1. לפני בקשה לעריכת משפט חוזר. 2. כנגד המבקש הוגש כתב אישום (ת.פ. 5440/97) בבית משפט השלום בבאר שבע, אשר בו יוחסו לו עבירות של שימוש ברכב ללא רשות, שימוש ברכב לנסיעה ללא ביטוח, נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף וללא רשות המתלונן וכן עבירה של נהיגה בקלות ראש. אותה עת היה המבקש אסיר עקב הרשעתו בעבירות אחרות אשר הודה בביצוען במסגרת תיק אחר (ת.פ. 1899/98). המבקש לא היה מיוצג בעת הדיון בכתב האישום נשוא בקשה זו. המבקש הורשע על סמך הודאתו לאחר שהמבקש דיבר עם התובע. בית המשפט גזר על המבקש בתאריך 12.10.99 שלוש שנות מאסר, מתוכן עשרים ושבעה חודשים חופפים למאסר אותו ריצה אותה עת ותשעה חודשים במצטבר. כן גזר עליו בית המשפט חמישה עשר חודשי מאסר על תנאי ופסל את רשיון הנהיגה שלו לתקופה של שנתיים מיום שחרורו ממאסרו. בית המשפט ציין בגזר דינו כי הוא מתחשב בנכותו של המבקש, שנגרמה אמנם בעטיין של העבירות אותן עבר. כן ציין בית המשפט כי המבקש הורשע "לאחר הרבה חיבוטים והתחבטויות שלו". המבקש לא ערער על פסק הדין. בקשה זו הוגשה על ידי המבקש ליועץ המשפטי לממשלה (להלן - המשיב) ביום 30.5.01, באמצעות עורך דין. 3. טענתו המרכזית של המבקש היא שהוא הודה בביצוע העבירות בדלית ברירה, עקב לחצו של התובע שרצה "לסיים את התיק" והבטיח לו כי יקבל עונש מאסר חופף ולא במצטבר. לטענת המבקש הוא הודה בביצוע העבירות מבלי שהבין את משמעותה של ההודאה ואף מבלי שידע מהן העבירות בהן הודה. המבקש מלין על כך שבית המשפט לא מינה לו סניגור. לעיצומו של כתב האישום טוען המבקש כי כלל לא נהג ברכב בו מדובר, אלא נהג בו אדם שנראה כבדואי אשר לקח אותו ברכבו כטרמפיסט וברח לאחר התאונה. לטענת המבקש אין הוא זוכר את פרטי התאונה ונסיבותיה שכן נפצע במהלכה באורח אנוש והתעורר רק בבית החולים. המבקש מציין עוד כי הרשעתו סוגרת לפניו את האפשרות לתבוע פיצויים מקרנית על נזקיו הרפואיים שנגרמו בעקבות התאונה, ושהוא אף צפוי לתביעות בגין ההוצאות העצומות שהוצאו בשל נזקים אלה. 4. המשיב מתנגד לקיומו של משפט חוזר. בחוות דעתו הוא טוען כי בקשת המבקש אינה מגלה עילה לקיום משפט חוזר, לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן - החוק). המשיב צירף לחוות דעתו את פרוטוקול הדיון בת.פ. 1899/98 ממנו עולה כי המבקש ידע על קיומו של התיק נשוא הבקשה ועל הסיבה בגינה הוגש כתב האישום במסגרתו. באותו דיון הודיע המבקש על כוונתו לכפור באשמה באותו תיק וביקש שלא לצרפו לתיקים שנדונו לפני בית המשפט באותו הדיון. עיון בפרוטוקול הדיון בתיק נשוא הבקשה מעלה כי כתב האישום הוקרא למבקש ונשאלה מהי תגובתו לאישום. יתרה מזו, בשלב הטיעונים לעונש ביקש המבקש סליחה וציין כי הוא נכה 100% בעקבות התאונה נשוא האישום. המשיב מציין כי אין כל ראיה לכך שהודאת המבקש ניתנה שלא כדין, וכי גם טענתו לעניין ההבטחה שנתן לו התובע כביכול בדבר עונש המאסר שיצטרך לרצות תמוהה נוכח העובדה שהמבקש לא מיחה על גזר הדין ונוכח בחירתו שלא להגיש עליו ערעור. המשיב מצביע על כך שלא היתה חובה בדין למנות למבקש סניגור, והוא אף לא ביקש זאת, חרף היותו בעל עבר פלילי עשיר המעיד לכאורה על ניסיון בהליכים פליליים. המשיב אף מציין כי משרד עורכי הדין באמצעותו הגיש המבקש את הבקשה, פנה למשטרה, לאחר שהוגש כתב האישום הנדון ובטרם התקיים הדיון, וביקש מטעמו לצלם את תיק המשטרה, דבר המעיד שלמבקש היה קשר עם עורכי דין. למעלה מן הצורך התייחס המשיב גם לגרסת המבקש לגופו של כתב האישום וציין כי בחומר החקירה קיימות ראיות טובות לביסוס אשמתו של המבקש, אשר יש בהן כדי לסתור את גרסתו: מחומר הראיות עולה כי הרכב נשוא כתב האישום הנו רכב בו נסע המבקש מספר שעות לפני התאונה, והפציעות שנגרמו למבקש עקב התאונה מתיישבות עם הטענה שהוא היה זה שנהג ברכב; כמו כן, נתברר שאזרח, שהבחין ברכב לאחר התאונה, העיד במשטרה כי שוחח עם המבקש שהיה בהכרה, וזה אמר לו כי היה לבדו ברכב. עדות זאת מכחישה גם את טענת המבקש כי התעורר רק בבית החולים. המשיב מסכם את חוות דעתו במסקנה כי אין יסוד לחשש כי נגרם למבקש בהרשעה עיוות דין. 5. לאחר שעיינתי בבקשה ובחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. סעיף 31(א) לחוק קובע: "(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה: (1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון; (2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון; (3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה; (4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". המבקש לא הוכיח כי בעניינו נתקיימה עילה מן העילות הקבועות בחוק. המבקש לא הניח תשתית ראייתית המלמדת כי ההודאה על פיה הורשע ניתנה שלא כדין. השינוי שיתכן שבא בשיקול דעתו של המבקש בעניין כדאיות ההודאה אינו מהווה הצדק לקיומו של משפט חוזר. המבקש אף לא הגיש ערעור על הרשעתו בעבירות נשוא הבקשה ובכך הפכה הכרעת הדין שניתנה בעניינו לסופית. את אשר החסיר המבקש בהימנעו מלערער על הכרעת הדין אין הוא יכול להשלים בבקשה כי יתקיים בעניינו משפט חוזר (ראה מ"ח 1695/01 (טרם פורסם) וכן מ"ח 1057/01 (טרם פורסם)). די בכל אלה כדי לדחות את הבקשה. הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית. ניתנה היום, י"א אלול תשס"א (30.8.2001). משפט חוזר