1. לפנינו ערעורה של המדינה על פסק-הדין (הכרעת הדין המזכה) מיום 15/9/05 של בית-משפט השלום בחיפה (ס' הנשיא, השופט א' רקם) בת"פ 1369/95. בהכרעת הדין זיכה בית-משפט קמא את המשיב מהעבירות של תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ושל תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק זה. בכתב האישום נטען כי ביום 29/1/05, בעת שהמתלונן שפט במשחק כדורגל בין קבוצת "הפועל ת"א", לבין קבוצת "בני סכנין", עם שריקת הסיום, תקף המשיב את המתלונן במכת אגרוף וגרם לו לכאבים בפניו ולרגישות בלסתו, בגינן נזקק המתלונן לטיפול רפואי. 2. המדינה התבססה על הראיות שלהלן: קלטת וידיאו של מצלמות הוידאו במגרש, שבה נראה המשיב כשהוא מרים ידו לעבר המתלונן בתנועה מאיימת, כאשר מיד לאחר מכן נראה המתלונן מוסט ממהלכו, כשהוא מובל על ידי אחר, והמצלמה, שצילמה מאחוריו של המתלונן, לא קלטה את המגע של יד המשיב עם פניו של המתלונן. כן מתבססת המאשימה על הצבעתו של המתלונן, מיד לאחר האירוע, על המשיב לפני השוטר אלי כהן כמי שזה עתה היכה אותו. עוד השיתה המאשימה את המסכת הראייתית שלה על עדויותיהם של שלושה שופטי כדורגל נוספים, אשר היו בקרבת האירוע: העד שלמה שטייף, אשר עמד בעת האירוע כ-10 עד 15 מ' אלכסונית למתלונן ומסר כי ראה את המשיב מכה את המתלונן (עמ' 17-18 לפ' ישיבה מיום 9/5/05), העד אשר כהן, אשר עמד כ-15 מ' ממקום הארוע ומסר כי ראה את המתלונן מכה את הנאשם (עמ' 20 לפ' ישיבה מיום 9/5/05) והעד עוזי בסון, אשר טען כי עמד מאחורי המתלונן וראה את הנאשם מכה את המתלונן ואף ניגש אליו, מיד לאחר המכה, ואמר לו "למה עשית את זה" ו"ראיתי אותך" (עמ' 25-26 לפ'). כן הובאו לפני בית המשפט הודעותיו של המשיב במשטרה, כאשר בזו שנגבתה ראשונה, מיד לאחר התקיפה, הכחיש המשיב כל קשר לאירוע, וטען כי בעת שהמתלונן נפגע, היה יחד עם השחקנים, חברי קבוצתו, כי כשהמשחק הסתיים (ומיד עם השריקה לסיום המשחק, החלה ההתקהלות והמתלונן הוכה) עסק בהוצאת השחקנים מהמגרש. עוד טען הנאשם באותה הודעה (ת/6), כי כאשר נעצר היה רחוק מחדרו של השופט, בקצה השני של המגרש. בהודעתו השניה, לאחר שנודע לו תוכן הקלטת, חזר בו המשיב מגירסתו המרחיקה אותו כליל מזירת העבירה, וטען כי אמנם נכח בה, בסמיכות למתלונן, כפי שעלה מקלטת הוידיאו, ואף הרים את ידו כלפיו אולם הוא לא היכה אותו. בבית המשפט מסר המשיב "גירסה משופרת", כבושה, לפיה ידו המופנית כלפי מעלה באה להצביע לעבר השעון, שכן, אין מחלוקת, כי הטרוניה של קבוצת "בני סכנין" ואוהדיה היתה שהזמן שעמד לרשותם קוצר על ידי המתלונן. 3. מטעם ההגנה העידו שלושה שחקני כדורגל מקבוצת בני סכנין: מאיר כהן, תומר אליהו ועבדאל רבח. הם מסרו, כי עמדו קרוב מאוד למשיב ולמתלונן וטענו כי לא ראו מגע בין המשיב לבין המתלונן. 4. עיקר טענותיה של המערערת בערעורה הוא, שבית משפט קמא לא הגיע למסקנתו שיש לזכות את המשיב בשל קביעות של אמינות, אלא משום ששקל את העדויות זו מול זו וסבר שאין במסכת הראייתית של התביעה די ראיות או משקל אל מול המסכת הראייתית של המשיב. בשאלות אלה אין ערכאת הערעור נמנעת מלהתערב. לגופו של עניין סברה המאשימה, כי הראיות שעמדו לגירסתה, משכנעות מעל לכל ספק סביר שהמשיב סטר לשופט, כפי שהעידו עדי התביעה. 5. ההלכה הנוהגת היא, שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, כאשר ההצדקה להלכה זו היא, שלבית המשפט אשר שמע את העדים, עומד היתרון של יכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מאמינותם או העדר אמינותם של העדים שהעידו לפניו (וראו ע"פ 406/78 דב יוסף בשירי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436; ע"פ 5199/04 משה עוזרי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, למיטב ידיעתי; 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 918, 924; ע"פ 6890/04 מקסים בלאוסוב נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, למיטב ידיעתי; מ' קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407). הלכה זו, אינה באה לשלול את סמכותה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אולם היא תעשה זאת רק בנסיבות יוצאות-דופן, בהן נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל, במסגרת שיקוליה בהערכת העדות, לגורמים רלוונטיים (וראו, ע"פ 4977/92, 5371/92, חליל ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (2) 690, 695; ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (2) 564, 573; ע"פ 7024/93 אליהו פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (1) 2, 20; ע"פ 2796/03 אברהם פירו נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, למיטב ידיעתי). לעמדתי, המקרה שלפנינו מצדיק התערבותנו ממספר סיבות: משום שבימ"ש קמא לא ביסס את עמדתו על אמינות ואף לא קבע קביעות של אמינות, ומשום שמחד גיסא לא ניתן משקל מספיק לעדויות התביעה ולראיותיה ומאידך גיסא ניתן משקל יתר למחדלים, כביכול, של המשטרה. סבורה אני, כי "נפלה טעות עקרונית היורדת לשורש הדברים בהערכת העובדות שעלו מחומר הראיות, וכן כי המסקנה שהסיקה הערכאה הראשונה מן העובדות שהוכחו ומהראיות אינה עומדת במבחן ההגיון" ( ע"א 5656/93 שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' גביע בע"מ תק-על 97(2) 550) וכן משום ש"יש בקביעת הממצאים ובהסקת המסקנות משום סטייה החורגת מהערכת המצב לאשורו" (ע"פ 1478/01 מדינת ישראל נ' רובבשי פ"ד מו(1) 829). 6. כאמור, לגירסתי, המאמצת את עמדת המערערת, לא קבע בימ"ש קמא קביעות של אמינות: בימ"ש קמא כתב, בבואו לקבוע את העובדות, כי הוא לא שוכנע שיש להעדיף את גירסתו של המתלונן ועדי המאשימה על פני גירסתו של המשיב ועדיו. משמע מכאן שראה את הגירסאות כשקולות. הוא פסק כך, בהתבססו על הנימוקים שיסוקרו להלן, שלדעתי לא היה מקום להתבסס עליהם. אדגיש, כי לא מצאתי בפסק-הדין, שבית משפט קמא קבע כי המתלונן או עדי התביעה לא דיברו אמת בעדותם. 7. אעבור עתה לסקור את נימוקיו של בית-משפט קמא לכך שלא קיבל את גירסת התביעה, ואסביר את עמדתי לגביהם: הראשון: בית-משפט קמא קבע, כי לא ניתן לבסס את גירסת התביעה על הקלטת, שכן היא אינה מראה את המגע בין המתלונן לבין ידו של המשיב. הקלטת, כדבריו של בית משפט קמא, הנציחה את האירוע מאחור וממרחק גדול יחסית. בקלטת נראה בבירור המשיב כשהוא קרב לשופט במהירות, כשידו מונפת בתנועת סטירה או מכה או תנועה מאיימת. באותה שניה, אנשים שעמדו ליד השופט, אינם מאפשרים לראות את עצם המגע, אולם השופט נראה כשהוא מלווה באחר ומוסט בפתאומיות מדרכו. אמנם, כאמור, עצם המגע בין ידו המונפת של המשיב לבין פניו של המתלונן, לא נראה, אולם לדעתי הקלטת היא ראיה נסיבתית תומכת, ואפילו תומכת מאד, בגירסת המאשימה. ראשית, אין זה דרכו של אדם להתקרב בתנועת יד מאיימת כנגד השופט, ושנית, אם אמנם הרמת היד הסתיימה באותה תנועה מאיימת בלבד, מדוע הרחיק עצמו המשיב מזירת האירוע בהודעתו הראשונה, לפני שראה את הקלטת. שלישית, נראה כי לא צריכה להיות מחלוקת שהשופט אכן נפגע ממכה של מאן דהוא. הסבירות כי בחר לזהות כמי שהכה אותו בפניו, במקרה ובטעות, דווקא בזה שקרב אליו חזיתית, בהנפת יד בתנועה מאיימת (ונא לזכור כי הזיהוי היה לפני שהמתלונן או מאן דהוא ראה את הקלטת), היא רחוקה. ההסבר ההגיוני הנדרש, לעמדתי, הוא, שכגירסת עדי התביעה, המשיב הכה את המתלונן. אף הנסיון שלו להסביר את הנפת היד, בכך שהצביע על השעון, באומרו, שהשופט לא נתן לקבוצתו זמן מספיק, אינה אלא "גירסה כבושה", שאין לה תימוכין אמינים. השני: בית-משפט קמא סקר את עדויותיהם של שלושת שופטי הכדורגל, אשר העידו כי ראו את המשיב מכה את המתלונן. השופט קמא לא קבע שאין הוא מאמין להם. כל מה שנכתב הוא כי "לאחר ששמעתי את עדויותיהם של העדים הנזכרים (שלושת חברי קבוצתו של המשיב, אשר מסרו שלא ראו אותו מכה, הוספה שלנו) לא שוכנעתי שיש להעדיף את גירסתם של עדי המאשימה על פני עדות ההגנה". סבורה אני, כי בקביעה זו טעה בית משפט קמא. תפקידה החשוב של הערכאה הדיונית הוא לקבוע ממצאי מהימנות ועובדות. כאמור, לא קבע בית משפט קמא, כי הוא אינו מאמין לשלושת השופטים. העדר קביעה באשר לאלו עדים הוא מאמין ולאלו לא, מותירה לנו, ערכאת הערעור, לבחון את הראיות על פי מבחני הגיון ונסיון חיים. אוסיף עוד, כי החלטתו של בית משפט קמא שלא לקבל את עמדת המאשימה שיש להעדיף את עדויותיהם של השופטים רק משום שהם עובדי ציבור, נכונה, אולם נראה כי לא זו היתה עמדת המאשימה: היא ביקשה לקבל את עדויותיהם לא בשל התפקיד שהם ממלאים, אלא משום שהם לכאורה עדים ניאטרליים, לא חבריו של המשיב, ולא היה להם כל אינטרס להעליל דווקא על המשיב. שיקולים של הגיון מצביעים דווקא על כך שיש להעדיף את עדותם על פני עדות חבריו של המשיב, שהשתדלו מאד להוציאו מהצרה אליה נקלע. השלישי: עוד קבע בית משפט קמא, כי העדים מטעם המשיב עמדו קרוב יותר לאירוע "ועקבו כל הזמן אחרי המתרחש". בעוד ש"חלק מעדי המאשימה היו רחוקים מהאירוע, הספק באשר ליכולתם לראות במדויק את אשר התרחש, עקב המהומה שנוצרה מסביב המתלונן לאחר שריקת הסיום - פועל לטובת גירסת הנאשם". לא ניתן, לדעתי, לקבל גם קביעה זו. דעתו של השופט קמא, כי השופטים יכלו לראות פחות מאשר יתר האנשים, אין לה ביסוס עובדתי. עדי התביעה עמדו במרחק מטרים אחדים מהמתלונן, עד מרחק של 15 מטרים. המשיב הוא דמות גבוהה, אדם גדל מידות ובולט בשטח. הוא בלט גם בקלטת. לא היתה סיבה שאנשים שנמצאים במרחק מספר מטרים מהמתלונן לא יכלו לראות את המשיב קרב כשידו מונפת ומכה בפניו של המתלונן. לא מצאתי ביסוס גם לקביעת השופט קמא, כי עדי ההגנה צפו כל הזמן על המתרחש. הרביעי: עוד סבר בית משפט קמא, כי הקלטת אינה מתעדת את דבריו של העד בסון, לפיה הוא ניגש אל הנאשם ואמר לו "למה עשית את זה" ו"ראיתי אותך", אלא העד נראה כשהוא ממשיך ללכת באותו קצב הליכה לכיוון חדרי ההלבשה. דקדוק בעדותו של העד בסון, מראה כי הוא לא טען שהוא הסיט את מהלכו, אלא שהוא הבחין במכה, וצעק לעברו של המשיב, "למה עשית את זה" ואחר כך, באופן רציף, המשיך יחד עם המתלונן ללכת לעבר חדר ההלבשה. בהחלט יתכן שברעש של עשרות האנשים לא נקלטה קריאה זו. החמישי: עוד סבר בית משפט קמא, כי בעובדה ששלושת השופטים טענו כי ראו מכה בכף היד ולא אגרוף, יש משום סתירה לעדותו של המתלונן. בהחלט סביר הוא כי המתלונן אשר הופתע על ידי המכה החזקה, כאשר המשיב, כאמור, הוא איש גדל ממדים, סבר כי המכה שקיבל היא מכת אגרוף. לעניין זה העיד המתלונן: ת. אני באותו רגע ספגתי חבטה בפרצוף, חבטה כל כך חזקה, לא משנה לי אם זה בצורת סטירה, או אגרוף, אמרתי אגרוף כי הרגשתי מכת אגרוף בפרצוף (עמ' 12 לפ'). על כל פנים, אין כל סיבה שלא להאמין למתלונן כי הוכה, והמחלוקת היחידה שיכלה להתעורר, לדעתי, היא אם היה זיהוי נכון של המשיב. לפיכך, העובדה שהיתה אי התאמה בין טענתו שקיבל אגרוף לטענת השוטרים שראו מכת יד, אין לה השפעה על אמינות כל הארבעה, אלא אולי להיפך, ראיה כי המתלונן לא תיאם עמם גרסאות. השישי: בית-משפט קמא קבע, כי גירסתם של עדי המשיב אינה עדות כבושה, מאחר שהמשטרה לא טרחה לאסוף הודעות מהם או מנוכחים אחרים במקום עדויות. לעמדתי יש להפריד בין שתי הטענות, שהעדות היא כבושה ושהמשטרה לא טרחה לאסוף עדויות. באשר להשהיית עדותם של עדי ההגנה, עובדה היא, שאיש מהם לא פנה למשטרה למסור עדות לטובת המשיב, על אף שהאירוע היה ביום 29/1/05 ועדותם בבית המשפט נמסרה רק ב-6/6/05. ניתן לקבל טענה, כי עדים אלה לא מסרו את עדותם כיוון שלא נדרשו על ידי המשטרה לעשות כך ולפיכך יש להם הסבר להשהיית עדותם, ברם כאשר באים לשקול עדויות אלה שניתנו לאחר שהיה זמן לתאם גירסאות עם הנאשם, משקלם פחות מאשר לו ניתנה גירסתם מיד לאחר האירוע. לעניין מחדלי החקירה, שנטענו נגד המשטרה, העיד אשר מזרחי, חוקר בתיק: "אני קצת משתומם מהגישה שאנו מחפשים דרך קלה, כל מי שהוזכר, ועובדה שהנאשם הזכיר שמות של אנשים, אנו זימנו אותם, אף אחד לא מנסה להתעצל או להמנע מלעשות פעולה, אין לנו רשימת צלמים או שחקנים, מי שהוזכר הוזמן לחקירה (עמ' 15 לפ'). עולה מכאן, כי המשיב לא ביקש להביא את עדי ההגנה למתן הודעה במשטרה, וכי הם "נתגלעו" על ידו בשלב כלשהו מאוחר, מה שפוגע באמינותם. השביעי: עוד קבע בית-משפט קמא, כי השוטר אלי כהן, אשר ברגע שהחלה המהומה במגרש תפס את המתלונן ואחז בו והובילו אל חדרי ההלבשה והיה צמוד אליו ברגע האירוע, טען כי לא ראה את המשיב מכה את המתלונן, אלא המתלונן הוא אשר פנה אליו ואמר לו בדרך לחדרי ההלבשה, כי הוכה על ידי המשיב (עמ' 7 לפ'). העד כהן לא אמר ששהה כל הזמן ליד השופט. הוא הסביר כי השופט קרא לו כאשר החלה התקהלות סביבו, עם שריקת הסיום, כי עם השריקה הוא עלה לקו הדשא כדי ללוות את השופט ושנקודת המפגש שלהם היתה באמצע המגרש (עמ' 6 לפ'). בין הסימן של השופט אליו שיגיע לבין הגעתו, בהחלט יכלה להתרחש המכה, כאשר השוטר אינו מבחין בה. המכה יכלה להתרחש גם כשהשוטר אלי כהן החזיק בשופט ואף על פי כן לא הרגיש בה. הן בשל ההמולה, הן בשל כך, כפי שתיארה באת כח המערערת לפנינו, משום שהשופט אדם גבוה וכן גם המשיב, בעוד שהשוטר כהן הוא נמוך יותר, והיד עברה מעליו או לידו מבלי שישים לב לאותו שבריר שניה שהיא אורכת. החשוב הוא שהמתלונן הצביע לשוטר, תוך כדי שהאחרון מרחיק אותו ממקום התקהלותם של שחקני סכנין ואוהדיהם, על המשיב, באומרו, כי הבחור נתן לו אגרוף (עמ' 6 לפ'). השמיני: בית משפט קמא, קבע כי לאחר המשחק פנה המתלונן לבית החולים רמב"ם בחיפה כדי לקבל טיפול עקב המכה, ועל פי התעודה הרפואית של חדר המיון (נ/4) לא נמצאו סימני חבלה אלא "רגישות במישוש בלסת תחתונה מימין". ממצא זה, לעמדת בית משפט קמא, הוא בניגוד לטענת המשיב והעד בסון, שלאחר האירוע ירד דם משפתיו של המתלונן, שהרי הרופאים בחדר המיון לא כתבו כי נמצא דם על פניו של המתלונן. לעניין זה עמדתי היא שטיפת הדם שנמצאה על שפתיו של השופט בחדר ההלבשה, כפי שהעידו השופט והעד בסון, לא בהכרח השאירה סימנים כאשר הגיע המתלונן לבית החולים. על כל פנים, סבורה אני, שלא היתה צריכה להיות מחלוקת כי השופט אכן קיבל מכה בפניו, שהרי אין כל הגיון שישקר בעניין זה. המחלוקת היחידה היא, אם אמנם המשיב הוא המכה, דהיינו אם זיהה המתלונן נכון את המשיב. 8. משאין, לדעתי, לקבל את נימוקיו של בית משפט קמא מדוע שלא לקבל את גירסת התביעה, נחזור ונבדוק אם יש בה די כדי לשכנע מעל לכל ספק שהמשיב הוא המכה. אין כל הגיון לסבור, שהשופט יתלונן על מכה, אלא אם אכן קיבל מכה כזו מאחד הסובבים. המתלונן הצביע על המשיב מיד לאחר המכה, ממש בסמוך להנתנה. אמרת עד בעת ביצוע עבירה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט (וראו סעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). בת"א (י-ם) 223/64 אפריאט נ' אבוטבול פס"מ נח(10) נאמר כי: "כמו כן מלמד ניסיון החיים שבהתרגש אסון או מאורע, המטיל באדם זעזוע נפשי או מתח עצבים, הוא מאבד זמנית את הפיקוח על דרכי מחשבתו ואת כושר התמרון הרגיל. הדברים הנאמרים על ידו ברגעים כאלה ראויים לאמון מיוחד" (וראו גם בספרו של קדמי "על הראיות" עמ' 512). סבורה אני כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספיק לאמרה זו. עוד אני בדיעה, כי בימ"ש קמא לא נתן את המשקל המתאים לכך שהמשיב שיקר במשטרה בעת מתן הודעתו הראשונה, כך שהרחיק עצמו כליל מזירת העבירה. אחזור להודעתו הראשונה, ת/6, על מנת לצטט מתוכה את דבריו, עד כמה עמל כדי להסתיר היותו בזירת העבירה. המשיב הוזהר כי הוא חשוד על כך "שהיום בתום משחק כדורגל" הכה את השופט תקף את השופט. על כך ענה המשיב: "אני מבין על מה אני נחקר ורוצה להגיד לך שאני מופתע, מתי שהסתיים המשחק אני ישבתי עם השחקנים כי אני חבר הנהלת הקבוצה. בסוף המשחק התחילו המהומות במגרש בין שתי הקבוצות. אני הורדתי את השחקנים שלי מהמגרש ולא היה לי שום מגע עם השופט. שאלה. אז למה השוטר שעיכב אותך טוען שאתה תקפת את השופט? תשובה. אין לי מושג. אני בכלל הייתי בצד השני שזה בכלל רחוק מהחדר של השופט כשעצרו אותי". סביר להניח, שמי שיש לו מה להסתיר ירחיק עצמו מזירת העבירה. שקרי הנאשם משמשים חיזוק לעדויות התביעה (ראו: ע"פ 161/72 סרסור נגד מדינת ישראל, פ"ד כח(2(203; ע"פ 352/80 מויאל נגד מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 719, ו-ע"פ 49/88 רוקח נגד מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 605; ת"פ 02/ 40058 פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' רוקנשטיין מיכה, פדאור (לא פורסם) 03 (4) 506], עמוד 2 ). לא היתה כל סיבה למשיב להרחיק עצמו מזירת העבירה, אלמלא היה מעורב במעשה שנטען נגדו. עוד יש להוסיף שהמשיב טען בהודעותיו, כי ארך כרבע שעה עד שהגיעו השוטרים ועצרו אותו, ואילו מאוחר יותר באותה הודעה ת/נ/4, שינה גירסתו ואמר כי הזמן שעבר עד שהשוטרים עצרו אותו היה כחצי שעה. השוטר חזן העיד, כי לקח כחצי דקה עד שעצר את המשיב. גם נסיון זה של המשיב להראות כי עבר זמן רב עד למעצרו, לא בא לגירסתי אלא להרחיק עצמו מהאירוע. 9. בית-משפט קמא לא התייחס בהכרעת דינו לעדותו של השוטר יצחק חזן, אשר מסר, כי אלי כהן אמר לו שניות מתום המשחק, לעצור את הבחור הגבוה עם השפם וכי המשיב עשה הכל כדי להמלט ממנו: חזן מסר כי אלי כהן הצביע לפניו "על בחור גבוה, מלא עם מעיל צמר כחול כהה ובעל שפם שהוא היה במרחק של 6 מטר מימני ושאותו גבר עם השפם מלווה ע"י אדם נוסף שהוא מנסה להרחיק את הבחור עם השפם מהמקום. אני הייתי בקשר עין רציף מרגע שהשוטר אלי כהן הצביע על החשוד ועד שהגעתי אליו בשניות ספורות והודעתי לו על עיכובו בגין תקיפת השופט. הנ"ל סרב להיתלוות אליי. הודעתי לו שאם לא יבוא איתי ייעצר. הוא המשיך לנסות לעזוב את שטח המגרש. הודעתי לו שהוא עצור ונאלצתי בשלב מסויים לאחוז בדש מעילו, היות וסביבנו הגיעו כ-10 אנשים שניסו להבריח אותו. ואז הגיע סמ"צ חמו יוסי שעזר לי בהובלתו לעמדת המשטרה כאשר כל הדרך לעמדת המשטרה הוא התנהג באופן פרוע והתעכב ליד עמדת מצא בתחומי המגרש וסרב להמשיך, עד שהגיעו מקורביו מסכנין ושכנעו אותו להמשיך לעמדת המשטרה" העד הגיע לחשוד 15 שניות לאחר שריקת הסיום (ת/נ/1 בעמ' 2 מש' 14). 10. בימ"ש קמא קבע כי אל מול הסתירות בין שתי הודעותיו של הנאשם, עומדת העובדה, כי המשטרה הסתפקה בעדי התביעה ובהצגת הקלטת. היה עליה, לעמדת בימ"ש קמא לחקור עדים נוספים מבין הנקהלים במקום. בימ"ש קמא סבר כי "סתירות אלה בעדותו של הנאשם, מעלה ספק במידת מהימנותו, לרבות גרסתו באשר לנסיבות התקרבותו המאיימת לעבר המתלונן בעת האירוע (כפי העולה מצילומי הוידיאו שהוצגו בפניי). ואולם ההליך שבפני אינו הליך אזרחי המחייב הוכחה במידה של הטיית מאזן ההסתברות. בפני הליך פלילי והעדרן של ראיות מספיקות ומשכנעות מטעם המאשימה כפי שפורט לעיל - מחייבת את הקביעה כי המאשימה לא הוכיחה את אשמתו של הנאשם במידה הנדרשת בהליך". דעתי בעניין זה שונה: שקריו של הנאשם מהווים ראיה מפלילה נגדו בעוד שהעדר חקירה מושלמת אינה בהכרח פוגעת בתשתית הראייתית של התביעה. ההלכה היא כי בהליך פלילי, אם די בתשתית הראייתית של התביעה כדי לשכנע מעל לכל ספק סביר, אין בהעדר חקירה נוספת או טובה יותר, כדי למנוע הרשעתו של נאשם, אלא אם החסר מעורר ספק סביר (וראו ע"פ 29/01 אמין סעיד חילו נ' מדינת ישראל). אין התביעה חייבת להציג את "הראיה המקסימאלית" ודי שתציג "ראיה מספקת" (רע"פ 8173/04 רצהבי נ' מדינת ישראל תק-על 2005(1) 2353). בע"פ 5825/97 עובדיה שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 933 נכתב, והדברים טובים גם לנדוננו, כדלקמן: "בדוננו בהליך פלילי אנו ממקדים את מבטנו ב"יש", בראיות שהובאו בפני בית המשפט - ולא בהשערות ובטענות שיש בהן כדי להסביר את שלא הוכח בבית המשפט" (מ"ח 7558/97 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 433, 449). במקרה שלפנינו עולה אשמתו הברורה של המערער מן ה"יש" ואין בחסר, לו טוען הסנגור, כדי לנתץ את הפסיפס שהצטרף לתמונה שלמה וברורה וכדי להטיל ספק ממשי ורציונלי באשמתו של המערער (דנ"פ 4342/97 לעיל, עמ' 859-858, 817; ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 484, 477). על בית-המשפט להכריע מה המשקל שראוי לתת למחדל, בהנחה שאכן התקיים, לא רק כשעמד לבדו, אלא כחלק ממכלול הראיות (ראו ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פד"י מד(1), 785 וכן ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל, תק-על 93(2), 1497). סבורה אני, כי מכלול ראיות התביעה מביא למסקנה אחת ויחידה, והיא שהמשיב אכן סטר למתלונן, כפי שטענו עדי התביעה. 11. המערערת האשימה את המשיב בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, שנוסחו להלן: 380. תקיפה הגורמת חבלה ממשית התוקף חברו וגורם לו בכך חבלה של ממש, דינו - מאסר שלוש שנים. השאלה היא, אם החבלה שנחבל בה המתלונן היא "חבלה של ממש". סבורה אני, כי בשל היותה קרובה להגדרה של "חבלה" (להבדילה מ"חבלה של ממש") כהגדרתה בסעיף 34כד לחוק העונשין, דהיינו, "מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים", הרי יש לזכות את המשיב מהעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין ולהרשיעו בתקיפה לפי סעיף 378 לאותו חוק (וראו לעניין משמעותה של "חבלה של ממש" בספרו של י' קדמי "על הדין בפלילים" תשנ"ה, כרך ב', 836; ע"פ (ב"ש) 123/71 מדינת ישראל נ' דיאב זועבי, פס"מ תשל"ג ע"ח 155; ע"פ 732/76 כחלון נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1)170, 177; רע"פ 1501/76 לחמני(נחמי) נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (2) 644, 649); ע"פ 2125/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי, כרך כו(6) 941). לפיכך, לו דעתי היתה נשמעת, הייתי מבטלת את הכרעת הדין של בית משפט קמא, מרשיעה את הנאשם בעבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין ותקיפת עובד ציבור לפי סעיף 381(ב) לחוק זה, ומחזירה את התיק לבית משפט קמא, על מנת שיקבע את עונשו של המשיב. ­ ש. שטמר, שופטת השופט רון סוקול 1. עיינתי בפסק דינה של חברתי, כב' השופטת ש' שטמר, אך דעתי שונה. לו תישמע דעתי, הרי שדין הערעור להידחות. העובדות והאישומים פורטו בהרחבה בפסק דינה של חברתי, ולכן אמנע מחזרה מיותרת. 2. כידוע, הלכה היא שבית המשפט היושב לדון בערעור על ערכאה דיונית, ששמעה את הראיות, לא יתערב בקביעת ממצאים עובדתיים, אלא במקרים חריגים (ראה האסמכאות שפורטו בפסקה 5 לפסק דינה של כב' השופטת שטמר). 3. חברתי סבורה כי זהו מקרה חריג המצדיק התערבות של ערכאת הערעור, שכן בית משפט קמא לא קבע ממצאים המבוססים על הערכת מהימנותם של עדים, אלא נימק את הכרעתו על הסקת מסקנות. כן מפנה חברתי להלכה ולפיה רשאית ערכאת הערעור להתערב מקום "שהמסקנה שהסיקה הערכאה הראשונה, מן העובדות שהוכחו, אינה עומדת במבחן ההיגיון", (כפי שנאמר בע"א 5656/99 שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מ. גביע בע"מ דינים עליון נב' 73). 4. עם זאת יש לזכור כי לא די בכך שבית המשפט סבור כי ניתן להגיע למסקנה שונה מזו אליה הגיעה הערכאה הראשונה כדי להצדיק את ההתערבות. כבר בע"פ 20/49 עלי מוחמד חוסיין נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ג 13 אומר השופט ש.ז. חשין: "הלכה שהונחה בפסקי הדין הנ"ל היא, בעיקרה, כי בית משפט לערעורים לא יתערב במקום שיש להן, למסקנותיו של בית המשפט אשר דן בענין, יסוד ושורש בחומר הראיות, ואפילו הוא משער, כי אילו ישב הוא - בית המשפט לערעורים - בערכאה ראשונה, היה בא לכלל מסקנה שונה. לעומת זה יתערב, וגם יסתור את מסקנתו של בית המשפט של מטה, במקום שמסקנה זו אין לה סמוכין בחומר הראיות, או נובעת משימוש בלתי נכון בחוק, או הושפעה משיקולים אשר אין בינם לבין השאלות השנויות במחלוקת ולא כלום, או אינה מוצדקת לאור המסיבות אשר הוכחו". 5. בית משפט קמא לא נתן אמון בחלקים ניכרים מגרסת התביעה, והתרשם שלא ניתן ליתן בה אמון. קביעות עובדתיות אלו של בית משפט קמא , גם אם הן פרי של הסקת מסקנות מחומר הראיות בכללותו אינן חורגות מן הסביר, ואין לומר עליהן "שאינן עומדות במבחן ההיגיון" או שאין להן סימוכין בראיות שהובאו. כפי שאפרט לעיל לקביעותיו של בית משפט יש עיגון בראיות ולכן הנני סבור כי אין מקום לסטות במקרה הנוכחי, מההלכה הנוהגת ולפיה ערכאת הערעור תימנע מהתערבות בממצאים עובדתיים של הערכאה הראשונה. 6. לא לעתים קרובות זוכה בית המשפט לצפות בתיעוד כמעט מלא של האירועים נשוא הדיון, ובדרך כלל נאלצים אנו להסתפק בעדויות של מי שנכח במקום האירוע. במקרה הנוכחי מצויה בפנינו קלטת המתעדת את האירוע כולו. המצלמה קלטה את כל ההתרחשויות, אף כי בשל זווית הצילום ומקומם של המעורבים לא ניתן להבחין אם היה מגע בין ידו של המשיב לגופו של המתלונן. עם זאת לקלטת משקל רב בהערכת עדויותיהם של כלל העדים. 7. צפיתי בקלטת שוב ושוב מספר רב של פעמים, ומצאתי לציין מספר דברים אותם ניתן ללמוד מצפייה זו. מהקלטת ניתן להבחין כי בסופו של המשחק התגודדו סביב השופט אסף קינן מספר שחקנים מקבוצת "בני סכנין". ניתן לראות כי השוטר מר אלי כהן ניגש למתלונן, אוחז בו ומתחיל לנוע עמו לכיוון חדרי ההלבשה. בזמן ההליכה אוחז השוטר אלי כהן את המתלונן במותניו, במעין חיבוק. תוך כדי התנועה אל מחוץ לכר הדשא מגיע המשיב לעבר המתלונן. המשיב נראה מתקרב מלפנים ומימין למתלונן ולשוטר אלי כהן. אין כל ספק כי המשיב התקרב למתלונן, הרים את ידיו והניף לכיוונו יד בתנועה מאיימת. מהקלטת לא ניתן לראות אם היד המונפת פגעה במתלונן אם לאו, אך ניתן בבירור לקבוע כי לא מדובר בתנועת אגרוף. עם זאת עולה כי סמוך ולפני המפגש עם המשיב החלו השוטר אלי כהן והמתלונן לסטות לצד שמאל, כנראה כדי להתרחק מהמשיב. 8. לאחר האירוע של הנפת היד ממשיכים השוטר והמתלונן בהליכתם אל מחוץ לכר הדשא. אין שום תנועה של המתלונן המעידה כי חש במכה, כגון תנועת הירתעות של הראש, הרמת יד להגן על עצמו או אפילו הרמת היד כדי לבדוק את מקום הפגיעה. אין גם כל תנועה המעידה כי המתלונן הצביע לשוטר אלי כהן, מיד לאחר הפגיעה, על המשיב. עולה גם כי המשיב ממשיך אף הוא בהליכה לכיוון חדרי ההלבשה, אינו מתרחק מהאזור ואינו בורח מן המקום. 9. מהעדויות עולה כי העד אלי כהן לא ראה כל מגע בין המשיב למתלונן (עמ' 4). בעדותו הוא מציין: "אני לא ראיתי את המשיב תוקף את השוטר" ובהמשך: "ש. רק השופט אמר שתקפו אותו. ת. כן". ולבסוף, בעמ' 10: "אני לא ראיתי אגרוף במגרש". 10. כל הצופה בקלטת רואה שהמשיב מגיע למתלונן מכיוונו של השוטר. בזמן הנפת היד היה השוטר בין המשיב לבין המתלונן. הנפת היד הייתה לפני פניו של השוטר אלי כהן; לא סביר, להבנתי, כי התרחשה פגיעה בפניו של המתלונן מבלי שהשוטר, האוחז את המתלונן בתנועת חיבוק, לא הבחין בה. מהקלטת ברור כי פניו של השוטר לא היו מופנות בזמן האירוע לשום כיוון אחר, פרט לכיוון ההליכה. אמנם השוטר אלי כהן נמוך מהמשיב ונמוך מהמתלונן, אך לא מדובר בהבדלי גובה כאלו שבהם לא יוכל להבחין במכת אגרוף המתרחשת בדיוק מול פניו. 11. חברתי מציינת, בעמ' 9 לפסק דינה, כי המכה יכלה להתרחש גם בשלב שבו סימן המתלונן לשוטר להגיע אליו למרכז המגרש ועד להגעתו של השוטר. הנחה זו אינה אפשרית, שהרי בקלטת רואים כי המשיב החל לנוע לעבר המתלונן רק לאחר שהשוטר אלי כהן אחז בו, והאירוע כולו התרחש לאחר שהמתלונן והשוטר החלו להתרחק ממעגל השחקנים וללכת לכיוון חדרי ההלבשה. 12. מהראיות ניתן למצוא סתירה נוספת בין עדויות המתלונן לעדותו של מר אלי כהן ולמצולם. בעדותו ציין המתלונן כי "ברגע שקיבלתי את המכה, באותו רגע ביקשתי מאלי שיעצור את הבחור, הצבעתי על הבחור" (ההדגשה שלי - ר' ס'). השוטר אלי כהן מבהיר כי תוך כדי ריצה לכיוון חדרי ההלבשה אמר לו המתלונן כי המשיב פגע בו והצביע עליו (עמ' 6-7 לפרוטוקול). מצפייה בקלטת לא רואים כל הצבעה של המתלונן על המשיב, בסמוך לאירוע. אם הייתה הצבעה שכזו, ייתכן שהדבר אירע רק בשלב מאוחר יותר, כאשר שוב התגודדו אנשים רבים מאחורי המתלונן, ולכן עין המצלמה לא קלטה זאת. מכל מקום סמוך להנפת היד לא נראית כל הצבעה. 13. העד מר בסון, ששימש קוון במשחק, העיד כי ראה את האירוע כשהיה במרחק של כ-5-6 מ' מאחורי המתלונן (עמ' 25). כן סיפר כי לאחר האירוע "צעקתי, אני רואה אותך תיזהר, למה עשית את זה" (עמ' 25). מצפייה בקלטת רואים את העד בסון הולך מאחורי המתלונן כאשר בינו לבין המתלונן מספר אנשים. אין כל עדות מצולמת כי העד בסון ו/או מישהו אחר פנה בדרך כלשהי למשיב. גם אם העד לא ניגש למשיב, הרי שצפוי היה כי יפנה לכיוונו ויקרא בקול שיתגבר על המהומה. מהצילומים לא ניתן להבחין בשום תנועה המעידה כי העד פנה וצעק לכיוונו של המשיב. 14. חברתי מציינת כי לא היה בסיס לקביעת בית המשפט קמא ששלושת שופטי המשחק יכלו לראות פחות מאשר אנשים אחרים שעמדו קרוב יותר למתלונן, ומבהירה כי המשיב הינו גבוה וגדל מידות. אכן כך הדבר, אלא שמפתיע כי דווקא שלושת השופטים הנוספים ראו מגע בין ידו של המשיב לפניו של המתלונן, למרות שחלקם עמדו במרחק של 15 מ' מהמתלונן, ודווקא השוטר אלי כהן, שהיה צמוד למתלונן, לא ראה כל מגע. דומה כי מה שראו השופטים דומה למה שניתן להבחין מצפייה בקלטת, דהיינו הרמת יד לכיוונו של השופט, אולם לא ניתן להבחין ממרחק אם זו הסתיימה במגע גופני אם לאו. מובן שצריך לזכור כי עדים נוספים, כולם שחקני קבוצת "בני סכנין", שעמדו קרוב יותר למקום ההתרחשות, ראו הנפת יד, אך העידו כי המשיב לא הכה במתלונן ולא פגע בפניו. לעדויות אלו יש ליתן לפחות משקל זהה למשקל שניתן לעדויות שופטי המשחק. 15. בית המשפט קמא הוסיף והפנה את תשומת הלב למחדלי חקירה של המשטרה. לגישתו ניתן היה לחקור עדים נוספים כמו צלמים שתיעדו את האירוע מקרוב (ואשר נראים היטב בקלטת), שחקני הקבוצות ועוד. אוסיף על כך כי מהעדויות עולה כי כבר בחדר ההלבשה נבדק השופט על-ידי רופא. המתלונן מבהיר כי מי שבדק אותו היה הרופא של קבוצת הפועל תל-אביב (עמ' 10). רופא זה לא נחקר, ולא זומן לעדות. לכאורה הייתה לעדותו חשיבות, שכן בבדיקה בחדר המיון לא נמצאו כל סימני חבלה חיצוניים. אם אכן נפצע המתלונן כך שירד דם משפתיו, רופא זה יכול להבהיר סוגיה זו ולהאירה בפנינו. 16. הציר המרכזי סביבו סובב פסק דינה של חברתי הינו ציר ההיגיון. לדידה של חברתי, בהיעדר כל הסבר אחר מדוע יעליל המתלונן על המשיב, יש בדבר כדי לחזק את עדותו (פסקה 8 לפסק דינה). במיוחד מדגישה חברתי את המשקל המיוחד שיש ליתן לגרסה שנאמרה מיד בסמוך לאירוע. אכן, אין הסבר מדוע שהמתלונן יעליל על המשיב, אלא שבכך לא די. בהחלט ייתכן מצב שבו המתלונן יאמין בתום לב כי המשיב הוא שפגע בלחיו, אך בפועל לא כך אירע. כך, למשל, העלה הסנגור בבית המשפט קמא את האפשרות כי בזמן שהשוטר אלי כהן דחף את המתלונן והסיטו ממסלול ההליכה, נפגע המתלונן. הדבר אירע בסמוך ולפני שהמשיב הניף את ידו לכיוון המתלונן. המתלונן יכל להיפגע גם במהומה שהתרחשה מיד בסיום המשחק או בדרכו לחדר ההלבשה. זאת ועוד, גם אם יש בדברים האמורים חיזוק לעדותו של המתלונן, עדיין מצֻווים אנו לבחון את מכלול הראיות ולשקול את עדותו של המתלונן מתוך השוואה לעדויות הנוספות. כפי שראינו, עדות המתלונן אינה מתיישבת עם עדותו של השוטר אלי כהן, ונסתרת בנקודות שונות בעדותם של עדים אחרים. 17. חברתי מבקשת לייחס חשיבות רבה גם לכך שהמשיב ניסה להרחיק עצמו מזירת העבירה. בחקירתו הראשונה ציין המשיב כי "בסוף המשחק התחילו המהומות במגרש בין שתי הקבוצות. אני הורדתי את השחקנים שלי מהמגרש ולא היה לי שום מגע עם השופט". בהמשך ציין "אני בכלל הייתי בצד השני שזה בכלל רחוק מ(ה)חדר של השופט כשעצרו אותי" (ת/6). המשיב לא אמר שהיה בצד השני של המגרש כאשר אירע האירוע. עם זאת המשיב לא סיפר בחקירתו זו על הדברים שאמר למתלונן ועל כך שניגש לכיוונו של המתלונן. בחקירתו השנייה, למחרת היום, מסר למעשה את הגרסה עליה גם העיד בבית המשפט (ת/נ/4). חברתי מוצאת כי גם בהודעה זו נפלו סתירות, שכן תחילה העיד המשיב כי עברה כרבע שעה לאחר סיום המשחק, ובמקום אחר באותה הודעה אמר כי מדובר בחצי שעה לאחר שפנה לשופט- המתלונן. מנגד עומדת עדותו של העד מר חזן, לפיה עברה כחצי דקה מהרגע שהתבקש לעצור את המשיב ועד שביצע את המעצר. איני סבור שיש ליתן חשיבות להבדלים אלו. ראשית, יש לזכור כי תשובתו הראשונה של המשיב בדבר הזמן שחלף מסיום המשחק ועד שנעצר אינה סותרת את עדותו של השוטר חזן, שהרי בין סיום המשחק לבין האירועים על כר הדשא חלפו גם כן מספר דקות. האמירה כי חלפה חצי שעה אינה מלמדת על מדידת זמנים, אלא אמירה שמעידה כי חלף זמן, וכי לא נעצר מידית. צריך לזכור כי בקלטת נראה המשיב יורד מהמגרש נינוח, ועד לסוף הצילום אין כל זכר לפנייתו של שוטר אליו למעצר. איני סבור שהדבר מעיד על שקרים מצידו של המשיב. 18. בסיכומם של דברים נראה לי כי אין כל מקום שנתערב בהחלטת בית משפט קמא. בית המשפט התרשם ממכלול העדויות שבפניו מצא שאין בהן די כדי להצביע על אשמתו של המשיב מעבר לכל ספק סביר. גם בחינה חוזרת של הראיות אינה מחייבת מסקנה אחרת. 19. עם זאת אין כל ספק שהתנהגותו של המשיב על כר הדשא ראויה לכל גינוי. דווקא מהמשיב, שהוא חבר הנהלת קבוצת "בני סכנין", יש לצפות כי יֵדע להרגיע את הרוחות. המשיב עלה על כר הדשא למרות שלא היה מוסמך לכך. הוא התקרב לשופט המשחק בצעקות ותוך הנפת ידיים בצורה מאיימת. מעשים כאלו שנעשים על-ידי חבר הנהלת הקבוצה, מלהיטים את הרוחות בין האוהדים והשחקנים, ומעודדים אותם לנקוט גם הם מעשים שכאלה. קיומם של משחקי כדורגל סגורים מחייבת קבלה של הכרעת שופטי המשחק, גם אם המתבונן סבור כי הן שגויות. רק כך ניתן לקיים משחקי כדורגל סדירים ובטוחים לקהל, לשחקנים ולשופטי המשחק. 20. לאור התנהגות זו של המשיב, המעלה חשש לשמירת הסדר בעתיד ולמרות שלדעתי יש מקום להותיר את הכרעת בית משפט קמא על כנה, אציע לחבריי לעשות שימוש בהוראות סעיף 73 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ולהטיל על המשיב לחתום על התחייבות בסך של 15,000 ש"ח. ההתחייבות תהיה לתקופה של שנה, ותופעל אם המשיב יעבור עבירה שיש בה אלימות כלשהי. אם לא יחתום המשיב על ההתחייבות בתוך 7 ימים, ייאסר המשיב למשך 30 יום. רון סוקול, שופט השופט יגאל גריל לאחר שעיינתי בחוות הדעת של חברתי השופטת ש. שטמר וחברי השופט ר. סוקול, מצטרף אני לדעתו של השופט ר. סוקול. נתתי דעתי לנימוקיה המפורטים של השופטת ש. שטמר, אך נראה לי שאין די בתשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא על מנת להגיע למסקנה שאשמתו של המשיב הוכחה מעבר לספק סביר. הקשיים הראיתיים הובהרו הן בהכרעת הדין של בית משפט קמא והן בנימוקים העומדים בבסיס חוות דעתו של השופט ר. סוקול, ולא אחזור על הדברים. משכך, לא היה מנוס מזיכויו של המשיב מחמת הספק, ולכן גם אני סבור שלא נותר בידינו אלא להורות על דחיית הערעור. יחד עם זאת מצטרף אני לעמדתו של השופט ר. סוקול לפיה על המשיב לחתום על התחייבות בהתאם להוראות סעיף 73 של חוק העונשין, תשל"ז-1977, כפי שמציע חברי בחוות דעתו. יגאל גריל, שופט לפיכך הוחלט לדחות את הערעור, וזאת ברוב דעות של השופטים י. גריל ו-ר. סוקול, כנגד דעתה החולקת של השופטת ש. שטמר. כמו כן הוחלט ברוב דעות, כאמור לעיל, ובהתאם לסעיף 73 של חוק העונשין, תשל"ז-1977, שעל המשיב לחתום על התחייבות בסך של 15,000 ש"ח. ההתחייבות תהיה לתקופה של שנה, ותופעל אם המשיב יעבור עבירה שיש בה אלימות כלשהי. אם לא יחתום המשיב על ההתחייבות בתוך 7 ימים, ייאסר המשיב למשך 30 יום. ניתן היום כ"ה בשבט, תשס"ו (23 בפברואר 2006) במעמד ב"כ המערערת, המשיב, וב"כ המשיב. י. גריל, שופט [אב"ד] ש. שטמר, שופטת ר. סוקול, שופט שופטיםכדורגלדיני ספורטאלימותתקיפה