תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף. הצדדים חלוקים על האחריות ועל הנזק. רקע 1. התובעת קונה קבועה בסניף מרכול / רשת "זול פה" [להלן - "הסניף"] של נתבעת 3 בכפר סבא. נתבעת 1 הנה חברה שנשכרה על ידי הנתבעת 3 לשם ניקיון הסניף [להלן - "חברת הניקיון"]. נתבעת 3 נתונה כיום בהליכי פירוק. התביעה מתנהלת הלכה למעשה נגד מבטחות הנתבעות לעיל. נתבעות 1 - 2 שלחו לנתבעות 3 - 4 הודעה לצדדים שלישיים. יצוין כי ככל שתתקבלנה התביעה ו / או ההודעה לצד שלישי כלפי נתבעת 4, יש להפחית מהסכום שייפסק דמי השתתפות עצמית של נתבעת 3 בסך של 5,000$. סכום זה מגיע ליום כתיבת פסק הדין ל - 18,750 ₪ לפי שער של 3.75 ₪ ל - $. 2. ביום 3.10.04, בעודה מהלכת כקונה בסניף, נטלה התובעת ממדף סחורה באחד המעברים בסניף, מארז קרטון של ששה בקבוקי בירה [להלן - "המארז"] והחליקה על רצפת הסניף. אחד הבקבוקים במארז, התנפץ ושברי הזכוכית שלו גרמו לתובעת לפגיעות בשוק ובקרסול ימין ובפרט בגיד ובעצב הפרונאלי של הקרסול [להלן - "התאונה"]. המחלוקת העובדתית בין הצדדים מצומצמת למדי והיא נעוצה בגורם להחלקת התובעת על רצפת הסניף: האם עקב רצפה רטובה ומלוכלכת כטענת התובעת או עקב מעשיה העצמאיים של התובעת ובהיעדר רצפה רטובה ומלוכלכת כטענת הנתבעות. מוסכם על הכל כי בסניף של מרכול ייתכנו לכלוכים ורטיבויות מכל מיני גורמים וסיבות ולשם מניעת סיכונים, מעסיק הסניף [או הרשת] את חברת הניקיון כאשר עובדיה עוברים על משטחי ורצפות הסניף עם מכונות שטיפה, לפני פתיחת הסניף לקהל ולאחר סגירתו [עמ' 25]. בעת היות הסניף פתוח, מנקים עובדי חברת הניקיון מעת לעת, לעיתים עם סחבה רטובה, ככל שהם נדרשים לכך. 3. מיד לאחר התאונה, טופלה התובעת שמרנית בבית החולים מאיר, רגלה נחבשה והיא שוחררה למנוחה. בעקבות תלונות על נקיעת רגל ימין והמשך כאבים, נבדקה התובעת ונמצא קרע בגיד פרונאלי. התובעת נותחה ביום 2.2.05 לתפירת הגיד. בעקבות הניתוח שהתה התובעת שבועיים ימים כשרגלה מגובסת ושחררה עם המלצה להשתמש במייצב קרסול. 4. כל אחד מהצדדים הצטייד בחוות דעת רפואית מטעמו: ד"ר נסינג מטעם התובעת, העריך את נכותה הצמיתה בשיעור של 10% לאור מגבלה יחסית בהנעת הקרסול. ד"ר טנצמן מטעם הנתבעות, העריך כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה ומדובר בפגיעה קלה בלבד לעצב. מומחה בית המשפט, פרופ' גנאל מצא בבדיקת התובעת [מעבר לתלונותיה] כי אינה מצליחה לייצב עצמה על רגל ימין בעיניים עצומות וכי נמצא נזק עצבי קל בבדיקת EMG, המתבטא בהפרעת תחושה ולא בחולשת שרירים. אשר על כן מצא להעריך את נכותה הצמיתה של התובעת ב - 5% בשל אי יציבות תפקודית של הקרסול וב - 5% נוספים בשל נזק עצבי קל, הכל לפי סעיפים 48 [3] [א] ו - 32 [3] [א] בין 1 ל - 2, לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956 . חוות דעת המומחים הוגשו ללא חקירה. לאור המימד האובייקטיבי שמייחסת הפסיקה לחוות דעתו של מומחה בית המשפט ובהיעדר טעמים לסטות, אני מאמצת את קביעותיו של המומחה פרופ' גנאל. הראיות 5. מטעם התובעת העידו היא עצמה וכן יעל ניסים, חשבת השכר של מעסיקתה. כן הוגש תיק מוצגים ובו בין היתר "הודעה על נפגע לקוח" [ת/1], ממולא על ידי התובעת וחתום על ידי סגנית מנהל הסניף טטיאנה דניאל. 6. מטעם חברת הניקיון העיד המנכ"ל שלה דדי אטז ועובד ניקיון שלה שעבד בסניף בעת התאונה, אנטולי חרקובסקי. מטעם נתבעת 4 העידה טטיאנה דניאל. כן הוגשו תיקי מוצגים. שאלת האחריות 7. עדותה של התובעת לגבי נסיבות התאונה הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין. התובעת העידה כי אחותה, מיכל זכאי, שהמתינה לה בעת התאונה באחת מקופות הסניף, לא ראתה את התאונה. 8. סגנית מנהל הסניף, טטיאנה דניאל, העידה כי ראתה את התובעת "יושבת" לאחר התאונה אך את התאונה עצמה לא ראתה. טטיאנה אכן חתמה על ת/1 ובכך הודיעה על פגיעת לקוח ל"מח' הביטוח" של הסניף. אך תוכנו של ת/1, כמו גם עדות התובעת עצמה מעידים על כך כי הוא נכתב על ידי התובעת, 3 שבועות לאחר התאונה, עת התבקשה על ידי טטיאנה למלא את הטופס. חתימת טטיאנה בתחתית הטופס אינה מעידה על עצמה כי היא הודאת בעל דין או כי היא מאמצת את גרסת התובעת באשר לתאונה. טטיאנה העידה כי היא חייבת להאמין ללקוח כדי שהלקוח ישוב לקנות בסניף [עמ' 35]. אין בחתימה זו של טטיאנה כדי ליצור חיוב של הסניף, גם אם לטטיאנה הסמכות לחייב את הסניף ואין בין עניין זה לטענת סמכות נחזית בפי התובעת - דבר. יחד עם זאת, העידה טטיאנה [עמ' 35 - 36] כי על אף שיש בסניף נוהל לחקור ולבדוק אירועים מסוג זה, היא אינה זוכרת אם כך נעשה במקרה זה. טטיאנה העידה כי "אני זוכרת שהתובעת לקוחה טובה שלנו, לא נראה לי שהיא סתם אמרה את זה על זה שהיה רשום שם רצפה רטובה זה לא כל כך נכון כי אנחנו כל הזמן מנקים אולי היה שם רגע שהיא חשבה על משהו ונפלה, לא יודעת איך זה קרה, אולי היה רגע שנזל שם משהו, או נשבר משהו ...". בהמשך נשאלה טטיאנה אם יכול להיות שהרצפה הייתה רטובה והשיבה "יכול להיות". כמו כן נשאלה אם כמות של שני מנקים לסניף הזה הייתה מספקת והשיבה בשלילה [עמ' 36]. נוכח כלל נסיבות העניין, אני סבורה כי עדותה של טטיאנה מחזקת את גרסת התובעת לגבי היתכנות מפגע על הרצפה ולגבי אמינות תלונת התובעת בזמן אמת. 9. וכעת לעדותו של אנטולי חרקובסקי. הדיון נדחה מעת לעת על מנת לאפשר לחברת הניקיון להעיד את אנטולי, עובד הניקיון שהיה מוצב בסניף [ככל הנראה ביחד עם עובד נוסף] בעת התאונה. אנטולי סירב להתייצב להעיד והיה צורך לזמנו באמצעות צו הבאה. כשהעיד לבסוף, בישיבת 11.12.08, ניכר היה בו כי הוא חושש מתביעה אישית נגדו ובית המשפט נדרש להסביר לו את מהות ההליכים [עמ' 44]. באותה ישיבה לא התרתי, מן הטעמים שפורטו, הגשת תמליל משיחה שכביכול ניהל חוקר או ב"כ חברת הניקיון עם אנטולי , לשם "רענון" זכרונו של אנטולי. יחד עם זאת, העיד אנטולי כי לא היה עד ראייה לתאונה : "אני ראיתי אותה יושבת על הרצפה, אבל את הנפילה לא ראיתי" [עמ' 42]. אנטולי העיד עוד כי השיב לחוקרים בעבר שהכל היה רגיל שכן אם לא היה נקי, היו אנשים מתלוננים והיו קוראים לו [עובדי הסניף, י.ה.] במגפון לבוא ולנקות [עמ' 44]. וכן, כי בעת התאונה, הוא עבד בחוץ והגיע למקום התאונה לאחר שנקרא ברמקול [עמ' 46 - 47]. אנטולי אמנם העריך כי הרטיבות על הרצפה, מיד לאחר התאונה, באה מהבירה שנשפכה מהבקבוקים "בארץ הכל מתפוצץ" וכן כי אם התובעת הייתה "לוקחת עגלה, זה לא היה קורה" [עמ' 46], אך לא בדק מה מקור הרטיבות על הרצפה ולא שלל את גרסת התובעת ולפיה הרצפה הייתה רטובה עוד לפני שנשברו הבקבוקים וזה מה שגרם לתאונה. הנתבעות אינן יכולות להיבנות מעדותו של אנטולי. 10. הנתבעות הפנו לפגמים בעדות התובעת. אינני רואה עין בעין איתן. ראשית, לא מצאתי כל נפקות לשוני בין גרסת התובעת לגבי מצב הרצפה: רטובה [בתביעה] או מלוכלכת [בתשובה לשאלון]. מכל מקום התובעת השיבה בחקירתה כי הרצפה הייתה גם רטובה וגם מלוכלכת. [עמ' 17]. באשר לתשובת התובעת בשאלון לפיה היו עדי ראייה לתאונה, עובדי הסניף, עובדים שלא ניסתה לאתר ולהעיד: מדובר בעובדים שעבדו בסניף עצמו. אין בידי התובעת לדעת האם מדובר בעובדי הסניף או בעובדי חברת הניקיון. הסניף הוא בעל הנגישות הגבוהה ביותר לעדים אלה. הראיה כי הסניף, כמו גם חברת הניקיון, לא איתרו עדים כאלה ויתר על כן, נראה כי לא נערך בירור לאיתור עדים כאלה ככל שקיימים. לטעמי, אין לבוא חשבון עם התובעת שסברה כי היו עדים כאלה ולימים התברר, ככל הנראה כי שגתה. התובעת גם שגתה כאשר סברה בעת מילוי ת/1 כי אחותה, מיכל זכאי הייתה עדה לתאונה [עמ' 17]. לא מצאתי גם נפקות לנקיבת שמה של מיכל כ"קונה" בת/1 ואי ציון עובדת היותה אחותה של התובעת. בסופו של יום, אין למי מהצדדים עדי ראייה לתאונה וגרסת התובעת נותרה בגדר עדות יחידה. התובעת אינה בגדר מי שנמנעה מהבאת ראייה רלוונטית. 11. יתר הסתירות והפגמים כביכול, אותם פירטה ב"כ חברת הניקיון באריכות בסיכומיה, סבים סביב שאלת הנזק ואין הם יורדים לשורש שאלת האחריות. מכל מקום ומעבר לנדרש, גרסת התובעת בשאלת האחריות עשתה עלי רושם אמין ואותנטי, היא הועלתה כל העת החל ממועד סמוך לתאונה ועד היום ואני מקבלת אותה. נמצא כי התובעת החליקה על רצפה רטובה ומלוכלכת, שלא נוקתה קודם לכן, מארז הבקבוקים שהחזיקה בידה, נשמט ממנה, בקבוק או בקבוקים התנפצו ושבריהם חדרו לגופה של התובעת ופצעו אותה. 12. מה מקור המפגע שגרם לתאונה כמה זמן היה על הרצפה לפני התאונה האם עובדי הסניף ועובדי חברת הניקיון היו מודעים לכך האם התבקשו עובדי חברת הניקיון להסירו אין תשובות לשאלות אילו באשר הנתבעות או מי מהן לא הביאו עדות כלשהי בעניין זה. כאמור, ניתן היה לצפות, בפרט מהסניף, שיבדוק את גורמי התאונה הקונקרטיים בסמוך לה ולא יסתפק במילוי טופס הודעה ת/1. ניתן היה לצפות כי בין הסניף לחברת הניקיון תתקיים תקשורת ויתקיימו נוהלים לבדיקות מסוג זה. קשה מאידך לצפות מהתובעת, בנסיבות התאונה, לקום על רגליה ובמקום להתפנות לטיפול רפואי, לברר לאלתר, מה הגורם לתאונה. מבחינה זו, כשל בבדיקה פועל לחובת הנתבעות. 13. מנכ"ל חברת הניקיון, דדי אטז, העיד כי בסניף עבדו מטעם חברת הניקיון שני עובדים בכל משמרת, כי ניקוי עם מכונת השטיפה [כולל ייבוש לאחר הרטבה] מתבצע פעמיים ביום, לפני פתיחת הסניף ולאחר נעילתו, אך בעת פתיחת הסניף, מוצב כל עובד באיזור ספציפי ומגיע לנקות מפגע ספציפי בכל עת שהוא נדרש [על ידי עובד אחר, לרבות של הסניף] [עמ' 25 - 26]. אך עוד הוא מעיד כי העובד "לא ממתין ומחכה שיקרה משהו, הוא עובד כל הזמן ומסתובב, ובשביל זה הוא מקבל כסף" [עמ' 26]. כל אלה כשלעצמם מלמדים על הסיכונים הידועים לכל בדבר מפגעים בסניף ועל הדרכים להתמודד איתם. מכאן לא נובע כי רצפת הסניף היא "משטח סטרילי" או כי כל מפגע שלא הוסר לאלתר מייצר אחריות. ניתן לסבור כי מפגע "טרי" לא ייצר אחריות דרך כלל, אם נמצא כי ננקטו אמצעים סבירים למנעו ולבצע בקרה. במקרה שלפני כאמור לא ניתן לדעת מהו המפגע, כיצד ומתי נוצר. יתכן שלו היו הנתבעות מבררות בזמן אמת את נסיבות התאונה, ניתן היה גם לקבוע האם מדובר במפגע "טרי" וכדומה. העובדה שהתובעת החליקה על המפגע ואילו אחרים לפניה לא החליקו עליו, אינה מעלה ואינה מורידה שכן אין לדעת האם במעבר בו החליקה התובעת, עברו קודם לכן אחרים. אני סבורה כי כל אלה פועלים לחובת הנתבעות. 14. מחזיק במקרקעין חב חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם. אני סבורה שאף חברת ניקיון המופקדת מטעם המחזיק במקרקעין, על ניקיונם, חבה בחובת זהירות מושגית כלפי המבקרים. יודגש כי במקרה שלפני אין מדובר בהעברת האחריות לניקיון כליל אל כתפי חברת הניקיון, אלא כפי עדויות סגנית מנהל הסניף ומנכ"ל חברת הניקיון גם יחד, האחריות הפיסית הינה על שני הגורמים הללו, כאשר עובדי חברת הניקיון, נתונים בעת העבודה להפעלה באמצעות עובדי הסניף, מעבר להוראות העבודה שהם מקבלים ממעסיקתם. 15. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית: השאלה היא כמובן, האם בנסיבות המקרה שלפני, יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק כפי שאירע. כידוע, חיי היומיום מלאים בסיכונים והחלקה כשלעצמה אינה מעידה על הפרת חובה קונקרטית, או אם תמצא, על התרשלות. על התובעת להוכיח כי החלקתה נבעה מיצירת סיכון בלתי סביר על ידי הנתבעות [ע"א 371/90, סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מז [3] 345, 349, ע"א 498/03, סבן נ' רותם חב' לביטוח, מתוך אתר נבו ועוד]. סבירותו כמו גם אי סבירותו של סיכון נמדדת מול הזירה והנסיבות בהן מתקיים הוא. סיכון החלקה בבית מרחץ או לשפת בריכה למשל, הוא סיכון "רגיל" ביחס לסביבה שמטבע ברייתה קיימת לשם שימוש בגורמים מסכנים כגון מים וסבון [ע"א 683/77, ברוק נ' עיריית תל אביב, פד"י לד [1] 157]. לטעמי, לא כך הם הדברים בסניף של מרכול [והשוו - ת.א. שלום - ת"א, 181858/02, אור נ' שופרסל, מתוך אתר נבו] ואין לנו ראייה טובה יותר מהתנהגות הנתבעות כאן, כמו גם סדרי הניקיון והשטיפה שקבעו. בכל אלה יש כדי להעיד על תפיסת המפגעים כסיכונים בלתי רגילים עימם יש להתמודד באמצעים מתאימים. 16. מקובלת עלי טענת הנתבעות כי רצפת הסניף אינה "משטח סטרילי" ולא ניתן לצפות נורמטיבית, כי תהיה נקייה לחלוטין בכל עת. לו היו הנתבעות מראות כי קיימו פיקוח, הן על עובדי חברת הניקיון והן על משטחי הסניף עצמו, מדי זמן קצוב בעת פתיחת הסניף לקהל או כי אכן עובד חברת הניקיון הסתובב כל העת בסניף [ולא נשלח לעבוד בחוץ, כמו אנטולי] ובדק היווצרות מפגעים והסרתם, הייתי מוכנה לקבוע כי הנתבעות יצאו ידי חובתן לנקוט באמצעים סבירים למניעת סיכונים והן פטורות מאחריות. לא כך הדברים שהובאו לפניי. לא אוכל לקבוע כי מדובר במפגע "טרי", לא אוכל לקבוע כי מדובר במפגע שננקטו אמצעים סבירים לגילויו ולהסרתו. הדברים לעיל אמורים הן לגבי הסניף והן לגבי הנהלת חברת הניקיון. הדברים אינם משתנים גם אם נכונה טענת חברת הניקיון כי הסניף הסתפק בשני עובדים מטעמה. על כן אני סבורה כי כל אחת מהנתבעות הפרה חובת זהירות כלפי התובעת והפרה זו גרמה לתאונה ולפגיעות התובעת. אשם תורם 17. התובעת אכן אינה יכולה להעיד כיום ולא ידעה גם אז, מה הגורם לתאונה. יחד עם זאת, אדם אחראי לפעולותיו. אמנם אין לדרוש מקונה בסניף להתהלך כשעיניו ברצפה, בפרט כאשר הוא בוחן סחורה על מדפים ובמעברים של הסניף, אך הסניף אינו "משטח סטרילי" וזאת ידוע לכל, גם ללקוחות הסניף. היה על התובעת לפקוח את עיניה ולהיזהר בכל מקרה. מצאתי לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 20%. הודעה לצד שלישי - אחריות ביחסים הפנימיים בין הנתבעות / צד שלישי 18. הנתבעות [בסייג של השתתפות עצמית של נתבעת 3 ] חבות כלפי התובעת ביחד ולחוד בהיותן "מעוולים יחד". בין נתבעת 3 לבין חברת הניקיון, נתבעת 1, לא נכרת חוזה ואין בפני אינדיקציה, ודאי לא ראיה, לחלוקת אחריות ביחס לנזקי צדדים שלישיים, בין הסניף לחברת הניקיון. ייתכן והסניף חפץ בהפרטת שירותי הניקיון על כל הכרוך בהם לרבות אחריות לנזקי צדדים שלישיים, ייתכן וחפץ רק בהפרטת השירותים עצמם. לצדדים הפתרונים. חברת הניקיון טוענת כי הנתבעת 1 חבה בשיפוייה לאור חבותה הדומיננטית כבעלת המקרקעין ולאור העובדה, שאינה במחלוקת, כי מנהל הסניף הוא שקבע את מספרם של עובדי הניקיון שסיפקה חברת הניקיון. בהינתן העובדה שמספר עובדים כזה לא סיפק את צרכי הסניף לאור גודלו [כ - 3,000 ממ"ר, סניף בינוני כפי העדויות] - הרי החבות היא של נתבעת 3. נתבעת 3 טוענת מצידה כי הייתה זו חובתה של חברת הניקיון להתריע אם מספר עובדי הניקיון אינו מספיק לטעמה על מנת לבצע ניקיון ביעילות. 19. אני סבורה שאת שאלת האחריות יש לבחון בהתמקד בתאונה ובנזק כפי שאירעו בפועל ולא באופן מושגי גרידא. התובעת החליקה על מפגע בסניף. הייתה זו חובתם של עובדי הסניף לקרוא לעובדי חברת הניקיון ולהפעילם על מנת להסיר מפגע. הייתה זו גם חובתם של עובדי חברת הניקיון לסייר עצמאית בסניף ולבחון קיומם של מפגעים ולהסירם. לא הוכח כי המפגע נותר במקומו עקב מספר מועט מדי של עובדי ניקיון, לא הוכח כי לו היה מספרם רב יותר, היה המפגע מוסר. העובדה שאנטולי, עובד חברת הניקיון היה עובר לתאונה מחוץ לסניף, אינה מלמדת שהעובד השני שהיה אמור להיות בסניף מטעם חברת הניקיון, כן היה שם או כי נמנע ממנו להיות שם. לאור זאת ולאור העובדה כי גורמי התאונה לא התבררו בזמן אמת, לא אוכל לקבוע כי אחריות אחת הנתבעות עולה על זו של חברתה. אשר על כן, ביחסים בין הנתבעות במקרה זה - מצאתי כי הן נושאות באחריות שווה [בסייג לגבי השתתפות עצמית של נתבעת 3]. אשר על כן מתקבלת ההודעה לצד שלישי כדי 50%. הנזק 20. נזק מיוחד יש להוכיח הן לעניין קיומו והן לעניין שיעורו, אלא לבית המשפט במקרים המתאימים שיקול דעת, משהוכח קיומו של נזק, לאמוד את שיעורו ולו על דרך האומדן הנמוך [" 444/94, ' , " [5] 241, 255 בעקבות ע"א אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה [2] 800. 21. הפסדי השתכרות לעבר משך התקופה - התובעת טענה כי בעקבות התאונה שהתה משך 68 ימים באי כושר עבודה ושכרה שולם לה על חשבון ימי מחלה צבורים. מת/5, אישור המעבידה עולה כי התובעת נעדרה מעבודתה משך 56 ימים [לרבות בחודשים פברואר ומרץ 2005, בעקבות הניתוח]. פרופ' גנאל אישר בחוות דעתו את משך תקופת המחלה. התובעת טענה לימי מחלה נוספים כתוצאה מהתאונה והצדדים הנכבדים הקדישו זמן רב [מדי, לטעמי] לחקירת חשבת השכר של המעבידה בעניין זה. התובעת לא הוכיחה כי היעדרויותיה בתקופה לאחר התאונה ולפני הניתוח [למשל בת/7] קשורות לפגיעותיה בתאונה, פרופ' גנאל לא נשאל על כך ולאור זאת אני קובעת כי תקופת אי הכושר עומדת על 56 ימים בלבד. ההפסד - התובעת לא המציאה נוסחת פדיון של ימי מחלה ואף לא הראתה האם עמדו לזכותה ימי מחלה ברי פדיון [בעת פרישה], את שווים הפסידה כתוצאה מתשלום שכרה בתקופת אי הכושר. חשבת השכר של המעבידה העידה כי לא ניתן לצבור מעבר ל - 132 ימי מחלה לפדיון אך לא ידעה להעיד מה הייתה יתרת ימי המחלה של התובעת עובר לתאונה [עמ' 9]. לתובעת היו הזדמנויות רבות להוכיח את טענתה זו והיא לא ניצלה אותן. התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ואינני פוסקת לה פיצוי בגין אב נזק זה. 22. עזרת הזולת לעבר התובעת נטלה עזרה בשכר עובר לתאונה ואף לאחריה ועל כך אין חולק. אלא שהצורך בעזרה כזו הוגבר לטעמי נוכח נסיבות הפציעה, הטיפולים הרפואיים ובפרט הניתוח מפברואר 2005 ותקופת ההחלמה לאחריו. התובעת לא הציגה אסמכתאות לגבי תדירות העזרה ועלותה ובעדותה שלה אין די. יחד עם זאת ומשהכרתי בצרכי התובעת כלשעצמם, אני פוסקת לתובעת על דרך האומדן הנמוך סך של 2,000 ₪ בגין אב נזק זה. 23. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר התובעת הציגה קבלות על הוצאות [בעיקר התייעצויות עם מומחים רפואיים] פרטיים ולרבות רכישת נעליים מיוחדות ומקבע קרסול. אשר לעלוות חוות דעת לצורך ההליכים המשפטיים - הללו ידונו בסוף פסק הדין. אשר ליתר ההוצאות הרפואיות - בעקרון קיים להן כיסוי במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד - 1994 [ע"א 5557/95, סהר נ' אלחדד, פד"י נא [2] 724]. יחד עם זאת, הכיסוי אינו בהכרח מלא ומשהוכחו צרכים של התובעת, לרבות צורך להתייעץ עם מומחה בהקשר לטיפול השוטף בה, ניתן לפסוק לה פיצוי על דרך האומדן הנמוך. אשר להוצאות נסיעה לטיפולים ובכלל לאחר התאונה ולאחר הניתוח, הוכחו צרכים אלה של התובעת לאור נסיבות העניין על אף שהיא לא צירפה קבלות. בהתחשב בכל אלה אני פוסקת לתובעת סכום של 5,000 ₪ בגין אב נזק זה. 24. הפסדי השתכרות לעתיד כאן בעצם נעוצה המחלוקת המשמעותית בין הצדדים. התובעת ילידת 18.5.67, עבדה עובר לתאונה במשרה מלאה כשכירה בתפקיד של מנהלת לשכה בחברת ההיי - טק HP. תפקידה של התובעת - משרדי ומתרכז בניהול אדמיניסטרטיבי של מכרזים [עמ' 22]. שכרה החודשי של התובעת עובר לתאונה עמד על 7,558 ₪, 7,562 ₪ ו - 7,705 ₪, בחודשים יולי - ספטמבר 2004 [בהתאמה]. בחודש יולי 2004 שולמו דמי הבראה שנתיים בסך של 3,585 ₪. ממוצע השכר, לאחר תוספת 1/12 של דמי הבראה לכל חודש, מעמיד את השכר החודשי על 7,906 ₪. הצמדת השכר החודשי הממוצע להיום בצירוף ריבית מחצית התקופה מעמידו על כ - 8,800 ₪. לאחר התאונה ובכל עת עד היום [למעט תקופת אי הכושר], שבה התובעת לעבודתה ולתפקידה ללא שינוי היקף או סוג המשרה. באוקטובר 2006 השתכרה התובעת 10,783 ₪. כיום משתכרת התובעת כ - 9,000 ₪ לחודש [ת/9]. אם כך - כיום, לא נגרמים לתובעת הפסדים כתוצאה מהתאונה וממגבלותיה. בשולי הדברים אציין כי התובעת נפגעה בפיגוע ירי ב - 13.3.01 ונגרמה לה פגיעה נפשית [אך לא הוצגו נתונים על נכות] בגינה טופלה מעת לעת. כחודש לפני התאונה, נפגעה התובעת בצווארה בתאונת דרכים. לא מצאתי בפגיעות אלה השלכה על תפקודה של התובעת, לא בעבר ולא כיום או בעתיד. הפגיעה הנפשית הייתה קיימת מספר שנים עובר לתאונה ולא השליכה על כושר עבודתה של התובעת. היא אף נקטה בטיפולים על מנת למזער את הפגיעה. אשר לפגיעה בתאונת דרכים, מצא פרופ' גנאל, מומחה בית המשפט, כי אין מדובר בפגיעה אורטופדית רלוונטית לפגיעתה בתאונה. אני מאמצת את קביעותיו. בהתייחס לתאונה, מצא פרופ' גנאל, כי לתובעת מגבלות בעקבות התאונה, זאת מעבר לתלונותיה הסובייקטיביות על כאבים קבועים בכף הרגל ובשוק ימין, על דקירות ותחושת נימול ועל תחושת חוסר יציבות של הקרסול. פרופ' גנאל הצביע על אינדיקציות אובייקטיביות, כגון אי יכולת התייצבות בעיניים עצומות על רגל ימין ונזק עצבי - תחושתי [לא שרירי] קל עד בינוני בבדיקת ENG. לתובעת נגרם אם כך בתאונה נזק משולב: אי יציבות תפקודית של הקרסול וכן פגיעה עצבית. צודקות הנתבעות בטענתן כי התובעת הפריזה בתיאור נזקה עת הצהירה בסעיף 11 לתצהירה כי היא מתהלכת בצליעה ונדרשת להיעזר באביזר אורטופדי, בעוד שדברים אלה לא מצאו ביטוי בבדיקתה אצל פרופ' גנאל. בחקירתה הנגדית חזרה בה התובעת והעידה כי הצליעה באה רק לאחר הליכה או ישיבה או מאמץ ממושכים [עמ' 18] וכן כי אינה נזקקת כבר מזה זמן לאביזר האורטופדי [עמ' 20]. יתר על כן, מציין פרופ' גנאל כי התובעת הלכה במרפאה היטב ולא צלעה, כי הבדיקה תקינה [למעט אי יכולת התייצבות על רגל ימין בעיניים עצומות] וכי היקפי השוקיים והקרסוליים - זהות וכוח שרירים ברגליים תקין. מסקנותיו של פרופ' גנאל מקובלות עלי לחלוטין, גם מההיבט התחושתי והתפקודי של התובעת ולשם כך אינני נזקקת לבסס את ממצאיי על תלונות התובעת. נוכח ממצאים אלה והגם כי במקצועה של התובעת היא אינה נדרשת להפעיל מאמץ או עומס על רגלה, אין לשלול כי בעתיד, עם התבגרותה, תתקשה במידת מה בתנועה או בשהייה ממושכת באותה תנוחה. יש להתחשב גם בעובדה כי לפני התובעת שנות עבודה רבות יחסית ומקומה במקום עבודתה אינו בהכרח מובטח לה. במידה שחלילה תיפלט לשוק העבודה עשויות מגבלותיה להקשות עליה בהיקלטות בעבודה אחרת ולהגביל אותה במידת מה אם תיאלץ להחליף את מקצועה למקצוע בעל מימד פיסי . לאור כל אלה מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי לפי מחצית החישוב האקטוארי : 9,000 ₪ X 5% X היוון עד גיל 67 = 86,000 ₪. 25. הוצאות ועזרת זולת לעתיד מצבה של התובעת יציב ולא הובאה אינדיקציה להחמרה בעתיד. התובעת נזקקת לעזרה בשכר ונזקקה לה ללא כל קשר לתאונה, בהיותה עובדת במשרה מלאה מחוץ לביתה ומגדלת שתי בנות צעירות. יחד עם זאת אין לשלול צורך מסוים בעזרה כמו גם הוצאות שאינן בהכרח מכוסות במלואן במסגרת החקיקה הסוציאלית בעתיד. אני פוסקת לתובעת בגין אב נזק זה - 10,000 ₪. 26. כאב וסבל בהתחשב בכל האמור לעיל מצאתי לפסוק לתובעת בגין אב נזק זה - 40,000 ₪. סה"כ - 143,000 ₪ ובניכוי 20% בגין אשם תורם - 114,400 ₪. סוף דבר 27. הנתבעות 1 ו - 2 תשלמנה לתובעת ביחד ולחוד את הסכום של 114,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.9.05 [הגשת התביעה ] ועד התשלום בפועל. הנתבעת 4 תשלם לתובעת ביחד ולחוד עם הנתבעות 1 ו - 2 לעיל את הסכום של 95,650 ₪ [לאחר הפחתת השתתפות עצמית של נתבעת 3, כמפורט בראשית פסק הדין]. 28. בנוסף תשלמנה הנתבעות 1, 2 ו - 4 לתובעת ביחד ולחוד אגרת משפט, הוצאות עדים, עלויות חוות דעת מומחה תובעת, חלקה בשכ"ט פרופ' גנאל ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף המע"מ החל, הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. 29. הנתבעת 4 תשלם לנתבעות 1 ו - 2 מחצית מסכום ההודעה לצד שלישי, בהפחתת השתתפות עצמית של 18,750 ₪ וכן מחצית אגרת משפט, הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 17.5% מסכום ההודעה שהתקבלה [מחצית] בצירוף המע"מ החל, הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ניתן להגיש פסיקתא תוך 10 ימים. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים. ניתנה היום, 18 בדצמבר, 2008, בהיעדר הצדדים. יעל הניג, שופטת בימ"ש השלום ת"א-יפו נפילה