מבוא 1. התובעת, ילידת 16.04.1944, נפגעה לטענתה ביום 26.11.2003, בעת שנתקלה במפגע בכביש המצוי בתחומה של הנתבעת 1 (להלן: "העירייה"). הנתבעת 2 הינה המבטחת של העירייה בזמנים הרלוונטיים לאירוע נשוא התביעה. 2. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק. 3. מטעם התובעת העידו היא עצמה, המחותנת שלה הגב' דוצי צוייבאום אשר הייתה עמה בעת שנפלה, וכן בתה הגב' איריס באום. הנתבעות לא הביאו עדים למעט מסמכים. 4. הצדדים הגישו בהסכמה את חוות הדעת הרפואיות שניתנו על ידי המומחים מטעמם ללא חקירה. דיון בשאלת החבות גרסת התובעת וטענותיה 5. התובעת מסרה תצהיר עדות ראשית (סומן ת/1) בו ציינה: "בערבו של יום 26/11/03 - יום סגרירי וקר, בערך בשעה 21:00, בעת שהתחלתי לחצות את הכביש ברח' הרשת מול בית מספר 25 בעיר בת ים, נתקלה רגלי במהמורה/בור (להלן: "המפגע") שנוצר עקב שקיעת הכביש מסביב למכסה ביוב שהיה על הכביש, תוך יצירת הפרשי גבהים משמעותיים בין הכביש למכסה הביוב, נפלתי בעצמה אפיים ארצה, מלוא קומתי, ונפגעתי בחלקים רבים בגופי". התובעת צירפה תמונות של המקום אשר צולמו על ידי בעלה של בתה. 6. ב"כ התובעת טוען כי העירייה אחראית לנזקי התובעת בשל היותה בעלת המקרקעין שבשטחם נפלה. לטענתו העירייה התרשלה באחזקת המדרכה והותירה בה מפגע. רשלנותה מתבטאת גם בעובדה שלא הוצב במקום עמוד תאורה. 7. נטען כי יש במעשי ומחדלי העירייה גם משום הפרת חובה חקוקה מכוח פקודת העיריות. 8. עוד לטענת ב"כ התובעת יש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעדו" על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") ולחילופין "דבר מסוכן" על פי סעיף 38 לפקודה ובעקבותיו העברת נטל הראיה לעירייה להוכיח שלא התרשלה.במנחי טענות העירייה 9. לגרסת העירייה, התובעת כלל לא הוכיחה טענתה בדבר קיומו של מפגע והעדר תאורה. 10. לטענת בא כוחה, גרסת התובעת אינה אחידה שכן קיים שוני בין הגרסה המוקדמת שמסרה בכתב התביעה לבין גרסה מאוחרת שמסרה בתצהיר עדותה הראשית. בהקשר זה נטען כי עדות התובעת בתצהירה הינה עדות כבושה ואין לתת לה משקל ראייתי וכן נטען כי הינה עדות יחיד של בעל דין שכן שאר עדי התובעת לא ראו את האירוע בהתרחשו. ב"כ העירייה מוסיף כי גם תמונות המקום עליהן נסמכת התובעת אינן קבילות, באשר הן צולמו מבלי שהתובעת נכחה במקום ובמועד לא ידוע. 11. לטענת העירייה לא התקבל אצלה כל דיווח אודות המפגע עובר לנפילת התובעת ועל כן אין לצפות ממנה לפעול למניעתו מבלי שידעה על קיומו. 12. ב"כ העירייה מפנה לפסיקה על פיה עירייה אינה יכולה להיות אחראית לכל מפגע הקיים במדרכות וברחובותיה ואינה מחויבת לשמור על מדרכות העיר במצב מושלם באשר זוהי דרישה שלא ניתן לעמוד בה. לדבריו מדובר בסיכון רגיל וטבעי והנתבעת פעלה כרשות סבירה. 13. עוד נטען בסיכומים, כי יש לדחות טענת הפרת חובה חקוקה וכי אין מקום להיפוך נטל הבאת הראיה. 14. לחילופין נטען כי יש לייחס לתובעת תרומת אחריות בשיעור מכריע. 15. בהתייחס לנזק נטען כי מצבה הרפואי של התובעת נובע מתחלואיה עוד בטרם האירוע. דיון 16. אין חולק כי המקום בו נפלה התובעת מצוי בתחום שיפוטה של העירייה ותחת אחריותה. כך גם אין חולק כי לרשות מקומית אחריות מושגית לשלומם וביטחונם של ההולכים ברחובותיה. על כך ראה בע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז 757 (3). 17. יש לקבוע האם בנסיבות העניין מתגבשת גם חובת זהירות קונקרטית. אמנם, אין לדרוש מעירייה למלא אחר סטנדרטים שלא ניתן לעמוד בהם, כפי שהיטיב לבטא פסק הדין בע"א (י-ם) 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת-גן ואח', : "... רחובות ומדרכות עיר אינם משטח סטרילי ואין מקום להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים... "אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים היא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי-יושר" של מה בכך". 18. אלא שבעניין שבפני ראיתי לקבוע כי אין המדובר ב"אי יושר של מה בכך" כהגדרתו בפסק הדין שלעיל (אשר נסוב על אי יושר של כמחצית עובי מרצפת). לדעתי מדובר במפגע אמיתי שנראה בבירור גם בתמונות, וכך גם השטח הסמוך למכסה הביוב אשר קיימים בו מהמורות והפרשי גובה ניכרים. 19. כאן המקום לציין כי לא ראיתי לקבל את טענת ב"כ העירייה בדבר העדר קבילות התמונות, באשר זהות מי שצילם אותן ונסיבות הצילום פורטו בפניי, והן הוצגו במהלך שמיעת הראיות ואושרו על ידי התובעת כמשקפות נכונה את המקום בו נפלה. 20. בבוא בית המשפט לחייב רשות מקומית בגין מפגע בשטחה שהסב נזקי גוף, יש להביא בחשבון את שאלת האיזון בין צרכי הכלל והגברת הבטיחות לבין חלוקת המשאבים ומסגרת התקציב של הרשות. ראה בע"א 343/74 רחל ואברהם גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל (1), 141: "לא הרי אחריותו של הפרט ביחסיו אל חברו כהרי חובה ציבורית המוטלת על גוף ציבורי בתור שכזה. חובה כזאת, יש עמה, בדרך-כלל, שיקול-דעת לגבי זמן, מקום ואופן הגשמתה, ועל הרשות הציבורית לקבוע בעצמה את סדר העדיפות שלפיו היא אומרת לעמוד בחובות שהוטלו עליה לטובת כלל הציבור, במידת יכלתה, הנקבעת בראש ובראשונה במסגרת התקציב העומד לרשותה... בבוא בית-המשפט לבחון טיב מעשיהן של הרשויות, נכון יעשה אם יתן דעתו גם לשיקול הציבורי, המאזן בין צרכי הכלל וחלוקת המשאבים שבידיו, לבין הדרישות העולות מעת לעת במסגרת האמצעים הנתבעים לשם יצירת בטיחות רבה יותר בתחום מוגדר. בית-המשפט הוא שיקבע אם יצאה הרשות ידי חובתה בנקיטת האמצעים המינימליים המתחייבים מאחריותה לפי דיני הנזיקין כלפי האזרח, וחזקה על בית-המשפט שלא יצמצם ראייתו לסוגיה העובדתית הצרה שבפניו אלא יידע להקיף במבטו את הרקע הכללי יותר, לשם בחינתו של הסביר ובר-הביצוע בנסיבות הענין." 21. ואולם, שיקולי תקציב אינם יכולים לפטור אוטומטית רשות מקומית מאחריותה. בהתאם לפסיקה, קיומו של מפגע מצביע על רשלנות לכאורה ולכן עובר הנטל הראייתי אל הרשות המקומית להוכיח שלא תחוב בנזיקין. על כך ראה בת.א. (חי') 1108/01 נפומניאשיץ ורה נ' עיריית חיפה, תק-מח 2004(3), 1365: "נקודת המוצא היא שעל העיריה אחריות כבעלים וכמחזיק, ואילו לטענת העיריה יש לפטור אותה מאחריות בשל שיקולי מדיניות של אילוצים תקציביים. הנטל על העיריה לסתור את "חזקת החובה" של אחריותה כמחזיק וכבעלים, אך כפי שנראה להלן, היא לא הניחה תשתית ראייתית מספיקה לעמוד בנטל זה... על העיריה היה הנטל להראות כי בשל אילוצים תקציביים לא ניתן היה למנוע את הסכנה שניתן היה לצפותה והיא לא עמדה בנטל זה." 22. יש לערוך אבחנה בין פגם שאינו מצדיק חיוב נזיקי למפגע של ממש. ראה בע"א (ת"א) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם פ"מ תשס"ב (2) 97: "כאשר קיים מכשול מהותי כגון בור במדרכה או הבדלי גובה פתאומיים הנובעים מסדק שעין אדם לא יכולה להבחין בהם מראש, אלו הם סיכונים שאינם בגודל הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקום בלתי מואר. במקרה שכזה תהא העירייה נושאת באחריות משפטית לכך שלא יהיו מהמורות, בורות וסדקים מהותיים כגון זה שבפנינו שיביאו לכך שאדם יכשל בהליכתו ויפגע... ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהן בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף". היעדר תאורה מתאימה מוסיפה אף היא לסיכון אשר אדם נמצא בו, כאשר הוא מהלך במקום בו אין הוא מצפה לקיומו של סדק מהותי ולהפרשי גובה בעקבותיו. אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו." 23. על חובותיה של עירייה לדאוג לתקינות המקרקעין שבשטחה ראה גם בע"א (ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה, תק-מח (1999)4, 65564: "מחובתה של עירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותן של מערכת הכבישים והמדרכות שבתחום השיפוט ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין היתר, במבחנים של סוגי נזקים הצפויים מאי הסרת תקלות, חומרתן והסתברות התרחשותן... קיומו של המפגע, חרף התגבשות החובה המושגית והקונקרטית, מצביע על רשלנות לכאורה, ועל כן עובר הנטל על העירייה להוכיח שלא תחוב בנזיקין. יפים לענין זה דברי הנשיא שמגר, בע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג (3) 343, 347, במקרה הדומה להפליא בנסיבותיו לענייננו (הגם ששם המדובר במפגע במדרכה שנבע בהצפה ממערכת הביוב): ... נסיבות כאמור מצביעות, לכאורה, על רשלנות מצד העירייה ועליה היה להרים את הנטל הראייתי הנובע מכך כדי שלא תחוב בנזיקין. סיבה נוספת להעברת הנטל אל העירייה נעוצה בידיעתה הייחודית של העירייה של הנעשה במערכת הביוב, אשר על הטיפול בה היא מופקדת. ... העירייה אחראית מכח פקודת העיריות [נוסח חדש], סעיף 235 (2) (3) (5), לשמירת תקינותם של הרחובות ועליה לדאוג לכך ולהעמיד תקציבים לביצוע חובתה זו. העירייה לא הראתה כל פעולה בכיוון זה." 24. בעניינו ראיתי עוד לציין, כי מסיכומי הנתבעות עלה שלאחר האירוע בוצע במקום "תיקון של האספלט" (ראה בסעיף 51 לסיכומים). ללמדך על עצם קיומו של מפגע שאינו מפגע של מה בכך ואחריותה של הנתבעת למפגע. 25. איני מקבלת טענתה של העירייה המבקשת להסיק העדרו של מפגע בשל העובדה כי לא נתקבל כל דיווח בגינו. עצם העובדה כי לא נתקבלה תלונה או הודעה על מפגע מסוים, אין בה לכשעצמה כדי להצביע על העדר מפגע והעדר אחריות על העירייה. נקיטת אמצעי פסיבי של המתנה לפניות מצד תושבים אינה מספקת. בע"א 4195/98 הנ"ל כבר נאמר כי מדובר ב: "אמצעים פסיביים הנתונים לרצונו הטוב ולשיקול דעתו של המודיע. לפיכך, אין הם יעילים ואין הם בגדר אמצעי סביר לאיתור המפגע." 26. ב"כ הנתבעות מצביע על שוני בין גרסת התובעת בתצהיר עדותה הראשית לגרסתה בכתב התביעה וטוען כי מדובר ב"מקצה שיפורים". ואולם, איני סבורה כי מדובר בשוני מהותי. לא מצאתי כל סתירה בין האמור בשני המקומות אלא הבדלים קלים המהווים זוטי דברים בלבד. כך למשל, בתביעה צוין כי התובעת נפלה ב: "מקום בו תאורת הרחוב חלשה מאוד (בין היתר מכיוון שלא היה במקום עמוד תאורת רחוב)" ובתצהיר צוין: "איזור המפגע היה חשוך, שכן מעל המפגע לא הוצב עמוד תאורה". ובל נשכח שכתב התביעה לא נכתב ע"י התובעת ואינו חתום על ידה. 27. כך גם לא ראיתי לייחס משמעות לעובדה כי פעם ציינה התובעת שנפלה בעת שעמדה לחצות את הכביש ופעם ציינה התובעת שנפלה בעת שהחלה לחצות את הכביש. בעמ' 5 לפרוטוקול תיארה התובעת את נסיבות האירוע, מתיאורה עולה כי נפלה בעת שהתכוונה להתחיל לחצות את הכביש אך בטרם הספיקה לחצותו בפועל: "אתה אומר לי שאתה מבין שנפלתי על הכביש ולא על המדרכה, אני משיבה לך שנפלתי על קצה השביל כאשר הורדתי את רגל ימין לכביש ושם היה בור מפותל שלא ראינו אותו. זה היה ממש בתחילת הכביש... אתה שואל האם הבור נמצא בכביש ולא במדרכה, אני משיבה לך שכן, בתחילת הכביש ליד שלוחה של ביוב." 28. התרשמתי ממהימנות התובעת בעת עדותה בפניי. עדותה הייתה סדורה ועלתה בקנה אחד עם האמור בתצהירה ועם שאר העדויות שהובאו מטעמה. ראה עדות הגב' צוייבאום בעמ' 12 לפרוטוקול, אשר ציינה בדומה לתובעת כי הנפילה התרחשה מיד עם ירידת התובעת לכביש: "אתה אומר לי שאתה מבין שהתובעת עוד לא ירדה לכביש כשהיא נפלה, אני משיבה לך שתיכף אחרי המדרכה היא שמה את הרגל ונפלה והרגל נכנסה לבור." 29. גם התובעת וגם הגב' צוייבאום, שנכחה במקום בעת האירוע, הצביעו על אותו המקום כנקודה בה נפלה התובעת. ראה בעמ' 12 לפרוטוקול: "אתה מציג לי תמונה 2 ושואל אותי אם אני יכולה לסמן איפה היא נפלה, ואני מצביעה (פחות או יותר היכן שסימנה התובעת). קשה לי לסמן לך כי יש לי בעיה בעיניים. אני סובלת מגלקומה ואני לא יכולה למקד את הראיה שלי." 30. גם בתיאור הפגיעה עצמה נמצאה זהות בין העדויות. השווה בין עדות התובעת בעמ' 6 לפרוטוקול, לבין עדות הגב' צוייבאום בעמ' 12-13, לבין עדות הגב' באום בעמ' 14 לפרוטוקול: התובעת העידה: "אתה מפנה אותי לסעיף 3 לתצהירי ושואל אותי באיזה חלקים בגופי נפגעתי, אני משיבה לך שנחתתי על הברכיים, הבור היה מספיק עמוק שתפס לי את הכף הרגל ואז עפתי באלכסון ונפלתי על הברכיים ועל כפות הידיים והייתי כולי מדממת. (התובעת מצביעה גם על אזור האמה עד המרפק) הקרסול נתפס בזיזים וממש נקרע הבשר... היה מאוד קשה להוציא את הרגל כי הזיזים ממש תפסו בלפיתה את הרגל. גב' צוייבאום: אתה שואל האם ראיתי את הבור, אני משיבה לך שכן. רציתי להוציא לך את הרגל וזה היה קשה וכל העור היה קרוע עד הבשר. זה היה מאוד קשה עד שהוצאנו לה את הרגל והוא צעקה ובכתה ולא היו אנשים מסביב. הרגל שלה נתפסה בכביש. היא נתקעה עם הרגל בכביש. גב' באום: אתה מבקש שאסמן על גבי תמונה מס' 1, אני משיבה לך שבסוף השביל בירידה לכביש היא אמרה שהיא שמה את הרגל על הכביש והרגל נתקעה לה והסתובבה והיא נפלה." 31. משכך גם לא ראיתי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים לפיה מדובר או עדות יחיד של בעל דין. עדותה של התובעת הייתה עקבית ועלתה בקנה אחד עם שאר העדויות מטעמה. 32. בתמונות שהוצגו ניתן לראות כי במקום בו נפלה התובעת קיים שקע של ממש הנמצא בצמוד למדרכה באופן המקשה על זיהויו מבעוד מועד. כך גם ניכר כי אכן קיים מרחק בין שפת המדרכה לעמוד התאורה הקרוב. עיון בתמונות בנוסף לעדות התובעת די בהם כדי לקבוע שמדובר במפגע וכי יש ממש בדברי התובעת בתצהירה כי מכיוון הליכתה השקע והבור שבכביש כמעט ואינו נראה, מה גם שהובאה בפניי עדות (והדבר אף בא לידי ביטוי בתמונות), כי בדרך כלל חונות שם מכוניות אשר מקשות עוד יותר על הולכי הרגל בדרכם. 33. אם נוסיף לכך את התרשמותי החיובית מעדויות התובעת, הרי שראיתי לקבל גרסת התובעת לפיה בעת שירדה מן המדרכה לכביש נפלה בשל המפגע הקיים במקום, וזאת בשל מחדל העירייה מלתקנו, המסב לה חבות כלפי התובעת. רשלנות תורמת 34. ב"כ הנתבעת מבקשת לקבוע כי לתובעת רשלנות תורמת באופן מלא ו/או מכריע. לאור המפגע עצמו ולאור העובדה כי מדובר באשה מבוגרת אשר נפלה בשעת לילה במקום שאינו מואר דיו, ראיתי לקבל טענה זו רק בחלקה. 35. ראיתי לקבוע כי לתובעת תרומת רשלנות, שכן מדובר בדרך הסמוכה לביתה בה הרבתה ללכת, והיא הכירה אותה ואף הייתה מודעת למכשולים שבה. 36. אמנם "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים ברחובה של עיר...הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן" (ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' שחם, ביום 30.3.95), אך מאידך ההולך בדרך צריך לפקוח עיניו על סביבותיו דווקא משום שלא ניתן למנוע כל מפגע בדרך, זאת בעיקר בהכירו את הדרך. 37. נוכח גישתי זו ראיתי להעמיד את תרומת הרשלנות של התובעת על 10%. 38. מכאן שאחריות העירייה לנזקי התובעת עומדת על 90%. 39. ראיתי להתייחס לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו לפיה עסקינן בתובעת מבוגרת רבת תחלואים. עירייה סבירה צריכה להביא בחשבון גם אוכלוסיה בוגרת שיכולתה להימנע מפגיעה ממפגע קיים - קטנה יותר. ביודעה זאת מחויבת העירייה לעשות למען יוכל הציבור הזה ללכת בבטחה ברחובותיה. שאלת הנזק הפגיעה והנכות 40. כתוצאה מן הנפילה סבלה התובעת משבר של שני הפטישונים בקרסול רגל ימין (אשר תחילה אובחן בטעות כנקע). השבר קובע בעזרת AIR CAST . התובעת נדרשה לטיפולי פיזיותרפיה ואף נעזרה בטיפול אלטרנטיבי בדיקור ונסעה לטיפולים במעיינות מרפא בבולגריה. 41. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר ולנטין ז'טלני שקבע כי לתובעת נותרו 10% נכות לפי סעיף 48 (3) א' בשל הגבלה משמעותית בתנועות הקרסול. 42. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר ישראל קליר שקבע כי מפרק הקרסול תקין וכי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה. 43. כאמור, הוגשו חוות הדעת ללא צורך בחקירת עורכיהן. 44. מעיון בחוות הדעת ובחומר הרפואי עולה כי לתובעת בעיות רפואיות עוד עובר לתאונה ובהן דורבנים בשתי הרגליים, כאבי ברכיים, שינויים ניווניים בעמוד שדרה מתני תחתון ואוסטואופורוזיס. 45. ד"ר קליר ייחס חשיבות רבה לעובדה כי התובעת ביקרה בתדירות גבוהה אצל רופאים עוד עובר לאירוע. לא ראיתי לקבל עמדתו זו של ד"ר קליר. מדובר בשבר שלא נטען כי אירע בנסיבות אחרות מאשר באירוע בו עסקינן, ואין רלוונטיות לעובדה כי התובעת הרבתה לבקר אצל רופאים עובר לאירוע. לכך מתווספת העובדה כי במקום הנפילה אכן היה מפגע. ד"ר קליר לא ראה לקבוע נכות על אף העובדה שבבדיקתו נמצא הבדל של 10 מעלות בתנועות הכיפוף של קרסול ימין לעומת קרסול שמאל. כך גם אין להתעלם מן העובדה שלמן התאונה מתלוננת התובעת על כאבים בקרסול, טענה שלא נסתרה ומתיישבת עם ההיגיון לאור מיקום הפגיעה והיותו מטבעו נושא משקל. 46. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי השבר התאחה היטב גם לדעתו של ד"ר ז'טלני. על כן ראיתי להעמיד את הנכות האורטופדית תולדת התאונה על 5% נכות לפי חלקיות סעיף 48 (3) א' למבחני המל"ל. הנכות התפקודית 47. לטענת התובעת עובר לתאונה תפקדה באופן עצמאי במשק ביתה ואף נהגה לרקוד בחוג לריקודי עם מספר פעמים בשבוע כתחביב. ואילו, לאחר התאונה הפכה מוגבלת בהליכתה, נזקקה לעזרה ונאלצה לוותר על תחביבה. זאת מעבר לכאבים שהיא סובלת ברגלה הפגועה. ב"כ התובעת מבקש להעמיד נכותה התפקודית הצמיתה על 20% לכל הפחות. 48. ב"כ הנתבעת מפנה למצבה הרפואי של התובעת עובר לתאונה וכן טוען כי הינה "מתחלה" בטענה שהפכה להיות מוגבלת, בעוד שמדי שנה היא נוסעת לחופשות ארוכות בבולגריה. לדבריו בביטוח הנסיעות לחו"ל הצהירה התובעת כי לא הייתה בטיפול רפואי בחצי השנה טרם הנסיעה, דבר המעיד על מצבה הרפואי האמיתי. 49. ראיתי לקבל עדותה של התובעת כי בעקבות התאונה היא נדרשה לעזרה והוגבלה יכולת תנועתה, אלא שגם במצב דברים זה איני סבורה כי נכותה עולה על נכותה הרפואית. מאחר ועסקינן בנכויות נמוכות ומאחר והצורך של התובעת בעזרה כיום נובע גם מגילה ומבעיותיה הרפואיות הנוספות, נראה כי יהיה נכון לערוך חישוב גלובלי של הפיצוי ואין טעם בקביעת אחוז נכות תפקודית מוגדר. דיון בראשי הנזק א. הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ולעתיד 50. התובעת מבקשת לפסוק לה 75,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד. בסכום זה כוללת התובעת הוצאות טיפולי פרפין בבולגריה (לדבריה לא ניתן לקבל טיפול דומה בישראל), רכישת מגן קרסול, השתתפות בטיפולים רפואיים ועוד. התובעת מבקשת לפסוק לה 50,000 ₪ עבור שימוש מוגבר במוניות לעבר ולעתיד. 51. מנגד טוען ב"כ הנתבעת כי התובעת זכאית להחזרים מקופ"ח במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1984 וכי שאר ההוצאות הרפואיות נובעות מתחלואיה הנוספים של התובעת. לטענתו התובעת לא הוכיחה הוצאות הנסיעה להן היא טוענת. 52. איני סבורה כי הנתבעת צריכה לשאת בהוצאות שהוציאה התובעת לטיפולים בחו"ל. לא הובאה כל חוות דעת מומחה כי טיפולים אלו נדרשו בשל הפגיעה וכי לא ניתן היה לקבלם במסגרת קופת החולים בארץ. 53. יחד עם זאת מקובל עלי שהתובעת נזקקה להוצאות רפואיות אחרות לרבות השתתפות עצמית בטיפולים ותרופות במסגרת קופ"ח ולהוצאות נסיעה מוגברות מסוימות מאז התאונה ובסמוך לה. 54. ראיתי לקבוע את הוצאות התובעת לטיפולים ונסיעות לעבר ולעתיד ע"ס 10,000 ₪. ב. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 55. מומחה התובעת ד"ר ז'טלני קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% למשך חודשיים וחצי מן האירוע ו-30% למשך חודשיים וחצי נוספים. 56. לטענת התובעת במשך 3 חודשים הייתה באי כושר והייתה מרותקת למיטתה. בתקופה זו נזקקה לעזרת בני משפחתה ובתה בפרט. עבור עזרה זו מבוקש סך של 21,000 ₪. 57. כן נטען כי לפני האירוע לא העסיקה התובעת עזרה בשכר ואילו לאחריה ובגינה היא נאלצת לשכור עזרה בשכר פעם בשבוע בעלות של 150 ₪ לפעם. התובעת מעמידה את דרישתה על סך של כ- 30,500 ₪ בגין העזרה לה נזקקה לאחר תום תקופת אי הכושר ועד היום. לעתיד נדרש סכום של 109,000 ₪. 58. ב"כ הנתבעת טוען כי התובעת לא הציגה כל ראיה בדבר הצורך בעזרת צד ג' ו/או היקף העזרה שקיבלה. גם באשר לעתיד טוען ב"כ הנתבעת כי התובעת אינה זקוקה לתוספת עזרה. 59. דרישת התובעת בסיכומיה אינה עומדת במבחן הסבירות. מדובר בנכות שאינה גבוהה, בתובעת בת 64 שסובלת מתחלואים שונים ללא כל קשר לאירוע נשוא התביעה וממילא תידרש לעזרת צד ג' בעתיד. על כן איני סבורה שבנכות נמוכה זו תידרש התובעת לעזרת צד ג' בעתיד כפועל יוצא של הפגיעה נשוא התביעה. על כן ראיתי לפסוק לתובעת בגין עזרת צד ג' בעבר, ובעיקר בחודשים שבסמוך לתאונה, סך של 6,000 ₪. ג. כאב וסבל 60. לתובעת 5% נכות והיא סבלה משבר בקרסול ונדרשה לטיפולים רבים בשל כך. טענת התובעת כי עד היום היא סובלת מכאבים בקרסולה לא נסתרה. על כן ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך 35,000 ₪. 61. סך כל הנזק לפני ניכויים עומד על 51,000 ₪ מסכום זה יש לנכות 10% רשלנות תורמת. מכאן שסה"כ הנזק לאחר ניכוי רשלנות תורמת עומד על 45,900 ₪. סוף דבר 62. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 45,900 ₪ כפיצוי בגין נזקיה תולדת התאונה מ - 26.11.2003 ולאחר ניכוי תרומת הרשלנות של התובעת לאירוע. 63. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט וכן תשא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק. 64. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. 64. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים בדואר. ניתן היום, ב' בניסן, תשס"ח (7 באפריל 2008), בהעדר הצדדים. ח. וינבאום וולצקי, שופטת מפגעיםאחריות העירייה בנזיקיןעירייה