עונש על הסעת שבחים בפעם הראשונה כללי 1. הסעת פועלים תושבי יהודה ושומרון לישראל, היא זו שעומדת ביסוד כתב האישום שבפנינו. במסגרת הכרעת הדין נעסוק בהסעת השוהים הבלתי חוקיים (להלן- "שב"ח" או "שב"חים"), אשר אחד מהם - כנטען בכתב האישום - החזיק עימו תיק ובו חומר נפץ המיועד לפיגוע. עיקר הדיון בהכרעת הדין יהיה בהימלטותו ובריחתו של הנאשם, יחד עם הרכב ובו השב"חים, והסיכון שנגרם לנוסעים בדרך, עקב כך. כתב האישום 2. ביום 5.4.06 הוגש נגד הנאשם כתב אישום, הכולל שני אישומים. 3. לפני פירוט האישומים, בחלק הכללי, מתואר תפקידו של הנאשם, נהג במקצועו, ובעלים של שני כלי רכב מסחריים המשמשים להסעת נוסעים. לפי הנטען בכתב האישום, בחלק הכללי, הנאשם היה מתקשר עם סדרנים אשר תיווכו בינו לבין שב"חים. הוא היה מגיע למקום המפגש עם אותם שב"חים ומסיע אותם לישראל , וזאת תוך ניצול העובדה כי כלי הרכב שבבעלותו נושאים לוחיות זיהוי ישראליות, וכך ניתן להעבירם במחסום. הנאשם, כך נטען בחלק הכללי של כתב האישום, לא היה טורח לבדוק את חפציהם של הנוסעים עימו, על אף שהיה מודע לאפשרות שלרכב יעלה מחבל הנושא עימו מטען חבלה. לטענת המאשימה, הנאשם ביצע לפחות 100 הסעות מאורגנות, במתכונת האמורה. 4. האישום הראשון מתייחס לאירוע של הסעת 14 שב"חים ביום 25.2.06, בשעה 17.30 לערך. השב"חים עלו על הרכב בצומת דחיית אל בריד, במגמה להגיע לכיוון צומת גהה. הנאשם נתפס בכביש 1 ביציאה מירושלים. הרכב שהסיע את השב"חים - במסגרת הטענה הכלולה באישום הראשון - רשום על שם גב' אריג' אבו חמדיה (להלן - "אריג'"), אך נמצא בבעלותו ובשימושו הבלעדי של הנאשם, אשר רכש את הרכב מאחיה של אריג' , מר איאד ג'ית אבו חמדיה (להלן - "איאד"). העבירה המיוחסת לנאשם במסגרת האישום הראשון היא הסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952 (להלן- "חוק הכניסה"). 5. האישום השני מתייחס להסעת שב"חים ברכב אחר אותו רכש הנאשם ממר איאד הנ"ל, כאשר הרכב היה רשום על שם אחותו אריג'. ביום 21.3.06 בשעה 09.30 או בסמוך לכך, אסף הנאשם שב"חים באיזור דיר שרף, כדי להסיעם לנצרת, דרך ירושלים. כתב האישום מתאר את הקשר בין הנאשם לבין המתווכים, אשר גבו מכל נוסע 200 ₪, ובסך הכל 2,600 ₪, ומתוכם שמרו לעצמם עמלת תיווך בסך 400 ₪, כך שהנאשם היה אמור לקבל עבור הנסיעה 2,200 ₪. ברכב היו 13 שב"חים, כאשר אחד מהם נשא תיק ובו מטען נפץ רב עוצמה, במטרה לבצע פיגוע בתוך מדינת ישראל. הנאשם, כנטען בכתב האישום, לא בדק את תיקיהם של הנוסעים, כולל את תיקו של אותו אדם נושא המטען. כאשר הגיע הרכב בסביבות השעה 12.00 למחסום שהוצב סמוך לגשר הראל ליד מבשרת ציון (כאשר כיוון הנסיעה של הנאשם היה בכביש מס' 1 לתל-אביב), התבקש הנאשם לעצור על ידי השוטר. הוא האט תחילה את הרכב, וכשהגיע השוטר לבדוק את הרכב, האיץ הנאשם את מהירות הרכב ונמלט מן המקום. השוטר נכנס לניידת המשטרתית והחל רודף אחרי הנאשם, תוך שהוא מסמן לו לעצור באמצעות סירנה משטרתית ואורות כחולים מהבהבים. כתב האישום מתאר מרדף של הרכב המשטרתי לאחר הרכב שבו נהג הנאשם. הנאשם החל לנסוע בפראות, תוך שהוא עובר מנתיב לנתיב ומסכן את יתר כלי הרכב הנוסעים בכביש. כאשר הגיע הרכב של הנאשם למחלף שער הגיא, פנה הנאשם ימינה לכיוון בית שמש, וניידת המשטרה בעקבותיו. הנאשם ביצע סיבוב פרסה, נסע נגד כיוון התנועה והשתלב חזרה לתוך כביש 1, לכיוון תל-אביב. הניידת המשטרתית המשיכה לרדוף אחרי הנאשם. לבסוף, הגיע הנאשם, בנסיעה פראית ותוך ירידה לשוליים, לאזור מחלף לטרון, שם נעצר על ידי המשטרה. במסגרת האישום השני, נטען על ידי התביעה, כי במהלך הנסיעה הורה הנאשם לנוסעים כי אם יישאלו על ידי השוטרים, הם יענו להם כי הנאשם אסף אותם בירושלים ולא בדיר שרף (שבאיזור יהודה ושומרון). העבירות המיוחסות לנאשם במסגרת האישום השני הם אלה: סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה - עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן - "חוק העונשין"); הסעה שלא כדין - עבירה לפי הסעיף הנ"ל של חוק הכניסה; שיבוש מהלכי משפט - עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין. 6. המדינה ביקשה לתקן את כתב האישום בדרך של הוספת עדים. בתחילה הייתה הסכמה לתיקון זה (ראה בקשת התובע מיום 29.6.06 והחלטתי בכתב יד מיום ד תמוז תשס"ו (30.6.06) ). בשלב יותר מאוחר, כאשר הוגשה בקשה לתיקון כתב האישום בדרך של הוספת עדים נוספים, התנגד לכך ב"כ הנאשם, בטענה כי הדבר נעשה לאחר שהמדינה למדה את קו ההגנה של הסניגוריה. לא קיבלתי טענה זו ואישרתי את התיקון המבוקש (ראה החלטתי המודפסת מיום כח אלול תשס"ו (21.9.06) עמודים 24-20 לפרוטוקול). תשובת הנאשם לכתב האישום 7. במסגרת תשובת הנאשם לכתב האישום התנגד הסניגור, עו"ד עותמן, לעצם הבאת החלק הכללי, בטענו כי אין הוא מתאים להוראות סדר הדין הפלילי. טענה זו דחיתי בהחלטתי מיום כב סיון תשס"ו (18.6.06) עמודים 6-4 לפרוטוקול). 8. ככל שמדובר באישום הראשון, בתחילה כפר הנאשם באישום זה (ראה פרוטוקול מיום כ תמוז תשס"ו (16.7.06), עמודים 12-11). אך בשלב מאוחר יותר הודה הנאשם באישום הראשון, לאחר שתוקן כתב האישום ובו נאמר כי הרכב היה רשום על שם אריג' והיה בשימושו של הנאשם. לאור הודאה זו ניתנה הכרעת דין המתייחסת לאישום הראשון, ובה הרשעתי את הנאשם בעבירה של הסעה שלא כדין (ראה: עמוד 27 לפרוטוקול מיום כג תשרי תשס"ז (15.10.06) ). 9. במסגרת תשובותיו לאישום השני, כפר הנאשם, מפי סניגורו, בכך שרכש את הרכב והרכב הוא בבעלותו, אך אישר את מסלול הנסיעה, קרי: מדיר שרף לצומת גהה. הוא הכחיש את עניין המתווכים. ככל שמדובר בהסעת השב"חים, הודה הנאשם כי הסיע 12 שב"חים בלבד, ולא 13, כנטען בכתב האישום. כן הכחיש הוא את העובדה שלאחד השב"חים שהסיע, היה מטען נפץ. הנאשם הודה בכך שלא בדק את תיקי הנוסעים, וטען כי אין חובה לעשות כן. אשר למרדף, טענת הנאשם היא כי השוטר לא סימן לו לעצור, וכי לא היה כלל וכלל מרדף, מכל מין וסוג שהוא. הנאשם מאשר, בתשובתו לכתב האישום, כי סטה מכביש ירושלים תל-אביב לכיוון בית שמש, וזאת בגלל שראה ניידת משטרה אחרת, ולא זו שרדפה אחריו. הסניגור מודה כי מדובר בסיבוב פרסה שביצע הנאשם, אך לטענתו מדובר בעבירת תעבורה ולא בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. כן מכחיש הוא את העבירה של שיבוש הליכי משפט. 10. הצדדים הסכימו במהלך הדיון לפי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, להגיש מסמכים רבים (ת/1-ת/20), שחסכו עדויות לא מעטות. בעניין זה יש לשבח את הסניגור. אך, כפי שנראה להלן, נשמעו עדים והובאו ראיות, אשר אותם ננתח להלן. השאלות השנויות במחלוקת 11. לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בחומר הראיות, ובעקבות סיכומי הצדדים, ניתן להצביע על מחלוקות עובדתיות ומשפטיות אלה: הראשונה, האם היה או לא היה מרדף של מכונית המשטרה אחרי הרכב שבו נהג הנאשם עם השב"חים. במסגרת זאת יש מספר מחלוקות משניות: נסיבות מעבר הנאשם דרך המחסום המאולתר ליד גשר הראל; האם ידע הנאשם כי המשטרה דולקת אחריו; הסטיה לבית שמש והחזרה לכביש מספר 1; המעצר באיזור לטרון. במסגרת פרק זה, עולה מחלוקת נוספת - הפעם משפטית - בין ב"כ הצדדים, והיא האם מעשיו של הנאשם, כאשר נהג ברכב מגשר הראל ועד לטרון, הינם בגדר עבירות תעבורה גרידא, או שמא עבר הנאשם על הוראות סעיף 332 לחוק העונשין, בכך שסיכן חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה? השניה, האם היה ברכב תיק ובו חומר נפץ שנשא עימו אחד מן השב"חים. לעניין זה, עורר עו"ד עותמן שאלת משנה נוספת האם ברכב היו 12 או 13 שב"חים. שלובה בנושא זה היא השאלה האם מוטלת חובה על הנאשם, כנהג הרכב, לבדוק את תכולת התיקים של הנוסעים, שמא יש בהם חומר נפץ או תכולה אחרת שאינה חוקית. ברצוני לציין, כי מחלוקת זו אינה נוגעת ליסודות העובדתיים או הנפשיים של העבירות המיוחסות לנאשם. באי כוח שני הצדדים טענו, כי יש חשיבות לענין חומר הנפץ אשר נמצא בתיק, והאם הוא אכן היה ברכב אותו הסיע הנאשם, רק לענין העונש במסגרת גזר הדין, אך שניהם טענו, כי הדרך להכריע בה היא באמצעות הבאת ראיות בשלב הראשון של המשפט. לאור גישה זו של באי כוח הצדדים, אתייחס לנושא התיק עם חומר הנפץ במסגרת הכרעת דין זו. השלישית, האם שוחח הנאשם עם הנוסעים וביקש מהם כי בחקירתם במשטרה יספרו דברים שאינם נכונים, ובכך שיבש הנאשם הליכי משפט. 12. למעשה, כפי שנראה לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם גם באישום השני (באישום הראשון הודה והורשע) הסיע שב"חים שלא כדין. יש מחלוקת לגבי מידת הארגון של הסעת השב"חים, כנטען בחלק הכללי של כתב האישום, אך גם ענין זה אין בו כדי להעלות או להוריד לענין הרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. דיון 13. המדינה הביאה מספר עדים אשר היו מעורבים במרדף, וחוות דעת מומחה לענין תיק חומר הנפץ. כמו כן, הוגשו, חלק בהסכמה וחלק במהלך העדויות, מסמכים נוספים אשר בכוחם לסייע לקביעת ממצאים ועובדות. 14. במהלך הראיות הובאו הודעות הנאשם במשטרה. הנאשם לא טען ולא ביקש כי יקויים משפט זוטא לגבי ההודעות שמסר במשטרה. מצד שני, הדגיש עו"ד עותמאן, כי חלק מהדברים שנרשמו על ידי השוטרים אינם מדויקים וחלק מהם הינם פרי השראה של חקירת הנאשם על ידי השב"כ, שקדמה לחקירתו במשטרה . לענין זה הגיש הנאשם (ולא התביעה) את דו"חות החקירה של השב"כ (נ/1 - נ/4), אשר משקפים חקירות של הנאשם החל מיום 21.2.03, הוא יום האירוע ועד ליום 27.3.06, כאשר חקירת המשטרה התנהלה ביום 27.3.06 (ת/22) וביום 4.4.06 (ת/23). כמו כן, הוגשה בהסכמה חקירת הנאשם במשטרה בקשר לעבירה הראשונה של הסעת השב"חים ביום 25.2.06, שבה הודה, אך באי כוח הצדדים , ובמיוחד נציג המדינה, השתמשו בהודעה כדי להעיד על שיטת עבודתו של הנאשם במסגרת הסעת השב"חים. הגעתי למסקנה, כי הנאשם בהודעותיו של הנאשם במשטרה משקף את דבריו, וגם מבחינה מהותית יש תימוכין לדברי הנאשם בראיות האחרות שבתיק. 14. נתייחס, איפוא, לנושאים השנויים במחלוקת, כי שהובאו לעיל (ראה פיסקה 11), על פי הסדר הכרונולוגי של האירועים. האם היה או לא היה מרדף? 15. שמעתי את עדות איש המשטרה פקד עופר דרור, ומולו את עדות הנאשם. אומר כבר עתה, כי גירסת הנאשם, כפי שהושמעה בבית המשפט, בעייתית ובלתי היגיונית, ובכל מקרה מעדיף אני על פניו את דברי פקד דרור, שעדותו אמינה עליי. 16. בנקודת "המפגש" שבין פקד דרור לבין הנאשם, גירסת השוטר היא, כי עמד במחסום שהוצב על כביש ירושלים תל אביב באיזור גשר הראל. פקד דרור הסביר, כי התקבל מידע מודיעיני לגבי מחבל. עו"ד עותמאן מצא סתירה בדברי העד אשר תחילה אמר כי המחבל אמור להגיע לתחומי ירושלים (עמ' 45, שורה 2), בעוד שבחקירה הנגדית אמר כי המידע המודיעיני אמר שהמחבל יוצא מכיוון ירושלים ומגיע לתחומי מדינת ישראל (עמ' 52, שורות 21-19). אכן, מדובר בסתירה, אך הנושא אינו מרכזי. על כל פנים, ברור כי פקד דרור הציב את המחסום על פי הוראות שקיבל מהממונים עליו ממחוז ירושלים. פקד דרור הינו מפקד תחנת הראל, וכפי שהסביר, הוא קיבל את ההוראה להציב את המחסום כחלק מההנחיות של מפקד מרחב ציון (ראה עמ' 45 לפרוטוקול). לפיכך, אין חשיבות, לא משפטית ולא עובדתית, לשאלה מהו המידע המדויק שנמסר לו בקשר. הדבר הרלוונטי לצורך המשפט שבפניי הוא, כי הוצב מחסום, כאשר המחסום היה בצורה של שני כלי רכב משטרתיים, שכן לא היה סיפק בידי קצין המשטרה להקים מחסום בדרך אחרת. 17. פקד דרור העיד, כי סימן לרכב שבו נהג הנאשם לעצור והתקדם לעברו כדי לתחקר אותו, אך, כלשונו של העד: "הוא [הנאשם] נתן גז והמשיך בנסיעה. כשהוא עבר בין שתי המכוניות בצורה של שמיניה והמשיך בנסיעה לכיוון תל אביב" (עמ' 45, שורות 9-8). עדות הנאשם כאילו ראה את הרכב המשטרתי על הגשר עצמו ולא בצורת מחסום (ראה עמ' 69-68 לפרוטוקול), אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם המרדף, כפי שיתואר להלן. בנסיבות אלה, אני מאמץ את גירסת המשטרה ביחס להתנהגות הנאשם בעת שראה את המחסום המשטרתי המאולתר בכביש ירושלים תל אביב, מתחת לגשר. 18. בשלב הבא, מספר איש המשטרה, כי לא הספיק לרשום את מספר הרכב של הנאשם ועלה לרכב שלו (מסוג יונדיי אקסנט), כאשר הוא לבדו והתחיל לנסוע אחר הנאשם במרדף. פקד דרור מאשר, כי על פי הנוהלים היה צריך להיות עימו ברכב אדם נוסף, אך הסביר את הדברים כך: "היות והרכב GMC [הרכב בו נהג הנאשם] פרץ את המחסום ולאור רגישות ההתרעה, יצאתי באופן אינסטנקטיבי אחריו" (עמ' 45, שורות 13-12). בהמשך, מספר פקד דרור, כי יצר קשר עין עם הרכב כבר בירידה של הקסטל והתחיל לצמצם את הטווח אליו, כאשר הוא מפעיל סירנה, "קוג'ק" על הגג, ופנסי חירום שארבעתם דולקים (כמו בחנייה). כמו כן, קרא לו בכריזה לעמוד בצד ולעצור. לדברי השוטר, הגביר הנאשם את מהירותו, התחיל לעבור מנתיב לנתיב וזאת מספר פעמים, כאשר הוא עובר מצד ימין לצד שמאל, תוך סיכון של כלי רכב בדרך, שנאלצו לבלום ולסגת לצד, כדי שרכבו של הנאשם לא "ייכנס" בהם. למרבה המזל, מוסיף העד, כי לא היה מגע פיזי בין הרכב של הנאשם לבין אף רכב אחר. ככל שמדובר במהירות, מעיד קצין המשטרה, כי נסע במהירות של 170 קמ"ש, תוך סיכון עצמי גבוה, כדי לנסות ולתפוס את הרכב, כי חשש שמדובר במחבל, שכן כך היתה ההתרעה (ראה: עמ' 45 לפרוטוקול). במסגרת דו"ח הפעולה שכתב פקד עופר דרור הנ"ל באותו יום של האירוע, 21.3.06 (ראה ת/25), מופיע תיאור דומה, הן ביחס לבריחת הרכב של הנאשם מן המחסום, הן ביחס לתחילת המרדף, הן ביחס להפעלת הסירנה הכחולה המהבהבת והאורות הגבוהים וארבעת פנסי האיתות. גם ביחס למהירות של איש המשטרה, שנגזרה מהמהירות הגבוהה שבה נסע הנאשם, התיאורים דומים מאד. כמו כן, התיאור של מעבר הרכב של הנאשם מנתיב לנתיב, נסיעה על השוליים ועוד, מופיע בדו"ח הפעולה, כאשר נאמר באותו דו"ח כי מדובר במהירות גבוהה מאד "תוך סיכון ממשי של הנוסעים בדרך", גם כאשר מדובר בשלב השני של פרשת מחלף בית שמש (שבו נעסוק בפיסקה 20), נכתב בדו"ח על ידי פקד דרור שוב, כי הנאשם נהג "תוך סיכון ממשי של הרכבים המגיעים ממול" (ת/25 הנ"ל). בא כוח הנאשם, עו"ד עותמאן, ניסה בחקירתו הנגדית וגם בסיכומיו (עמ' 87 לפרוטוקול) להצביע על כך שבעדות בפניי הגזים קצין המשטרה מעבר למה שכתב בדו"ח הפעולה (ת/25). אינני סבור כך. בדקתי את הניסוח בשני המקומות, והגעתי למסקנה כי מדובר בתיאור של אותו אירוע. מאליו מובן, כי לא ניתן לדרוש מעד שישתמש באותן מילים בעת כתיבת דו"ח פעולה ביום 21.3.06, ובעדות בפניי, כשמונה חודשים לאחר מכן, ביום 27.11.06. ניתן לומר, כי אם אכן היה מדובר בתיאור מילולי מדויק שחוזר על עצמו, אפשר היה לחשוד שמדובר בלימוד בעל-פה, ושינון. דווקא השינויים הקלים במילים או בניסוח, מעידים על אותנטיות ועל כנות של העד. 19. מול גירסה זו ניצבת גירסת הנאשם, לפיה לא שמע דבר, לא ראה את האורות הכחולים או האורות המהבהבים של הרכב המשטרתי. בעדות לפניי אף אמר כי נסע במהירות של 80 קמ"ש (עמ' 73, שורה 26), כאשר קודם לכן, בתשובה לשאלות בית משפט אמר שהמהירות שבה נסע היתה 120, 130 קמ"ש, ואף הוסיף, כי "הרכב שנסעתי בו המהירות שלו לא עולה על 140 קמ"ש" (עמ' 60, שורה 14). דברים אלה של הנאשם בפניי אינם מתיישבים לא רק עם דברי איש המשטרה - שאני מאמין לו, אלא גם עם דברי הנאשם עצמו בעדותו, כאשר נחקר ותיאר את האירוע כמרדף, אשר תחילתו היא בריחה מן המשטרה, בדומה לתיאור של קצין המשטרה. וכך נאמר בת/22, עמ' 3, שורות 28-24: "באיזור היציאה מירושלים לכיוון תל אביב הבחנתי בשוטרים ורכב שוטרים שסימנו לי לעצור, וגם צעקו לי לעצור. אך אני לא עצרתי וברחתי מהם כי לא רציתי להיעצר ולהיתפס כי יש ברכבי נוסעים מהשטחים שאין ברשותם אישורי כניסה לישראל". ובהמשך הוא אומר, כי רכב המשטרה רדף אחריו, "ואני נעצרתי רק באיזור לטרון בדרך ירושלים תל אביב לאחר מרדף של כ- 20 דקות לערך, כאשר נחסמתי על ידי שוטרים אחרים ורכבי משטרה" (ת/22, עמ' 4, שורות 3-1). עו"ד עותמאן טען בסיכומיו, כי מאחר והמאשימה לא הוכיחה כי הרכב GMC יכול לנסוע במהירות העולה על 140 קמ"ש, אין לקבל את עדות קצין המשטרה (עמ' 90 לפרוטוקול). אינני מקבל טיעון זה. לפניי עדות איש משטרה כי נסע במהירות 170 קמ"ש, ולא הצליח להדביק את הנאשם, מכאן נובעת המסקנה, כי הנאשם נסע במהירות העולה על 170 קמ"ש. טענות הנאשם כאילו הרכב שבו נהג אינו מסוגל לעלות על מהירות של 140 קמ"ש, הינן הצהרות בעלמא. הנאשם אינו מכונאי. לא הובא בפניי ספר הרכב של היצרן של ה- GMC ולכן נותרה עדות קצין המשטרה, שלה אני מאמין. 20. התעוררה מחלוקת עובדתית ביחס לאחד משלבי ניסיון הבריחה של הנאשם. לדברי קצין המשטרה, כאשר סיים את הירידות באיזור הרי יהודה והגיע לשער הגיא, הוא פנה ימינה במחלף לבית שמש, בכביש חד-סטרי, הגיע לקצה הכביש החד-סטרי, שהיה מתחת לכביש ירושלים תל אביב, ושם ביצע סיבוב פרסה מסוכן, כאשר שני גלגלים היו באוויר. הוא חזר באותו כביש חד-סטרי לכביש ירושלים תל אביב. גירסת הנאשם היתה, כי אכן פנה לכיוון בית שמש במחלף, אך עשה זאת לא בגלל המרדף של מכוניתו של פקד דרור, אלא בגלל שראה רכב משטרתי מעבר לכביש ירושלים תל אביב חונה במסלול הנסיעה מתל אביב לירושלים. לדברי הנאשם, הוא חיכה מתחת לגשר כרבע שעה ואז חזר לכביש ירושלים תל אביב. אינני מקבל גירסה זו של הנאשם, שאין בה לא היגיון ולא הצדקה עניינית. אין מה לחשוש ממכונית משטרתית שחונה מעבר לכביש במסלול מתל אביב לירושלים, כאשר אתה נוסע מירושלים לתל אביב. גם אם הסיפור נכון, כיצד ידע כעבור כרבע שעה לצאת חזרה לכביש ירושלים תל אביב, הרי לגירסתו, היה מתחת לגשר, וכיצד ידע שאותה מכונית משטרתית אינה באותו מקום?! אי מתן אימון בגירסת הנאשם ביחס לפרשת המחלף לבית שמש, יש לה השלכות על כלל דברי הנאשם. 21. כפי שהוזכר לעיל, מתאר פקד דרור את המרדף כנהיגה מסוכנת ופראית של הנאשם, כולל עקיפות מסוכנות, מעבר מנתיב לנתיב, נסיעה במהירות גבוהה מאוד ונסיעה על השוליים. הנאשם, כאמור, לפי גירסתו, נסע במהירות של 80 קמ"ש, ולא סיכן כל אדם בדרך. הוא הודה רק באותה נסיעה בניגוד לכיוון התנועה במחלף של בית שמש. אין לקבל את דברי הנאשם. הם מופרכים מתוכם, אך במיוחד מצאתי כי דבריו אלה של הנאשם בפניי אינם מתיישבים עם הודעתו שלו במשטרה. בהודעה השניה (ת/23), מיד לאחר שהוזהר כי נסע ברכבו תוך סיכון עוברי אורח ונוסעים בניגוד לחוק (וזאת לעומת ההודעה הראשונה - ת/22שהתרכזה בהסעת השב"חים והמתאבד עם חומר הנפץ), הנאשם אומר, בפתח דבריו, כי הוא מבין את מה שמיוחס לו והוא מצטער על כך. כאשר הוא מתייחס באופן ספציפי לעבירות הבריחה מהשוטרים, הוא אומר: "אני כבר הודיתי והכל נכון ואני לא אחזור על מעשיי בכלל. ובאשר לעבירת הנהיגה המסוכנת וסיכון הנוסעים בכביש בעקבות נהיגתו הלא זהירה בכביש, אני מצטער. אני נסעתי מהר בכביש ברכב שלי ביום מעצרי כי ברחתי מהשוטרים ולא רציתי להיעצר ואני יודע שאני נסעתי בצורה מסוכנת וסיכנתי העוברים בכביש והרכבים הנוסעים בכביש והנוסעים שנסעו עימם ואני מצטער על כך. וזהו" (ת/23, עמ' 1, שורות 22-15). גם בחקירת שב"כ - שעיקרה כמובן הוקדש לנושא הביטחוני והקשר של הנאשם לאותו מחבל מתאבד - הזכיר הנאשם כי הבחין בניידת משטרה ורכב אזרחי שסימנו לו לעצור, אך הוא חשש שייעצר בשל השב"חים ולכן החליט לברוח. הוא אף ציין, כי במהלך הנסיעה אחד מנוסעי הרכב התלונן כי הוא מפחד (ראה: סעיפים 11.16 ו- 11.17 לנ/4). 22. העולה מכל האמור לעיל הוא, כי מבחינה עובדתית ברור שהנאשם ברח ממחסום משטרתי. הוא נסע במהירות גבוהה מאד, שכן אם השוטר רדף אחריו במהירות של כ- 170 קמ"ש, ולא השיגו, מכאן שהנאשם נסע במהירות גבוהה יותר. כמו כן, אני קובע כממצא עובדתי, כי הנאשם אכן עבר מנתיב לנתיב, עקף באופן מסוכן, ניכנס למחלף בית שמש ושם ביצע סיבוב פרסה וחזר בכביש חד-סטרי שוב לכביש מס' 1, הוא כביש ירושלים תל אביב, וכן נסע על השוליים כדי להימנע מלהיתפס סמוך למחסום לטרון. 23. עו"ד עותמאן טוען, כי העבירות שביצע הנאשם הינן, לכל היותר, עבירות תעבורה, שיש לדון בהן בבית משפט לתעבורה, ועונשן הוא בתחום פסילת רישיון נהיגה, או עונש מאסר נמוך, ולא היה כל בסיס להביא את הנאשם לדין על עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, שעונשה המירבי הוא 20 שנות מאסר, שרק בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בה. 24. בענין זה מקובלת עלי תשובת בא כוח המדינה, עו"ד בראונר, אשר מתבססת על פסק דינו המקיף של נשיא בית המשפט העליון (לשעבר) השופט אהרון ברק, בע"פ 217/04 חאפז אלקורעאן נ' מדינת ישראל. באותה פרשה מנתח הנשיא ברק את העבירות של המערער דשם, שאף הוא ברח מניידת משטרה, כאשר שוטרים פתחו במרדף והפעילו כלפיו מערכות כריזה. הוא עקף כלי רכב מצד ימין, מצד שמאל, עלה על אי תנועה ועוד (ראה התיאור המלא בפיסקה 2 לפסק הדין). הנשיא ברק (לדבריו הצטרפו השופטת מירה נאור והשופט אליקים רובינשטיין), קובע כי "היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו הוא יסוד נפשי מיוחד של מטרה שצריכה להתקיים אצל העושה. לענין היסוד הנפשי, העבירה מסתפקת בשאיפה של העושה כי תתממש פגיעה בנוסע בנתיב תחבורה או בכלי תחבורה או כי תסוכן בטיחותו, מבלי שתידרש פגיעה בפועל" (פיסקה 6 לפסק הדין, בהתבסס על סעיף 332(2) וסעיף 90א(2) לחוק העונשין). הנשיא ברק מעורר את השאלה מה דינו של מי שאינו שואף לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או לסכן את בטיחותו, אך להתנהגות הנאשם נילווה יסוד נפשי של צפייה ברמה קרובה לוודאות לאפשרות התרחשות הפגיעה. תשובת הנשיא ברק היא, כי כלל הציפיה חל במקרה שלפנינו על עבירות לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, והדבר נובע מתכלית האיסור שבאותו סעיף, שעניינו הוא ההגנה והשמירה על חייהם של המשתמשים בדרך (פיסקה 10 לפסק הדין). הנימוק לכך הוא זה: "לדידי, השמירה על שלמות גופו, חייו ובטיחותו של האדם היא ערך המצדיק הגנה מפני פגיעה לא רק כאשר לעושה המעשה המטרה להשיג את היעד האסור, אלא גם מקום שהוא צפה כאפשרות קרובה לוודאי את התממשות המטרה האסורה, ואפילו לא רצה בה ... אין כל הצדקה להגן על נהגים הנוהגים באופן מסוכן הפועלים ברמה של צפיות בדרגה קרובה לוודאי כי חייהם של חפים מפשע יסוכנו בכביש. אין לאדם חירות לנהוג בדרך כאוות נפשו תוך סיכון חייהם של אחרים במודע. נהיגה פרועה אינה ערך הראוי להילקח בחשבון על ידי הפרשן בבואו לפרש את העבירה לפי סעיף 332(2). על כן, יש לומר כי כלל הצפיות חל בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, שעניינה סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה" (פיסקה 11 לפסק הדין). כאשר נטען באותה פרשה על ידי הסניגור, כי סעיף 332(2) לחוק העונשין מופעל ברוב המקרים כאשר נזרקות אבנים או בקבוקי תבערה כלפי הנוסעים בדרך, משיב הנשיא ברק כי אין הכרח לפרש את הסעיף כחל רק על אותן נסיבות, והצביע על מקרים בעבר שבהם הוגשו כתבי אישום בעבירה זו בשל נהיגה פרועה ומיגון מרדפים בכביש, כאשר הוא הוא מציין כי "גם אלה וגם אלה מהווים מפגעים חמורים ומסוכנים אותם יש לשרש. אין הבדל מהותי בין אדם הזורק אבנים על מכוניות הנוסעות בכביש, לבין אדם הנוסע בפראות תוך שהוא מסכן באופן מיידי וממשי את יתר המשתמשים בדרך. אלה ואלה מסכנים את חיי האנשים בנתיב התחבורה. סעיף 332(2) נועד להגן על חיי אדם. זהו הערך המוגן בעבירה. לא נמצא לי מדוע יש להבחין בין שתי התנהגויות, השונות אמנם בדרך התרחשותן, אך אשר מהוות פגיעה זהה בערך המוגן בעבירה" (פיסקה 12 לפסק הדין). בענין אחרון זה מביע השופט רובינשטיין את עמדתו כי מן הראוי לעשות שימוש הולם בעבירה של נהיגה מסוכנת, לא רק בעבירות של יידוי אבנים או הנחת מטענים או בקבוקי תבערה, ומוסיף כי "ככל שתרבה ההשתוללות וההפקרות בכבישים, באשר יהיו, ייזקקות לכלי לגיטימי שנתן המחוקק בידי הרשויות, אין בה פסול". 25. ב"כ הנאשם, עו"ד עותמאן התבסס על פסק דין אחר של בית המשפט העליון (ע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 159, שניתן על ידי השופטת - כתוארה אז - דורית ביניש, לה הסכימו השופט יצחק זמיר והשופטת אילה פרוקצ'יה). הוא ניסה להסיק מפסק דין זה, כי עבירות תעבורה גרידא אינן עולות כדי עבירה של סעיף 332 לחוק העונשין. אכן באותו פסק דין יש אמירות כאילו פניית פרסה לבדה או חציית אי תנועה אינם בגדר "טיפול בכלי תחבורה", הגם שמדובר במעשים חמורים ומסוכנים, ובאותו מקרה הורשע הנאשם מאחר והתנגש בעוצמה ברכב של המתלונן (ראה עמ' 168-164 לפסק הדין). אינני חושב שזו הפרשנות היחידה הסבירה של פסק הדין. על כל פנים, מאחר ופסק דינו של הנשיא ברק בע"פ 217/04 הנ"ל, מאוחר יותר, הוא המשקף את ההלכה המשפטית. 26. לפיכך, הגעתי למסקנה כי גם מבחינה משפטית מעשיו של הנאשם נכנסים לד' אמותיה של עבירת סיכון אדם בנתיב תחבורה, ולכן אני מרשיע את הנאשם בעבירה זו. מספר השב"חים ותיק חומר הנפץ 27. עו"ד עותמאן טען בסיכומיו, כי ברכב שבו נהג הנאשם היו 12 איש ולא 13. כמו כן טען, כי התיק ובו חומר הנפץ לא היה ברכב. 28. ככל שמדובר במספר השב"חים, היו עדויות ברורות של אנשי המשטרה לפיהן הוצאו מהרכב של הנאשם 13 איש, כאשר אחד מהם הובא לחקירת שב"כ ושמו אינו ידוע. בענין זה אינני מקבל את השערתו של הסניגור. ברגע שיש עדות ברורה של אנשי משטרה, כולל מי שאחראי על החקירה, כי היו ברכב 13 איש, גם אם שמו של האיש ה- 13 איננו ידוע, עדיין סבור אני כי יש להאמין לאותו שוטר, שהיה אחראי על חקירת המשטרה. כוונתי בעיקר לעדותו של רס"מ גבריאל עבד, אשר גבה את ההודעות של הנאשם (ת/22 ות/23), והוא זה שאישר שכחוקר שטיפל בתיק המשטרה, המצב היה זה: "היו הנאשם עצמו ועוד 12 שב"חים שהועברו לטיפול משטרת ירושלים, למפלג שלנו, והמחבל הועבר ישירות מהשטח לשב"כ והם המשיכו לחקור אותו" (עמ' 38, שורות 10-9). גם כאשר נחקר רס"ר גבריאל עבד ארוכות בענין זה על ידי הסניגור, הוא הסביר כי הוא יודע בדיוק שהיו 13 איש ומתוכם אחד נחקר על ידי השב"כ והועבר לטיפול השב"כ (עמ' 42-41). דבריו אלה לא התמוטטו בחקירה הנגדית. לכן, אני מקבל כנתון כי היו ברכב 13 איש, מתוכם 12 איש ששמם מופיע במסגרת תעודת עובד הציבור ת/17 מיום 3.4.06. האיש ה- 13, שזהותו חסויה, הוא זה אשר נלקח על ידי השב"כ ונחקר על ידי השב"כ. 29. ב"כ הנאשם טוען, כי לא הוכח שהתיק עם חומר הנפץ נמצא בתוך הרכב שבו נהג הנאשם. לטענתו, היה על כל אחד מהנוסעים לצאת מן הרכב עם התיק שהוא הביא. משלא עשו כן השוטרים ואיפשרו לנוסעים לצאת ללא התיקים שלהם, אין הוכחה של מי התיק ויתכן כי התיק "הושתל" ברכב. עו"ד עותמאן מתבסס על סתירות שיש בדברי העדים ביחס לצבע התיק שבו היה חומר הנפץ, האם הוא שחור או אדום ושחור (עמ' 94 לפרוטוקול), וכן הצביע על תיאור שונה של צבעי חומר הנפץ, האם היה צהוב או לבן או אפור (עמ' 96-95 לפרוטוקול). 30. לאחר עיון בדברי העדים, ובחוות דעת המומחה, נחה דעתי, כי אכן התיק ובו חומר הנפץ הוא זה שהיה ברכב שבו נהג הנאשם. התיק מצולם ומתואר בת/19, היא חוות דעת המומחה מרקו אלמליח, ובסיומה של חוות דעת זו נאמר כי "בכוחו של מטען חבלה בסדר גודל כזה לגרום למוות בעת התפוצוצתו, בכפוף לקרבה למוקד הפיצוץ, ובכפוף להימצאות ותקינות כל מרכיביו" (סעיף 3 בעמ' 6 של ת/19). סמוך לאירוע, באותו יום, נכתב דו"ח פעולה על ידי רס"ר יוסי הוורד, שבו הוא מתאר את מציאת מטען החבלה בתוך הצ'ימידאן השחור כלשונו, בתוך הרכב. כאשר העיד אותו איש חבלה, רס"ר יוסי הוורד, בבית המשפט הומחש בפניי הסיכון של מקצועו. הוא תיאר את כניסתו לתוך הרכב, חיפוש תיקים תוך הפעלת פנס כדי לוודא שכל דבר נסרק. הוא, יחד עם חבלן אחר, מצאו את המטען, כפי שמצולם בת/19 (עמ' 29 לפרוטוקול). כל ניסיונותיו של עו"ד עותמאן לקעקע את דברי העד בחקירה נגדית, לא העלו תוצאות ממשיות. גם כאשר הוטח בפניו פעם ועוד פעם כיצד נהג בדרך מסוכנת ביחס לבדיקת התיקים, השיב העד כי הוא מקבל תוספת סיכון במשטרה (עמ' 30, שורה 10), וכן הצביע על מסירותו לתפקיד כדי לגלות את אותם חומרי חבלה ובכך למנוע פיגוע שיסכן רבים. גם כאשר נשאל באופן ספציפי לגבי הנוהלים מדוע לא הוציא את התיקים והשקיות על ידי חוט ופוצץ אותם מחוץ לרכב, הסביר שאלה הם הנוהלים. גם כאשר נשאל מדוע נבחרה שיטה שבה שני אנשים, חבלנים, מסכנים את חייהם ובודקים תיק תיק עם פנס ברכב, השיב רס"ר יוסי הוורד את הדברים הבאים: "התפקיד שלנו להציל את חיי הציבור, החיים שלנו הם מישניים. רעיון זה אינו שלי אלא רשום בנוהלים" (עמ' 34, שורות 24-23). לאחר תשובה כזאת, דומני שאין צורך להוסיף. 31. המסקנה העולה מן העובדות שבפרק זה היא, כי אכן ברכב שאותו הסיע הנאשם ואשר נעצר סמוך למחלף לטרון, היה תיק שצבעו שחור עם פסים אדומים ובתוכו היו חומרי חבלה, שכללו חומר נפץ ומערכת הפעלה, כמצולם וכמפורט בת/19. טענת הסניגור כאילו חומר זה "הושתל" ברכב, נדחית מכל וכל. 32. הנאשם לא הועמד לדין על עבירה של החזקת נשק או על כך שלא בדק כל תיק ותיק של הנוסעים, האם יש בו, או אם אין בו חומרי חבלה או חומר אחר. הנאשם עצמו הודה כי לא בדק את התיקים (עמ' 63 לפרוטוקול), וזאת על אף שאינו פוסל את האפשרות שאחד הנוסעים יעלה עם תיק שיש בו מטען חבלה (עמ' 63, שורות 19-15). דברים אלה הינם בהמשך לעדותו של הנאשם במשטרה, כאשר נתפס בפעם הראשונה (באישום הראשון), ודבריו הובאו בת/18. לאחר שהודה כי אינו בודק את התיקים (שורות 47-46), נשאל האם לדעתו זה לא מסוכן. הוא השיב, כי אכן מסוכן הדברים ויכול להיות שהוא יסיע מחבל, וכאשר נשאל פעם נוספת "אז למה אתה מסיע אם אתה מבין את הסכנה שיש", השיב: "טיפשות שלי" (ת/18, שורות 55-54). יש להדגיש, כי דברים אלה אמר הנאשם ביום 26.2.06, כאשר האירוע נשוא האישום השני, שבו נמצא חומר הנפץ שמשקלו למעלה מ- 4 ק"ג (ראה: ת/19, סעיף ח2, עמ' 5), היה כחודש לאחר מכן, ביום 21.3.06. 33. המסקנה העולה מפרק זה היא, כי ברכב היה תיק ובו חומר נפץ במשקל העולה על 4 ק"ג, אשר יכול לגרום למוות בעת התפוצצותו. תיק זה הועלה על ידי אחד מן הנוסעים. הנאשם לא בדק את התיקים, וממילא אינו יכול לפסול את האפשרות האמורה. על כל פנים, טענת ההגנה של הנאשם, כאילו התיק "הושתל" - נדחית ואני קובע כי הנאשם הוא זה שברכבו, יחד עם השב"חים, היה תיק ובו חומר הנפץ האמור. שיבוש הליכי משפט 34. כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של שיבוש הליכי משפט, בכך ששוחח עם הנוסעים וביקש מהם כי בחקירתם במשטרה יספרו דברים שאינם נכונים, דהיינו - כי הם עלו לרכב בישראל ולא ביהודה ושומרון. 35. הנאשם הודה בכך במשטרה (ראה: ת/23, שורה 15), ואין כל סיבה שלא לקבל את הודאתו זו. 36. ב"כ הנאשם טוען, כי דווקא מחקירה בשב"כ עולה, שהנאשם לא שוחח כלל עם הנוסעים ברכב (ראה: סעיף 19 לנ/2), ומכאן שלא יכל היה לשבש את הליכי המשפט. 37. הנאשם עצמו בעדותו בפניי, לא התייחס כלל לשאלה האם שוחח עם הנוסעים, אם לאו. משלא הציג הנאשם גירסה הסותרת את הודאתו במשטרה, לא ניתן לדרוש מבא כוח המאשימה לחקור אותו חקירה נגדית על נושא זה. הגשת תמצית חקירת השב"כ על ידי הנאשם, אין בה די כדי לקעקע את הודאת הנאשם בביצוע עבירת שיבוש הליכי משפט. יתר על כן, מטרת חקירת שב"כ, כעולה מנ/1 - נ/4 היא לאתר מחבלים נוספים או מפגעים פוטנציאליים, ולא לבצע איסוף נתונים משטרתי לצורך עבירה של שיבוש הליכי משפט. לכן, לא ניתן לראות באותו תמצית דו"ח שב"כ משום טענת הגנה מספקת מול הודאה מפורשת של הנאשם במשטרה. 38. לפיכך, מן הראוי להרשיע את הנאשם גם בעבירה של שיבוש הליכי משפט. סיכום 39. העולה מכל האמור לעיל הוא, כי המאשימה הוכיחה הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית כי הנאשם עבר את שלושת העבירות המיוחסות לו באישום השני, דהיינו - סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה; הסעה שלא כדין; שיבוש מהלכי משפט. 40. הכרעת דין זו הינה הכרעת דין משלימה המתייחסת לאישום השני, שכן ביחס לאישום הראשון הורשע הנאשם בעבירה של הסעה שלא כדין, מכוח הודאתו, וזאת ביום כג תשרי תשס"ז (15.10.06), כמובא לעיל בפיסקה 9. הסעת שב"ח (שוהה בלתי חוקי)