מפגש בין הנאשם לעד תביעה א. כתב האישום 1. נגד הנאשם הוגש ביום 9/7/06 כתב אישום, הכולל שני אישומים והמייחס לו עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ושתי עבירות של הפרת הוראה חוקית. עבירות בניגוד לסעיפים 10 ו- 62 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 ובניגוד לסעיפים 275, 332(2) ו- 287(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. 2. עפ"י עובדות האישום הראשון, ביום 10/11/05 סמוך לשעה 20:10 נהג הנאשם ברכב מסוג מיצובישי ברחוב טבנקין בבאר שבע, למרות שאין לו רישיון נהיגה. השוטרים יוסי בר, לאון פסין וויטלי ספיבקוב אשר נסעו ברכב משטרתי הבחינו בנאשם שמוכר להם, נוסע מולם. השוטרים ביצעו פנית פרסה ונסעו אחר הנאשם. הנאשם כשהבחין בשוטרים הגביר את מהירות נסיעתו והחל נוסע בפראות, תוך שהוא עוקף את הרכב שנוסע לפניו וכמעט מתנגש ברכב שבא ממולו. הנאשם המשיך בנסיעתו הפרועה גם כשהגיע לכיכר שבה היה כבר רכב. נהג הרכב, על מנת לא להתנגש בנאשם, נאלץ לעלות על אי התנועה שבכיכר. השוטרים נסעו אחר הנאשם, סימנו לו לעצור, הפעילו אור כחול מהבהב וכרזו לו, אולם הנאשם המשיך בנסיעתו הפרועה לעבר רחוב צר כשאך בשל ערנותם של הנהגים האחרים אשר הסיטו בזמן את רכבם נמנעה התנגשות. הנאשם המשיך לנסוע בפראות עד אשר התרחק מהשוטרים. בצומת הרחובות יהודה הלוי והמשחררים ראה הנאשם ניידת משטרתית, הנאשם המשיך בנסיעתו המהירה על אף סימניו של השוטר מהניידת לעצור והגיע לצומת מרומזר בו דלק אור אדום בכיוון נסיעתו והיו כלי רכב רבים. הנאשם לא שעה להוראת הרמזור, עלה על אי תנועה בצומת, פנה שמאלה, נסע בנתיב נגד כיוון התנועה וכך עלה בידו להימלט מפני השוטרים. 3. על פי עובדות האישום השני, ביום 24/6/06, הורה בית משפט השלום באשדוד בב"ש 1161/04, כי הנאשם ישהה בתנאים מגבילים האוסרים עליו לצאת מפתח בית דודו בבאר שבע, אך בחלוף כחודשיים מההוראה הנ"ל ועד למעצרו לא שהה אצל דודו ולא הגיע לדיונים בבית המשפט ובנוסף הפר את ההוראה החוקית הנ"ל גם באירוע המתואר באישום הראשון. ב. המחלוקת הנאשם כופר בעובדות המיוחסות לו באישום הראשון. גזרת המחלוקת ביחס לאישום הראשון, למעשה, אינה בשאלת הנהיגה הפרועה והעבירות הנלוות לכך, אלא המחלוקת נסבה סביב שאלת זהותו של מי שנהג ברכב בעת האירועים המתוארים באישום זה. ביחס לאישום השני, טענתו העיקרית של הנאשם היא שהותר לו ע"י קצין המודיעין לא לשהות בבית דודו בשל סכנה הצפויה לחייו. ג. ראיות התביעה בנוגע לאישום הראשון: 1. ע.ת. 1, רס"ל לאון פסין, בלש בבילוש באר שבע, אשר נכח בעת האירוע נשוא האישום הראשון העיד, כי במהלך סיור שגרתי במשמרת בבילוש ב- 10/11/05 סמוך לשעה 20:00 נסעו בניידת הבילוש השוטר ויטלי ספיבקוב שנהג, השוטר יוסי בר שישב ליד הנהג והעד שישב מאחורי הנהג. במהלך נסיעתם ברחוב טבנקין לכיוון רחוב הצבי בבאר שבע, ראה העד רכב מסוג מיצובישי בצבע לבן אשר בא מכוון רחוב הצבי וחולף על פניהם. העד זיהה את הנאשם כנהג הרכב כשהיה במרחק של כשלושה מטרים מרכבם, כשהוא מזוקן ולובש חולצה בהירה. לאחר שזיהו אותו, ביצעו השוטרים פרסה, כי הנאשם היה דרוש לחקירה. בהמשך זיהה העד, כך לדבריו, את רכבו של הנאשם מבצע עקיפה מסוכנת כשרכב מהכיוון הנגדי נוסע מולו. בשלב זה הפעילו השוטרים את האור הכחול המהבהב. לאחר מכן, הנאשם המשיך בנסיעתו המסוכנת לעבר כיכר. בכיכר היה רכב שעל מנת למנוע התנגשות ברכבו של הנאשם נאלץ לעלות על הכיכר. הנאשם המשיך בנסיעתו הפרועה וכמעט התנגש חזיתית בשני כלי רכב נוספים. השוטרים בשלב זה איבדו קשר עין עם רכבו של הנאשם. לשאלה מה היכרותו של העד עם הנאשם, השיב "אני לא כל כך מכיר את הנאשם, כמו שהוא לא כל כך מכיר אותי, אבל הנאשם היה חב מעצר ודרוש לחקירה, עקב כך התמונה שלו הייתה תלויה במשרדנו במשך מספר שבועות" (עמ' 6, שורות 19-21 לפרוטוקול). העד העיד, כי החלונות ברכב המיצובישי היו שקופים ולא כהים וכי למיטב זיכרונו החלון של הנהג, דהיינו הנאשם, היה פתוח. במקטע בו רכב המיצובישי חלף על פני רכבם של השוטרים היתה תאורת רחוב. העד העיד, כי הוא זיהה את הנאשם ראשון ופעם אחת בלבד בנקודה בה רכב המיצובישי חלף על פניהם, יותר לא זיהה העד את הנאשם, אך עקב אחר רכבו. ברכב הנאשם לדברי העד, היה רק הנאשם שכאמור נהג. העד הוסיף, כי "מעולם לא פגשתי בנאשם לפני כן" (עמ' 6 שורה 21 לפרוטוקול). התמונה על פיה זיהה העד את הנאשם ואשר היתה תלויה במשרדי הבילוש (ת/2) צולמה ביום 14/1/01, דהיינו כמעט חמש שנים לפני האירועים נשוא האישום הראשון, כאשר הנאשם היה בן 16 לערך. העד כתב דו"ח כחצי שעה אחרי האירוע ובו לא צוין המרחק בין רכבם של השוטרים לבין רכב הנאשם בעת האירוע אלא פרט זה הוסף לאחר כשמונה חודשים כאשר נשאל על ידי החוקר דהן וציין שהמרחק בין רכב השוטרים לרכבו של הנאשם היה כשלושה מטרים. בדו"ח שנכתב אחר האירוע ציין העד, כי הנאשם שמנמן זאת הוא ראה על פי זיהוי הפנים של הנאשם ועל פי פלג הגוף העליון של הנאשם שאף בו הבחין ממקום מושבו ברכב. לדבריו, גם בת/2 התמונה על פיה זיהה את הנאשם, פניו של הנאשם שמנמנים. 2. ע.ת. 2, השוטר שרון סוויסה, העיד, כי במהלך סיור ברכב בילוש מוסווה שמע בקשר את השוטר יוסי בר מדווח על רכב מיצובישי לבן שנמלט ומסכן חיי אדם ובו נוהג עבריין נמלט, משה רובין. העד תיאר כיצד דלק אחר רכב, שהיה חשד כי זה הרכב בו נוהג הנאשם (להלן בקשר לעדותו - "הרכב"), והיה במרחק של כ- 40 מטר ממנו. צומת הרחובות המשחררים ביאליק היה עמוס לעייפה בכלי רכב, מאחר ו"הרכב" לא יכל להתקדם קדימה, עלה על אי התנועה משמאל, סטה שמאלה וחצה את הכביש כשהוא נוסע בכיוון הנגדי לכיוון הנסיעה. בשלב זה איבד העד קשר עין עם "הרכב". העד, אמר, כי הוא לא ראה את מספר "הרכב" בעצמו, אלא מספר זה דווח לו בקשר וכן שבשום שלב לא ראה את פניו של הנוהג ברכב. העד לא הבחין האם חלונות "הרכב" היו כהים או שקופים, גם לא אם החלונות היו פתוחים או סגורים. העד לא ראה שום סימן מיוחד "ברכב". העד לא ראה כמה אנשים היו ברכב. 3. ע.ת. 3, השוטר יוסי בר אשר ישב בכסא שליד הנהג העיד, כי במהלך נסיעתם בניידת הבילוש ברחוב טבנקין שהוא רחוב צר, הבחין ברכב שבא מולם, נסיעתם היתה איטית כ- 20 קמ"ש, כשהרכב הגיע מולם הוא הסתכל לתוך רכב המיצובישי. ע.ת. 1 , השוטר לאון פסין שאל אותו האם זה משה רובין והעד אישר שזיהה את הנאשם כנוהג ברכב בוודאות. העד רצה לעצור את הנאשם מכוון שהיה דרוש לחקירה משום שהפר תנאים. ע.ת. 4, ויטלי ספביקוב, שהיה הנהג ביצע פרסה בהוראת העד והחל נוסע אחר רכב המיצובישי שהבחין בביצוע הפרסה והחל בורח. ברכב היה רק נהג והוא הנאשם. העד נשאל מה היה המרחק בשלב בו רכב הנאשם היה מולם, והעד השיב "המרחק היה קצר, זה רכב שחלף על פנינו, אולי 5 מטרים" (עמ' 13 שורה 7 לפרוטוקול). ובעמ' 15 שורות 6-8 לפרוטוקול, הוסיף: "תחילת הזיהוי של הנאשם הייתה במרחק של 20 מטר. כשאמרתי 5 מטר התכוונתי שזה ברגע שהוא חלף על פנינו. כשראיתי אותו בהתחלה, במרחק של 20 מטר, זה היה דרך השמשה הקדמית." העד סיפר, כי הוא מכיר את הנאשם מהרבה מאד אירועים מעבודתו. העד העיד, כי ראה את הנאשם בפעם האחרונה כשנה וחצי לפני האירועים כאשר עיכב אותו סמוך לביתו בשכונה ג' בבאר שבע, שעה שהנאשם שוחרר בתנאים מגבילים האוסרים עליו את היציאה מביתו. המפגשים ביניהם היו פנים מול פנים. לענין הזיהוי אמר העד שרכב המיצובישי הוא הרכב היחידי שנסע מולם ברחוב. הן רכב המיצובשי והן הרכב המשטרתי היו בנסיעה רגילה. הזיהוי לדבריו היה במהלך הנסיעה כאשר נסעו אחד מול השני. על אף שמדובר ברחוב צר לדבריו, ניתן לנסוע בשני כלי רכב בו זמנית האחד מול השני. עוד הוסיף, כי חנו בשני צידי הרחוב כלי רכב אם כי באופן דליל. העד לא זכר האם חלונות המיצובישי היו כהים או שקופים. בשל כך שהתמקד בשמשה הקדמית לא ידע לומר האם החלונות היו פתוחים או סגורים. הן ברכב הנאשם והן ברכבם של השוטרים דלקו האורות. העד לא זכר אם ראה מדבקות כלשהן על רכב המיצובישי. את מספר לוחית הרישוי של המיצובישי ראה לאחר ביצוע סיבוב הפרסה. העד טען, כי: "אני לא זוכר אם תמונת הנאשם הייתה תלויה אצלנו על לוח המודעות. לא זוכר כמה תמונות תלויות בדרך כלל. אני לא זוכר שיש תמונות על לוח המודעות אצלנו. אני לא יודע אם יש תמונות של דרושי חקירה. לא זוכר שבתקופה שלי שם היו תמונות של דרושים" (עמ' 18 שורות 24-27 לפרוטוקול). בסוף עדותו, העד הוסיף, כי הוא זיהה את הנאשם ולאון בסה"כ דיבר לפניו. 4. ע.ת. 4 ויטלי ספיבקוב, נהג הניידת המשטרתית, לא זיהה את הנאשם. עד זה לא מכיר את הנאשם. העד לא יכול לומר דבר לגבי הרכב מלבד העובדה שזה היה רכב מיצובישי בצבע לבן. העד הוסיף, כי מרגע המפגש עם המיצובישי עד לצומת שם ביצע פרסה, נסע כ 20 - 30 מטר. גם עד זה מתאר מרדף אחרי רכב המיצובישי שברח והתפרע בכביש, אך אינו תורם לזיהוי הנאשם דווקא כמי שנהג בו. ד. ראיות ההגנה בנוגע לאישום הראשון 1. הנאשם העיד, כי אין לו רישיון נהיגה וכי לא נהג ברכב מעולם. הנאשם הוסיף, כי בעת האירוע נשוא האישום הראשון בפרט ובכל התקופה ההיא (בערך מיולי 2005, על פי דבריו בת/9א) כלל לא היה בבאר שבע. הנאשם טען, כי אינו מכיר את השוטר יוסי בר מהעבר, הוא אינו מכיר גם את יתר השוטרים שנטען שראו אותו באירוע נשוא האישום הראשון. הנאשם, לדבריו, לא מכיר גם את נתנאל שגב, ע.ה. 3. 2. ע.ה. 2, החוקר הפרטי רון דמרי, העיד, כי איתר בדימונה, לבקשת הסנגור, את רכב המיצובישי נשוא כתב האישום. הרכב שאותר הוא בצבע לבן ונושא לוחית רישוי זהה לרכב נשוא האישום הראשון. לרכב חלונות כהים ומידבקות על השמשה האחורית כגון "ברוך הבא מלך המשיח". העד אף איתר בדימונה נהגים אשר השתמשו, לטענתם, ברכב זה אשר טענו בפניו, כי הרכב שייך לע.ה. 3, נתי שגב. העד רשם את דבריהם של אותם נהגים וצילם אותם (נ/11- נ/14), מלבד בחור בשם יואב בן עברי שעימו לא הצליח לשוחח בשל כך שהתחמק, אך בסופו של דבר הצליח לצלמו במאמץ מיוחד שעשה בין הישיבות שהיו ביום 17/1/07 ליום 21/1/07. כשנשאל כיצד הוא יודע שאחד הנהגים העונה לשם מכלוף שלומי נהג דווקא ברכב מיצובישי לבן נשוא כתב האישום ולא ברכב אחר בעל תיאור דומה, שהרי אינו יודע את מספר הרכב, השיב, כי יכול להיות ששלומי מכלוף נהג ברכב אחר בעל תיאור דומה לרכב בו עסקינן, אך המשיך וטען, כי אותו נהג טען בפניו שהוא נהג ברכב המיצובישי השייך לע.ה. 3, נתי שגב. בחור בשם חיים מלכה אשר מצולם בנ/11 גם כן נחקר ע"י העד. מחקירתו עולה, כך לדברי העד, כי כל פעם ששאל את רכבו של נתי שגב, היה נוהג בחור אחר בעל רישיון, שכן לחיים מלכה אין רישיון נהיגה. העד טען, כי חיים מלכה ציין את שמו של הבחור, אך לא הוסיף לחקור בעניין. העד לא עימת את דברי הנהגים עם העד נתי שגב. למיטב זכרונו של העד הוא לא שאל את הנהגים, האם הם מכירים את הנאשם, למעט מרדכי פרץ שהשיב שאינו מכירו. לבקשת הסניגור העד שחזר את מסלול הנסיעה של רכב המיצובישי בזמן האירוע. העד העיד על מספר ניסויים שערך במקום האירוע - רחובות הצבי טבנקין, במסגרתם בחן האם ניתן לזהות נהג שנוהג ברכב בסיטואציה דומה לסיטואציה שתוארה בכתב האישום. העד העיד בבית המשפט וכך גם עולה מנ/15, כי את הניסוי הראשון עשה ביום 14/12/06 בשעה 20:00 עם רכב פרטי מסוג מזדה 3 ברחוב טבנקין לאחר שפנה מרחוב הצבי ובמרחק של כעשרה מטרים עצר מצד ימין (הערה- בדו"ח תיאר שהוא צילם ואחר ישב ברכב ואילו בבית משפט טען שהוא ישב ברכב ואחר צילם) כאשר הוא יושב בתא הנהג, הרכב בעצירה ואחר מצלמו ממרחקים של 5, 10 ו- 20 מטרים. העד הגיש תמונות- נ/17, בהן תועד הניסוי האמור והעיד: "כפי שאפשר לראות מהתמונות אין אפשרות לזהות אותי" (עמ' 48 שורות 21-22 לפרוטוקול). את אותה פעולה ביצע העד ביום 14/1/07 ותיעדה בצילום וידאו- נ/16, בדו"ח הפעולה- נ/16א ציין, כי התמקם עם מצלמת הוידאו כ- 20 מטרים מרחוב טבנקין בניסיונו לצלם את נהג הרכב, את הצילום ביצע ממרחקים שונים, אך לא הצליח לזהות את הנהג. מעבר לכך, העיד, כי ניסה לזהות נהגים שהגיעו מכיוון רחוב הצבי לרחוב טבנקין באמצעות מצלמת הוידאו בשעה 18:30 "ואין אפשרות לזהות מאחר והפנסים של כלי הרכב מסנוורים..." (עמ' 49 שורות 2-3 לפרוטוקול). העד לא ערך ניסוי ובו רכב אחד חולף על פני הרכב השני. העד תיאר, כי עמד סטטית על המדרכה ברחוב טבנקין כ- 20 מטר מהצומת עם רחוב הצבי מכיוון ימין, הכיוון בו מצויות החנויות. העד שב וחזר על כך שגם כאשר צילם וגם כאשר הסתכל ללא מצלמה על המכוניות לא הצליח לזהות את הנהגים. 3. ע.ה. 3, נתי שגב - תושב דימונה, נחקר במשטרה רק בימים 5/7/06 ו-6/7/06, כשמונה חודשים לאחר הארוע. הוא מסר במשטרה (נ/18), שרכש את הרכב נשוא כתב האישום, באילת, מבעלה של תושבת ב"ש מלי דיין מלול ב- 20/9/05 ב- 10,000 ₪. העד פסול מלנהוג כשלוש שנים ולדבריו אינו נוהג. רוב הזמן הרכב עמד ליד ביתו והוא לא זכר מי נהג ברכב ביום האירוע, אך לדבריו אחיו וחבריו נוהגים ברכב (לגבי מספר הנוהגים יש ניואנסים שונים בגרסאותיו) ולכן לא יכל לשלול אפשרות שהללו השאילו את הרכב לנאשם. את הנאשם אינו מכיר ולדבריו לא שמע מחבריו שמישהו מהם מכיר את הנאשם. העד נעצר ונחקר תחת אזהרה כחשוד בשיבוש הליכי חקירה ומסירת עדות כוזבת. בבית המשפט העיד, כי תחילה מסר במשטרה שהרכב עמד ליד הבית, כי חשש שהרכב הסתבך בעבירת תנועה ובעיניו גרסה זו הינה בבחינת "שקר לבן". העד עבריין שהורשע, בין היתר, בעבירות סמים ואלימות וגם ריצה מאסר. לדבריו, הוא רכש את הרכב עם חלונות כהים ומדבקות שונות שמודבקות עליו. ה. הביקור במקום (אישום ראשון) 1. בתום שמיעת הראיות, ולאור גזרת המחלוקת, הודעתי לצדדים בישיבה מיום 21/1/07, כי אם הם מעוניינים לצאת לביקור במקום, אסכים לכך, תוך שהבהרתי, כי אין זו הצעת בית המשפט, אלא הודעה בדבר הסכמתו אם יחפצו בכך הצדדים. בסופו של הדיון סוכם, כי בית המשפט וב"כ הצדדים יצאו למקום, רחוב טבנקין פינת הצבי בב"ש ולבקשת התובעת "יבחן את כל הקטע שבין טבנקין לצבי ולא רק נקודה מסויימת." (שורות 4-5 עמ' 72 לפרוטוקול). 2. הביקור במקום נערך ביום 23/1/07 בשעה 21:00, ובבוקר ה- 24/1/07 בשעה 08:30 רשמתי, בנוכחות הצדדים, לפרוטוקול את הדברים הבאים: " בהמשך להחלטתי מיום 21.1.2007, יצאתי אתמול 23.1.2007 לביקור במקום בפינת הרחובות צבי טבנקין בבאר שבע. עימי היו שני מאבטחים מטעם בית המשפט והצטרפה גם העוזרת המשפטית הגב' קרן מולאי. מטעם התביעה הופיעו עורכות הדין סיגל דהן וחנה מגד. מטעם ההגנה הופיעו עורכי הדין אורי בן נתן ורימונה שלג. בהסכמת הצדדים הנאשם לא הובא למקום . בסמוך לשעה 21:00 במקום ערכנו ניסוי שדימה את נסיעת השוטרים והרכב שנטען כי הנאשם נהג בו, דהיינו רכבי - מזדה 626 נסע מכיוון שדרות יעלים לכיוון רח' הצבי, כאשר רכבה של התובעת - פיג'ו 307, נסע עפ"י סימון מוסכם, מכיוון רח' הצבי ברח' טבנקין, לכיוון שדרות יעלים. ברכב התובעת היתה בנוסף לתובעת עורכת דין מגד. ברכבי בנוסף לי, היו הסנגורים, מאבטח ועו"ד מולאי. התאורה במקום טובה. במקום נערכו שלושה ניסויים : בראשון אני נהגתי ברכבי כאשר רכב התובעת נסע מולי מכיוון הצבי ברח' טבנקין לכיוון שדרות יעלים. לא הצלחתי כאן לזהות את הנוהג ברכב התובעת, הגם שידעתי שהתובעת נוהגת, אך יצויין כי התובעת נסעה במקרה זה כשחלון רכבה סגור. המאבטח נהג ברכבי ואני ישבתי לידו, כאשר רכב התובעת נסע מולי מכיוון הצבי ברח' טבנקין לכיוון שדרות יעלים. עפ"י הבנתי והתרשמותי, כאשר יושבים ליד הנהג, קשה לזהות את הנוהג ברכב הבא ממול, אך הדבר אפשרי, אם כי יש לקחת בחשבון שידעתי מי נוהג ברכב של התובעת. בניסוי השלישי, המאבטח נהג ברכב ואני ישבתי מאחוריו, כאשר רכב התובעת נסע מולי מכיוון הצבי ברח' טבנקין לכיוון שדרות יעלים. כאן לא הצלחתי לזהות את הנוהג ברכב, אך יתכן שהדבר אפשרי. עוד יצויין כי בכל שלושת הניסויים לעיל, כלי הרכב שלי ושל התובעת חלפו זה על פני זה בנסיעה איטית יחסית, כפי שמאפשרים תנאי רוחב הכביש." (עמ' 73 ו - 74 לפרוטוקול) 3. בעיקבות הביקור במקום, למרות התנגדות הסנגור, נעתרתי לבקשת התביעה "להבאת ראיות מטעם בית המשפט" והוחזרו לדוכן העדים השוטרים לאון פסין (ע.ת. 1) ויוסי בר (ע.ת. 3). התביעה הגישה בהסכמת ההגנה את דוח"ות השוטרים שנערכו לבקשתה לאחר הביקור במקום (ת/10, ת/11, ת/12, ת/13 ות/14). בת/10 ובת/11 רשם השוטר לאון פסין, שביום 28/1/07 בשעה 20:17 נערך ניסוי המדמה את נסיבות האירוע באישום הראשון. עו"ד עטר מפמ"ד נהג ברכב, העד ישב מאחוריו. הוא לא ידע מה סוג הרכב שיבוא מולו ומי ישב בו, אלא רק שיש בו דמות מוכרת מעבודתו. העד זיהה ממרחק של 3 מטרים, ברכב שבא מולו וחלון הנהג בו פתוח, את השוטר ניר שמואל שנהג בו. בת/12 ובת/13 רשם השוטר בר, שביום 28/1/07 בשעה 20:12, נערך ניסוי המדמה את נסיבות האירוע באישום הראשון. עו"ד עטר מפמ"ד נהג ברכב, העד ישב לידו. הרכב נסע במהירות של כ- 30 קמ"ש. העד זיהה, כי ברכב שנסע מולו נוהג השוטר ניר שמואל שמוכר לו, הגם שלא ידע את מי עליו לזהות ברכב שיסע מולו, אם כי ידע את מהות הניסוי. מהדו"ח של השוטר ניר שמואל עולה, כי נסע בכל אחד משני הניסויים הנ"ל עם חלון פתוח במהירות של כ- 30 קמ"ש. ו. האם הוכח מעבר לכל ספק סביר זיהוי הנאשם באירוע נשוא האישום הראשון? 1. הערה מקדימה: בנוגע לאישום זה המחלוקת העיקרית היא בנושא זיהוי הנאשם. לאישום שני חלקים. בחלק הראשון, לטענת השוטרים הם זיהו את הנאשם ברחוב טבנקין והמשיכו במרדף אחר הרכב בו, לטענתם, נהג הנאשם ברחוב העליה עד שנמלט מהם. בחלק השני של האירוע מדובר בהמשך ההתפרעות של רכב המיצובישי ובמרדף של שוטר אחר שלא זיהה את הנאשם וגם לא רשם מספר רכב. כבר עתה יאמר, כי לגבי החלק השני של האירוע יש לקבוע, כי לא רק שלא הוכח שהנאשם הוא שנהג ברכב, אלא גם לא הוכח שזה אותו רכב, וזאת גם אם מדובר ברחוב קרוב יחסית לרח' העליה וברכב מיצובישי לבן. המרדף הסתיים בלא תפיסת הנהג או הרכב. 2. הצדדים לא הסתירו, שהנאשם עבריין ולו סכסוכים אלימים עם עבריינים אחרים, הכל כפי שעלה מהעדויות בפני. בנוסף, עדותו הותירה רושם שלילי ולא אמין. רחוק אני מלבסס ממצאים עובדתיים על סמך מתן אמון בעדותו, אלא שראוי לזכור, כי: "נטל השכנוע הרובץ על התביעה במשפט הפלילי, הוא מעבר לכל ספק סביר, ואין די בכך שעמדת התביעה נראית ככזו הקרובה יותר לאמת. עמד על כך בית המשפט בע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 645-644: "במשפט פלילי נדרשת מן התביעה מידת הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט מעבר לכל ספק סביר ... על-פי תפיסותנו המשפטיות והחברתיות, איננו שוקלים הרשעה בדין או זיכוי רק על-פי נטיית מאזן ההסתברות לטובת צד אחד. המשמעויות של הרשעה בדין הפלילי הן, בדרך כלל, חמורות יותר מן הזכייה או ההפסד בהתדיינות אזרחית. לכן נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים יחודיים ומחמירים בעניין חובת ההוכחה ומידתה. אין הרשעה בדין אלא אם הוסרו כל הספקות הסבירים. אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים, שכן מוטב שעבריין ייצא זכאי בדינו מאשר שאדם יורשע למרות שנותר ספק סביר באשמתו, שכן גישה אחרת יכולה להוליך להרשעתו של חף מפשע". (ראה ע"פ 6890/04 מקסים בלאוסוב נ' מדינת ישראל תק-על 2005(3), 3264, 3271). 3. "כל זיהוי נבחן לפי שניים אלה: אמת המידה הסובייקטיבית של המזהה, קרי כנות אמונתו בזיהוי , וכן לפי מבחן אובייקטיבי ...פסק הדין בע"פ 234/85...מפנה...אל מיידיות הזיהוי, הכרה מספקת והיעדר השפעות חיצוניות...מידת תשומת הלב שהקדיש העד...הדיוק בתיאור דמותו של העבריין לפני הזיהוי, מידת הבטחון אותה גילה העד בעת הזיהוי... ". "ב- ע"פ 492/02, מבחני עזר והם:'...הנסיבות אשר אפפו את הטבעת הדמות בזכרונו של העד: למשל, מהו משך הזמן שבו צפה העד בעבריין; מאיזה מרחק; האם ההסתכלות הופרעה...מידת התאורה וכיוצ"ב עניינים...רכיב הזמן שחלף מאז מפגשו של העד עם העבריין ועד לעריכת המסדר...". (יעקב קדמי על הראיות חלק שני עמ' 1051-1052 (2003)). כבר עתה אני מעיר, כי אליבא דידי עיקר המחלוקת אינה בכנות אמונתם של השוטרים בזיהוי, אלא בשאלת קיומו המלא של המבחן האוביקטיבי. "ב"נסיבות" שבהן נעשה הזיהוי- לא ניתן היה אובייקטיבית להגיע לכלל זיהוי ודאי; וזאת- גם אם נמצא שהעד מהימן ושיכולת הזיהוי הסגולית שלו אינה לוקה בחסר". (שם, עמ' 1051). 4. המפגש בין רכב השוטרים לרכב המיצובישי, נשוא כתב האישום, ברח' טבנקין בב"ש, היה בשעת חשיכה, כשהרחוב מואר בתאורת רחוב טובה יחסית. מעדויות השוטרים עולה, כי כלי הרכב נסעו האחד כלפי רעהו במהירות של 20 קמ"ש או אולי 30 קמ"ש. (זו גם המהירות שצויינה בדו"חות השוטרים כששחזרו את אותו מפגש, בתום הראיות לאחר ביקור בית המשפט במקום.) פנסי הרחוב מוצבים גבוה מעל אותו צד של הרחוב בו נסעו השוטרים. אין פנסים בצד השני של הרחוב. תוצאת האמור היא שלטובת הנאשם יש להניח, כי כלי הרכב נסעו זה לקראת זה במהירות של כ- 30 קמ"ש או במילים אחרות המרחק ביניהם צומצם במהירות של 60 קמ"ש והזמן בו יכלו השוטרים לזהות את הנאשם, שלטענתם, נהג ברכב שבא מולם לא עלה על שברירי שניה. 5. ע.ת. 1 העיד, כי "למיטב זכרונו", חלונות הרכב היו שקופים וכי חלון רכב הנהג במיצובישי היה פתוח, אם כי אינו זוכר מה היה מזג האוויר באותו יום. ע.ת. 2 וע.ת. 3 העידו, כי אינם זוכרים אם החלונות היו כהים או שקופים ואם חלונות המיצובישי היו סגורים או פתוחים. בנושא שקיפות החלונות או אם היו סגורים, כנראה, לא נרשם דבר בדו"חות בסמוך לאירוע. החוקר הפרטי רון דמרי, שאיתר את הרכב, אמנם לאחר זמן רב, העיד, כי חלונות הרכב כהים וכך עולה גם מהתמונות שצילם. כאן המקום להעיר, כי בחודש נובמבר בשעה 20:00 סביר יותר שנוסעים בחלונות סגורים. ספק אם בנושא זה חייבים לסמוך דווקא על זכרונו של ע.ת. 1, שהעיד ב 25/10/06, כי חלונות הרכב היו שקופים, כשאין ולו שמץ של ראייה לכך שנעשה ברכב שינוי לאחר האירוע או שחייבים לקבל דווקא את גרסתו שהחלונות היו פתוחים כשזו סומכת רק על "מיטב זכרונו". ולו מחמת הספק, עד כאן יש להניח לטובת הנאשם, כי יתכן שנהג המיצובישי נסע ברכב בעל חלונות כהים וסגורים וכלי הרכב התקרבו זה לקראת האחר במהירות של כ- 60 קמ"ש. 6. השוטר הראשון, שלטענתו, זיהה ביום האירוע, את הנאשם ברכב שנסע מול הרכב המשטרתי, הוא ע.ת. 1, שישב מאחורי הנהג. בחקירה הראשית העיד עד זה: "אני לא כל כך מכיר את הנאשם, כמו שהוא לא כל כך מכיר אותי, אבל הנאשם היה חב מעצר ודרוש לחקירה, עקב כך התמונה שלו הייתה תלויה במשרדנו במשך מספר שבועות" (עמ' 6, שורות 19-21 לפרוטוקול). המשפט : "אני לא כל כך מכיר את הנאשם" במיוחד כשבצמוד לו בא המשפט: "כמו שהוא לא כל כך מכיר אותי", מלמד על כך שיש הכרות כל שהיא בין השוטר לנאשם, אם כי זו הכרות קלושה. גם ההמשך לפיו תמונת הנאשם היתה תלויה במשרד, לא פוגם בהתרשמות מדברי העד בחקירה הראשית, כי ישנה הכרות אם כי דלה. צריך מאד להתאמץ, ואולי המאמץ גם לא מסייע, כדי להבין מהחקירה הראשית, כי העד זיהה את הנאשם רק על פי התמונה שהיתה תלויה במשרד ולא מכח הכרות קודמת כל שהיא. הגם שאיני סובר שהיתה חלילה כוונה להטעות, במיוחד כאשר מדובר בעד שהוא שוטר, כאשר המחלוקת העיקרית בתיק היא בנושא זיהוי הנאשם, ראוי היה, שכבר בחקירה הראשית, יובהר מפי העד שאין הכרות והזיהוי הוא על פי תמונה בלבד. כאן הוכיחה את עצמה השיטה האדברסרית, שכן רק בחקירה הנגדית, אמר העד בתשובה לשאלת הסנגור: "מעולם לא פגשתי בנאשם לפני כן" (עמ' 6 שורה 21 לפרוטוקול). מכך שהעד זיהה את הנאשם רק עפ"י תמונה שהיתה תלויה במשך מספר שבועות במשרדם של השוטרים, עולות מספר בעיות ופתרונן אינו יכול לצאת מהנחות לטובת התביעה דווקא: א. העד הסתפק בכך שאמר שאינו מכיר את הנאשם "אבל הנאשם היה חב מעצר ודרוש לחקירה, ועקב כך התמונה שלו הייתה תלוייה במשרדנו במשך מספר שבועות." (עמ' 5 לפרוטוקול ש' 19). (ההדגשה אינה במקור - נ.ז.) הנאשם הפר את מעצר הבית החל מכחודש - חודשיים מאז שוחרר בערובה - יוני 2004 ועד סיום המשפט באשקלון ביולי 2006, ולענייננו לפחות עד יום האירוע 10/11/05. בכל אותו זמן הנאשם הפר צו שאסר עליו לצאת את פתח בית דודו בבאר-שבע וסביר להניח שהיה דרוש לחקירה וחב מעצר. מדוע אם כן לדברי העד תמונתו הופצה רק מספר שבועות לפני האירוע - לכך אין הסבר. ב. ע.ת. 1 לא העיד כמה פעמים ראה את התמונה של הנאשם או מתי לאחרונה לפני האירוע הוא ראה אותה. גם אם ראה את התמונה על הקיר וגם אם התמונה היתה תלויה במשך 3 שבועות לפני האירוע, יתכן שראה אותה, למשל, רק פעם אחת ו-21 יום לפני האירוע, שכן לא נאמר, כי ראה את התמונה דווקא ביום האירוע. כאן המקום להזכיר, כי הגם שע.ת. 3 שרת בבילוש משנת 99 עד 2006 הוא העיד, כי לא רק שאינו זוכר אם היתה תלויה תמונת הנאשם במשרד, אלא שאינו זוכר אם בכלל תלויות שם תמונות של עבריינים. ג. ע.ת. 1 העיד, כי הוא זיהה את הנאשם בעת האירוע, נשוא האישום הראשון, על פי ת/2 ובו מופיעה בדיוק התמונה שהייתה תלויה על לוח המודעות במשרדם של השוטרים. על פי הצהרת התובעת בעמ' 37 לפרוטוקול ת/2 צולמה ב- 14.1.01, דהיינו כשהנאשם היה כבן 16 וכמעט 5 שנים לפני האירוע. הנאשם היום כבד גוף ופניו מלאים בהתאם. לא כפי שהוא נראה היום, הוא נראה בת/2. 7. ע.ת. 1, לטענתו, זיהה את הנאשם פעם אחת ובמהלך המרדף לא זיהה אותו יותר (עמ' 6, שורות 13, 14). הזיהוי היה במרחק של כ- 3 מטרים בין כלי הרכב. אם על פי העדויות, מהירות נסיעתו של כל כלי רכב הייתה כ- 30 קמ"ש, הרי חישוב פשוט יראה, כי את המרחק של שלושה מטרים בין כלי הרכב, עברו כלי הרכב בתוך שבריר שניה (0.18 שניה). 8. הזיהוי של ע.ת. 1 את הנאשם, כפי שיובהר להלן, משליך גם על זיהוי הנאשם ע"י ע.ת. 3, שכן ע.ת. 1 הוא הראשון שאמר ברכב המשטרה, כי זיהה את הנאשם. "בחינת כושרו ויכולתו של אדם "לזהות" אחר, נעשית ע"י העמדת יכולת הזיכרון החזותי שלו במבחן: החשוד מוצג בפני העד כשהוא מצוי יחד עם אחרים ה"דומים" לו והעד מתבקש "לבודדו" (ראה קדמי על הראיות (חלק שני) 2003 עמ' 1017). "מטבע הדברים, כשיש מקום לבחון את יכולת הזיכרון החזותי של עד אך ורק באותם מקרים שבהם קלט העד את "חזותו" - קרי: את מראה פניו - של החשוד לראשונה, במסגרת ההתרחשות נשוא האישום, והמגע ביניהם, בהזדמנות זו, היה "שטחי" וקצר" (ראה שם בעמ' 1031) יש צורך במסדר זיהוי. "... כאשר הנאשם מכחיש דבר קיומה של "היכרות מוקדמת", בינו לבין העד המזהה - או קיומו של מגע "ממושך" עימו, במהלך ההתרחשות נושא האישום - אף שעל פי גרסת העד אין חובה לערוך מסדר זיהוי, עלולה אי עריכתו להיות לרועץ לתביעה, אם ההתרשמות מן הצורה שבה מוסר העד המזהה את עדותו לא תהיה חיובית לחלוטין. במקרה כזה, זיהוי במסדר זיהוי ילמד, כי כבר במועד עריכתו של המסדר היה העד מסוגל לזהות את הנאשם..." (שם בעמ' 1033). בנסיבות שתוארו נראה שהיה מקום לערוך מסדר זיהוי תמונות לע.ת. 1 כדי לבדוק אם הוא מזהה את הנאשם כמי שנהג ברכב המיצובישי בעת האירוע או לערוך מסדר זיהוי חי כשנעצר הנאשם. מסדרי זיהוי לא נערכו ועתה מבוקש לסמוך על טענת ע.ת. 1 שבאותו שבריר שניה, בלילה, בו רכב המיצובישי חלף על פני הרכב המשטרתי, כשחלונות הרכב יתכן וסגורים, יתכן וכהים, זיהה את הנאשם דווקא וזאת הוא יודע על פי תמונה ישנה שהייתה תלויה במשרדו בה הביט במועד כלשהו, ולא יודעים כמה פעמים ואולי שלושה שבועות לפני האירוע. 9. ע.ת. 1 העיד בבית המשפט בדבר זיהוי וודאי ובלתי מהוסס: "כשהרכב המדובר היה במרחק של כשלושה מטרים מרכבנו, זיהיתי את הנהג". (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 16). "..שאני זה שזיהיתי את הנאשם, משה רובין והסבתי את תשומת לב הבלשים שהיו ברכב. אני זיהיתי אותו ראשון. אני ידעתי את השם שלו." (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 19-21). לעומתו מעדותו של ע.ת. 3 עולה, כי הזיהוי של ע.ת. 1 היה מהוסס ולא ודאי: "...הסתכלתי לתוך רכב המיצובישי, לאון שאל אותי אם זה משה רובין ואישרתי שזיהיתי אותו בוודאות." (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 8-9). 10. ע.ת. 3 זיהה את הנאשם אחרי שע.ת. 1 זיהה אותו ואמר שזיהה אותו. "ליאון זיהה אותו לפני. הוא דיבר לפני".(עמ' 15 שורה 5 לפרוטוקול). בסוף עדותו, ולאחר כארבעה עמודי פרוטוקול, כשלובנו כל קשיי הזיהוי, העד מתקן ואומר: "אני זיהיתי את הנאשם, לאון בסך כל דיבר לפני".(עמ' 19 שורה 5 לפרוטוקול). עובדתית אין מחלוקת על כך שע.ת. 1 הוא הראשון שאמר שזיהה את הנאשם ולאור הגרסאות הסותרות של ע.ת. 3 בענין זה, נראה שלטובת הנאשם ההנחה המתבקשת היא שע.ת. 3 זיהה את הנאשם רק לאחר דבריו של ע.ת. 1. ע.ת. 3 השוטר בר זיהה לטענתו את הנאשם ברכב המיצובישי, על פי גרסה אחת "כשאנו נוסעים אחד ליד השני" (עמ' 14 שורה 25 לפרוטוקול) ולפי גרסה אחרת: "תחילת הזיהוי של הנאשם היתה במרחק של כ- 20 מטר. כשאמרתי 5 מטר התכוונתי שזה ברגע שהוא חלף על פנינו." (עמ' 15 שורה 5-8 לפרוטוקול). לא רק שעולות פרכות מהאמור לעיל, אלא שגם מהשוואת גרסת ע.ת. 3 לגרסת ע.ת. 1 מתעוררת בעיה, שכן אם ע.ת. 1 הוא הראשון שראה את הנאשם והוא ראה אותו רק ממרחק של 3 מטרים, כיצד טוען ע.ת. 3 שראה אותו ממרחק של 20 מטרים או אפילו רק ממרחק של 5 מטרים? מוכן אני להניח שהשוטרים לא מדייקים בהערכותהם לענין המרחק בו כל אחד ראה את הנאשם ואין זו אלא הערכה, אך אין בחומר הראיות נתונים אחרים זולת אלה השאובים מעדויות השוטרים. עפ"י תיאור השוטרים, נוצר מצב בעייתי, כשבמשך שבריר השניה (0.18 שניה) שכלי הרכב גמעו את מרחק שלושת המטרים ביניהם (על פי עדותו של ע.ת. 1) הספיק ע.ת. 1 לומר שהוא מזהה את הנאשם ובנוסף הספיק ע.ת. 3 גם הוא לזהותו לאחר דברי ע.ת. 1. 11. עמדת התביעה מתבססת לענין הזיהוי על הכרותו של ע.ת. 3 עם הנאשם. בעמ' 13 לפרוטוקול שורה 7 אמר עד זה: "אני מכיר את הנאשם מהרבה מאד אירועים בעבודה. המפגשים ביננו בעבר היו פנים אל פנים." בהמשך העדות העד מפרט, כי בפעם האחרונה ראה את הנאשם בשכונה ג' בב"ש כשנה וחצי לפני האירוע (עמ' 16 שורה 8 לפרוטוקול), וליתר דיוק כחודש לאחר 24/6/04 (ראה עמ' 17 שורות 13 -15 לפרוטוקול). לפני כן ראה אותו בעת אירוע ירי על ביתו בשנת 2001 (עמ' 17 שורות 5-6 לפרוטוקול). אומנם, העד טען, כי ראה את הנאשם פעמים רבות ורשם דו"חות בדוקאים, אך אינו יכול לומר תאריכים, ומ-2001 ועד האירוע ב- 2004 לא פגש בנאשם. דו"חות בדוקאים לא הוצגו. בפועל על כן נראה שיש שני מפגשים בין הנאשם לעד שהוכחו והיתר גם אם סומכים על זכרונו של העד היו מזמן. בנסיבות אלה, כאשר ההיכרות בין הנאשם לעד מוכחשת, ולפחות לכאורה מדובר בהיכרות שיטחית ולא אינטנסיבית, נראה שראוי היה גם כאן לערוך מסדר זיהוי תמונות, אך אין לפסול את הזיהוי במקרה זה אך ורק בשל כך שלא נערך. 12. כאשר הזיהוי של עד תביעה 3 מתבצע בשעת לילה, באותו שבריר שניה בו שני כלי הרכב חולפים זה על פני זה, כשיתכן שחלונות הרכב סגורים וכהים, והזיהוי שלו נעשה רק לאחר שע.ת. 1 אמר שזיהה את הנאשם, קם חשש סביר שזיהויו של ע.ת. 3 את הנאשם הושפע מההדרכה שקיבל מע.ת. 1 בענין זה וזאת גם אם ע.ת. 3 עצמו לא מודע לכך. 13. גם אם יוצאים מהנחה, שלא הוכחה, שלשוטרי הבילוש בשל ניסיונם והכשרתם יכולת טובה יותר לזהות וחושים מחודדים יותר מרוב האנשים, הרי בניגוד לביקור במקום שעשה בית המשפט או בניגוד לסיטואציה בה אותם שוטרים, לאחר הביקור במקום עשו לבקשת התביעה ניסוי בו זיהו שוטר אחר, יש לזכור, כי השוטרים בעת האירוע לא תודרכו מראש לחפש את הנאשם ולא חיפשו את הנאשם וגם לא ידעו שהנאשם אמור להימצא ברכב מיצובישי שיסע מולם. מובן שקל יותר לזהות אדם שנאמר לך שהוא צפוי לנסוע מולך בקטע כביש קצר יחסית. 14. על כל האמור, יש להוסיף, כי לא הוכח כל קשר בין בעליו של רכב המיצובישי, נתי שגב לנאשם. משום מה, המשטרה מצאה לנכון לחקור את נתי שגב רק ב-5/7/06, דהיינו כשמונה חודשים לאחר האירוע. בחקירתו שגב אמר תחילה שהרכב חנה ליד ביתו, אך לאחר מכן גם אמר, שאינו זוכר, כי חלף זמן מאז האירוע ועד למועד חקירתו, וכן אמר, כי הוא נוהג לתת את רכבו ל- 4-5 חברים וגם לאחיו. שגב לא נשאל במשטרה מי הם אותם חברים וחברים אלו גם לא נחקרו. כאמור עדותו של שגב בעייתית ואינו עד אמין, אך לפחות לכאורה אין לשלול את האפשרות שברכבו, כפי שהעיד, נהגו גם רבים אחרים, שאת תמונותיהם הציג החוקר הפרטי רון דמרי. לפחות שניים מהנהגים הפוטנציאליים, עפ"י הנטען, בשעת לילה בתנאים שהיו בשטח, יש ביניהם ובין הנאשם דמיון מה העלול לגרום לטעות בזיהוי (ראה למשל נ/12 או נ/9). 15. התביעה לא חייבת בהבאת הראייה המקסימלית לבית המשפט, אך כאשר הראיות שהוצגו מעוררות בעיות, גדל משקלם של מחדלי החקירה, ומורגש ביתר שאת החיסרון של ראיות שיתכן וניתן היה להשיג והמשטרה נמנעה מחקירה בענינן. כבר בעת האירוע, ביום 10/11/05 נרשם מספרו של רכב המיצובישי. בדיקת הבעלות העלתה, כי הרכב שייך למלי דיין מרחוב האסיים 3 באר שבע. המשטרה לא טרחה, באותה עת, לבדוק דבר עם הגברת דיין כדי לאתר את הנהג או את המחזיק ברכב כדי לתפוס את הרכב ולקשר למשל ע"י בדיקת ט.א. בין הנאשם לבין הרכב. רק ביום 4/7/06 כשהנאשם נעצר, דהיינו שמונה חודשים לאחר האירוע, מסתבר למשטרה שהגברת דיין מכרה את הרכב הנ"ל לנתי שגב ב- 20/9/05 - חודשיים עובר לאירוע. רק עתה ביולי 2006 כאמור גם נחקר נתי שגב ומסר את גרסתו. מחדלים אלה, כמו גם העובדה ששגב לא נשאל לשמות הנוהגים ואלה לא נחקרו, לא מוסברים וספק אם ניתן להסבירם. בנושא האמור נפסק לאחרונה בע"פ 10596/03 גרגורי בשירוב נגד מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 3068: "נדמה, כי אין צורך לומר שמטרתה של החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472." "אכן, מחדל חקירה אינו מוביל, מינה וביה, לזיכוי נאשם, והדבר צריך להיבחן על ידי בית המשפט לאור כלל הראיות שהונחו בפניו. ובלשונו של חברי השופט א' רובינשטיין בע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, בפסקה ז(2) לפסק הדין: "במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול את עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו ... על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם במכלול הראיות ... העדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך גיסא, הוא יכול לסייע לנאשם כשבית המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר". (וראו גם ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', טרם פורסם; ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 785; ע"פ 5390/96 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 29, 46). סבורני, כי עניינו של המערער נמנה על אותם מקרים בהם מחדל של הגוף החוקר הוא כה מהותי, עד שקיים חשש כי פגע בהגנתו של המערער." 16. החוקר הפרטי רון דמרי, העיד, כזכור, כי עשה ניסוי בשטח ולא הצליח לזהות את הנוהגים בכלי הרכב שבאו מולו. רון דמרי יצא למקום, עשה שיחזור צילם תמונות וגם הגיש סרט וידאו (נ/16). כל מה שצילם עד זה תומך בעדותו, כי לא ניתן במקום, כך לפחות על פי דבריו, לזהות את הנוהגים בכלי הרכב. העד נחקר חקירה נגדית נמרצת בבית המשפט והשיב כמיטב יכולתו על כל מה שנשאל. עדותו סבירה והגיונית ויש גם בה כדי לעורר ספק סביר בגרסת התביעה. 17. בחינת עדויות השוטרים שהיו באירוע מעוררת ספק סביר בשאלת זיהוי הנאשם קל וחומר שכך, כאשר לפירכות שפורטו מצטרפת עדותו של רון דמרי. אני נותן אמון בעדותו של דמרי לפחות במובן זה שהתרשמתי שהוא מאמין שדבריו אמת והם מדויקים, בדיוק כפי שגם השוטרים מאמינים שדבריהם תואמים את המציאות והם מדויקים. ער אני לכך שרון דמרי עשה את הניסוי שעה שהוא עומד על המדרכה ולא כשהוא נמצא בתוך כלי רכב נוסע. למרות הספק בראיות התביעה שעוררה עדותו, תחילה סברתי שאולי בשל כך שדמרי ביצע את הניסוי כשאינו יושב ברכב, אלא עומד על מדרכה, הוא לא הצליח לראות מה שראו השוטרים שמטבע הדברים שצפו ממקום נמוך יותר בשל הישיבה ברכב וכן סברתי שיתכן שהתמונות וסרט הוידאו, שמסננים את המציאות דרך העין של המצלמה, אולי גם מעוותים אותה ולא מדייקים ביחס למה שרואים באמת בשטח. לאחר הביקור במקום התחזקו הספקות בראיות התביעה. 18. כבר נפסק בע"פ 842/85 יוסף הרנוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4), 245 , 260-261 (1988): "הסעיף האמור (סעיף 167 לחסד"פ- נ.ז.) איננו שולל מבית המשפט את הסמכות להבהיר את הטעון לדעתו הבהרה, אך ורק בשל כך שהדבר גם סותר תיזה של צד אחד ותומך בתיזה של הצד השני. סעיף 167 נועד לסייע לבית המשפט בפתרון התלבטויותיו, ולאפשר לפי יוזמתה של הערכאה השיפוטית את הבהרתו של הטעון הבהרה הראוי לכך מבחינת חשיבותו. היתה לי כבר הזדמנות להעיר בהקשר אחר, כי ההישענות על השיטה האדברסרית הקלאסית אינה צריכה להגביל בימינו אלה את חופש הפעולה והיוזמה של בית המשפט, כל עוד נעשה הדבר בגבולות סבירים כדי שלא להפוך את בית המשפט לחליפו של צד לדיון;" "סבור בית המשפט, כי התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן ה'מקום' שבו התרחש האירוע נושא האישום עשויה לתרום 'להבהרת' העדויות והראיות האחרות שבאו בפניו- רשאי הוא להורות על 'ביקור במקום' ". (יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק שני עמ' 1079 (2003)). את הפרכות, הבעיות והסתירות שעלו כבר מראיות התביעה ואשר לכשעצמן מקימות ספק סביר בשאלת הזיהוי, פרטתי לעיל בהרחבה והתרשמותי בעת הביקור בזירה בנסיבות אלה אולי גם לא היתה נדרשת. ובכל זאת, לאור הספקות שהתעוררו, שעליהם הוסיפה גם עדותו של רון דמרי, ולאחר שמיעת כל הראיות הודעתי לצדדים שאם ירצו בכך אני מוכן לצאת עימם לשטח. היציאה לשטח והניסוי נערכו בהסכמת הצדדים. לא רק שבנסיבות הענין לאחר שהשוטרים העידו בפני על נסיבות הזיהוי, לא נדרשה נוכחותם אלא שגם היתה הסכמה של הצדדים שהביקור במקום יעשה בלא נוכחותם. בנסיבות אלה, נראה, שאין זה נכון שצד למשפט שהתרשמות בית המשפט בזירה לא מצאה חן בעיניו, יטען עתה נגד היציאה לשטח או נגד הניסוי או על כך שהשוטרים לא נכחו בניסוי. "כל עוד מצוי הנושא בתחום של 'מומחיות' - אין להוכיחו אלא בעדות מומחה. זאת להבדיל, מכוחו של בית המשפט לערוך 'ניסויים' במקום שלא מתחייבת עדות מומחה דווקא; ולקבוע ממצאים על פי 'ניסויים' אלה." (יעקב קדמי על הראיות חלק שני עמ' 655 (2003)). הנושא שבפני אינו מחייב מומחיות כלשהי. את התרשמותי ממראה עיני בעת הביקור בשטח פרטתי לעיל וניתן לסכם את אותה התרשמות בכך, שבנוסף לכל מה שפורט לעיל, גם היא מצטרפת לחיזוקו של הספק הסביר בנושא הזיהוי. הקשיים שפורטו לעיל עלו על אף שבעת הניסוי ברור היה שיש לזהות ואת מי יש לזהות ברכב הנוסע ממול, קל וחומר שקשיים אלה אף גדלים כאשר מדובר באירוע בו אין צפי מראש שרכב פלוני יסע מול רכב המשטרה או שהשוטרים דרוכים לזהות את הנוהג בו או שנסיעתם נעשת על פי תדרוך מראש לחפש ולמצוא דווקא את הנאשם ועל כן הם בודקים אם הוא נמצא במכוניות שחולפות על פניהם. 19. למרות התנגדות ההגנה התרתי לתביעה, בטרם סיכומי הצדדים, להעיד שוב את השוטרים "המזהים", אשר ערכו ניסוי מטעם התביעה לאחר הביקור במקום. ראשית, יש לשאול מדוע ניסוי מסוג זה לא נערך בעת איסוף הראיות, אלא רק עתה, כשנשמעו כל הראיות ולאחר הביקור במקום, אך גם לגופו של ענין ניסוי זה שנערך על ידי השוטרים לא מסביר את הפרכות שפורטו לעיל ואין בו כדי להסיר את הספק הסביר בנושא הזיהוי. הניסוי של השוטרים לא דימה את המציאות בעת האירוע, הואיל והשוטרים ידעו את מטרת הניסוי בו עליהם לזהות אדם המוכר להם ברכב שיסע מולם וכשכל מעיניהם נתונים ומכוונים לאותו זיהוי. בניגוד לעדויות של השוטרים בטרם הניסוי, בדוחו"ת שרשמו לענין הניסוי צוין במפורש שחלון הנהג היה פתוח ולא נאמר דבר בשאלה אם החלונות כהים או שקופים. לאור האמור, אין טעם עוד לדון בטענות הסניגור לענין העובדה שהניסוי נערך דווקא על ידי אותם שוטרים שכמובן מעורבים בתיק או שלא הוזמן סניגור לניסוי. ז. האישום השני. 1. ביחס לאישום זה הצהיר הסנגור בעמ' 11 לפרוטוקול: "עובדתית לגבי האישום השני הנאשם לא היה בבית. לטענת המשטרה הם קראו לו והזהירו אותו שיש סיכון לחייו. לטענת הנאשם נאמר לו שעליו לברוח מהבית אם הוא רוצה להישאר בחיים, אין תיעוד לכך במשטרה, אך זאת גרסת מרשי." 2. ע.ת. 6 ג'ורנו סולומון, דודו של הנאשם, העיד, כי ביוני 2004 אחיינו - הנאשם, שוחרר לחלופת מעצר בביתו והוא חתם כערב. תנאי השחרור אסרו על הנאשם לצאת מפתח ביתו של העד. לאחר כחודשיים הנאשם עזב את הבית ולא שב אליו. העד דיווח למשטרה על כך שהנאשם עזב את ביתו ולדבריו שוטרים היו באים מפעם לפעם לבדוק אם הנאשם נמצא בביתו. לדברי עד זה בבית המשפט, הוא "נזכר" ששוטרי המודיעין באו לביתו ולקחו את הנאשם לפגישה וכאשר הנאשם חזר מאותה פגישה הוא סיפר לעד, לדבריו, כי נאמר לו שחייו בסכנה. העד הוכרז עד עויין לתביעה. עד זה - דודו של הנאשם, לא הצליח להסתיר את רצונו לסייע לנאשם, ולכך כיוון באופן ברור את עדותו בהתפתלויותיו על דוכן העדים. לא רק שההתרשמות מעדותו שלילית, אלא העדות רצופה פרכות וסתירות. כך למשל העד לא סיפר בחקירתו במשטרה, שהנאשם עזב את ביתו לבקשת המשטרה ואם עזב לבקשת המשטרה מדוע בכלל העד צריך היה לדווח למשטרה, שכבר אמורה לדעת, שהנאשם עזב את ביתו. הסברו ששכח לספר את הדברים במשטרה לא משכנע, בלשון המעטה. העד גם סתר עצמו ביחס לשאלה אם דיבר עם הנאשם לאחר שהודיע למשטרה שהנאשם עזב את ביתו. בעוד שמאימרתו ת/8 עולה ששוחח עם הנאשם גם לאחר ההודעה למשטרה, בבית המשפט העיד אחרת. 3. ע.ת. 5 השוטר אורן סבג, העיד, כי לאחר אירוע רצח, על רקע סכסוך בין עבריינים, התקבלו ידיעות מודיעיניות, בדבר הסכסוך והנאשם הובא לתחנה לשיחה בה נאמר לו שחייו בסכנה, שינקוט באמצעי זהירות ושימנע מלפגוע באחרים. העד לא אמר לנאשם לעזוב את בית דודו. יתרה מכך, "היתה שיחה על כך שהוא נתון במעצר בית והנאשם אמר לי שהוא יסתדר ואם ירצה לשנות יפנה לעו"ד שלו." (ראה בעמ' 27 שורות 1-2 לפרוטוקול). אני נותן אמון מלא בעדותו של עד זה. אני מאמין לעד, כי אמנם הזהיר את הנאשם כפי שתיאר, אך לא התיר לו לעזוב את בית דודו. 4. באמרתו במשטרה מיום 4/7/06 ת/9א מודה הנאשם, כי בשנה האחרונה חי מחוץ לבאר שבע, כל פעם במקום אחר, וזאת למרות שהיה אמור להיות במעצר בית בבית דודו. הנאשם אומר במפורש: "אני הפרתי את המעצר בית אבל אני שנה בערך לא נימצא בבאר שבע." הוא מאשר שידע שהמשטרה מחפשת אותו ומוסיף: "כן אני הייתי בבריחה מהמשטרה בגלל מעצר הבית." (עמ' 2). "כן אני יודע שהמשטרה מחפשת אותי על המעצר בית שהיה לי ואני הפרתי אותו" (עמ' 3). כשנשאל אם בתשעת החודשים האחרונים היה מגיע לפעמים לבאר שבע, הנאשם השיב בשלילה. באמרתו במשטרה מיום 5/7/06 ת/9ב, מסביר הנאשם שלא רק שלא היה בב"ש בעת אירועי האישום הראשון, אלא לא היה בב"ש במשך תשעת החודשים האחרונים והסתובב בכל הארץ. 5. למרות דבריו של הנאשם במשטרה בשלושת אמרותיו, בבית המשפט "נולדה" גרסה חדשה ומבולבלת, לפיה נאמר לו ע"י המשטרה לעזוב את בית דודו בשל הסכנה לחייו והוא אמר לדוד להודיע למשטרה שעזב את הבית. בחקירתו הנגדית, השיב תשובות מתממות מתחמקות וניסה להרוויח זמן במתן התשובה בטענה שלא הבין את השאלה, הגם שדובר בשאלה פשוטה: מדוע לא אמר במשטרה שעזב את הבית בהוראת המשטרה אלא אמר שהפר את מעצר הבית? (עמ' 34 לפרוטוקול). בהמשך ניתנו תשובות מתפתלות ובעייתיות שלא זכר לומר את זה במשטרה ואח"כ שלא מצא צורך לומר את זה במשטרה. הנאשם הודה שהוא יודע על פי נסיונו שיש לפנות לבית המשפט לבקש שינוי תנאי שחרור בערובה, אך אמר שהוא העדיף לחיות ולא לחכות לבית המשפט. לשאלה למה הוא לא "שלח הודעה לבית המשפט", השיב כי אינו זוכר. 6. בנסיבות בהן אין מחלוקת בנושא הפרת הצו שאסר על הנאשם לצאת מפתח ביתו, כשההתרשמות מעדות הנאשם שלילית וכשההתרשמות מעדות השוטר בנושא זה חיובית, איני נותן כל אמון בדברי הנאשם ובהסבריו בנושא הפרת הצו שאסר עליו לצאת מפתח בית דודו. גם לו הייתי מוצא שיש שמץ של אמת בדברי הנאשם, שנדרש ע"י המשטרה לעזוב את בית דודו, אני קובע, כי גם הנאשם יודע שהמשטרה אינה מוסמכת לבטל צווים של בית המשפט. הנאשם אפילו לא ניסה לתרץ מדוע במשך התקופה הארוכה שהפר את צו בית המשפט לא טרח לפנות לבית המשפט בבקשה לשינוי תנאי השחרור בערובה ומדובר בתקופה בערך מיולי 2004 ועד שנעצר ביום 4/7/06. ח. סוף דבר לאור כל האמור, אני קובע, כי התביעה לא הוכיחה כנדרש מתובע במשפט פלילי, מעבר לכל ספק סביר, את המיוחס לנאשם באישום הראשון, ועל כן אני מזכה אותו מחמת הספק מהעבירות של נהיגה ללא רישיון, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. מובן שכתוצאה מהאמור ביחס לאישום הראשון, אני קובע, כי התביעה גם לא הוכיחה את הפרת צו בית המשפט בכל הנוגע דווקא לנסיבות ועובדות האישום הראשון וגם ביחס לעבירה זו הוא מזוכה מחמת הספק. אני קובע, כי התביעה הוכיחה כנדרש מתובע במשפט הפלילי, מעבר לכל ספק סביר, את המיוחס לנאשם באישום השני, שלא בקשר לעובדות האישום הראשון, ועל כן אני מרשיעו בעבירה של הפרת הוראה חוקית. משפט פלילינאשם