א. א. עובדות 1. בפני תביעת לשון הרע כנגד הנתבעים 1-4 בגין פרסום שתי כתבות זהות בשני אמצעי תקשורת שונים: פרסום ראשון מיום 8.7.04 באתר אינטרנט "HOHA" תחת הכותרת "משולש אולימפי", פרסום שני במקומון "ירוק" מיום 9.7.04, אף היא תחת הכותרת "משולש אולימפי" (להלן: "הכתבה"), (צורפה כנספח ג' לכתב התביעה). 2. צדדים נוספים לתובענה הגיעו להסכם פשרה ונותר לדון בתיק זה בנוגע למי שהיה הממונה על הדוברות בעירית הוד השרון באותה עת, מר צור חכמון. 3. הנתבעת מס' 1 (להלן: "חברת מי רז") הינה חברה המוציאה לאור מקומון בשם המסחרי "ירוק" (להלן: "המקומון"). המקומון מופץ באיזור הוד השרון והסביבה ומפעילת האתר "HOHA" (להלן: "אתר האינטרנט"). 4. נתבע מס. 2 הינו העורך האחראי של המקומון והבעלים של חברת מי רז. 5. נתבע מס. 3 היה בתקופה הרלבנטית עורך המקומון, וכיום הוא מנהל את הארכיון העירוני בכפ"ס. 6. נתבע מס. 4 הינו הכתב שתחת שמו פורסמה הכתבה נשוא התביעה. 7. החלק הראשון של הכתבה, עוסק בקשר הנטען להיות פסול בין ראש עיריית הוד השרון מר חי אדיב (להלן: "ראש העיר") והתובע כדובר העירייה, לבין בעליה של חברת הנדל"ן אולימפיה לשם קידום ענייני נדל"ן של אותה אולימפיה. 8. בתביעה זו תובע התובע מהנתבעים לשלם לו דמי נזק בגין הכפשת שמו הטוב בסך 400,000 ₪ ופיצוי כספי עונשי בסך של 200,000 ₪. ב. הדיון 1. התובע טוען כי: א. א. הכתבה שפורסמה ע"י הנתבעת 1 , יש בה משום "לשון הרע " כלפיו, כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע (להלן: "החוק"). ב. ב. בכתבה יש משום הוצאת דיבה משולשת. האחת, פרסום עובדות שיקריות. השנייה, פרסום פרשנות שקריות לעובדות. השלישית, גיוס נבחרי ציבור והפצת הדיבה ביניהם, טרם הפרסום, עצמו לשם העצמת הדיבה. ג. ג. בכתבה נכתב חרף הכחשתו הנמרצת באוזני הכתב, כי התובע שימש כדובר חברת אולימפיה אך לא כך הוא. יתרה מזאת, התובע לא היה מעודו בקשר עיסקי ולא הכיר מעולם את מי מבעלי חברת אוליפיה. ד. ד. הכתבה הציגה את התובע כמושחת וכמי שפעל אצל ראש העיר בניגוד עניינים לקידום ענייניה של אולימפיה בפרוייקט המכונה גן מגד, שנועד להקמת מתחם דיור מוגן לקשישים. ה. ה. המקור לפרסום הכתבה נעוץ במכתב על נייר המכתבים של אולימפיה בחתימת מזכירה בחברה, שהועבר לעיתון ירוק ובו נכתב בטעות כי התובע משמש כדוברה של אולימפיה. ו. ו. הנתבעים ידעו היטב כי המדובר בטעות, אך חרף זאת בחרו ביודעין לפרסם את הכתבה. ז. ז. יתרה מכך, לאחר שנודע לנתבעים כי פרסמו דבר שקר לא טרחו לפרסם תיקון מיוזמתם ולהעמיד דברים על דיוקם. זאת ועוד, הכתבה מופיעה עד עצם היום הזה באתר האינטרנט. ח. ח. הכתבה שפורסמה שרטטה פרופיל מעוות של התובע ומתוך כוונה להכפיש, לבזות ולפגוע בתובע ובאמינותו. ט. ט. צורת הפרסום ומיקומו מעידים על המאמצים הרבים שהושקעו ע"י הנתבעים לשם העצמת "הסיפור". 2. הנתבעים טוענים כי: א. א. ראשיתה של הכתבה בפניה של חברי מועצת העיר וחברי הועדה לתכנון ובניה הוד השרון לנתבע 4. ב. ב. העיתון פנה לגורמים רלבנטיים לשם קבלת תגובה, נתקבל מסמך בכתב מחברת אולימפיה בו נכתב כי במשך היום תתקבל תגובה מפורטת מדובר החברה מר צור חכמון - התובע. ג. ג. לא יכלו לדעת כי המדובר בטעות אנוש של מזכירה בחברת אולימפיה. ד. ד. תגובת התובע כי אינו מכיר את חברת אולימפיה ואינו קשור בה וכי אינו דובר החברה פורסמה בכתבה במלואה הן בגוף הכתבה והן בכותרת. ה. ה. מספר ימים לאחר פרסום הכתבה פורסמה מודעה מטעמה של חברת אולימפיה בנוגע לטעות שארעה. ביום 16.7.04 פורסמה כתבת הבהרה נוספת מטעם הנתבעים תחת הכותרת "אולימפיה: טעינו במידע שהעברנו." ו. ו. כחודש וחצי לאחר פרסום הכתבה פנה התובע באמצעות בא כוחו אל הנתבעים בבקשה לפרסם הבהרה או הכחשה מטעם העיתון, כמחווה של רצון טוב הסכימו הנתבעים לפרסם את תגובתם של התובעים באורך של 100 מילים. ז. ז. הפרסומים כלל אינם מהווים לשון הרע, וגם אם היה בהם לשון הרע הרי שעומדות להם הגנות "אמת דיברתי" וכן הגנת ותום הלב בהתאם לחוק איסור לשון הרע. 3. הצדדים הופיעו לפני בישיבת יום 14.10.07, בה העידו התובע והנתבעים 4-2. לאחר ששמעתי את העדים, קראתי את תצהיריהם וסיכומי הפרקליטים, אני בא למסקנה כי צודקים התובע וב"כ בטענתם הבסיסית שאין ולא היה בפרסום המדובר אמת, וכי בפרסום יש משום לשון הרע האסור עפ"י החוק. 4. הגעתי למסקנה בסיפא לסעיף 3 לאחר ניתוח העדויות שהובאו בפני ואשר יסקרו להלן. לטעמי, יש להתחיל דווקא בעד אביהו רצאבי. האחרון הינו העיתונאי שאליו הגיעה הטרוניה מפי נבחרי צבור בהוד השרון (ובכך אני מקבל את גרסתו), המלינים על כך שעניינו של פרוייקט נדל"ן שכונה "גן מגד" ואשר במהותו נועד להקמת דיור מוגן לקשישים מתנהל בצורה לא ראויה. אותם נבחרי ציבור שהתנגדו לפרוייקט המדובר, סברו כי אם זה יאושר יהפוך את האזור המדובר למוקד סיעודי ארצי, באופן שיהפוך בכיה לדורות. בהמשך מספרת הכתבה ששלושה נבחרי צבור הטריחו עצמם לבקור בפרוייקט דומה של אולימפיה בפ"ת, ומשנוכחו לדעת מהנעשה שם (לא פורט מה נתגלה לעיני המבקרים), הם החליטו להלחם כנגד בניית המתחם בתחומי הוד השרון. המתנגדים הצליחו במשימתם והתכנית לא קבלה את אישורה של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הוד השרון. היזמת אולימפיה לא המתינה לקבלת החלטה שלילית של הוועדה המקומית, והם פנו עפ"י חוק (כהגדרת הכתבה) לוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז, שטחו שם טענותיהם ורובן נתקבלו על דעתה של הוועדה המחוזית שאשרה את בניית הפרוייקט. 5. א. העיתונאי מציין בכתבה ובעדותו כי חברי הוועדה המקומית רתחו מזעם על העובדה שיזם פועל מאחרי גבם, ופונה לרשות התכנונית המחוזית קודם שהענין מתלבן ומסוכם ברשות המקומית. יש לציין שוב כי הכתב מציין, בהגינותו, שאין המדובר בפעולה אסורה עפ"י חוק התכנון והבניה, נהפוך הוא הדבר. העיתונאי פנה לאולימפיה לקבל תגובתה ומכאן התחיל רצף של טעויות שהביא בסופו של דבר לפרסום הכתבה הפוגעת. מר רצאבי טען בעדותו לפני, ואני מאמין לו, כי לאחר שקבל את מכתבה של אולימפיה לפיו מר חכמון משמש כדובר החברה, נוצר בלבו חשד על קשר פסול ולא ראוי בין תפקידו של התובע כממונה על הדוברות בעירית הוד השרון, לבין תפקידו כ"דובר אולימפיה". לעת הזאת, בה נבדקים עניינים, ונחקרים אישי צבור ברמות בכירות ביותר, קשרים עם בעלי הון ועניין המכונה בז'רגון התקשורתי כקשר הון ושלטון, הבין העיתונאי כי "גילה" משהו לא תקין. העיתונאי עפ"י דבריו פנה למזכירה בחברת אולימפיה ע"מ לוודא כי המכתב שנתקבל אצלו נשלח ממנה. האחרונה אשרה את הדברים והוא פנה לחכמון לקבל תגובתו. האחרון הכחיש מכל וכל את מעורבותו באיזו צורה שהיא בענייניה של אולימפיה. ב. מסתבר כי באותם ימים שהה מנכ"ל אולימפיה בחו"ל, באופן שהן חכמון והן רצאבי לא יכלו לשוחח עמו ישירות ע"מ שגם הוא ימסור את גרסתו לפרשה. שכנעני חכמון בחקירתו הנגדית כי הוא עצמו, אחיו שגם הוא עיתונאי, ועוד אחרים פנו לרצאבי ובקשוהו שלא לפרסם את הידיעה בעתון שעמד לצאת תוך יממה, והכל ע"מ לאפשר להם להוכיח כי אין לחכמון קשר לאולימפיה. ג. בנקודת זמן זו התחבטתי על מה ולמה נחוש היה רצאבי לסרב לבקשה לדחות את הפרסום בשבוע. התשובה - לטעמי, הוא מסר את המידע שברשותו לאותם חברי מועצה ש"רתחו מזעם" על עקיפתם, ובקש את תגובתם. לטעמי, כאן שגה העיתונאי טעות מכרעת בכל הפרשה, בכך שקודם שאפשר לחכמון להוכיח "חפותו" מהר להוציא את המידע החוצה. ברגע שהמידע נמסר לאותם מתנגדים, חש לעצמו העיתונאי חובה לגלגל את העניינים במהירות, וזאת ע"מ שהמידע, אם יתברר כנכון בסופו של יום, לא יתפרסם לראשונה ע"י מתחריו. העיתונאי נשאל בעמ' 43 לפרוטוקול: "ש. הוא (חכמון - ד.ג.) הגיב לך מה אחר כך ת. העבודה (צ"ל בעבודה - ד.ג.) שלי אני נתקל בתשובות האלה (צ"ל כאלה - ד.ג.) בכל כתבה שאני עושה אני לא אני כן" (ההדגשה שלי, ד.ג.). משמע, העיתונאי סבר (וכיום ברור שטעה), כי תגובתו של חכמון נשמעה לו כדרכם של רבים אחרים, המנסים להכחיש כשהם נתפסים בקלקלתם ומבחינתו הבין שזה עוד אחד מן המקרים. ד. העיתונאי נשאל ע"י ביהמ"ש בהמשך עמוד 43 האם לא סבר כעיתונאי בעל וותק שעליו לשוב למזכירה בחברת אולימפיה, ולבקש תגובתה השיב כי ניסה אך אף אחד לא ענה לו. הדבר ברור שכן השיחה עם חכמון התקיימה בסמוך לשעה 21.00 שעה שמשרדים בד"כ סגורים, ועל כן לא קבל תגובה חוזרת של המזכירה. ה. כאן פונה ב"כ חכמון לעד ושואל אותו בשורה 6-5 לעמ' 44, אם היה יוצר קשר עם המזכירה, וזו הייתה מספרת לו כי טעתה, וכי דובר אולימפיה הוא שלמה פרץ, האם גם אז היה מפרסם אותה כתבה משיב העד: "הייתי מפרסם את מה שהייתה אומרת". לאחר שקראתי את הכתבה שוב ושוב תשובה זו של העד אינה מקובלת עלי ואינה נשמעת לי סבירה. סוד קיומה המעניין של הכתבה בקשר הפסול לכאורה, וניגוד העניינים שנמצא בו חכמון. אם הטעות הייתה מתבררת, אני מסופק אם הכתבה הייתה מתפרסמת בכלל, או לחילופין, הייתה משנה כוון משמעותי, באופן שחכמון לא היה מוזכר בה כלל ועיקר, שכן, מדובר בעד הטוען כי הוא בענף זה שנות דור, ויש לו את חוש הביקורת להבחין בין טפל לעיקר. 6. לאחר שהתבררה הטעות, ונעלה מכל ספק כי דוברה של אולימפיה אינו אלא שלמה פרץ, וכי חכמון דובר אמת באמירתו הנחרצת שאין לו קשר עסקי כלשהו עם אולימפיה, הזדרזה האחרונה ופרסמה מודעה המבהירה את הטעות והתנצלה בפני חכמון. לא זו אף זו, העיתונאי פרסם כתבה בגודל של רבע עמוד שבה אולימפיה מוסרת תגובתה הסדירה. נשאל רצאבי (בעמ' 46 שורה 21) מדוע כשנודעו לו העובדות לאשורן, לא ראה מקום להתנצל גם הוא בפני חכמון, תשובתו הייתה על מה להתנצל (שורה 23). העד נשאל בעמ' 47 האם אינו סבור שבכתבת התגובה של אולימפיה שפרסם לא היה מקום שיוסיף משפט בנימה אישית משלו ובו יביע התנצלותו בפני מר חכמון, העד נדחק ובסוף משיב בהגינות: "היום במחשבה שניה אולי הייתי צריך להכניס את המשפט" 7. משמע, לאחר חקירה נגדית עיקשת, מודה העד בחצי פה אמנם, שאכן רשאי היה חכמון לראות עצמו כנפגע. משמע, הפרסום היה פרסום שיש בו לשון הרע, וכל ההגנות שהעלה ב"כ הנתבעים בסיכומיו, בכל הכבוד הראוי, דינן להדחות. 8. הגעתי למסקנה זו גם לאור דברי העד דני פייבל, המעיד על עצמו כי עסק במקצוע העיתונאות כ-27 שנים, וכיום כשהוא מחוץ למערכת התקשורתית, הוא נשאל בעמ' 48 שורות 21-20 אם יש לשנות גישה בעתונות, משיב בהגינות בשורה 22: "במחשבה לאחור כן" משנשאל מר פייבל האם לאחר גילוי הטעות לא היה מקום שהוא כעורך או העתון כעתון יפרסם הבהרה משיב העד: "... לא הייתי המחליט היחיד... מיד יצאתי מהתמונה כך שאני לא יכול לענות על זה". 9. משמע מכל האמור עד כאן, יש להגיע למסקנה כפי שהגעתי אליה לעיל, כי הפרסום הן בעתון הכתוב והמודפס, והן באתר האינטרנט היה פרסום פוגע שיש בו משום לשון הרע אסור עפ"י החוק. התובע הצליח לשכנע את ביהמ"ש במידה הנדרשת מתובע שהנתבעים במעשה, לו הצטרפו מחדלים, לא נקטו באמצעי זהירות נדרשים וסבירים קודם שפרסמו את הכתבה, והוא צלח את מישור החבות בתובענות מסוג זה. נוכח כל האמור לעיל, אני מורה לנתבעים לפרסם מודעת התנצלות במקומון בגודל של רבע עמוד בגליון יום ו' של עיתונם וזאת תוך 30 יום מיום מתן פס"ד זה בלשון זו: "ביום 9.7.04 פורסמה כתבה הנושאת כותרת: משולש אולימפי" והמייחסת למר צור חכמון ששמש אותה עת כמנהל מערך הדוברות של עירית הוד השרון קשר עסקי פסול עם חב' אולימפיה, המעמיד אותו בניגוד עניינים עם תפקידו הנ"ל. לאחר בדיקה ודיון מעמיקים עולה כי המידע הנ"ל שפורסם, פורסם עקב מידע מוטעה שקבלה המערכת מאותה חב' אולימפיה, ואשר יש בו משום לשון הרע כלפי מר חכמון. המערכת מביעה את צערה העמוק על כך ומתנצלת בפני צור חכמון". 10. א. מכאן יש לעבור ולהכריע בשאלת הפיצוי. התובע עותר לביהמ"ש לחייב את הנתבעים בסכום של 400,000 ₪, ופיצוי כספי עונשי בסכום של 200,000 ₪. התובע בעדותו ופרקליטו בסיכומיו דברו על הנזק שהכתבה האמורה גרמה לשמו הטוב של הלקוח, ועל כך שהתובע ניזוק כתוצאה מכך, נזק כספי ממשי ומן הדין להיטיב את נזקו. מאידך, טען ב"כ הנתבעים, כי שעה שאנו באים לפצות אדם בגין נזקו, על אותו נפגע להוכיח לביהמ"ש כדרך שכל תובע מניח ראיות על השולחן, מה היו נזקיו הממשיים ולא אמירות כלליות שאין מאחריהן נתונים של ממש. על טיעונו האחרון של ב"כ הנתבעים משיב ב"כ התובע ואומר, כי לא די בפגיעה שנפגע התובע עקב פרסום הכתבה, האם נחייבו לחשוף סודות מסחריים שיוסיפו ויעצימו את נזקיו מכאן ולהבא. ב. במחלוקת זו שבין הפרקליטים, מקובלת עלי דעת שניהם (למרבה האבסורד). צודק ב"כ הנתבעים שלא יתכן לפסוק לתובע סכום פיצוי שעה שלא הניח ראיות לפתחו של ביהמ"ש, ראיות שעמן היו הנתבעים יכולים להתעמת ולאיין. מאידך גיסא, נזק נגרם ואין צורך להעצימו מעבר למה שכבר ארע. הפתרון לכך הוא הפתרון שקבע המחוקק שעה שהוסיף לחוק סעיף 7 א' לפיו נקבעה מסגרת סטטוטורית לנזק שהמחוקק מניח כמובן מאליו אם הוכיח התובע/הנפגע שפורסם נגדו דבר המהווה לשון הרע. בכך נוצרה מידתיות נדרשת בין רצונו של תובע, דוגמת התובע דנן, לשמור על פרטיותו לבין זכותו להפרע מהמזיק. ג. משהגענו עד הלום, יש לבדוק האם ועד כמה יש לפסוק לטובת התובע, כפל סכום סטטוטורי, מלוא סכום סטטוטורי, או כל סכום אחר הנראה מתאים ביהמ"ש. במתחם זה של הדברים יש לקחת בחשבון את הפסיקה הרלבנטית ודברי המלומדים (בעיקר שנער) המדברים על המתח המתמיד בין שמירה על חופש הביטוי והעיתונות ככלל, לבין שמירה והגנה על שמו הטוב של אדם, אשר מתברר בסופו של יום, כי האחרון לא עוול ולא פשע, ומצא עצמו בסיטואציה הקשה לו ולבני משפחתו (בעיקר ילדיו) נוכח פרסום פוגעני. ד. כבר נקבע לא אחת בפסיקת בתי המשפט לדרגותיהם, כי חופש הביטוי בכלל, וחופש העיתונות בפרט, הינם מערכי הבסיס עליהם מושתתת כל מדינה דמוקרטית, וביניהן מדינת ישראל. אולם, חופש זה אינו חופש בלתי מוגבל ובלתי מסויג, שכן אנו עוסקים בבני אדם הזכאים להגנה על שמם הטוב. צודק ב"כ הנתבעים באמרו כי יש לשמור על חופש העיתונות כדי שזו תפעל ותחשוף ללא מורא עוולות הן במישור הפרטי והן במישור הצבורי, והן במישור המעורב לפרטי וצבורי, ובפרט לעת האחרונה, שעה שנושאי משרות רמות ובכירות נדרשים ליתן הסברים למעשים שלא באו לפתחנו עד כה. ה. לאחר ששקלתי לכאן ולכאן את הדברים, ונוכח התופעה שנתבררה לי במהלך ישיבת ההוכחות כי המקומון דנן וכותביו אינם נמנים על חבריה של מועצת העיתונות, וכי כללי האתיקה שמועצה זו פרסמה כלל לא מחייבים אותם, עולה כי האתיקה האמורה מסורה לכ"א בתחום, לשקול דעת אישי - פרטני שבו מפעיל הכותב אמת מידה משל עצמו ללא פיקוח או מרות של גוף בלתי תלוי, שומה על ביהמ"ש לומר את דברו במסגרת שיעור הפיצויים הנפסקים. אני לוקח בחשבון גם את העובדה שאנו מצויים כשנה לפני מועד הבחירות לרשויות המקומיות, ונוכח הערכתי כי המחוקק לא יעשה שינוי משמעותי, אם בכלל, בקביעת אמות מידה וסדרי פיקוח הולמים, יש לקבוע את רמת הפיצוי בהתאם לכך. ו. כבר נאמר שהכח משחית, ועל כן שעה ששמעתי מהעד ארז מי רז כי עתונו זוכה לתפוצה רבה (נתון שלא נסתר), נשאל העד בעמ' 30 שורות 25-22: "ש. האם אמרת בעבר בכל מיני הזדמנויות שאם נרצה להוריד אנשים אז נוריד... המקומונים יקבעו מי יהיה ראש העיריה הבא". הוא משיב: "ת. כן. " כבר במקורותינו הובא בשמו של טבי עבדו של רבן גמליאל כי מוות וחיים ביד הלשון. כיום משעה שאמצעי הפרסום השתכללו והורחבו מרמת העתון המודפס והמחולק ברחבי העיר, לאתר האינטרנט שלמעשה מסיר כל מגבלה של מקום והמידע הפוגע מופץ בכל מקום שהוא, אף החורג מתחומי הוד השרון ומדינת ישראל, יש לקבוע סכום פיצוי נאות ללא צורך בהוכחה פרטנית של נזק, שכן הנחת היסוד כי פרסום שיש בו משום לשון הרע מביא בעקבותיו נזק. ז. נוכח כל האמור לעיל, ובתוספת למודעת ההתנצלות, הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובע סך של 44,000 ₪ בלווית ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ג. לסיכום 1. העולה מן המקובץ כי דין התביעה להתקבל עפ"י הקבוע והמפורט לעיל. 2. כפועל יוצא מהתוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪ בלווית מע"מ כחוק, ובלווית ריבית והפרשי הצמדה אם סכום זה לא ישולם עד ליום 10.12.07. פרסוםלשון הרע / הוצאת דיבה