בקשה להארכת אחזקת רכוש תפוס במשטרה 1. בפני ערר על החלטת כב' השופט א.יקואל, מבית משפט השלום באילת מיום 8.1.06 ב-ב.ש. 2094/05, בה הורה על החזרת חלק מהתפוסים כנגד ערבות כספית והאריך את אחזקת המשיבה ב-6 לוחות משחק אלקטרוניים עד לסיום ההליכים המשפטיים בתיק. 2. העובדות הרלוונטיות לענינינו הן כדלקמן: א. ביום 14.9.04 נערך חיפוש בבית העסק בבעלות העורר, בחשד של ניהול משחקים אסורים ונתפסו, בין היתר, מערכות מחשב, כסף מזומן ותוכנת מחשב (להלן:"התפוס"). ב. ביום 19.9.05, בחלוף למעלה משנה מתפיסת התפוס, ומשלא הוגש כתב אישום ולא בקשה להארכת מועד להחזיק בתפוס, הוגשה בקשה להחזרת תפוס לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) נוסח חדש התשכ"ט - 1969. ג. ביום 25.9.05 הוגש כתב אישום כנגד העורר ואחרים בו צויין כי בסיום ההליכים תבקש המאשימה לחלט התפוס. 3. הטענה העיקרית של העורר היא שחלפה למעלה משנה מאז תפיסת התפוס. כתב אישום לא הוגש ולא הוגשה בקשה להאריך החזקת התפוס. בנסיבות אלה חובה על המשטרה להחזיר התפוס לאור הוראות סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי מעצר וחיפוש (נוסח חדש) התשכ"ט - 1969. המשיבה בחרה שלא לטעון בפני והפנתה לטיעוניה בבית משפט השלום. את טיעוני המשיבה בבית משפט השלום לא צלח בידי להבין ואולי מקור התקלה באופן בו נרשם הפרוטוקול. בכל מקרה, המשיבה בבית משפט קמא הגישה תגובתה בכתב ובה נטען כי התפוסים נדרשים לראיה בבית משפט וכי המשיבה תעתור לחילוטם בסופו של יום. 4. התנהגות המשיבה בתיק זה אינה ראויה. היא שקטה על שמריה במשך שנה. לא הגישה כתב אישום, אך גם לא טרחה לעשות את הדבר האלמנטרי של פניה לביהמ"ש בבקשה להאריך התקופה להחזקת התפוס. דווקא המשטרה האמונה על שמירת החוק לא פעלה כראוי. זאת ועוד, רק לאחר שהעורר פנה וביקש החזרת התפוס, מיהרה להגיש כתב אישום. אלמלא בקשתו של העותר, שאלה מענינת מתי היתה המשטרה מגישה את כתב האישום. הבקשה של העורר היא זו שלכאורה שימשה זרז להגשת כתב האישום. כיום סומכת המשיבה על סעיף 235 לחוק העונשין התשל"ז - 1977, שענינו חילוט מכשירי עבירה ששמשו לארגונם או לעריכתם של משחקים אסורים. העובדה שבסופו של יום המשטרה תבקש חילוט התפוס, עדיין אין בה כדי להקנות זכות להחזיק תפוס זה מעבר ל-6 חודשים בלא שניתנה אורכה על ידי ביהמ"ש. התפוס נתפס לפי סעיף 23 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] התשכ"ט - 1969. בהערות של צו החיפוש צויין כי זכותו של התובע זכות בחפץ שנתפס לפנות לבית משפט השלום בעתירה לפי סעיף 34 לפקדה. דהיינו כל ההליך קם ונופל מכח הפקודה ולא מכח סעיף 235 לחוק העונשין. גם אם ההליך הוא לפי חוק העונשין מציין השופט קדמי בספרו על הדין בפלילים (חלק שנישי, מהדורה מעודכנת, תשנ"ה - 1995 עמ' 1409) כי: "... משנתפסו חפצים על פי הסמכות האמורה- מוסדרת החזקתם על פי הוראות חלק ד' של פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) שמשמעותו קציבת תקופת זמן להחזקת התפוס". סעיף 235 לחוק העונשין אינו נותן למשטרה הזכות להחזיק התפוס ללא הגבלת זמן. לא הותקנו תקנות לגבי סעיף זה על פי הסמכות שהוקנתה בחוק לשר המשפטים ואין הוראות המתייחסות להחזרת תפוס. מתן זכות למשיבה לפי סעיף 235 להחזיק התפוס ללא הגבלה בזמן וללא פיקוח בית המשפט יש בה פגיעה בזכות הקנין ללא כל מידתיות, כאשר המדיניות הרצויה היא לצמצם הפגיעה בזכות הקניין. בבש"פ 6686/99 אליהו עובדיה נ. מדינת ישראל, פד"י נד(2) עמ' 464 נקבע על ידי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן: " סעיף 35 תוחם זמן של שישה חודשים להחזקת המשטרה בנכס התפוס וקובע כי בתום שישה חודשים יוחזר החפץ לאדם התובע זכות בו, אם לא הוגש משפט נגדו בו צריך החפץ לשמש ראיה, או אם לא ניתן צו לפי סעיף 34. בהעדר אחד משני אלה 'תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח'. לבית המשפט סמכות - מכח סעיף 35 - 'על פי בקשת שוטר מוסמך או אדם מעוניין', להאריך את תקופת ששת החודשים בתנאים שיקבע. נראה, כי הארכה כזו איננה יכולה להיות לצמיתות ועליה להינתן לזמן מסויים, לתכלית מסויימת ומטעמים ראויים. למשל, כאשר החקירה לא נסתיימה או שטרם הוחלט אם יוגש כתב אישום נגד מי שהחפץ נתפס בידו, או שקיימת מחלוקת באשר לזהות בעל הזכות בחפץ וכיוצ"ב. ככלל, יש להגיש בקשת הארכה בתוך התקופה שהארכתה מבוקשת, בענייננו, תוך שישיה חודשים. עם זאת ניתן להאריך תקופה זו גם אם זו הוגשה לאחר חלוף תקופת ששת החודשים. כך נקבע בבג"ץ 2393/91, בבג"ץ 2957/91 פרידנברג נ. שופטת השלום בתל-אביב ואח', פ"ד מה (490) 4 (להלן:בג"ץ פרידנברג). מטבע הדברים המשטרה היא זו שצריכה להגיש בקשת הארכה משום שהיא זו המבקשת להימנע מלהחזיר את התפוסים למרות שחלפו שישה חודשים מיום התפיסה, ולא ניתן צו לפי סעיף 34" (סעיף 10 להחלטה). ובהמשך בסעיף 12 לפסק הדין: "סעיף 35 מורה לנו, כי המחוקק קצב פרק זמן של שישה חודשים שאחריו אין המשטרה רשאית להמשיך ולהחזיק בתפוסים. אם המשטרה מבקשת להמשיך ולהחזיק בהם או לחלטם או להשמידם, עליה להזדרז ולפנות לבית המשפט במהלך ששת החודשים מאז התפיסה ולבקש את המשך החזקת התפוסים ולהראות כי הדבר דרוש למטרה ראויה המצדיקה שלילתם זמנית או לצמיתות מבעליהם. לא עשתה כן במהלך ששת החודשים, רשאית המשטרה על פי סעיף 35 לבקש אורכה ובית המשפט יתננה אם ישתכנע שאכן קיימים נימוקים המצדיקים זאת. במהלך ששת החודשים ובתקופת ההארכה אם ניתנה, אין מניעה לפנות לבית המשפט בבקשה לפי סעיף 34. המשטרה לא עשתה דבר מכל אלה. היא לא ביקשה צו לפי סעיף 34 במהלך ששת החודשים, היא לא ביקשה אורכה לאחר תום ששת החודשים וממילא לא ניתנה כזו. היא "ישבה על הגדר" החזיקה בחפצים ומשהגיש המבקש בקשה להחזירם, התנגדה לכך בטענה שיש להשמידם. קיצור דרך זה אינו ראוי ולא נראה כי ניתן ל עקוף בו את הוראות החוק ולהפעיל את סעיף 34 לאחר חלוף שישה חודשים ובמלי שהתקופה הוארכה ובמסגרת בקשה שהגיש המבקש להחזרת החפצים". השאלה המתעוררת בפני היא האם לאור הטענה שהתפוס שימש, לכאורה, לביצוע עבירות, למרות עבור הזמן, יש מקום להשיב התפוס לידי המבקש. אם ניקח לדוגמא תפיסת סמים על ידי המשטרה ועברה התקופה של שישה חודשים מבלי שהוגש כתב אישום או בקשה להארכת המועד להגשת התפוס, האם ביהמ"ש היה מורה על החזרת הסם, התשובה לכך שלילית מכיוון שהחזקת הסם, אסורה על פי החוק. שונה המצב לענינינו שכן בתפוס ניתן גם לעשות שימוש חוקי ולהשתמש במחשבים למטרה חוקית לה נועדו ולא למטרה של משחקים אסורים. נטילת רכוש הינו צעד קיצוני שרצוי להימנע ממנו במידת האפשר, מששולל הוא את זכות השימוש וההנאה בקנין, שניתן, כאמור להשתמש בו גם באופן חוקי. גם לאחר הגשת כתב האישום לא הוגשה בקשה להאריך המועד להחזקת התפוס וכפי שכבר ציינתי, אלמלא הבקשה להחזיר התפוס, מי יודע עד מתי הרכוש שנתפס היה מונח במשטרה. מנגד על פי חומר הראיות קיים יסוד להניח כי אכן המדובר בתפוס ששימש לארגונם או עריכתם של משחקים אסורים, למרות שדעתי אינה נוחה מהתנהגות המשטרה, אין להחזיר התפוס ללא תנאי ויש להבטיח הצגתו כראיה במידת הצורך. הערר יתקבל במובן זה שגם לוחות המשחק האלקטרוניים יוחזרו לעורר באותם תנאים שקבע בית משפט קמא לענין החזרת המחשבים. התנאים להשבת הכסף יבוטלו והכסף יוחזר ללא כל תנאי. משטרה