מאז הינתן פסק הדין בע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (להלן: "הלכת יפת") חלה התפתחות בפסיקה המתבטאת, בין היתר, בפסק הדין שניתן בע"פ 4855/02 בורוביץ נ' מדינת ישראל (להלן: "פס"ד בורוביץ"). על מנת להחיל את טענת ההגנה מן הצדק אין עוד הכרח להצביע על התנהגות מתעמרת ושערורייתית מצד הרשות, כפי שנדרש בשעתו על פי הלכת יפת, אף אין עוד הכרח להוכיח התנהגות זדונית או מכוונת מצדה. לשם קבלת טענת ההגנה מן הצדק די לשכנע את בית המשפט בדבר אי מתן אפשרות לנאשם לנהל משפט הוגן, או שיש בניהול המשפט כנגדו פגיעה חריפה וממשית בתחושת ההגינות והצדק. וכפי שנפסק, בין היתר, בפס"ד בורוביץ לעיל: "ההגנה מן הצדק הינה דוקטרינה הלכתית המכירה בסמכות בית המשפט לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית ... עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה איפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים...". להלן פסק דין בסוגיית התנהגות מתעמרת מצד הרשות: בפני שני ערעורים על שני פסקי דין של בית משפט לעניינים מקומיים בתל-אביב -יפו, אשר הדיון בהם אוחד: עפ"א 80044/05 המתייחס לפסק דין שניתן על-ידי כב' השופטת א' לוי בתיק עמ"ק 3251/04 ביום 19.12.04 ועפ"א 80026/06 המתייחס לפסק דין שניתן על-ידי כב' השופט א' שרעבי בתיק עמ"ק 8778/05 ביום 04.01.06. רקע עובדתי המערער היה והינו הבעלים של דירת גג הנמצאת ברחוב המלך ג'ורג' 76 בתל-אביב ואשר נבנתה לפני שנים. בשנת 1991 הגיש המערער לוועדה המקומית לתכנון ובניה בקשות למתן היתר להרחבת הדירה בכ-51 מ"ר, אולם הבקשות נדחו. ביום 30.05.95 ניתן על-ידי הוועדה המקומית היתר לביצוע עבודות בניה שונות המתבטאות בתוספת שטח לדירת הגג הקיימת וכן סידור ממ"ד בדירה (להלן: "ההיתר"). להיתר נלוו התנאים הסטנדרטיים המקובלים במתן היתר מסוג זה. כן צויין בהיתר, כי הוא מותנה ב"שיפוץ המבנה בהתאם למפרט לשיפוץ של חב' ש.מ.מ. מיום 31.1.95" וכן ב"הבטחת גישה לגג העליון מחדר המדרגות הכללי". המערער השלים את הבניה והרחיב את דירתו בהתאם לתוכנית שצורפה להיתר. הסוגיה נשוא הערעורים שבפני, אשר העסיקה גם את בתי משפט הקודמים שדנו בעניינו של המערער, מתייחסת ברובה לתנאי המחייב את המערער לשפץ את הבניין, תנאי שעד היום לא קויים. פירוט ההליכים הקודמים בגין הבניה נשוא העניין הוגשו עד כה חמישה כתבי אישום שונים בחמישה תיקים נפרדים בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב. חמישתם נדונו והוכרעו. כן נדונו שני ערעורים שהגיש המערער על שניים מפסקי הדין לעיל. עניינו של המערער אף נדון בבית המשפט העליון במסגרת בג"צ 8664/05 שנדחה, וכן במסגרת בקשת רשות ערעור, שנדחתה אף היא. א. ביום 01.03.99 הוגש כנגד המערער כתב אישום בתיק עמ"ק 6-00275-99-1, המייחס לו עבירת סטיה מהיתר בניה, לפי סעיפים 145 ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") וזאת בגין אי שיפוץ הבניין בניגוד לתנאי ההיתר (להלן: "התיק הראשון"). המערער הורשע ובגז"ד מיום 25.2.04 נדון לקנס בסך 20,000 ₪. כן ניתן כנגדו צו להתאמת הבניה. קרי: להשלים את תנאי השיפוץ תוך 12 חודשים. ב. ביום 07.01.01 הוגש כנגד המערער כתב אישום נוסף בתיק עמ"ק 000565/01, אשר אף הוא מייחס לו עבירת סטיה מהיתר בניה לפי סעיפים 145 ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, בכך שלא פתח פתח לגג עליון, בניגוד לתנאי ההיתר (להלן: "התיק השני"). המערער הורשע ונדון לקנס בסך 7,200 ₪. כן ניתן כנגדו צו להתאמת הבניה עד ליום 7.12.02. ג. ביום 4.2.03 הוגש כנגד המערער כתב אישום שלישי בתיק עמ"ק 2179/03 (להלן: "התיק השלישי") המייחס לו עבירת אי קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, בכך שלא קיים את צו התאמת הבניה שניתן בתיק השני. המערער הורשע ונדון לקנס בסך 20,000 ₪ וכן למאסר על תנאי של שלושה חדשים למשך שנתיים החל מיום 9.3.04. ד. ביום 01.03.04 הוגש כנגד המערער כתב אישום רביעי בתיק עמ"ק 3251/04 המייחס לו עבירת סטיה מהיתר בניה לפי סעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה, בכך שגר בבנין והשתמש בו בטרם קיבל תעודת גמר (להלן: "התיק הרביעי"). התיק נדון בפני כב' השופטת א' לוי. המערער הורשע ונדון לקנס בסך 4,000 ₪. כן ניתן כנגדו צו להפסקת השימוש ביחס לאותו חלק של הבנין בו בוצעו העבודות על פי היתר הבניה החל מיום 01.08.05. ה. ביום 15.08.05 הוגש כנגד המערער כתב אישום חמישי בתיק עמ"ק 8778/05 (להלן: "התיק החמישי"), המייחס לו עבירת אי קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה בכך שלא קיים את גזר הדין שניתן כנגדו בתיק הראשון ולא שיפץ את הבנין. התיק נדון על-ידי כב' השופט א' שרעבי. המערער הורשע ונדון לקנס בסך 15,000 ₪ ולחידוש המאסר על תנאי שהוטל עליו במסגרת תיק עמ"ק 2179/03 למשך שנתיים נוספות. כן חוייב המערער לחתום על התחייבות בסך 30,000 ₪ לתקופה של שנתיים ימים. המערער ערער על פסקי הדין שניתנו כנגדו בתיק הראשון והשלישי. הערעורים נדונו במאוחד בפני הרכב השופטים ברלינר, המר ושיצר ונדחו בפסק דינם מיום 27.06.04. בקשת רשות ערעור שהגיש המערער לבית המשפט העליון נדחתה בהחלטה מיום 2.8.04. בג"צ שהגיש המערער כנגד המשכת ההליכים בעניינו נדחה על-ידי בית המשפט העליון בפסק דין מיום 09.10.05. הערעורים המונחים בפני מתייחסים לפסקי הדין שניתנו כנגד המערער בתיק הרביעי ובתיק החמישי. טענות המערער המערער מגייס לעזרתו כל טענה אפשרית, מן הגורן ומן היקב. בראש ובראשונה טוען המערער כי המשיבה לא היתה רשאית להתנות את היתר הבניה בשיפוץ הבנין שכן התוכנית החלה על האזור בו נמצאת דירתו היא תב"ע מ', אשר איננה מסמיכה את הועדה המקומית לחייב את מבקש ההיתר לשפץ את הבניין בחלקיו החיצוניים, ואילו ההיתר ניתן לפי תוכנית ס', המאפשרת התנאת ההיתר בשיפוץ. עוד טוען המערער, כי התנאת ההיתר בשיפוץ הבנין איננה חוקית ו/או מידתית וכי אף היקפי השיפוץ, כנדרש במפרט שהוגש על-ידי חב' ש.מ.מ. חורגים מסדר גודל יחסי או סביר להיקף הבניה נשוא ההיתר, ומכל מקום הוועדה המקומית לא היתה רשאית להתנות את ההיתר בדרישות הבאות מפי חברה פרטית, להבדיל מגורם שמונה על-פי חוק. בפי המערער אף טענת הגנה מן הצדק. לגירסתו, הפכו אותו הרשויות למעוול בעל כורחו ביודען כי אין ביכולתו לבצע את תנאי השיפוץ. עוד הוא טוען כי מלכתחילה אמורות היו הרשויות להגיש כנגדו כתב אישום אחד המתייחס גם לאי שיפוץ הבנין, גם לאי פתיחת הפתח וגם לאיכלוס בטרם קבלת תעודת גמר, באופן שפיצול העבירות לשלושה כתבי אישום נפרדים פגע בו פגיעה חמורה וגרם להרשעתו בדין שלוש פעמים, כמו גם לשלושה עונשים נפרדים. המערער אף קובל על כי בתיק הרביעי לא התיר לו בית משפט קמא להביא ראיות, כמו למשל הצגת מפרטי השיפוץ, והכריע את הדין על יסוד טענות משפטיות בלבד. דיון והכרעה 1. הסוגיה אותה מעלה המערער לסדר היום והמתייחסת לתוקפו של תנאי בהיתר הבניה המחייב את מבקש ההיתר לשפץ את כל הבנין שעה שקניינו מסתכם בגג בלבד, הינה סוגיה נכבדה שאין לזלזל בה כלל ועיקר. כאשר מבקש ההיתר הינו הבעלים של גג הבנין ומבקש הוא לבנות ו/או להרחיב את דירתו שלו על שטח שנמצא בבעלותו המלאה, וכאשר מחוייב הוא לשפץ, כתנאי לקבלת ההיתר, את רכושם של האחרים, אין לבטל בהינף יד את הטענה הבאה מפיו בדבר אי חוקיות תנאי שכזה, בהיותו פוגם בזכויות יסוד. אף הטענה בדבר התניית השיפוץ בדרישות המפורטות במפרט המוצא על-ידי חברה פרטית, אינה קלוטה מן האוויר וטעונה ברור. הוא הדין בטענה בדבר העדר יחס סביר בין היקף הבניה ועלותה לבין היקף עלות השיפוץ הנדרש במפרט השיפוץ. לא נותר לי אלא להצטער כי המערער לא הגיש עתירה מנהלית בסוגיה זו בתחילת הדרך ו/או על כי הסוגיה לא נבחנה במסגרת תקיפה עקיפה בתיקים הראשונים. זאת ועוד, עיון בתיק הרביעי בבית משפט קמא, מעלה כי לא הוגשו כלל ראיות בכל הנוגע לטענת המערער לפיה סדר הגודל של השיפוץ הנדרש על-ידו מגיע לכ-100,000 דולר, שעה שחוות הדעת שעמדה בפני הועדה ערב מתן החלטת רשות הרישוי הסתכמה ב-10,000$, שכן השופט קמא שדן בתיק הרביעי סבר כי הגנת הנאשם מסתכמת בטענה משפטית ולא איפשר הגשת ראיות, בקובעו כי כתב האישום יוכרע על יסוד טיעונים בכתב: "כיוון שהשאלה היחידה שבמחלוקת היא הצורך בקבלת תעודת גמר, כאשר שאלה זו היא שאלה לענין פרשנות תנאי ההיתר, הרי שאין צורך בשמיעת עדים לענין זה" (החלטה מיום 10.10.04). בהחלטה זו נפגעו זכויותיו של המערער, במידה כזו או אחרת, משנבצר ממנו להוכיח את טענתו לפיה הינו "נאשם בעל כורחו" מחמת סירובה שלא כדין, כך על-פי טענתו, של הוועדה המקומית להנפיק לו תעודת גמר, וזאת בשים לב לטענתו הישנה נושנה לפיה לוקה דרישת השיפוץ בהעדר חוקיות ובחוסר סבירות, ומשנבצר ממנו להוכיח את טענתו לפיה הסתכמו עלויות השיפוץ בחוו"ד הראשונית בסכום נמוך באופן משמעותי מן העלויות שפורטו במפרט מיום 31.1.95. 2. באשר לטענת המערער לפיה אמור היה ההיתר להינתן לפי תוכנית מ' ולא לפי תוכנית ס': לא מצאתי בתיקי קמא ראיות כלשהן המתייחסות לתכניות החלות על האיזור ומשכך לא ניתן להכריע בטענה לגופה. זאת ועוד, יש לזכור כי שתי בקשות קודמות למתן היתר שהוגשו על ידי המערער נדחו על-ידי הוועדה המקומית ורק הבקשה השלישית נענתה במסגרת תוכנית ס'. לא הוברר ביוזמת מי הוחלה התוכנית על הנכס נשוא הערעור, והאם המערער ביקש ו/או הסכים לכך מלכתחילה. מכל מקום, קבלת הטענה שומטת את השטיח מתחת לבסיס ההיתר, שהרי אם תתקבל טענת המערער לפיה ניתן ההיתר שלא בהתאם לתוכנית החלה על האזור, עשוי המערער להימצא במצב בו יבוטל ההיתר כליל, וכפועל יוצא תוותר בנייתו ללא היתר. 3. עוד טוען המערער כי לא ניתן היה להגיש כנגדו את כתבי האישום נשוא התיק השני והרביעי בהיותם עוסקים ב"אותו מעשה" ולאור הוראת סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח מושלב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") הקובע כי אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע בעניינו כבר קודם לכן. אין לקבל טענה זו. על מנת להיכנס לד' אמות טענת ההגנה "כבר זוכיתי כבר הורשעתי", על הנאשם להוכיח את זהות המעשים בגינם הוגש כתב האישום. זהות במבנה בעניינו הוגש כתב האישום - אין די בה. בע"פ 450/77 ברוך בעל-טכסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 152, נדון מקרה בו הוגש כנגד הנאשם דשם כתב אישום ראשון המייחס לו עבירת אי קיום צו בית משפט בכך שלא קיים צו הפסקת עבודה מינהלי ולאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום שני המייחס לו עבודות בניה בסטיה מהיתר. הנאשם טען להגנתו במסגרת התיק השני כי כבר הורשע ומשכך אין לדונו פעם נוספת. בית המשפט דחה את הטענה בקובעו: "אין ללמוד מכאן שדי בזהות היסודות העובדתיים שבשתי העבירות, אף ללא זהות המעשה הפיסי. זהות המעשה הפיסי היא תנאי ראשון לקבלת טענה של "כבר הורשעתי" או "כבר זוכיתי" ורק אם קיימת זהות זו, אנו מגיעים לשאלה בדבר זהות היסודות של האקטוס ראוס שבעבירה, לאור הגדרתה המשפטית... ביסוד טענת "כבר הורשעתי" אמנם מונחים טעמים של צדק כלפי הנאשם אולם הטענה עצמה חייבת להיבדק על פי מבחנים פורמליים". 4. הגם שאין לקבל את טענת המערער לפיה כבר הורשע בעבר, יש לבחון אם היה מקום להגיש כנגדו 5 כתבי אישום נפרדים, או שמא ניתן היה לצמצם את מספרם לפחות לשלושה. א. מאז הינתן פסק הדין בע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (להלן: "הלכת יפת") חלה התפתחות בפסיקה המתבטאת, בין היתר, בפסק הדין שניתן בע"פ 4855/02 בורוביץ נ' מדינת ישראל (להלן: "פס"ד בורוביץ"). על מנת להחיל את טענת ההגנה מן הצדק אין עוד הכרח להצביע על התנהגות מתעמרת ושערורייתית מצד הרשות, כפי שנדרש בשעתו על פי הלכת יפת, אף אין עוד הכרח להוכיח התנהגות זדונית או מכוונת מצדה. לשם קבלת טענת ההגנה מן הצדק די לשכנע את בית המשפט בדבר אי מתן אפשרות לנאשם לנהל משפט הוגן, או שיש בניהול המשפט כנגדו פגיעה חריפה וממשית בתחושת ההגינות והצדק. וכפי שנפסק, בין היתר, בפס"ד בורוביץ לעיל: "ההגנה מן הצדק הינה דוקטרינה הלכתית המכירה בסמכות בית המשפט לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית ... עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה איפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים...". ב. לעתים תביא החלת ההגנה מן הצדק לביטולו של כתב האישום או לזיכויו מן האשמה, תוצאה קיצונית אשר תינקט במקרים חריגים ויוצאי דופן, ולעתים יסתפק בית המשפט בהקלה בעונשו של הנאשם. ברע"פ 3396/99 ניאז תאופיק נאבסו נ' מדינת ישאל, תק-על 99(2) 684, פיצלו הרשויות את עבירות המס של המערער לשני כתבי אישום באופן שכתב אישום אחד התייחס לאי הגשת דו"חות מס הכנסה וכתב האישום השני התייחס לאי הגשת דו"חות מע"מ, הגם ששני כתבי האישום התייחסו לאותה תקופה ולאותן שנים. בית המשפט דן בטענת ההגנה מן הצדק וקבע כי הגם שאין מקום לביטול כתב האישום השני יש מקום להקלה בעונש מחמת פיצול זה, וכדבריו: "חשוב שרשויות מס הכנסה ושלטונות מע"מ ישאפו לתאום ביניהן בדרך העמדת עברייני מס לדין. העובדה כי נגרם למבקש אי צדק ואי נוחות בנסיבות האמורות וכן חלוף הזמן הם שיקולים שראוי לשקול אותם במסגרת קביעת עונשו אם יורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום השני. יחד עם זאת בהתחשב במכלול השיקולים שהובאו, אין באי הנוחות כדי להוות נימוק לביטולו של כתב האישום". וכן בפסק דין בורוביץ לעיל: "בין היתר, עשוי בית המשפט לקבוע, כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע". וכפי שנפסק לאחרונה ברע"פ 1498/07 הרשברג נ' מ"י (החלטה מיום 18.3.07): "מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושות הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום, כמו למשל מתן משקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע." ג. וחזרה למקרנו: אמנם נכון הוא שכתבי האישום הוגשו בגין "מעשה" שונה בכל אחד מן התיקים, שהרי בתיק הראשון עסקינן באי שיפוץ הבנין, בתיק השני באי פתיחת פתח לגג, בתיק השלישי באי קיום צו בית משפט שניתן בתיק השני, התיק הרביעי עוסק באיכלוס בטרם תעודת גמר ואילו התיק החמישי הוגש בגין אי קיום צו בימ"ש שניתן בתיק הראשון, יחד עם זאת עדיין הצדק מחייב כי בנסיבות הענין לא היה מקום לפצל את האישומים כנגד המערער לחמישה תיקים נפרדים אלא לכל היותר לשלושה כתבי אישום. יש ממש בטענת המערער בדבר עינוי דין והתעמרות מיותרת מצד הרשויות מחמת פיצול מיותר זה, שהרי תקופות הזמן בהן חוייב המערער, על פי תנאי ההיתר, לשפץ את הבנין ולפתוח פתח חיצוני לגג הן אותן תקופות. משכך, שעה שהגישה המשיבה את כתב האישום הראשון בגין אי שיפוץ הבנין, היה ברור לה, ומכל מקום היה אמור להיות ברור לה, כי המערער טרם פתח את הפתח לגג ולפיכך מן הדין היה לכלול בכתב האישום הראשון גם את אי שיפוץ הבנין וגם את אי פתיחת הפתח וכך לייתר את הגשת כתב האישום השני, שהרי זו אף זו מהוות סטיה מהיתר הבניה. הוא הדין בפיצול שנעשה בכל הנוגע לכתבי האישום השלישי והרביעי. כתב האישום השלישי הוגש ביום 09.02.04 ובו הואשם המערער באי קיום גזר הדין שניתן כנגדו בתיק הראשון. פחות מחודש לאחר מכן, ביום 01.03.04 הגישה המשיבה את כתב האישום הרביעי המייחס למערער איכלוס בטרם הינתן תעודת גמר. עיון בכתב האישום הרביעי מעלה כי התאריך הנטען בו בוצעה העבירה, דהיינו מועד האיכלוס, הינו 08.12.02, תאריך המוקדם ממועד הגשת כתב האישום השלישי ביותר משנה, ומשכך ניתן היה לכלול את עבירת האכלוס כבר בכתב האישום השלישי, ולייתר את הגשת כתב האישום הרביעי. יצויין כי הפיצול הפגום בין האישום הראשון לבין האישום השני, הניב פרי מורעל בדמות האישום החמישי, שאם לא כן, אמור היה אישום זה להכלל באישום השני, אשר אף הוא הוגש לעניין אי קיום צו בית משפט. הפיצול המיותר מעורר תחושת אי נוחות כבדה ומתיישב עם טענת המערער לפיה עשתה המשיבה ככל אשר לאל ידה על מנת להכביד עליו את ההתמודדות בבעיית חוסר יכולתו לשפץ את הבנין. הכפילות המיותרת, שחזרה על עצמה לפחות פעמיים, יש בה כדי לפעול לטובת המערער ואין פסול בדרישתו של זה להיוושע מכך שכן זוהי זכות שיש להקפיד עליה, וכפי שנקבע בע"פ 450/77 לעיל: "ואינני סבור שאפשר לבוא בטרוניה עם נאשם שהשכיל להיוושע ממחדלי התביעה. זוהי זכותו במדינה הרואה בשמירה על זכויות הנאשם, ערך בפני עצמו". יחד עם זאת, איני סבורה שיש בפיצול ובכפילויות כדי לגרום לביטולם של כתבי האישום, שהרי יש לשקול גם את האינטרס הציבורי המחייב שמירת החוק וביעור נגע עבירות התכנון והבניה, אולם יש בכך כדי להביא להקלה בעונשו של המערער. 5. המערער אכן עבר עבירת בניה בכך שלא קיים תנאי מתנאי ההיתר ולא שיפץ את הבנין החיצוני, מטבע הדברים אף כשל בעבירה הנגררת של אי קיום צו בית משפט, אולם אין להתבונן עליו באותה צורה בה מתבוננים אנו על אותם עברייני בניה המתעלמים מהוראות חוק התכנון והבניה, ובונים מבנים ללא קבלת היתר, אף ללא הגשת בקשה להיתר. במקרה דנן הקדים המערער לבנייתו מספר בקשות לקבלת היתר בניה. אין מחלוקת כי הבניה על הגג נעשתה במסגרת הרחבת דירה קיימת וכי המערער בנה את התוספת בהתאם להיתר שקיבל ללא סטיה כלשהי. מחדלו של המערער מתבטא, כאמור, באי שיפוץ הבנין החיצוני, רכושו המשותף של כלל הדיירים, באשר עלות השיפוץ הנדרשת ממנו מסתכמת בכ-100,000 דולר בלא שיתר בעלי הדירות נדרשים להשתתף ולו גם בשקל אחד. אי ביצוע השיפוץ החיצוני הוא הגורם המעכב את קבלת תעודת הגמר. מן הראוי כי ימצא פיתרון מעשי לפיו יוגש למערער מפרט מקל יותר המתייחס לקיר החזית ואשר עלותו תעמוד ביחס ישיר להיקף ההרחבה אותה ביצע המערער בדירתו. הותרת המערער במצב הקפקאי אליו הוא נקלע על דרך הגשה חוזרת של כתבי אישום, לאור היותה של העבירה מסוג העבירות הנמשכות - אינה הפתרון הראוי במקרה זה. 6. על בית המשפט ליתן דעתו לקיום הדין, אך אל לו לשכוח כי בד בבד על ישומו להלום גם את דרישות הצדק. לא נותר לי אלא לצטט את דבריו של כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 10721/05 אליהו נ' איבראהים יונאן ואח', תק-על 2006(4) 1387: "עוד אציין כי אף אילו סברנו שהמאזניים מעויינות היה עלינו לפעול במקרה כזה על פי תכלית החיקוק כדי להשיג תוצאות צודקות ולהימנע מתוצאות שאינן צודקות ... במקרה בו חוטא עלול לצאת נשכר (לנוכח יחוד העילה) כמו במקרה שלפנינו, כאשר הפרשנות השיפוטית אינה חדה וחלקה, יש לבכר את הדרך הפרשנית העולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק". 7. כאמור לעיל, לא מצאתי שיש בפגמים עליהם הצביע המערער כדי להביא לביטול כתבי האישום, אך יש בהם כדי להשליך על העונש הראוי לגזור עליו בגין שני כתבי האישום נשוא שני הערעורים המאוחדים. הטענות כנגד גזרי הדין האחרים הן בבחינת הנעשה שאין להשיב. בתיק הרביעי (עמ"ק 3251/04) נדון המערער לקנס בסך 4,000 ₪ ולצו הפסקת שימוש אשר אמור היה להיכנס לתוקף ביום 01.08.05. בתיק החמישי (עמ"ק 8778/05) נדון המערער לקנס בסך 15,000 ₪, להארכת המאסר על תנאי של 3 חודשים לשנתיים נוספות מיום 01.07.06 וכן לחתימה על התחייבות בסך 30,000 ₪. לאור שפורט לעיל, אני מוצאת לנכון לקבל את הערעורים באופן חלקי ולהתערב במידה מסוימת בשני גזרי הדין שהושתו על המערער באופן הבא: הקנס שהוטל על המערער בתיק עמ"ק 3251/04 ישאר על כנו. צו הפסקת השימוש יבוטל. הקנס שהוטל על המערער בתיק עמ"ק 8778/05 יופחת ל-5,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו. אם טרם שולם, ישולם תוך 60 יום מיום מתן פסק הדין. החתימה על ההתחייבות - תבוטל. יתר רכיבי גזה"ד יוותרו על כנם. המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום י' בניסן תשס"ז (29 במרץ 2007) במעמד הצדדים. יהודית שבח, שופטת הגנה מן הצדק