימת שאלה שטרם הוכרעה באופן מספק, באשר לקיומה של עוולה עצמאית שכזו. בפס"ד אבנעל שנחשב פסה"ד המנחה בהקשר זה - לא נקבע כי אכן קיימת עוולה שכזו, ואביא את דברי כב' השופט ברק בהקשר זה במלואם, לאמור - "פסק דינו של בית המשפט המחוזי מסתמך בחלקו על עילת תביעה המבוססת על הפרת חובות מן המשפט המנהלי. עילה זו טרם זכתה להתייחסות מקיפה בבית משפט זה ... פיתוחה של עוולה מנהלית מעורר סוגיות מורכבות. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: "...יצירתה של עילה חדשה אכן מעורר שאלות יסוד באשר להיקף האחריות המינהלית מחד גיסא ולכוח החקיקה השיפוטית של בית המשפט מאידך גיסא. היכול בית המשפט הגבוה לצדק ליצור הלכות שיפוטיות, המטילות אחריות לתשלום פיצויים מחוץ לנורמות, המקובלות בדין הפרטי, ומעבר להן? האם יצירתה של אחריות זו רצויה היא? מה גבולותיה של האחריות? האם היא מוטלת רק על המדינה או גם על עובד הציבור שפעל בשמה?" ... עילת תביעה המבוססת על המשפט המנהלי מוכרת במדינות המשפט המקובל כמו גם בארצות הקונטיננט ... נראה כי בבוא העת יהיה מקום לבחון את מקומה של עילה זו במשפט הישראלי. במקרה שלפנינו הנזקים בגינם נפסקו פיצויים נזיקיים חופפים את הנזקים עליהם עשויה לחול העוולה המנהלית. לפיכך, ולנוכח העדר התייחסות מצד המערערים בטיעוניהם בפנינו בעניין העוולה המנהלית, לא מצאנו לנכון להידרש לסוגיה זו." וראו אף את בר"ע (תל-אביב) 2187/03 אברהם סמסאן נ' שב"ס (מיום 7/7/05, פורסם ב"נבו") ואת ת"א (חיפה) 18162/02 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' מ"י (מיום 22/12/05, פורסם ב"נבו"). לכן, אינני בטוחה כלל ועיקר כי אכן מן הראוי להכיר בקיומה של עילה זו, באופן עקרוני, וראו את דברי בהמ"ש בת"א (חיפה) 653/02 ח. יעקבי בניה והשקעות נ' עירית חדרה, המוזכר מעלה לאמור - "למרות שהסעדים הקלסיים של המשפט המינהלי, אינם מספקים הגנה מלאה לאזרח מפני פעולה מינהלית לא תקינה, הרי שלחיובה של הרשות בפיצויים בגין מעשה או מחדל שלא כדין שגרם לנזק, יש השלכות מרחיקות לכת במשפטנו. המדובר ביצירת דין חדש, שעלול לגרום למצב של חוסר וודאות והצפת בתי המשפט בתביעות כל אימת שבית משפט פוסק כנגד הרשות, בשל אחת מהעילות המוכרות במשפט המינהלי, כמו חובת ההגינות ובנותיה, אי סבירות וחוסר מידתיות, הפרת כללי הצדק הטבעי, חריגה מסמכות וכיו"ב. " 78. שנית, אף היה מקום להכיר בקיומה של עוולה שכזו, קשה לקבל טענה בדבר התגבשותה, עת היא מועלית באופן אישי כלפי נושאי משרה ציבורית, להבדיל מאשר כלפי גוף מנהלי שילטוני - וכאן אעבור לנושא הבא אליו ברצוני להתייחס. מה המשמעות של הגשת התובענה אישית כנגד עתאמנה ומסארוה ? 79. הנתבעים טוענים כי הסיבה אשר בעטיה הם נתבעו אישית (להבדיל מהגשת התביעה כנגד גופים כגון המועצה או רשות הרישוי) הינה מאבקים פוליטיים אישיים בין משפחת סאעבנה לבין משפחותיהם ומשפחת מסרי. 80. טענה זו לא הוכחה, ועם זאת, אני חייבת לציין כי הגשת התביעה אישית כנגד שניים אלו מעוררת תמיהות. אמנם, הפעולות של הנתבעים אינן נטולות ביקורת, ועל כך עמדתי לעיל, ועם זאת - לאחר מעשה, אחרי שכבר נסגרה תחנת מסרי, שעה שמבקשת התובעת להגיש תובענה נזיקית, יש לתהות אחר שיקוליה עת בחרה להגיש את התביעה רק כנגד שני הנתבעים (ולא גם נגדם וגם נגד הגופים הרלבנטיים). עוד אזכיר כי באותה העת, טרם נכנס לתוקפו החוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10), התשס"ה-2005, אשר הוסיף את סעיף 7א, הדן בחסינות עובד הציבור, וסעיף 7ב המשלים (כיון שתוקפו של התיקון הינו ביום 10/2/06), אולם - הרציונל שמאחורי התיקון כאמור עולה בקנה אחד עם הערותי אלו. סיכום ביניים - 81. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי עד כאן הינה שלא הוכחו העוולות הנטענות כלפי עתאמנה ומסארוה. מעבר לכך, הנזק לא הוכח כדבעי - 82. כפי שציינתי - סאעבנה הגדיר את ראש הנזק בסעיף 18 לתצהירו, כנזק שנגרם לו עקב הפעלת תחנת מסרי "תוך שזו מתחרה בתחרות בלתי הוגנת בתובעת" תוך גרימת נזק - "בגין ירידה מתמשכת בהיקף המכירות שלה ואי עמידתה בתחזיות הכלכליות כתוצאה מהנ"ל, הכל כמפורט בחוות דעתו של רואה החשבון לואי סעאבנה". כלומר שסעאבנה עצמו לא מסר כל מידע לגבי שיעור הנזק הנטען, והפנה בהקשר זה אך ורק לרואה"ח, מר לואי סעאבנה, וחוות דעתו. 83. טרם אפרט את התייחסותי לחוות הדעת, יש להדרש לרואה"ח וזיקתו לתובעת, שכן בתחילת חקירתו הנגדית של רואה"ח התבררו שתי עובדות : האחת, כי הוא אחיו של סעאבנה (עמ' 10 שורה 29), השניה - כי הוא משמש כרואה החשבון של התובעת ומקבל ממנה את משכורתו (עמ' 10 שורה 3 ועמ' 11 שורה 3). עובדות אלו לא צויינו בחוות הדעת או בתצהיר התשובות לשאלון שנשלח אל סעאבנה (וראו את חקירת סעאבנה בעמ' 18 שורה 18, ואת עדות רואה"ח שלא הצליח להסביר מדוע הוא לא ציין עובדות אלו - עמ' 10 שורה 5) והדבר יפעל לחובתו בכל הנוגע לאמינותו. 84. בנוסף, וחשוב מכך, הרי שאתייחס לחוות הדעת כחוות דעת של גורם מעוניין ואל עדותו כעדות של עד בעל עניין, ולא כאל עד מומחה. חוות הדעת הוגשה כאילו היא מטעם רואה חשבון מומחה, מקצועי, אובייקטיבי, עם נסיון בתחום תחנות הדלק, ברם אולם התברר שלא כך הם פני הדברים, ולכן - יש להתייחס לממצאיו של רואה"ח בהתאם. 85. אעבור עתה לבחון את הנתונים שבחוות הדעת - ועמדתי היא כי לא ניתן ללמוד ממנה, בצורה חד משמעית, על קשר כל שהוא בין ההתנהלות המיוחסת לנתבעים לבין הירידה ברווחי התובעת. 86. ראשית - הרי שחוות הדעת מתייחסת רק לירידות במכירת בנזין ולא הוכח כי תחנת מסרי מכרה בנזין. ואפרט. אין מחלוקת כי תחנת מסרי קיימת מזה שנים רבות ועסקה במכירת סולר. כאן ניתן להפנות למכתבו של רכז התכנון הסביבתי של המשולש הצפוני, מר מוחמד יונס, מיום 12/3/1996 (נספח 4 לתצהיר אבו עטא) שם מצוין כי - "בביקור שערכנו בכפר קרע ביום 10/3/1996 התברר שמר מסרי נאדר מפעיל תחנת תדלוק בגוש .... התחנה שבנדון פועלת זה 16 שנה עם מיכלים עיליים ובכוונת הבעלים לחדש את התחנה ולבנות מיכלים תת-קרקעיים ...". כך גם, התנאים המיוחדים לרשיון עסק אשר נשלחו לתחנת מסרי (כתנאי להסכמת משרד הגה"ס למתן רשיון עסק) כוללים התיחסות אל התחנה כאל "תחנה ותיקה", אשר על פי ההגדרות של התנאים הינה תחנה שהחלה לפעול לפני 1990 (נספח 5 לתצהיר אבו עטא). בנוסף, במכתבים של עתאמנה לגורמים השונים משנת 2000 הוא מצייין כי מסרי מנהל את התחנה "מזה זמן רב" (נספחים 13-15 לתצהיר אבו עטא). לכן, הוכח כי התחנה היתה פעילה שנים רבות ועסקה במכירת סולר. התובעת טוענת כי בשלב מסוים החלה תחנת מסרי למכור גם בנזין - ובכך היא התחרתה בה, דא עקא שהדבר לא הוכח. בכתב התביעה כמו גם בתצהירו של סעאבנה אין זכר לטענה זו, ורק בחקירתו הנגדית סעאבנה מציין כי החל משנות ה-90 היה במקום מיכל עילי ובו סולר בלבד, וכי רק בשלב מאוחר יותר החלה תחנת מסרי למכור גם בנזין (עמ' 22 שורות 26-27 ועמ' 23 שורה 1). עם כל הכבוד, אין באמירה זו די, והיה צריך להציג בפני ראיות נוספות לגבי כך שתחנת מסרי עוסקת גם במכירת בנזין ולא רק סולר. מעבר לכך, כיון שבכתב התביעה ובתצהירו של סעבאנה אין כל התייחסות לסוגיה זו (ורק בסיכומי התובעת יש טענה לפיה עילת התביעה בתיק זה מתייחסת רק לתחרות במכירת בנזין ולא לנושא מכירת סולר (סעיף 5(ב) לסיכומים, בעמ' 3)) - הרי שיש ממש בעמדת הנתבעים בסיכומיהם, לפיה המדובר בשינוי חזית. 87. שנית - אף אם אקבל את העמדה לפיה התובענה עוסקת רק בתחרות לגבי מכירת בנזין, וכי תחנת מסרי החלה בשלב זה או אחר למכור בנזין - הרי שלא הוכח בדיוק מתי היא החלה לעשות זאת ולא הוכח מתי בדיוק היא הפסיקה את פעילותה. בתצהיר העדות הראשית של סעאבנה הוא לא טרח לציין מתי לשיטתו החלה תחנת מסרי לפעול באופן כללי, ומתי החלה למכור בנזין. רק בחקירתו הנגדית הוא טען כי היא החלה לפעול בינואר 2000 (עמ' 26 שורה 29). דבריו אלו אינם חד משמעיים ולא ברור אם הוא התכוון לכך שאז החלה תחנת מסרי למכור בנזין או שמא אז החלה את פעילותה באופן כללי. עוד יש לציין כי סעאבנה טען שיש בידו מסמך של הועדה המקומית לתו"ב אשר יכול לתמוך בטענה זו (לגבי מועד תחילת הפעילות המתחרה) - אך מסמך שכזה מעולם לא הוגש לעיוני. לכן, אני בספק אם די באמירה זו של סעאבנה כדי להוות הוכחה לגבי כך שתחנת מסרי החלה את פעילותה המתחרה במכירת בנזין בינואר 2000. כך גם לא הוכח מתי בדיוק היא הפסיקה את פעילותה, ולכן לא ניתן לקבל את קביעותיו של רואה"ח לגבי התקופה בה היתה ירידה ברווחים. ובמה דברים אמורים ? בעמ' 16 שורה 23 עד עמ' 17 שורה 2, מסביר רואה"ח כי הוא למעשה בדק את רווחי תחנת סעבאנה על פני ארבע תקופות : הראשונה - בשנים 1998-1999, כאשר לשיטתו התחנה פעלה "ללא מתחרים", השניה - מינואר 2000 עד יולי 2003, כאשר תחנת מסרי התחרתה בתחנת סעבאנה, השלישית - יולי 2003 עד נובמבר 2003, כאשר שוב לא היו לתחנת סעבאנה מתחרים, והרביעית - עד נובמבר 2004, כאשר שוב היו מתחרים לתחנה. באשר למתחרים שלאחר נובמבר 2003, הסביר רואה"ח קודם לכן כי המדובר בתחנת דלק נוספת בכפר של חברת דור שפועלת מנובמבר 2003 (עמ' 12 שורה 3, להלן - "תחנת דור"). 88. לכן, על מנת להתייחס לירידה הנטענת ברווחים יש לקבל את נקודת המוצא של רואה"ח לגבי כך שהתקופה הרלבנטית החלה בינואר 2000 והסתיימה ביולי 2003 - אך לא הוצגה כל ראיה לגבי כך שתחנת מסרי הפסיקה לפעול ביולי 2003 (מיד לאחר מתן פסה"ד בעתירה המינהלית, ואם כך היה - אז לא ברור לי מדוע טרח מסרי להגיש את הערעור על העתירה המינהלית באוגוסט 2003). לכן, בדיקת הנתונים לגבי התקופה השניה, כפי שהגדיר אותה רואה"ח, לא הובהרה, ולא ניתן להסיק ממנה נתונים כפי שהוא מבקש לעשות. 89. שלישית, התברר בחקירתו של רואה"ח כי הוא בדק נתונים נוספים רלבנטיים אך לא צירף אותם לחוות הדעת. כאן כוונתי לבדיקתו את הרווחים בתקופות השלישית והרביעית, ולעובדה שרואה"ח לא הביא בפני את הנתונים לגבי שתי תקופות אלו. לשיטתו, בתקופה השלישית, לאחר סגירתה של תחנת מסרי, פעלה תחנת סעאבנה ללא מתחרים (וניתן לצפות שהרווחים שוב יעלו) ובתקופה הרביעית, היא שוב נאלצה להתמודד עם מתחרה (ואז אולי הרווחים ירדו שוב). ברם אולם, רואה"ח לא כלל בחוות דעתו את הנתונים באשר לתקופות השלישית והרביעית, והסביר כי הוא התבקש לפרט את הנתונים רק עד יולי 2003 (עמ' 16 שורה 28). לי נדמה שהעדרם של נתונים אלו פוגע משמעותית במהימנות חוות הדעת באופן כללי וביכולת להסיק ממנה את המסקנות אותן מסיקה התובעת (שמא הנתונים החסרים לגבי התקופה השלישית והרביעית מלמדים על מגמות שונות שאינן מתיישבות עם "התיזה" של רואה"ח). סיכום - 90. אשר על כן, מהטעמים המפורטים מעלה - מצאתי לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2, וכנגזר מכך את ההודעות כלפי הצדדים השלישיים 1 עד 4 ו-6. באשר להוצאות המשפט - למרות דחיית התביעה, אני מקווה שניתן להבין מהעמדה שהבעתי בפסה"ד לעיל, שדעתי לא נוחה כלל וכלל מהתנהלותם של שני הנתבעים (ובמיוחד מנסיונם להתנער מאחריותם למתן רשיונות העסק ונסיונם ל"העביר" את האחריות לכתפי אבו עטא). אשר על כן, לא אעשה צו להוצאות לטובתם. כך גם, אני סבורה כי התנהלותם של הצדדים השלישיים לא היתה מיטבית - וכולם יחדיו תרמו למחדל אשר בעטיו לקח פרק זמן כה ארוך עד שנסגרה לבסוף תחנת מסרי. תמונת המצב העגומה אשר הצטיירה בתיק זה, מדאיגה עד מאוד, ויש להצר על כך שכל הצדדים השלישיים גם יחד לא הצליחו להרתם יחדיו, בזמן אמת, ולפעול בתקיפות כנגד תחנת מסרי שפעלה בניגוד לחוק. לכן, הגם שההודעות נדחות (עקב דחית התביעה נגד שולחי ההודעות) - לא אעשה צו להוצאות לזכות הצדדים השלישיים. 91. באשר לנתבע מס' 3, מר נאדר מחמוד מסרי, ניתן נגדו פס"ד בהתאם למבוקש בכתב התביעה המתוקן כבר ביום 18/6/2006 ואין צורך לתיתו שנית.פיצוייםרישיון עסקעסק ללא רישיוןתחנת דלקדלק