יציאה מהארץ של עובדת זרה לא חוקית הבקשה וכתב האישום 1. לפניי בקשת המבקשת להורות על מעצרה של המשיבה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדה בת"פ 2182/06. 2. בד בבד עם הגשת בקשה זו הוגש נגד המשיבה כתב אישום המאשימה בהתעללות בחסר ישע על ידי אחראי, עבירה לפי סעיף 368ג' סיפא לחוק העונשין, ה'תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). על פי כתב האישום, המשיבה הינה אזרחית מדינת מולדובה ושוהה בישראל לצורך עבודה, כעובדת זרה. החל מחודש יוני שנה זו החלה המשיבה לעבוד כמטפלת צמודה של זינה שימשילוילי (להלן: "המתלוננת"), קשישה בת 68, משותקת ומרותקת לכסא גלגלים, המתגוררת בשכונת פסגת זאב ירושלים. ביום 17.7.06, בשעות הבוקר, החליטה המשיבה לצאת לסניף הדואר הקרוב על מנת להסדיר שם את ענייניה האישיים. המשיבה הושיבה את המתלוננת בכסא הגלגלים וקשרה אותה באמצעות סדין לכסא. המשיבה יצאה מהבית ונעדרה ממנו למשך שלוש שעות. כתוצאה מכך, ותוך כדי ניסיונותיה של המתלוננת להשתחרר, נפלה המתלוננת מהכסא ונחבלה ברגליה מחתכים שנגרמו על ידי החלקים המשוננים שבכסא הגלגלים. 3. בבקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים נאמר, כי העבירה המיוחסת למשיבה מקימה יסוד סביר לחשש לסיכון בטחונו של אדם. נוסף לכך עובדת היותה של המשיבה עובדת זרה ונסיבות לכידתה, מעלות חשש אמיתי לבריחה מאימת הדין ועל כן קיימת עילה למעצרה על פי סעיף 21(א)(1)(ב) + (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). כמו כן נאמר בבקשה, כי בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיבה, לרבות הודאתה. עוד נאמר, כי אין תחליף ראוי למעצרה של המשיבה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדה. המסגרת הנורמטיבית 4. דינה של בקשה זו להידון במסגרת סעיפים 21(א) ו-(ב) לחוק המעצרים. בגדרם של סעיפים אלה תיבחנה השאלות, האם קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה הנטענת בכתב האישום, האם קמה עילת מעצר והאם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה בתנאי שחרור, שפגיעתם בחירותה של המשיבה, פחותה, היינו, חלופת מעצר. ראיות לכאורה 5. ב"כ המבקשת הפנתה להודעתה של המשיבה במשטרה, במסגרתה הודתה המשיבה כי אכן קשרה את המתלוננת לכסא הגלגלים בסדין, יצאה מהבית ושבה לאחר כשלוש שעות. עוד נטען, כי אחת השכנות הגיעה לביתה של המתלוננת ומצאה אותה על הרצפה וכסא הגלגלים עליה. ב"כ המשיבה טענה, כי מלכתחילה לא היה מקום להגיש כתב אישום נגד המשיבה. לגופה של הבקשה נטען, כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיבה על פי כתב האישום. עוד הוסיפה וטענה למחדלי חקירה מטעם המבקשת, בכך שהודעתה של המשיבה לא נרשמה בשפה הרוסית, או בשפה הרומנית, שאותן היא דוברת, אלא נרשמה בשפה העברית; לא נגבתה הודעה מאת המתלוננת, ואף לא נגבתה הודעה מבנה של המתלוננת שאליו כיוונה המשיבה טענות רבות. בנוסף, פירטה את הנסיבות אשר הביאו את המשיבה לעזוב את המתלוננת קשורה בכסא גלגלים בכך שקיבלה הוראה מבנה של המתלוננת לעשות כן, וזאת לאחר שהמשיבה הלינה על כך כי מעת שהגיעה לעבוד אצל המתלוננת לא איפשרו לה לצאת, אף לא ליום חופש אחד. אשר ליסוד הנפשי של העבירה המיוחסת למשיבה נטען, כי לא ניתן לייחס למשיבה מחשבה פלילית מסוג כוונה לביצוע העבירה, וכן לא ניתן לייחס לה רשלנות, שכן על פי הוראות סעיף 21(ב) לחוק העונשין, רשלנות יכולה להיות מיוחסת רק לעבירה שאיננה מסוג פשע, בשעה שהעבירה המיוחסת למשיבה בכתב האישום הינה עבירה מסוג זה. 6. תיק החקירה של המשטרה הועמד לעיוני. החקירה בעניינה של המשיבה החלה בכך שביום 21.7.06 הוגשה תלונה על ידי נכדתה של המתלוננת, הגב' אינגה ברקן-בריקשווילי. בהודעה זו נאמר, כי המשיבה עובדת עם סבתה מזה כשלושה שבועות ובמועד האירוע שכנים ששמעו צעקות שבקעו מדירתה של המתלוננת נכנסו לדירה וראו את המתלוננת לכודה מתחת לכסא גלגלים, כאשר היא מדממת מרגליה שהיו קשורות עם סדינים לכסא הגלגלים. כמו כן תיארה את אשר סיפרו לה הנוכחות במקום. היא עצמה הגיעה לדירת המתלוננת בשעה 16:00 לערך, וראתה את אחת השכנות מאכילה את המתלוננת והמשיבה כבר לא היתה במקום. עוד תיארה, כי ימים מספר קודם לכן שוחחה עם המתלוננת בטלפון, שמעה צעקות וכשהגיעה למקום סיפרה לה המתלוננת שהמשיבה משוחחת כל הזמן בטלפון ובמיוחד שיחות לחו"ל. הנכדה לא ידעה היכן נמצאת המשיבה באותה עת. ביום 27.7.06 נגבתה הודעה מאחת השכנות ושמה דינה בוזוקשווילי-צצשוילי (להלן: "השכנה"). בהודעתה מסרה כי ביום האירוע, בשעה 14:00 לערך, חזרה מעבודתה ועוד בעת שהייתה ברחוב שמעה צעקות מהקומה הרביעית בכניסה לבנין בו היא מתגוררת. היא עלתה לשם וכל הזמן שמעה צעקות. היא ניגשה לדירה ממנה נשמעו הצעקות, נקשה בדלת וצילצלה בפעמון, אך הדלת לא נפתחה. השכנה מכירה את המתלוננת, ובעבר אף טיפלה בה. לאחר למעלה משעה הגיעה המשיבה למקום. את המשיבה היא איננה מכירה בשמה. המשיבה פתחה את הדלת והשתיים נכנסו לדירה, שם ראתה את המתלוננת על הרצפה ועגלת כסא הגלגלים עליה כאשר המתלוננת קשורה לעגלה בסדין לבן. השכנה פתחה את הקשר שהיה בצידה של העגלה, היא והמשיבה הושיבו את המתלוננת על העגלה ואז הבחינה בדם על הרצפה שירד מרגלה הימנית של המתלוננת. השכנה נתנה לה מים וניקתה את הפצעים והשתיים לקחו את המתלוננת למקלחת, שם רחצוה, שכן היתה מלוכלכת בצואה. לאחר מכן השכיבו את המתלוננת במיטה, והשכנה נשארה עימה והרגיעה אותה. השכנה הוסיפה, כי המתלוננת מדברת כמה מילים, אולם לאחר מכן מתחילה להתבלבל. המשיבה עזבה את המקום לאחר שיחד עם העדה קילחו את המתלוננת. השכנה מסרה כי לדירה הזדמנו עוד שני שכנים, אשר אף הם ראו את המתלוננת ופצעיה. השכנה הוסיפה, כי היא שוחחה עם המשיבה ושאלה אותה מדוע היא הלכה והיא השיבה שהיה עליה לעשות משהו ונעדרה כשלוש עד ארבע שעות. ביום 27.11.06 נעצרה המשיבה בנמל התעופה בן-גוריון בשעה שעמדה לעזוב את הארץ. בהודעתה מאותו יום מסרה כי עבדה עם המתלוננת כשבועיים-שלושה. המתלוננת לא רצתה לישון והיא רצתה לישון, ועקב כך פנתה אל בנה של המתלוננת, שהוא רופא, שאמר לה שאם אימו אינה רוצה לישון במיטה כי אז שתקשור אותה למיטה, אולם היא לא עשתה כן. במועד האירוע היא היתה צריכה ללכת לסניף דואר לשלוח כסף לבתה במולדובה, ואז קשרה את המתלוננת לכסא גלגלים בסדין ואמרה לה כי היא הולכת ועוד מעט תשוב. המשיבה אמרה את דבריה למתלוננת בשפה הרוסית, אולם איננה יודעת אם הבינה אותה, שכן לא שמעה את המתלוננת מדברת רוסית אלא רק גרוזינית. המשיבה נסעה לסניף הדואר ברח' יפו וחזרה לאחר כשלוש שעות. כשהיתה ליד הבית, התקשרה אליה פקידה מהחברה בה היא מועסקת כעובדת זרה ואמרה לה שהמתלוננת נפלה. מששבה לבית במהירות, מצאה את השכנה שגרה בבנין ליד דלת הדירה וזו החלה לצעוק עליה מדוע הותירה את המתלוננת לבדה. המשיבה סיפרה לה שהלכה לשלוח כסף לבתה ולא ידעה שהמתלוננת עלולה ליפול ואם היתה יודעת לא היתה משאירה אותה. כשנכנסו השתיים לדירת המתלוננת היתה זו על הרצפה וכסא הגלגלים לידה. היא הרימה אותה, קילחה אותה, ואז התקשרה אליה הפקידה מהחברה שאמרה שמשפחתה של המתלוננת אינה רוצה לראות אותה יותר ואינה רוצה לשלם לה ושתעזוב את המקום. היא הותירה את המתלוננת עם השכנה ועזבה את המקום. המשיבה הודתה כי כאשר שבה לדירה ראתה את רגלה הימנית של המתלוננת פגועה ומדממת. המשיבה מסרה עוד כי היתה אמורה לשהות עם המתלוננת במשך 24 שעות, לקלח אותה, לכבס ולתת לה תרופות וכי המתלוננת לא היתה יכולה לעזור לעצמה "ולא יכולה לעשות כלום לבד". עוד הוסיפה, כי ביקשה יום חופש אולם הדבר לא ניתן לה. בתיק החקירה נמצא גם מזכר מיום 28.11.06, שנרשם על ידי ד"ר שמש מיכאל - בנה של המתלוננת. במזכר זה נאמר כי הבן ראה את המשיבה פעם אחת בחודש יולי 2006, ומעולם לא אמר לה או רמז לה לקשור את אימו לכסא הגלגלים, אלא להיפך, אמר לה להתייחס לאימו בסבלנות רבה ובעדינות ולתת לה את תרופותיה להן היא זקוקה בזמן. כמו כן אסר על המשיבה להשתמש בטלפון של אימו לביצוע שיחות לחו"ל. מאותו מפגש לא ראה את המשיבה יותר ולא שמע ממנה. 7. סעיף העבירה בו הואשמה המשיבה הינו סעיף 368ג' סיפא לחוק העונשין, הקובע בהאי לישנא: "העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו - מאסר שבע שנים; היה העושה אחראי על קטין או חסר ישע, דינו - מאסר תשע שנים". סעיף 368א' לחוק העונשין הינו סעיף ההגדרות בסימן זה, וזה לשונו: "בסימן זה - "אחראי על קטין או חסר ישע" - כל אחד מאלה: (1) הורה או מי שעליו האחריות לצורכי מחייתו, לבריאותו, לחינוכו או לשלומו של קטין או של חסר ישע - מכוח דין, החלטה שיפוטית, חוזה מפורש או מכללא, או מי שעליו האחריות כאמור לקטין או לחסר ישע מחמת מעשה כשר או אסור שלו; (2) ... (3) מי שהקטין או חסר הישע מתגורר עימו או נמצא עימו דרך קבע, ומלאו לו 18 שנים; ובלבד שקיימים ביניהם יחסי תלות או מרות; "חסר ישע" - מי שמחמת גילו, מחלתו או מוגבלותו הגופנית או הנפשית, ליקויו השכלי או מכל סיבה אחרת, אינו יכול לדאוג לצרכי מחייתו, לבריאותו או לשלומו; "מעשה" - לרבות מחדל;" המדובר בעבירה התנהגותית. ההתנהגות האסורה גלומה במונח "התעללות", כאשר זו יכול שתהיה התעללות גופנית, נפשית או מינית. כמו כן, אין העבירה מותנית בתוצאה של גרימת חבלה או נזק. חוק העונשין אינו מגדיר מהי "התעללות". שאלה זו נדונה בהרחבה בע"פ 4596/98פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145 (2000). בית המשפט, מפי כב' השופטת (כתארה אז) ד' ביניש, נמנע מלהגדיר הגדרה ממצה ומדוייקת את המונח "התעללות" ובחר להציג אפיונים של מקרי התעללות. נקבע שם, כי "נראה, כי התעללות, והתעללות גופנית בגדרה, מתייחסת למקרים שמחמת אופיים וטיבם - המצפון והרגש אינם מאפשרים להתייחס אליהם כאל מקרה תקיפה בלבד. היותה של ההתעללות התנהגות הטומנת בחובה אכזריות, הטלת אימה או השפלה... מקנה לה את התווית הסטיגמטית הבלתי מוסרית..." (עמ' 168 מול אותיות השוליים א'-ב'). עוד נאמר, כי "ההתעללות הגופנית יכולה להתבצע, על-ידי מעשה אקטיבי, אולם יכולה היא לשאת אופי של מחדל. (כך, למשל, ניתן לתאר מצב בו הרעבה או הזנחה, יגיעו לכדי התעללות גופנית" (שם, מול אות השוליים ז'). עוד נאמר שם, כי - "על אף שככלל קל יותר לזהות מעשה התעללות כאשר הוא מורכב מסדרת מעשים, גם מעשה (או מחדל) חד פעמי יכול ויהווה מעשה התעללות פיזי" (שם, עמ' 170, מול אות השוליים א') (כל ההדגשים שלי - א.פ.). התנהגות זו צריכה להיות מאופיינת באחד או יותר מאלה: באכזריות, בהטלת פחד ואימה משמעותיים על הקורבן, בהשפלה וביזוי בולטים של הקורבן, או בפוטנציאל חמור במיוחד של פגיעה, פיזית או נפשית, בו (ראה גם: ע"פ 5598/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 1 (2000)). 8. מן הכלל אל הפרט. אשר ליסוד העובדתי הנכלל בסעיף 368ג'. כעולה מעדותה של השכנה, מששבה המשיבה לדירה, נמצאה המתלוננת שרועה על הרצפה, רגליה קשורות לכסא הגלגלים שנמצא מעליה, והיא מלוכלכת בצואה (המשיבה מספרת כי כסא הגלגלים נמצא ליד המתלוננת, אולם להבדל זה בגרסאות אין כל משמעות). המתלוננת נלקחה להתקלח. על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות, הותרתה של המתלוננת במצבה הגופני והנפשי, רתוקה וקשורה לכסא גלגלים, בלא השגחה לפרק זמן של כשלוש שעות, כפי שהודתה המשיבה בהודעתה, יכול ותעלה לכדי הזנחה. אף כי המדובר במעשה חד-פעמי, לאור הפסיקה שהובאה לעיל, מתקיים, לכאורה, היסוד העובדתי של סעיף 368ג', לאמור כי בוצע "מעשה התעללות גופנית". אין חולק, כי המתלוננת מוגדרת כ"חסר ישע" וכי המשיבה הייתה אחראית על המתלוננת, ולפיכך מתקיים היסוד של "אחראי על ... חסר ישע". עם זאת, לא ניתן לבטל את האפשרות כי בסופו של יום יקבע המותב שידון בתיק, כי כיוון שהמדובר בהזנחה חד-פעמית, אין המדובר ב"התעללות", ולצורך כך נדרשת סדרה מתמשכת של מחדלים, כפי שנאמר בע"פ 4596/98 הנ"ל (בעמ' 169, מול אותיות השוליים ו-ז'), כי - "בדרך כלל ניטה לראות "התעללות גופנית" מקום שמדובר בסדרה מתמשכת של מעשים (או מחדלים)". ובענייננו, אין חולק כי המדובר במעשה חד-פעמי ולא מעבר לכך. הילכך, המסקנה המתבקשת הינה, כי מבחינת היסוד ההתנהגותי קיימות ראיות לכאורה לביסוס אשמתה של המשיבה, אם כי המשמעות המשפטית שתינתן להתנהגותה יכולה להיות נתונה לפרשנויות שונות. 9. אשר ליסוד הנפשי. היסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 368ג', שהינה, כאמור, עבירה התנהגותית בלא שנדרשת תוצאה, הוא "מחשבה פלילית", כמשמעותה בסעיף 20(א) לחוק העונשין. לפיכך, לא נדרשת הוכחת כוונה להתרחשותה של תוצאה מזיקה, ובלבד שהתקיימה מודעות לטיב ההתנהגות (למעשים או למחדלים) ולקיום הנסיבות הרלוונטיות הקבועות בעבירה הנדונה (ע"פ 4596/98 הנ"ל, בעמ' 171 מול אות השוליים א'; ע"פ 405/03 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1) 3667 (2004)). משנבחן את האמור בהודעתה של המשיבה, דומה, כי אין חולק שהמשיבה היתה מודעת לטיב התנהגותה, בכך שהותירה את המתלוננת - שאינה יכולה לעזור לעצמה והיא תלויה כולה בטיפול הניתן לה על-ידי המשיבה, בדירתה - לנפשה, כשהיא קשורה בסדין לכסא הגלגלים, ויצאה מהדירה לסידוריה, לפרק זמן של כשלוש שעות. בכך מתקיים במשיבה גם "היסוד הנפשי" הנדרש לפי סעיף 368ג' לחוק העונשין, של "מחשבה פלילית". אכן ייתכן, כדבריי ב"כ המשיבה, כי המשיבה לא התכוונה לגרום נזק למתלוננת וכדברי המשיבה, אילו ידעה על האפשרות הזו, לא היתה משאירה את המתלוננת לבדה. ואולם, כפי שהובהר, העדר כוונה להתעלל או לגרום נזק מצד המשיבה, אינה רלבנטית לצורך התקיימות היסוד הנפשי הנדרש לפי סעיף 368ג' לחוק העונשין (השווה: ע"פ 4596/98 הנ"ל, בעמ' 172 מול אותיות השוליים ב'-ג'). אגב, צודקת ב"כ המשיבה באומרה, כי לאור העובדה שהמשיבה הואשמה על-פי סעיף 368ג' לחוק העונשין, שהינה עבירה מסוג "פשע", לא ניתן לייחס למשיבה יסוד נפשי של "רשלנות", לאור הוראותיו של סעיף 21(ב) לחוק העונשין. 10. טוענת המשיבה, כי נאלצה לעזוב את הדירה על מנת לשלוח כסף לבתה במולדובה, וכי כל בקשותיה מבנה של המתלוננת ליתן לה יום חופש, כפי שמגיע לה, לא נענו. אכן, יתכן ויש לבחון את התנהגות בני משפחתה של המתלוננת, שהפקידו בידי המשיבה את המתלוננת מבלי שיבואו ויוודאו מה מצבה של המתלוננת, כיצד מסתדרת עימה המשיבה וליתן למשיבה את זכויותיה כעובדת זרה. אולם בכך, אין משום הצדקה לזניחת המשיבה את המתלוננת במצבה, לבדה, בדירתה. עמדה על כך כב' השופטת ביניש בע"פ 4596/98 הנ"ל באומרה (סעיף 17): "אם קבענו כי מעשה (או מחדל) מסויים עולה כדי התעללות ... נקטנו בכך עמדה מוסרית שלילית ביחס אליו, אשר אינה עולה בקנה אחד עם צידוק חוקי, או עם הגנה של צידוק המעוגנת בנורמה חברתית מקובלת". 11. כאמור, מלינה ב"כ המשיבה על מחדלי חקירה של המשטרה. צודקת היא בכך שמן הראוי היה שהודעתה של המשיבה תירשם בשפה הרוסית, ולאחר מכן תתורגם לשפה העברית, על מנת שניתן יהא לעמוד על כי התרגום נעשה כדבעי. עם זאת, איני רואה, לצורך הדיון בבקשה זו, בהעדר רישום ההודעה בשפה הרוסית, משום פגם שיכול לעלות לכדי פגיעה בקיומן של ראיות לכאורה. ההודעה נגבתה מהמשיבה בשפה הרוסית על-ידי חוקר הדובר שפה זו. השאלות נשאלו בשפה הרוסית ולאחר שניתנה התשובה בשפה זו, הן נרשמו בשפה העברית, ובסיפא להודעה, שם מופיעה חתימה של המשיבה, נאמר, כי ההודעה הוקראה בפניה. זאת ועוד. גם הדברים שאותם ביקשה המשיבה להוסיף ולומר לחוקר, או שאמרה אותם ואלו נרשמו על-ידו בתמצית, כטענת המשיבה, נוגעים לתלונותיה של המשיבה על בנה של המתלוננת. בין השאר בכך שלא נענה לבקשותיה החוזרות ונשנות ליתן לה יום חופש לסידוריה. הדברים הללו רשומים בהודעה (ש' 32). המשיבה גם נשאלה אם יש לה מה להוסיף והשיבה "לא יודעת" (שם). גם אם היה מקום לזמן את בנה של המתלוננת ולגבות ממנו הודעה, ולא להסתפק בפתק ששלח לחוקר, אין בכך כדי לסייע למשיבה, שכן אף בהודעתה לא אמרה כי הבן אמר לה שיכולה היא לקשור את אמו, לצאת את הבית ולעזוב את אמו לבדה, ומהודעתה עולה, כי עזבה את המתלוננת בדירה על דעתה. המורם מן האמור הוא, כי לשיטתי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה על-ידי המשיבה, אם כי, כאמור, יכול שהמותב שידון בתיק יקבע כי לא קיימות ראיות במקרה דנן, או כי הסיבה שבעטייה עזבה המשיבה את המתלוננת מצדיקה הקלה משמעותית בעונשה, שלא יגיע למאסר בפועל כלל ועיקר. למסקנה זו ישנה השפעה, מטבע הדברים, לשיקולים לבחינת עילות המעצר ולשחרור בתנאי ערובה. עילת מעצר 12. טוענת ב"כ המבקשת לקיומן של שתי עילות: מסוכנות לאדם והחשש להימלטות מאימת הדין, בהיות המשיבה אזרחית זרה. ב"כ המשיבה טוענת, כי לא קמה עילת מסוכנות לאדם, שכן לא היה בכוונתה של המשיבה לגרום לנזק כלשהו, ונאלצה לצאת מן הדירה עקב הנסיבות האישיות שפירטה. זאת ועוד. על אף שטיפלה קודם לכן ואף לאחר מכן באנשים, לא הוגשו תלונות כלשהן והיא עבדה במסירות. אשר לחשש להימלטות נטען, כי דרכונה של המשיבה מופקד בידי המשטרה ובלעדיו אין המשיבה יכולה לעזוב את הארץ. לטענתה, על אף שהמשיבה נעצרה בשדה התעופה "בן-גוריון", בשעה שעמדה לעזוב את הארץ, לא היה זה משום שהמשיבה ניסתה להימלט מהארץ, שכן לא ידעה כלל שהוגשה נגדה תלונה והיא לא זומנה לחקירה. 13. נוטה אני לקבל את עמדת ב"כ המשיבה. אשר ליסוד המסוכנות המיוחס למשיבה, קובע סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, כי יש צורך בקיום "יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם". המדובר בחשש הצופה פני עתיד וניתן ללמוד על קיומו של יסוד סביר לחשש מאופיו של מעשה העבירה המיוחס למשיבה, לרבות המניע והרקע לעשייתם, וכן מעברה והתנהגותה לפני ואחרי ביצוע המעשים האמורים (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון, הליכים שלפני משפט, מהדורה מעודכנת, תשס"ג-2003, עמ' 247-248). כעולה מדברי המשיבה, ולא הוכח אחרת, במשך תקופת שהותה בישראל - המשיבה הגיעה לכאן ביום 1.12.05 - כעובדת זרה חוקית בישראל, לא הוגשו נגדה תלונות כלשהן ולא הוטל דופי בעבודתה. גם נסיבות ביצוע העבירה בה מואשמת המשיבה, כפי שנימקה אותן, הינן יוצאות דופן, ונסיבות אלו לא הופרכו, אף כי כאמור, אין בהם משום צידוק לביצוע, לכאורה, של העבירה בה הואשמה. בנסיבות אלה, אין בידי לקבוע כי קיים יסוד סביר לחשש שהנאשמת תסכן את בטחונו של אדם, כלשון סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. אשר לחשש להימלטות מאימת הדין, אף כאן קובע סעיף 21(א) לחוק המעצרים דרישה בדבר קיום "יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי מעצרו יביא ... להתחמקות מהליכי שפיטה ...". אכן, המשיבה הינה תושבת זרה, בודדה בארץ. התרשמותי היא, כי אם דרכונה מופקד בידי המשטרה, לא יהיה באפשרותה לצאת מהארץ. זאת ועוד. מטעם המבקשת לא נטען, כי אם אכן יופקד הדרכון בידי המשטרה עדיין קיים חשש כי המשיבה תצא בדרך בלתי חוקית. אמנם המשיבה נעצרה בנמל התעופה בדרכה לצאת מן הארץ, אך לא הוכח, כי ידעה על הגשת תלונה נגדה וכי הינה מבוקשת לחקירה על-ידי המשטרה. לפיכך, אני קובע, כי לא קמה עילת מעצר במקרה שלפנינו. 14. במהלך הדיון בבקשה נענתה ב"כ המשיבה להצעה לגשת למקום מגוריה האחרון של המשיבה - במנזר סנט ג'ורג' בירושלים. ב"כ המשיבה, עו"ד לורה בר-אלון, עשתה כן, יחד עם המתורגמנית גב' אסאס, ומצאה כי אב המינזר שוהה בחו"ל וישוב רק ביום רביעי, כך שלא ניתן לידע אם תוכל המשיבה לשהות במנזר ולעבוד שם תמורת מגוריה אם לאו, או שמא תוכל רק לשהות שם ויהא עליה למצוא מקום עבודה אחר, או כי יהא עליה לעזוב ולדור במקום אחר. הנני מוצא לנכון לציין בחיוב את פועלה של עו"ד בר-אלון, שעשתה מעל ומעבר לחובתה כסנגורית, וכן את מתורגמנית בית המשפט שנילוותה לסנגורית מעבר לתפקידה. סיכום 15. על יסוד המפורט לעיל, הנני קובע, כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס אשמתה של המשיבה, אם כי בעוצמה מופחתת של ממש, ובנסיבות העניין לא קמה עילת מעצר נגדה. עם זאת, כיוון שהמשיבה הינה תושבת זרה, יש מקום לקבוע תנאי שחרור שיבטיחו התייצבותה לדיונים שייקבעו. בהתחשב בכך שהמשיבה בודדה בארץ, מטבע הדברים יהיו תנאים אלו מותאמים לכך, ואלו הם: א. מוצא בזאת צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיבה. דרכונה יישאר מופקד בידי המשטרה עד למתן החלטה אחרת. ב. התייצבות בתחנת המשטרה במגרש הרוסים בירושלים בכל יום עד השעה 11:00. ג. ערבות עצמית על סך 10,000 ₪ להבטחת התייצבותה לכל דיון שייערך בעניינה, להבטחת התייצבותה במשטרה כאמור, ולהימנעות מיציאה מן הארץ. ד. על מנת שלא יסוכל זימונה למשפט - רושם בית המשפט לפניו, כי כתובתה של המשיבה לצורך כך הוא: מנזר סנט ג'ורג', רח' שבטי ישראל 46, ירושלים. אם תבקש המשיבה לעזוב מקום זה, עליה לדווח לבאת-כוחה, שתודיע למבקשת על כתובתה החדשה. ה. השחרור יכול שייעשה לפני קצין משטרה. עובדים זרים