כנגד הנאשם הוגש כתב אישום (שתוקן), המייחס לו את העבירות הבאות: זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - "החוק"), שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין וניסיון לקבל דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415+25 לחוק. המאשימה מפרטת בכתב האישום את העובדות כדלהלן: שי בן דוד (להלן: "המתלונן") הינו שכנו של הנאשם בבניין ברחוב אידר 58 חיפה (להלן "הבניין"). ביום 30/5/91 חתמו דיירי הבניין דאז על הסכם לפיו יוכלו לבצע תוספות בניה בבניין בהתאם למפורט בהסכם (להלן: "ההסכם"). במעמד חתימת ההסכם או בסמוך לכך חתמו דיירי הבית דאז על הסכמה על גבי טופס בקשה אחד להיתר בניה מעיריית חיפה (להלן: "טופס הסכמה מקורי"), לפיה יוכלו הנאשם ואשתו לבקש מעיריית חיפה לבצע עבודות הטעונות היתר בכפוף להסכם, כאשר סעיף ו' בטופס ההסכמה המקורי נותר ריק. בתאריך מדויק, שאינו ידוע למאשימה, בשנת 1993, הגיש הנאשם בקשה לבניית תוספת ממ"ד בהסתמך על ההסכם וטופס ההסכמה המקורי. במסגרת בקשה זו הגיש הנאשם לעיריה את טופס ההסכמה המקורי ומילא את סעיף ו' בהתאם לתכלית ההיתר המבוקש, תוספת ממ"ד כאמור. בתאריך מדויק שאינו ידוע למאשימה, במהלך שנת 1998, הגישו הנאשם ואשתו שתי בקשות נוספות למתן היתר בניה לבניין: בקשה לתוספת מחסן כלי גינה, חדר הסקה ומזגן ובקשה לפיתוח שטח ומחסן דירתי (להלן:"הבקשות"). לבקשות צירף הנאשם צילומים של טופס ההסכמה המקורי כשהוא מזייף אותו, בכך שללא סמכות כדין ובכוונה לרמות הוסיף בסעיף ו' את תכלית ההיתר, כל פעם בהתאם לתוספת נשוא הבקשות (להלן:"הצילומים"). כמו כן, החתים הנאשם את אשתו על גבי הצילומים כמי שמבקשת את הבקשות ומצהירה על נכונות האמור בצילום, באופן הנחזה כאילו הדיירים הרשומים בהם מסכימים לתוספות המבוקשות בהיותם בעלי הדירות בבניין ואלה חתימותיהם. כמו כן, אישר הנאשם, בהיותו עו"ד, את הצהרתה כשהוא יודע שבפועל הדיירים לא קיבלו את תוכניות הבניה הנוגעות לתוספות נשוא הבקשות והם לא נתנו את הסכמתם לביצוען. זאת ועוד, הנאשם, בהיותו עורך דין, חתם על התצהיר כמי שהזהיר את אשתו להצהיר אמת בעוד בטופס ההסכמה המקורי הוא עצמו הוגדר כמבקש ההיתר, ועורך דין אחר הוא שאישר את הצהרתו. הנאשם, בהיותו עורך דין ותוך ניצול עובדה זו ובכוונה להטעות ולגרום לקבלת בקשותיו, הוסיף וחתם על גבי הצילומים כי "ההעתק נאמן למקור". במסגרת הגשת הבקשות, הגיש הנאשם לעיריה את הצילומים תוך שהוא מציג מצג שווא, לפיו הצילומים מבטאים את הסכמת הדיירים לתוספת נשוא הבקשות, הכל בכוונה לרמות ולהטעות. לדעת המאשימה במעשיו המתוארים לעיל, זייף הנאשם את טופס ההסכמה המקורי בכך ששינה אותו בכוונה לרמות ו/או ללא סמכות כדין באופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות כדין בהתאם להסכמת הדיירים, הכל כדי לקבל את היתרי הבניה נשוא הבקשות. הנאשם עשה שימוש בטופס ההסכמה המקורי מזויף וניסה לקבל באמצעותו היתרי בניה במרמה כשהוא יודע שבפועל אין באפשרותו לקבלם ללא הסכמתם של בעלי הדירות. בישיבת ההקראה מיום 29.2.04 כפר הנאשם בעובדות ובעבירות שיוחסו לו, ואף הגיש לבית המשפט הודעת כפירה מפורטת בכתב. נסקור להלן את העדויות והראיות שהובאו מטעם המאשימה. מר שפע אברהם שימש בתקופה הרלוונטית כמפקח רישוי בניה בכיר בעיריית חיפה. לדבריו טיפל בחלק בקשותיו של הנאשם. מעדותו עולה כי בשנת 98' הוגשה בקשה על ידי הנאשם לתוספת מרפסת גן עם פרגולה והרחבת מחסן דירתי. הבקשה נרשמה ביום 19/1/98. ביום 20/12/98 הגיש בקשה נוספת שכללה הרחבת מחסן ותוספת של מחסן גינה, מחסן להסקה ומזגנים. העד העיד שבטרם הוגשו הבקשות, הוגש לעירייה מכתב לפיו "יש כוונה להגיש בקשה". העד ציין כי: "כל המכתב הזה שנכתב עם הנספחים לא היוו בקשה לרישוי בניה או היתר בניה והיה צריך לספק את המסמכים כמו שצריך". בהמשך דבריו ציין העד: "עם הזמן מר פרידמן הוזמן להגשת הבהרות איך להגיש את הבקשה". לדבריו, הסביר לנאשם: "צריך תכניות, צריך הסכמות מפורשות לנושא המבוקש. הסכמות מהשותפים לנכס. צריכים לחתום על טופס הסכמות שבו מפורטת הבקשה". עוד מציין העד כי לאחר פגישת ההבהרות הוגשה בקשה ראשונה שכללה תוכנית וטופס הסכמות. טופסי ההסכמות אשר היו בתיק העירייה הוצגו לבית המשפט. הטופס ת/3 צורף לבקשה הראשונה - שעניינה היה פיתוח השטח והרחבת מחסן דירתי. טופס ת/2 שצורף לבקשה השנייה שהוגשה - מתייחסת לתוספת מחסן לגינה וחדר הסקה. לשאלת התובעת מדוע הסכים לקבל צילום ולא מקור, השיב העד כי יש אפשרות לקבל צילום בתנאי שעל ההצהרה בתחתית הטופס תהיה חתימה מקורית. לשאלת התובעת מה ביקש הנאשם מבחינת אחוזי הבניה, ענה העד "מחסן כלי גינה, חדר הסקה הם אלמנטים שמחושבים בשטח הבניה על חשבון אחוזי בניה... למר פרידמן לא נותרו אחוזי בניה". עוד הוסיף העד: "לגבי הבקשה הראשונה שקיבלתי, ת/3, הבקשה להרחבת מחסן. הבקשה הזו לא דרשה ניצול של שטח בניה כאחוזי בניה. לא צריך להשתמש בו בשטח שנותר. השותפים לנכס צריכים להיות מודעים, או שיסכימו או שלא יסכימו". בהמשך מציין העד "אחרי הבקשה הראשונה למעשה, הגיעו אלי דיירים מהבניין בתלונה שמר פרידמן פתח פתח בממ"ד שבנה לקומת עמודים ובאותו מעמד התגלה להם שהוגשו בקשות או שהוגשה בקשה ראשונה. הם רצו לראות במה מדובר ואז טענו שהם לא חתמו בכלל על הבקשות האלה ולא ראו אותן. הכוונה שהם לא ראו את הבקשות להרחבת מחסן, ת/2 ות/3. כשהראיתי להם את החתימות אמרו שלא חתמו על הבקשה הזו וזה מזוייף." כעולה מדבריו של העד, היות והתיק היה בדיון בוועדה, הוא הביא לידיעת הוועדה את גרסת השכנים. העד הוסיף כי לאחר הפגישה בעיריה שלח מר בן דוד מכתב (שהוגש לבית המשפט) אשר הציג את מחאתו לתוספות הבניה. בשל אריכות עדותו, להלן ציטוט חלקים מדבריו כפי שהושמעו בבית המשפט: "ש. אם הם טענו שלא הסכימו, מאיפה הגיעו טפסי ההסכמה שהם חתומים עליהם לכאורה. ת. אני לא יכולתי לפסוק בענין זה. הם טענו שזה מזויף. בהליכים של אישור בקשה לפני הדיון בהחלטה, יש דיון בוועדת שכנים שמזמינים את השכנים שלא הסכימו לשמוע את דבריהם. בכלל זה הפניתי את זה לוועדה. ש. איך השכנים הסבירו את הזיוף. ת. לא יודע איך הסבירו ואני לא זוכר. אחרי שהם טענו זאת, בדקנו בתיק וראינו את ההסכמות שניתנו בבקשה לממ"ד וראינו שזה צילום של אותו טופס הסכמה". לאחר תשובתו של העד הגישה המאשימה את הטופס המקורי שהוגש באשר לממ"ד. כשנשאל העד באשר לאחוזי הבניה אשר עמדו לנאשם בעת הגשת הבקשה השיב כי לנאשם לא נותרו יותר אחוזי בניה. בחקירתו הנגדית נשאל העד לגבי הטפסים אשר לטענת הנאשם אבדו לאחר שהגיעו לעיריה. בתשובה לשאלה ענה העד כי במידה והיה הולך לאיבוד משהו בתיק זה היה מצוין ביומן, אך כשנשאל מדוע הפגישות אשר נערכו בעירייה בין הנאשם לממונה עליו לא תועדו ביומן, השיב העד כי רק מהלכים והחלטות נרשמים. הגב' זגול אילנה הינה שכנה בבית המשותף ברחוב אידר 58 משנת 1984. בחקירתה נשאלה הגב' זגול באשר לחתימתה על הטופס המקורי. תשובתה היתה כי היא מזהה את חתימתה על גבי הטופס המקורי וכי במעמד חתימת הטופס היא הסכימה כי הנאשם יבנה ממ"ד ולטענתה הוא מיצה את הזכות לאחר בנית הממ"ד. כמו כן זיהתה הגב' זגול את חתימתה על הטפסים הנוספים אשר הוגשו לעיריה אך לטענתה לא חתמה על מסמך כזה והיא אינה זוכרת בקשה לתוספת מחסן כלי גינה. עוד טוענת הגב' זגול "אין ספק כי החתימות זהות לחלוטין, כל המסמך של החלק האמצעי שב זהה למקורי שכן חתמתי עליו". בהמשך ציינה העדה: "לא הייתי מסכימה לעולם לבקשות האחרות שלו, כי שהוא התבקש לחתום על בקשות שלנו, הוא התנגד, למרות שהוסכם, כך שלא היה ספק שאם היה פונה אלי בבקשה לא הייתי מסכימה לחתום על בקשה מהסוג הזה.... הוא היה באותה תקופה בסכסוך שכנים. אין לי ספק שלא היינו חותמים על מסמך כזה כי הוא לא חתם לנו על מסמך כזה. גם שכנים אחרים לא היו חותמים כי היה סכסוך שכנים. מסמך כזה לא היה עובר בשום פנים ואופן וכנראה בוצע מה שנעשה, נמחק החלק הראשון והאחרון בטיפקס או אמצעי אחר, צולם והוכנסו פרטים אחרים על ידי מר פרידמן. אין ספק שהחלק האמצעי זהה לחלוטין לת/5." בהמשך העדות נשאלה העדה האם ניתנה לנאשם הסכמה בלתי חוזרת לפנות לעירייה ולקבל היתרי בניה כאוות נפשו, השיבה העדה כי אין שום הסכמה גורפת לשום בניה וכי הנאשם מיצה את האפשרות שניתנה לו. עוד הוסיפה העדה כי אם היתה הסכמה גורפת לא היה צורך בחתימה חוזרת של השכנים. בחקירתה הנגדית, נשאלה העדה לגבי חתימתה על הסכם השכנים. לטענתה, במועד חתימת הטופס, כל שכן חתם לרעהו על טופס הבקשה. כאשר נתבקשה להתייחס לסעיף ו' בטופס, השיבה כי סעיף זה היה "ריק אולי", אבל מציינת שבמעמד החתימה על טופס השכנים היא בעצם הסכימה לכתוב בהסכם: "חתמתי על טופס שבו הבעתי את הסמכתי לבניה של פרידמן כפי שמופיעה בהסכם השכנים. אין לי ספק שזוהי התוספת היחידה שהסכמתי לה." "אני בטוחה שהבאנו מספר טפסים לישיבת השכנים. כל אחד חתם לצד השני על ההסכמה כפי שמופיעה בהסכם." מר מוטי בן עמי אף הוא שכן בבית המשותף ברחוב אידר 58 ומתגורר שם מזה 21 שנה. בחקירתו מודה בן עמי כי חתם על הטופס המקורי וכמו כן אישר את חתימתו על ההסכם. עוד ציין מר בן עמי כי הנאשם דיבר איתו על הרצון לבניה (המאוחרת) וכי העד הסביר לו כי לאור ההתנגדות שלו (של הנאשם) לבנייה לבקשת השכנים, אין שום סיכוי שהדיירים יסכימו שהוא יבנה בכלל. עוד העיד כי כשהבין שלא יוכל לפשר בין הצדדים, החליט להשיג לו פשרה "משל עצמו" בכך שהוא יעביר לנאשם את המחסן אשר ברשותו והנאשם מצידו לא יתנגד לתוספת הבניה שלו (של מר בן עמי). בהמשך ציין העד כי בעת חתימת הסכם הפשרה בין הנאשם לבינו, הציג לו הנאשם טופס הסכמה חדש וביקש ממנו לחתום עליו. העד ציין כי לא זכור לו באם ראה חתימות נוספות בעת שחתם על הטופס. לשאלה האם בעת חתימת הטופס לבניית הממ"ד נתן (לנאשם) הסכמה בלתי חוזרת לבנות מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, באיזה שלבים שהוא רוצה ובהתאם לאחוזי הבניה שלו, השיב העד: "אני לא מסכים. כראיה לכך, שאני רציתי לבנות פניתי אליו שיאשר לי. זה היה הרבה זמן אחרי חתימת ההסכם. עובדה שנתתי לו את המחסן כי לא היתה לי האופציה של הבניה ללא אישור". עוד בעניין זה, כאשר נשאל בן עמי אם הוא בטוח שחתם על טופס הסכמת שכנים ולא על ייפוי כח בלתי חוזר השיב כי "הוא לא יודע" אך "הוא חושב שהוא חתם על טופס הסכמת שכנים". באשר לכמות הטפסים שנחתמו - ציין העד כי הוא "לא יכול לזכור כמה טפסים נחתמו". מר גיל בן שלמה התגורר בתקופה הרלוונטית ברחוב אידר 58 בחיפה. הדירה עדיין בבעלותו אך הוא גר כרגע בזכרון יעקב. לדבריו, רכש את הדירה בשנת 1995 נכנס להתגורר בה בשנת 1996 ועזב בשנת 2002. בעדותו העיד מר בן שלמה כי הוא זה שראה לראשונה את הטפסים הנוספים לאישורי הבניה שהגיש הנאשם וזאת בדרך אגב, כשניגש לעירייה להגיש טפסים לבניית ממ"ד. עוד הסביר העד, כי כשראה את הטפסים בעיריה לא הבין את פשר העניין, לכן צילם אותם והציג אותם לשכנים, כדי לאמת את חתימותיהם על הטפסים. משהגיע למש' זגול נוכח לדעת כי הטופס אשר נחתם בשנת 91' זהה לחלוטין בחלקו העליון לטופס אשר הוא מחזיק בידו. על פי עדותו הדבר שחיזק את הידיעה כי החלק הראשון זהה לטופס משנת 91' היתה העובדה כי החתימה הראשונה על הטופס היתה של הגב' גדעוני אשר היתה בעלת הדירה הקודמת שלו (של מר בן שלמה). לדבריו: "אז הבנו שהטפסים החדשים הם בעצם טפסים ישנים, שכנראה "הומרו או צולמו או שוכתבו" מחדש ונמסרו לעירית חיפה כהסכמת שכנים." בחקירתו הראשית, כאשר נשאל העד מה הוא עשה עם המידע, השיב כי פנה בכתב לעירייה (המכתב הוצג לבית המשפט) וכי לאחר מספר רב של חודשים שבהם הגישו התנגדויות ומכתבים זומנו השכנים לעירייה, שם הם מסרו את גרסתם ובעקבות כך נדחתה הבקשה של הנאשם בעירייה. במסגרת חקירתו הנגדית, טען בפניו הסניגור המלומד כי הנאשם תבע אותו בנושא בניית הממ"ד. תגובת העד היתה "נכון... אם הוא היה מקבל מאיתנו אפשרות לבנות עוד תוספות או כסף נוסף הוא היה נותן לנו לבנות." לעד הוצגה אסופת מכתבים אשר הוגשו לעירייה בתאריכים שונים המעלים טענות לגבי הנאשם.כשנשאל העד האם הוא אובססיבי ברצונו למצות את הדין עם פרידמן השיב "בעניין זיוף מסמכים - כן." עוד נשאל העד האם הוא שם לו למטרה להראות למשטרה שמדובר בזיוף השיב העד "נכון, להוכיח שזה זיוף. לא להראות להם". הגב' רותי גדעוני התגוררה באידר 58 בין השנים 1981 עד 1995. בחקירתה הראשית מסרה העדה כי חתמה על הטופס המקורי כמו גם על ההסכם. עוד מציינת העדה כי בעת חתימת המסמך הציג להם הנאשם תוכניות בניה. לדבריה עזבה את הדירה בשנת 1995 ומאז לא פנה אליה הנאשם. באשר להסכם אשר נחתם בשנת 91' ציינה העדה כי כאשר מכרה את הדירה לא זכור לה שהודיעה על ההסכם לבאים בנעליה, מר גיל בן שלמה ורעייתו. בחקירתה הנגדית נשאלה העדה האם בסעיף ו' בטופס בעת החתימה שלה היה מלא, השיבה העדה "כן" והוסיפה שהיא מניחה שחתמה על הטופס בשנת 93'. בתגובה לדבריה, הציג לה הסניגור את הודעתה במשטרה, אשר שם היא העידה כי חתימת הטופס היתה בסמוך לשנת 91'. בתגובה ציינה העדה "אני לא זוכרת. אני בדרך כלל חותמת אני בודקת את התאריך. מה קרה פה, במהלך שנתיים אלה, אני לא יכולה לעזור." לשאלת הסניגור האם יכול להיות שחתמה על הטפסים "על החלק" השיבה "כן. נכון. יכול להיות. מטרת הבניה מצויינת פה בהסכם". באותו עניין נשאלה על ידי הסנגור האם יכול להיות שאם נחתם מסמך כזה ("בלנקו"), המשמעות שלו מבחינתה היא שהאוחז במסמך יכול למלא בו מה שהוא רוצה ובלבד שזה יתאם את הכתוב בהסכם השכנים? השיבה העדה: "כן". עוד הוסיפה העדה "אני חתמתי על מסמך אחד בלבד, שקשור לממ"ד והממ"ד נבנה. מעבר לזה, אני לא חתמתי על אף מסמך נוסף. כך שלא יכול להיות איזה מסמך בלנקו נוסף שחתמתי עליו." לשאלה "כל עוד פועל צד על פי ההסכם, הוא לא צריך כבר בעצם לשתף את שכניו בדבר שהוא עושה, שזה הרי הוסכם" השיבה העדה בחיוב. בחקירתה החוזרת, לשאלת התובעת: "כשאפשר לבצע בשלבים את מה שהותר לו, מה הכוונה למה שהותר לו מבחינת השטח?" השיבה העדה: "מבחינת השטח זה 2 מ"ר שהותר לכל דייר. עשינו חלוקה." הגב' שפיר תמר, גמלאית, מתגוררת ברח' אידר 58 חיפה החל מחודש מאי 1985. העדה העידה כי חתמה על הטופס וכמו כן על ההסכם. כזכור לה חתמה על תוספת ממ"ד, אך בפועל נבנה משרד ברחבה של חדר המדרגות . העדה זיהתה את חתימותיה על הטפסים הנוספים, אך לטענתה התוכן הוא אחר והיא איננה זוכרת שחתמה על הבקשות הללו. בהמשך נשאלה העדה: "מה יש לך להגיד על הטענה של הנאשם שלמעשה בשנת 1991 שחתמתם על ההסכם שכנים שהצגתי בפניך, היתה לו הסכמה בלתי חוזרת להשתמש בטופס ולבנות כאוות נפשו" השיבה "לא. רק על דבר אחד הסכמנו". באותו עניין נשאלה העדה "מה יש לך להגיד על כך שהנאשם טוען שניתן לו טופס עם הסכמה בלתי חוזרת לבניה?" השיבה "על ממ"ד כן. רק על הממ"ד". בחקירה נגדית, כאשר טען בפניה הסניגור כי בהסכם לא מופיעה המילה ממ"ד, השיבה העדה "אני עכשיו קוראת שלא, זה מפליא אותי". לדבריו של הסניגור כי בשנת 91' המושג ממ"ד לא היה קיים, השיבה העדה כי אין לה מושג. לבקשת הסניגור מהעדה להסביר לו את הסעיף שמציין כי "תוספת בניה בשיעור זה ניתנת לביצוע בשלבים", השיבה העדה "אני לא מבינה את המשמעות של ביצוע בשלבים". כמו כן הודתה העדה כי אולי חתמה על הסכם שהיא לא כל כך מבינה בו. מר שי בן דוד התגורר ברח' אידר 58 חיפה משנת 1990 עד שנת 2001. העד מסר כי חתם על הסכם השכנים על מנת להבטיח את הבניה של כל אחד מהשכנים בשלב מאוחר יותר, זאת בשל העובדה כי דייר אחד כבר החל לבנות. עוד העיד כי נוסח ההסכם נעשה ע"י הנאשם. בהמשך סיפר כי בטרם חתימת מסמך ההסכמה של השכנים הוצגו להם ע"י הנאשם תוכניות בניה, אשר טמנו בחובן חדר בגודל של 9.5 מטר ועל פי התוכנית ניתנה ההסכמה. העד אישר כי בעת חתימת טופס ההסכמה, סעיף ו' בטופס היה ריק. בהמשך עדותו מסר כי על הטפסים המאוחרים אשר הוגשו לעיריה הוא לא חתם. עוד מוסיף העד "אני חתמתי רק פעם אחת על הטופס ורק למטרה אחת, היא בניית אותו ממ"ד שאת התכנית שלו אכן ראיתי." לשאלת התובעת: "לגבי הבקשות אלה, מה היה ידוע לך בטרם ראית אותן במו עיניך?" השיב העד: "בשנת, עד כמה שאני זוכר 1997, בעקבות פניה שלנו למר פרידמן לממש את חלקינו בהסכם לבנות ממ"ד בדירה שבבעלותנו, להפתעתנו מר פרידמן סירב לבקשה והציג בקשה נגדית לבנות עוד תוספות לדירתו בנוסף לממ"ד שכבר בנה. אנחנו סירבנו מאחר שההסכם היה שכל דייר יבנה עד 12 מ"ר ומר פרידמן כבר בנה קרוב ל-11 מ"ר והתכניות החדשות, תכנית הבניה החדשה שלו למרות שלא ראיתי תכנית, היה ברור שהיא עולה על מה שהוסכם לעיל". בהמשך העיד כי נסע לחו"ל בשנת 97' וכשחזר מחו"ל בשנת 98' הסתבר לו שלמרות התנגדות השכנים, הגיש הנאשם לעיריה את התצהיר כאילו הם הסכימו לבניה. לדבריו, בעקבות כך, כתב מכתב לעיריה (אשר הוצג לבית המשפט) . לשאלת התובעת "מה יש לך להגיד על הטענה של הנאשם שהוא למעשה מקבלת הטופס החלק שבידך, הוא קיבל הסכמה בלתי חוזרת לבניה בדירה שלו" השיב העד: "הטופס אינו טופס חלק. המקום היחיד שהיה חלק בטופס הוא סעיף ו' אבל סעיף א' אומר במפורש "הננו מצהירים..." ולכן טופס זה ניתן בצמוד לתכניות בניה מסוימות ואינו תקף לגבי תכניות בניה אחרות." בחקירתו הנגדית מסביר העד את חתימתו על מסמך הסכמת השכנים כי: "אני חתמתי על מסמך רק אחרי שראיתי את תכניות הבניה, לפני חתימתי. כל הדיירים, רובם, חתמו לפנינו. אנחנו שמנו לב לסעיף אחד שאומר ראינו את תכניות הבניה. נכוונו מהענין על ידי מש' זגול שקיבלה אישור שלנו ואז בנתה יותר משקבענו ולמדנו מנסיון ובמקרה של פרידמן לא חתמנו אלא לאחר שהוא הראה לנו תכניות בניה שלהן יכולנו להסכים. יתר על כן, פרידמן ידע על זה היטב, התכנית המקורית שלו היתה לבנות הרחבה בצד המערבי של רחבת הבית ולמרות שהיה בידו טופס הסכמה של רוב הדיירים ניהל איתנו מו"מ ארוך לבנות בצד המזרחי רק אחרי שהגענו להסכמה בענין זה רק אז חתמנו." לשאלת הסניגור האם תאריך החתימה שמופיע על ההסכם הוא רק תאריך או שזהו באמת תאריך חתימת ההסכם השיב העד: "אני לא זוכר אם חתמנו את ההסכם הזה כבר במאי 91 אבל ידוע לי וזכור לי בבירור שדווקא ההסכמה לעיריה חתמנו רק מאוחר יותר, אחרי שהגענו להסכמה על התכניות." לשאלת הסניגור "היו ויכוחים לא מעטים בין השכנים שהתחילו עם זגול. כל הענין בהסכם הזה היה לחסוך את הזקקות לשכנים כדי לבצע את מה שכתוב בהסכם." השיב העד :"הענין של ההסכם היה להגן על זכויותיהם של אלה שמאחרים בבניה. אבל הבעיה היתה שנוצר חשש שמישהו אחד יבנה הוא לא יסכים שאחרים יבנו אחריו. לכן גם הראשון לא היה יכול לבנות. מטרת ההסכם היתה לאפשר לאנשים לבנות כל אחד בתאריך שנוח לו, שהמאחרים לא משתנות זכויותיהם לעומת אלה שהקדימו את הבניה". לשאלה "מה זה בשלבים?" השיב העד "בשלבים לדעתי מדובר שאם אינך יכול להשלים את הבניה בתאריך מסוים תוכל להמשיך את זה אחר כך". ולשאלה האם סעיף ו' היה ריק בעת חתימתו על הטופס, השיב העד "אני אמרתי שאני לא זוכר אם סעיף ו' בו היה ריק. אני זוכר דבר אחד, אני זוכר מה לא היה. לא היה תוספת מחסן כלי גינה. נכון שאיני זוכר איך בדיוק הראה המקור, אינני זוכר אם במקור סעיף ו' היה ריק או שמא במקור סעיף ו' היה כתוב תוספת ממ"ד. מה שכן אני משוכנע מעל ומעבר לכל ספק, שבמקור לא היה כתוב תוספת מחסן כלי גינה כמו שהופיע על גבי הטופס שעליו חתם עו"ד פרידמן נאמן למקור." לשאלת הסניגור "אם מאן דהוא הוסיף מאוחר יותר את המילים תוספת ממ"ד זה בסדר מבחינתך?", השיב העד "זה בסדר מבחינתי מאחר שזה תואם את כוונתי שהייתה ידועה למר פרידמן בזמן חתימה על הטופס. יש הבדל בין תוספת שנעשתה בתום לב בהסכמה עם כוונת המסמך המקורית, לבין תוספת שנעשתה בזדון תוך ידיעה ברורה שהחותם על המסמך התנגד לה." לדבריו של הסניגור "כלומר, בהנחה סעיף ו' לא היה ממולא בעת שחתמת עליו והיא מילא את מה שהתכוונת אליו, מסמך זה הוא בסדר. משיב העד: "בסדר כן, נאמן למקור לא." בתום שמיעת ראיות התביעה העלה הסניגור המלומד בפני בית המשפט טענה כי אין להשיב על האשמה ביחס לכתב האישום שהוגש נגד הנאשם. טענות הסניגור הוגשו בכתב ולאחריהן הוגשה תגובת המאשימה. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובראיות שהובאו בפני ולאחר עיון מדוקדק בפסיקה הקיימת הגעתי למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה ובנסיבות אלה חוייב הנאשם להשיב לאשמה (ראה החלטה מיום 10/3/05, עמ' 106 עד 107 לפרוטוקול). ראיות ההגנה: עדות הנאשם, עו"ד אבנר פרידמן: מעדותו של הנאשם עולה כי את הדירה ברח' אידר 58 רכש בשנת 1981. הוא העביר את הזכויות בה לרעייתו בשנת 1991 והזכויות נרשמו בטאבו בשנת 1992. הנאשם שהינו עורך דין במקצועו רכש את השכלתו באוניברסיטת בר אילן ובשנת 1995, לאחר תקופת התמחות, התקבל כחבר בלשכת עורכי הדין. כמו כן ציין הנאשם כי עד שנת 1990 התגורר במקום אחר, בסוף 1990 תחילת שנת 1991 עבר לדירה הנדונה. בעדותו מסביר הנאשם את המהלכים אשר הובילו ליצירת ההסכם: "בנקודת הזמן שקדמה להסכם פלשה מש' זגול לשטח הבית המשותף וניסתה לבנות תשתית לתוספת של 24 מ"ר. הוגשה תלונה לעירית חיפה והוצא צו הפסקת עבודות וכן הוגש כתב אישום. סביב נקודה זו מתחילים משאים ומתנים בין השכנים. יוזמת ההסכם והרוח החיה של ההסכם היתה בעיקר משפחת זגול. היא היתה הגורם האינטרסנטי, הגורם המוביל, היא היתה מיוצגת על ידי עו"ד זגול המנוח והיא ביחד עם מר בן עמי, הבעלים של דירת הגג שהיה בעת ההיא נציג הבית המשותף, נציגות הבית המשותף, ביחד הם מובילים את המהלך של ההסכם הזה. בן עמי היה מיוצג בעת ההיא על ידי עו"ד מטרי. אני כשלעצמי משפחתי לא היתה מיוצגת. מהלך הדברים התרחש באופן כזה שבן עמי העביר טיוטה ראשונה של ההסכם למשפחת זגול, עורך דין זגול העיר את הערותיו המלומדות והועבר לכל השכנים, הועברה טיוטה שאני סיפקתי את הצד הטכני גרידא של העלאת טיוטה סופית לחתימה לאחר שעיגנתי את כל ההערות של כל השכנים.." לבקשת הסניגור "תספר מה לשיטתך הרוח והליבה של הסכם השכנים" השיב הנאשם:"הליבה של הסכם השכנים מורכבת משלושה דברים: הגדרת ההרחבות שיתבצעו על פי ההסכם או על פי כל דין, יצירת אי תלות בשכנים האחרים, בין הקיימים ובין המתחלפים לימים יבואו -... וביצוע בשלבים, מתן אפשרות לביצוע בשלבים של התוספות... כדי להבטיח את אי התלות בשכנים בנינו מנגנון, אני חושב שההצעה היתה של זגול, של מילוי טפסים על החלק. מילוי טופס ביצוע עבודות, טופס הסכמה לביצוע עבודות, טופסי הסכמת שכנים, הוכנו מבעוד מועד לפחות 12 כאלה. אולי אפילו 15. הובאה חבילה של טפסים שמולאה במספר רב מאוד של עותקים לפי דרישת כל שכן. זה היה. אנחנו ביקשנו ולקחנו לפחות 4 טפסים. לפחות. 4 טפסי מקור של אותו טופס הסכמת שכנים. וגם אחרים לקחו." לשאלה "למה צריך ולמה אתה צריך ולמה צריכים אחרים יותר מטופס אחד?" השיב הנאשם: "הרעיון שהיה מונח ביסוד הדברים הוא שתוספות בין על פי ההסכם ובין על פי דין יכולות להתבצע בשלבים, ולכן היינו זקוקים. הערכנו את מספר השלבים שידרש ב-4 - 5 טפסים זה סדר הגודל שלקחנו" . לדבריו של הסניגור לפיהם "אמרו חלק מהשכנים שמה שסוכם זה שלך מותר לבנות ממ"ד בחדר מדרגות" תגובת הנאשם היתה "לא היו דברים מעולם. ממ"ד הוא מושג שלא בא לעולם בעת ההיא. המונח ממ"ד בא לעולם ולספר החוקים בשנת 1992 לכל המוקדם... בשנת 1991 לא הופיעה המילה ממ"ד בספר החוקים של מדינת ישראל." לאפשרות שהציג בפניו הסניגור לפיה "אולי הם התכוונו שהיה מותר לך לבנות רק חדר לכיון חדר המדרגות" השיב הנאשם: "לא ולא. בנקודת הזמן הזאת היו לנו תכניות כלליות של הרחבת הדירה לכיון רחבת חדר המדרגות ובנוסח הזה הובאו הדברים בהסכם, בנוסח מדויק זה, הרחבת הדירה לכיון רחבת חדר המדרגות." לשאלת הסניגור "האם ההסכם מדבר רק על הרחבה לכיון חדר המדרגות?" השיב הנאשם: "לא. בנוסף, כמו שאמרתי קודם לכן, אם תהינה תוספות, שניתן לבצע על פי דין, ניתן יהיה לבצע אותן." ולשאלה "דיברת על טפסי הסכמת שכנים ואמרת שנחתמו לפחות 12 עותקים. אולי 15. תסביר לי כי בכל זאת זה קרה בשנת 1991, איך אתה זוכר דבר כזה?" השיב הנאשם: "אני זוכר שהוכן מבעוד מועד בלק (אסופה) של טפסים רבים מאוד. ולימים הוגש ההסכם לעיריה עם טופס אחד. מקור. לאחר מכן הוגש בשנת 1993 טופס מקור נוסף על ידינו (ת/5), טופס שלישי ורביעי הוגשו בשנת 1998, טופסי מקור שמהווים של השלישי והרביעי, ולפחות 4 מבחינתנו. מבחינת האחרים הוגש על ידי זגול בשנת 1991, העתק נוסף היה אצלי אז כבר שניים נוספים, אז 6, העתק היה אצל בן דוד, העתק נוסף אצלי אז זה 8, העתק נוסף שפיר היה אצלם ואחד אצלי אז זה 10, העתק נוסף זה בן עמי והיה העתק נוסף אצלי, אני מדבר על מקור, אז מגיעים ל-12 לפחות... ". לבקשת הסניגור "תסביר לי מה זאת אומרת שהטפסים נחתמו "על החלק"? מה היה ריק?" השיב הנאשם: "ההגיון הפנימי היה שכל המחאה חתומה על החלק. שכל המחאה פתוחה. ניתנת המחאה לכל אחד מן השכנים במספר טפסים שהם חפצו לקחת בזמן חתימת ההסכם, לשם ביצוע הרחבות עתידיות. זה היה הרעיון. הטופס הזה (מציג לך אחד הטפסים), בטופס ישנם 7 סעיפים. הסעיפים היחידים שהיו ממולאים היו חלק מסעיף א' וסעיף ב' שכלל את שם הבעלים ואת חתימותיהם ואת מס' הזהות, הדירה, קומה וחתימותיהם. חשיבות הרבה היא שהטפסים הללו פתרו את המבקש אם וכאשר פעל על פי ההסכם או על פי דין, פתרו אותו מלשוב אל כל אחד מן החותמים. זו היתה הלוגיקה של ההסכם. יסוד מרכזי בליבה של ההסכם." עוד הוסיף הנאשם בענין זה "לא. כמו שיק פתוח, לא מופיע תאריך. הם יועדו לשימוש במועד שיבחר על ידי המבקש. עוד הסיף הנאשם כי:"הטפסים האלה נחתמו על החלק במועד חתימת ההסכם. דהיינו 30/5/91." לשאלת הסניגור האם באותו מועד מסרו תכניות איש לרעהו, השיב הנאשם: "לא נמסרו תכניות, והרעיון הבסיסי... היה שכל עוד עומדים בהוראות ההסכם והוראות כל דין, אין צורך למסור תכניות. כך נהגה מש' זגול. לא מסרה תכניות. כך נהגה מש' שפיר, לא מסרה תכניות, כך נהגנו אנו בשנת 1993 ולא מסרנו תכניות. כך נהגנו לימים בשנת 1998. זה היה יסוד מוסכם של ההסכם" . לשאלה "לגבי הממ"ד אתה מסרת תכניות לשכניך?" השיב הנאשם "לא מסרתי." בהמשך מעיד הנאשם באשר לתוספות הבניה אשר רצה לבצע בנכס ומדוע בעצם לדעתו זה "במסגרת ההסכם וכפוף לדין": "לגבי תוספת המחסן - רישום הבית המשותף כאן המחסנים היוו חלק מהדירה. מפנה לנסח טאבו. לכן תוספת או הרחבת המחסן ב-3 מ"ר היתה הרחבה על פי תכנית חפ 229י, לא היה שם שום קושי עם הענין הזה... בנוסף יצאה עירית חיפה עם חפ-מק 1400 שהיא חפ שהקלה בצורה מאוד משמעותית בנושא הפרגולות. ההקלה שניתנה למעשה היתה משמעותית מאוד, כמובן החלת פרגולות על פי אחוזי בניה, הרחבה בשיעור של עד 10 אחוז מסך כל שטח הפנוי, כלומר שטח הפנוי במגרש היה 570 מ"ר שאנו ישבנו על 400 מהם, ניתן להרחיב על 57.5 מ"ר עם הקלות של עוד 10 אחוז, כלומר היה על פי התכנית הזו מבלי לפגוע באחוזי הבניה של איש מהדיירים האחרים, ניתן היה להוסיף את כל הפרגולות האלו על פי התכנית הזו. באשר לשאלת הסנגור: "שתי הבקשות שיזמתם בשנת 98 עונות להסכם?" השיב הנאשם:"שתי הבקשות עונות להסכם .למען שלמות התמונה הבקשה השניה עונה על תכנית חפ 1683 שהיא היתה תב"ע נקודתית לגבי הבתים. היא כוללת את בית מס' 58 והרעיון הבסיסי היה לקבל היתר למחסן כלי גינון ומחסן הסקה." המשיך והוסיף "מחסן גינון ומחסן כלי הסקה לא יבואו בחשבון אחוזי הבניה. מפנה לסעיף 16ג לתב"ע הנקודתית הזו." בהתייחסו למכתב שנשלח לעיריה, נשאל הנאשם על ידי סניגורו "זה מכתב שאתה שולח לעיריה מתי?" תשובת הנאשם "זהו מכתב שנשלח לעירית חיפה ביום 20/10/98, התקבל כמה ימים אחרי. בעצם אותו יום התקבל. העתק ממנו למען הסדר הטוב נשלח ונתקבל בנציגות הבית המשותף ואצל מר בן שלמה..., לא הייתי חייב לשלוח, לא הייתי צריך לשלוח. האיש בא בנעלי גדעוני, לא יכול היה להתנגד". בהמשך מוסיף הנאשם: "המכתב הוגש לפני הגשת הבקשות. הוא פרש בפני העיריה את התמונה כולה. וגם בפני נציגות הבית המשותף". לשאלת הסנגור "מה אומר המכתב ומה מצורף אליו?" השיב הנאשם "למכתב זה מצורפים למעשה כל התכניות שצורפו כמוצגים. מצורף ההסכם משנת 91, הסכם השכנים. היתר הבניה משנת 94, והחלק החשוב ביותר בהסכם אחד הטפסים שנחתמו על החלק, טופס הסכמת דיירים." לשאלה "על טופס הסכמת השכנים שהולך לתמוך בבקשה הזו, האם אתה מיידע את העיריה מתי הוא נחתם?" השיב הנאשם "בוודאי... "עובר לחתימת ההסכם. כתוב במפורש בדרך שאינה משתמעת לשני פנים וכך היה ... נחתם טופס חתימת דיירים...". סופר כל הסיפור. נפרשה כל התמונה. אין הטעיות, אין אי הבנות. דברים ברורים כשמש לכל מי שקורא". בהמשך נשאל "האם אמרת אי פעם לעירייה ולוועדה המקומית ששכניך קיבלו את התכניות?" ותשובת הנאשם "לא. מהסיבה המאוד פשוטה: על פי ההסכם לא חלה עלי שום חובה לשלוח את התכניות." עוד נשאל "האם אמרת אי פעם לעיריה שטפסי הסכמת השכנים ת/2, ת/3 הם טריים, דהיינו משנת 98'." תשובתו "להד"ם. היה ברור כי מדובר בטפסים שנחתמו במועד חתימת ההסכם בשנת 91 ושניתנו לי כהמחאות פתוחות ושיועדו בדיוק למטרה הזאת, להגיש אותם במסגרת תכניות המתיישבות עם ההסכם ועל פי כל דין וכך עשיתי". עוד הוסיף הנאשם בעדותו: "הוגשו גם טפסי הסכמת שכנים מקוריים לתיק העיריה. דא עקא, שבאחת הפגישות שלי עם מר שפע (המפקח) הוא מעדכן אותי שאבדו טפסי המקור בתיק העיריה. ולבקשתו, המצאתי טפסים העתקים נאמנים למקור של טפסים שנדרשו". בהמשך שב ומסביר הנאשם: "כאשר אני מאשר טופס נאמן למקור, אינני עושה זאת כמומחה לחקר כתבי יד, אינני קובע שהוא זהה למקור. אינני נושא בשום אקספרטיזה אחרת, למעט הקביעה, כי תוכן הטופס הזה, אחר שמולא ושנחתם על ידי הגב' פרידמן ואושר על ידי, אחר שהזהרתיה כדין, זהה בתוכנו לטופס, שהיה בידי העירייה ואבד". הנאשם נחקר ארוכות על ידי ב"כ המאשימה, אך חזר וטען כי לדעתו "ההסכם מדבר בעד עצמו וסעיפים בו מדברים על החתימה ועל מהות החתימה ועל ההסכמה הבלתי חוזרת ועל העדר הצורך להציג תוכניות וממילא למסקנה המתבקשת שלא הוגשו ולא הוצגו תוכניות. לאחר מכן, דיברנו על בעייתיות הטופס כשלעצמה. גם על פי הטופס אינני חייב לצרף את התוכניות" (עמ' 133 שורות 14-17 לפרוטוקול) . משנאמר לו על ידי התובעת המלומדת כי "אני חושבת שאתה לא קורא את ההסכם נכון. המטרה של הטופס היא לא שמי שמבקש את הבקשה יצהיר שהוא ראה את התוכניות. המטרה של הטופס היא להצהיר ששאר בעלי הנכס ראו את התוכניות. מאחר וקיימת חובה על פי הטופס להראות, ואתה כבר טענת שלא הצגת את התוכניות, מדוע לא מצאת לנכון להודיע לעיריה על כך?" השיב: "אני אחזור ואציין דברים שאמרתי ואומר אותם ברחל ביתך הקטנה. הטפסים הללו מולאו בשנת 91' כהמחאות פתוחות כאשר החותמים עליהם ויתרו על זכותם, ככל שקיימת, לראות תוכניות ונתנו הסכמה בלתי חוזרת מראש לביצוע תוספות בניה על פי ההסכם. אלו הם הדברים. העיריה על פי נוסח המכתבים אם היה נקרא במדוקדק על כל נספחיו בעיון ראוי היה ברור ממנו שאין חובה להצגי (כך במקור, א.ה.) את התוכניות ושגם לא הוצגו. למען שלמות התמונה, לאור של יחסי שכנות טובים, לא כאקט משפטי בעל מעמד כלשהו ולא כשום משמעות משפטית לא היתה לאקט הזה אלא כאות של רצון טוב ושכנות טובה, הוצגו גם לפחות לשלושה מהדיירים האלה, האדונים בן עמי, בן דוד ובן שלמה, הוצגו להם תוכניות כפי שהן קיימות באותה עת". עוד חזר הנאשם וציין בחקירתו הנגדית, כי לענין התכניות לא היתה שום משמעות משפטית, אלא "משמעות של יחסי שכנות טובים". המדובר, לדבריו, בתכניות שהוצגו על ידי השכנים ואשר היו מנוגדות להסכם ועמדתו היתה "שאם הם רוצים לשנות את מסגרת ההסכם, לדברים יש מחיר". התנגדותו לתכניות השכנים נבעה, לדברי הנאשם, אך ורק מהעובדה שכל אותן התכניות חרגו מההסכם. גב' רחל פרידמן: גב' רחל פרידמן הינה רעייתו של הנאשם ואם ילדיו משמשת כעובדת סציאלית ונשואה לנאשם כ- 18 שנים. בעדותה טענה העדה כי הרקע לעריכת ההסכם ע"י השכנים היה בעקבות חריגות בניה שנעשו על ידי משפחת זגול. כמו כן העידה כי למיטב הבנתה ההסכם דיבר על מה מותר ומה אסור לכל אחד לבנות בשטח הבית המשותף ומה שמותר לבנות "זה בשלבים", דהינו לבנות חלק מהבניה ואחר כך עוד חלק. בחקירתה הראשית כאשר נשאלה: "האם נחתמו הסכמים נוספים?" השיבה העדה: "כן. מישהו הביא, היה מונח על השולחן, היו טפסי הסכמת שכנים, היתה חבילה די גדולה... טפסים ריקים כמובן, השכנים חתמו אחד לשני על טופס הסכמת שכנים שמגישים שהולכים לבנות. מה שקרה באותו מעמד ואבנר הסביר לי שהיות ומדובר בבניה בשלבים אפשר לחתום לכל אחד כמה שהוא מבקש מאיתנו, כך הבנתי. אם מש' זגול שכן ביקשו שיהיו להם 2-3 טפסים שניתן להם. הוא אמר לי שזה בסדר לעשות את זה, לתת להם כמה טפסים שהם רוצים וכמה שאחרים רצו. אמר לי שגם אנו נבקש 3-4 טפסים למיטב זכרוני וזה מה שביקשנו. קיבלנו. בוודאי שקיבלנו. כמו שנתנו גם קיבלנו." לשאלה: "מסב תשומת ליבך שסעיף ו' ריק. מדוע?" השיבה הגב' פרידמן: "ככה זה היה. הרעיון היה והבנתי מאבנר באותו מעמד, הרעיון הוא שאחד חותם לשני, ורק החלק העליון ממולא. השאר ריקים. היות ואף אחד לא ידע באותה נקודת זמן מה בדיוק שלבי הבניה שלו, כמובן שאף אחד לא ידע לכתוב מה בדיוק הוא הולך לבנות. הרעיון היה שהחלק התחתון שם מציינים מה הולכים לבנות נשאר ריק. ההסכמה הכוללת שנותנים אחד לשני, עליה חתמנו." עוד נשאלה העדה בחקירתה הראשית "האם את חתמת על טפסים מקוריים?" השיבה "כן...., אני רוצה להדגיש חד משמעית שאני חתמתי בשנת 98 על שני טפסים מקוריים, שזה ישמע חד וחלק, אני עד היום לא יודעת איפה הם". ובהמשך "באחת הפגישות שהיתה אצלי בבית בהזדמנות הזו סיפרנו להם שגם אנו רוצים להתחיל לבנות את השלבים השני והשלישי שלנו. הם הנהנו בראש והיתה הסכמה. היתה סטואציה שאני זוכרת שבן עמי יושב שם ומסביר לבן שלמה, שבעצם לא היה בשנת 91 אלא הצטרף יותר מאוחר, שזה בסדר להסכים, שזה בסדר, שצריך להסכים. אני ממש זוכרת את הסטואציה הזו. היתה הסכמה כללית על הבניה שלנו, ואז המשכנו את התהליך." עוד נשאלה הגב' פרידמן: "דיברת על מפגש שבו השכנים מהנהנים בראש לתכניות שלכם ואחרי זה אני שומע על מהפך. מה היה זה שגרם למהפך, אירוע או דבר". השיבה העדה "כשאני אמרתי שהם הביעו הסכמה זה שהביעו הסכמה על הבניה שלנו. כמו שהסברתי קודם ההתנגדות שלנו לבניה שלהם היתה בהתחלה, אבל היו תקופות של עליות וירידות. היו תקופות שהתקרבנו במו"מ, היו תקופות שנסוגנו, היו עליות וירידות." לדעתה של העדה, התנגדות השכנים נבעה מהעובדה שהם עצמם התנגדו לבניה של השכנים. בחקירתה הנגדית מעידה הגב' פרידמן כי אמנם טפסי המקור אינם, אבל ראתה את התוכניות בבית. לדבריה במהלכים מול העיריה רק הנאשם נכח. עוד הוסיפה כי היא אינה יכולה לדעת מה נשלח ואילו טפסים צורפו. מעדותה של הגב' פרידמן עולה כי היא לא היתה "הרוח החיה" בכל הקשור להיתרים, שיחות עם השכנים והגשת בקשות לעירייה. לדבריה, כל אלה נעשה אך ורק על ידי בעלה. בעדותה מחזקת העדה את עדותו של בן דוד באמרה כי: "בשנת 93. לא הראיתי את התכניות לאף אחד מלבד בן דוד. אני עליתי לבן דוד בגלל המיקום של החדר." עו"ד דרור ארנון אשר העיד אף הוא מטעם ההגנה, ציין בעדותו כי בשנת 1999 עבד במשרדו של עו"ד סגל והשתתף בדיון שנערך בבית המשפט השלום בחיפה ביום 3/6/99 (תיק בש"א 7007/97). לשאלה באם הוא זוכר התרחשות מסוימת בסיום הדיון, השיב: "אני זוכר ואני לא בטוח שזה היה בסיום הדיון, אולי זה היה בהפסקה של הדיון או בסיומו. השופטת לא נמצאה באולם, אנחנו אני ועו"ד פרידמן, בצד שמאל של השופטת וצד ימין שלנו, ארגנו את הניירות ניגש שי בן דוד אחרי שעו"ד עידן מרדכי ואשתו של בן דוד ואולי אדם או שניים נוכחים החלו לצאת, ניגש בן דוד ורכן לכיוונו של אבנר ואמר לו שכדאי לו מאוד שיפסיק עם התביעה שלו ואם לא יעשה את זה הוא ידאג שלא יהיה עורך דין. היתה נימה ככה היתה נימה תוקפנית ומאיימת, הבעת הפנים שלו היתה של מי שהביע כעס. אני לא יכול לומר שברגע הראשון האיום הזה היה נשמע לי כמו איזה איום בעל תוכן, היה נדמה לי שאדם מרוגז מביע את כעסו, אבל בדיעבד הסתבר לי שהוא באמת ראה ואני לא ידעתי מה המנוף שהוא מדבר עליו ומה מסתתר מאחורי האיום, אבל בדיעבד הסתבר לי שיש דברים בגו, ויש לו טענה לגבי זה שאבנר שם בדעתו שהוא יכול להוביל לתוצאה הזו שהוא איים להשתמש בה ולחתור אליה. אז הדברים התחוורו להיות הרבה יותר חמורים ממה שחשבתי שהם בהתחלה. אבנר מיד אמר לי, אחרי שהוא אמר את הדברים, שמעת שמעת. הנהנתי ובן דוד חזר לחבורתו." סיכומי ב"כ המאשימה ב"כ המאשימה, עוה"ד איריס וולר, הגישה סיכומים מפורטים ובהם סקירת הראיות והפסיקה הקיימת. לטענת המאשימה, ממכלול הראיות שהוצגו עולה, כי לא רק שהנאשם חייב היה לבקש את הסכמת השכנים הן על פי ההסכם והן על פי חוק, אלא שהוא ידע שהוא צריך לבקש הסכמה זו ובחר שלא לעשות כן. עוד טוענת המאשימה כי הנאשם הציג מצג שווא כלפי העירייה, כאילו קיבל את הסכמת השכנים לתוספת הבניה, תוך שהוא מציג טופס מזויף שניתן לו עבור בניה אחרת וכל זאת במטרה לקבל את אישור העירייה במרמה. בהמשך מדגישה המאשימה כי אין שום נפקות לשאלה מה היה מותר לנאשם לבנות בעקבות התיקונים לחוק , שלטענתו אפשרו את ההרחבות שביקש לבצע ב-1998. "התיקונים הנ"ל בחוק אינם באים להגנתו של הנאשם, שכן על כל מקרה היה עליו לבקש הסכמה של השכנים ולהציג טופס נכון ואמיתי לעירייה". לטענת המאשימה הוכח כי הטופס המקורי שניתן לנאשם היה ריק בסעיף ו' וכי ניתן לו טופס אחד בלבד. לדעת המאשימה, נסתרה טענתו של הנאשם לפיה הטפסים אשר הועברו לעירייה תאמו את הסכם השכנים ולכן לא נפל פגם במעשיו. מוסיפה המאשימה כי הוכח מעל לכל ספק סביר כי טופס ההסכמה המקורי אשר ניתן לנאשם במעמד חתימת ההסכם ניתן בהתאם להסכם שנחתם בין הדיירים, לצורך בניית ממ"ד בלבד. באותו עניין טוענת המאשימה כי מלכתחילה ההסכמה ניתנה עבור יעוד אחד ויחיד- בנית ממ"ד ולכן ברגע שהנאשם בנה את הממ"ד, לא קמה לו זכות לבניה נוספת. לטענת המאשימה בין אם הנאשם קיבל את הסכמת השכנים לבניית ממ"ד בלבד או לכל בניה שהיוותה הרחבה לכיוון חדר המדרגות .בכל מקרה היה עליו לקבל את הסכמת השכנים לכל תוספת בניה שביקש לבצע ובכלל זה להציג לשכנים את תוכניות הבניה הרלוונטית. עוד מוסיפה המאשימה כי פעולותיו של הנאשם אינן מסתימות במחדל של אי קבלת הסכמת השכנים, אלא שהנאשם במעשיו הטעה ביודעין את העירייה ובכך פעל ללא סמכות כדין ובמטרה לרמות. לעניין המחלוקת באם הסכסוך הוא אזרחי או פלילי, טוענת המאשימה "ברגע שהנאשם פנה לעירייה תוך שהוא עושה שימוש בטופס המקורי, שניתן כחלק בלתי ניפרד מהסכם השכנים, לצורך בקשות שלא רק שכלל אינן מופיעות בהסכם, אלא שידע שלא סוכם עליהם בשנת 91' בין השכנים ופעל באופן שיש בו להטעות במכוון את העירייה, הרי שהמחלוקת פסקה להיות אזרחית במהותה והפכה לפלילית באופן מובהק". לא זו אף זו, צירוף טופס ההסכמות המקורי, בידיעה שאין התאמה בין הטופס לבין הבקשות ושאין שום הסכמה לגבי הבקשות החדשות, אין בו כדי להסיר את האחריות הפלילית של הנאשם מלנסות לקבל במרמה את היתרי הבנייה. לסיכום טוענת המאשימה כי גם על פי חוק לנאשם לא היתה כל זכות לבנות בניות נוספות שכן מיצה את אחוזי הבניה העומדים לרשותו כבר בבנית הממ"ד. סיכומי ב"כ הנאשם מטעם הנאשם הגישו סניגוריו, פרופ' קנת מן ועורכי הדין שרון דותן ועודד רומנו, סיכומים ארוכים וממצים. בראשית הסיכומים מביעים ב"כ הנאשם את מורת רוחם לעובדה כי כתב האישום תוקן. לטענתם רק בעקבות הסבריו של הנאשם אשר פרש בפני התביעה את התמונה המלאה הבינה המאשימה כי גרסתה המקורית תקרוס ולכן תיקנה את כתב האישום. לטענת ב"כ הנאשם הוכח שנחתמו לטובת משפחת פרידמן יותר מטופס הסכמה מקורי אחד כשחלק ו' בהם ריק וכי הם היו רשאים למלא את הטפסים שהיו ברשותם בכל פעם מחדש, ובלבד שלא חרגו מהמותר והאסור בהסכם השכנים. בהמשך טענו ב"כ הנאשם "משכתבו הצדדים, כי את תוספת הבניה, המותרת להם, ניתן לבנות בשלבים, הרי שהם הסכימו, כי את הבניה המותרת להם, הם יוכלו לבנות בשלבים". ובהמשך "בניה בשלבים, מחייבת היתר בניה חדש בכל תחילת בניה, ובהתאם - להיזדקקות לטופס הסכמת שכנים בכל פעם מחדש, על כן, אך טיבעי הוא, כי כל שכן יצטייד מראש המספר טפסים חתומים ע"י שכניו". לעניין חתימה "על החלק" טענו הסניגורים המלומדים כי הנאשם אינו כופר בעובדה כי הטופס נחתם "על החלק", אך טוען כי נחתמו טפסים אחדים לטובתו ולטובת רעייתו ולא טופס אחד ויחיד. לעניין מילוי הטפסים בכל פעם מחדש ובלבד שלא חרג ממותר ומהאסור בהסכם השכנים, טענו ב"כ הנאשם כי אין בסיס לטענת המאשימה כי היה על הנאשם בכל מקרה לבקש את הסכמת שכניו בכל פעם מחדש ולהציג בפניהם את תוכניות הבניה. לעניין זיוף המסמכים טענו ב"כ הנאשם כי בידי משפחת פרידמן היו מספר טפסים חתומים להבטחת קיומו של ההסכם בשלבים. עוד טענו ב"כ הנאשם כי קודם הגשת הבקשה שלח הנאשם מכתב לעירייה בו הוא מודיע על כוונת משפחתו לעשות שימוש בטופס המקורי שנחתם על החלק תוך שהוא מסביר כי הבקשה תוגש בהתאם להסכם השכנים. הנאשם האמין סובייקטיבית כי הבקשה העתידה להיות מוגשת תואמת את הסכם השכנים. באשר להסכם טענו ב"כ הנאשם כי הרציונל והמטרה בבסיס חתימת ההסכם היו במפורש, לאפשר לכל שכן לבנות את התוספות המותרות על פי ההסכם ועל פי דין. לפיכך טענו ב"כ הנאשם, כי למעשה לב ליבו של הסכסוך הינו סכסוך אזרחי הנוגע לפרשנות והבנה של חוזים ומסמכים כרוכים. לדעת הסניגורים המלומדים: - "הוכח שנחתמו לטובתה של משפחת פרידמן, יותר מטופס הסכמה מקורי אחד, או למצער לא הוכח, כי נחתם טופס יחיד, כגרסתה של המאשימה". - "הטפסים שנחתמו, נועדו להבטיח זכויותיו של כל שכן להגיש בקשותיו להיתרי בניה, בשלבים, בהתאם לאסור ולמותר בהסכם השכנים". - "הטפסים שנחתמו על ידי השכנים לטובת עו"ד פרידמן, נחתמו על חלק, דהיינו כשחלק ו' בהם היה ריק". - "עו"ד פרידמן רשאי היה למלא הת אטפסים שהיו ברשותו בכל פעם מחדש, ובלבד שלא חרג מהמותר ומהאסור בהסכם השכנים". - המוצגים "ת/2 ות/3, אינם מסמכים "מזויפים", והם מולאו על ידי עו"ד פרידמן ו/או על ידי גב' רחל פרידמן (רעייתו כדין) ובהתאם למוסכם עם השכנים". בהסתמך על כל האמור לעיל, מגיעים הסניגורים המלומדים למסקנה כי "הוכחת כל האמור לעיל מובילה למסקנה הבלתי נמנעת, כי למעשה לב ליבו של הסכסוך בתיק הזה, הינו סכסוך אזרחי, הנוגע לפרשנות ולהבנה של חוזים ומסמכים כרוכים. המחלוקות המתעוררות בהקשר זה, הינן אזרחיות מובהקות ללא כל נגיעה למשפט הפלילי". לדעת ההגנה, העדויות שהובאו בפני בית המשפט אינן מוכיחות את אשר מיוחס לו בכתב האישום. המדובר, לדעתם, בגרסאות סותרות ומוטות של שכנים בעלי ענין המצויים בסכסוך מתמשך עם משפחתו של הנאשם. צויין בסיכומים כי כל מה שהצליחה המאשימה להוכיח הוא היסוד של "הוספת פרט" (תכלית הבניה בסעיף ו' לטפסי ההסכמה) ועל עובדה זו אין הנאשם חולק מאחר ולדבריו טופס ההסכמה ניתן ריק. עוד צויין בסיכומים, כי לא הוכח שהנאשם ניסה לקבל דבר במרמה או שהתכוון לרמות ולדעתם עשתה הגב' פרידמן שימוש כדין בטפסים המקוריים שאבדו בשלב מאוחר יותר להגשמת המטרה אשר לשמה ניתנו מלכתחילה. בנוסף לכך צויין בסיכומים כי לא הוכח שהנאשם פעל ללא סמכות כדין או היה מודע לכך שפעל ללא סמכות. באשר להוכחת יסודותיהם של עבירת קבלת דבר במרמה או של עבירות הזיוף, מציינים הסניגורים המלומדים כי המדובר במקרה דומה למקרה שנדון בפרשת דיניץ, בע"פ 4336/96 מדינת ישראל נ' שמחה בן יוסף דיניץ פד"י נ"א (5), 97. כאן מצוטטים דבריו של כב' השופט אור, אשר מתייחס למלאכת בית המשפט בבדיקת הראיות בתיק שבו מיוחסת לנאשם עבירה של קבלת דבר במרמה. בעמ' 118-119 לפסק הדין מצויינים דבריו של כב' השופט קדמי בספרו "על הדין בפלילים" (תשנ"ד): ""מרמה" מוגדרת בסעיף 414 לחוק, כ"טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, הטענה בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת." הדרישה ליסוד נפשי העולה מהגדרה זו, היא דרישה לידיעה כי הטענה אינה אמת, או לאי מתן אמון באמיתותה, בליווי כוונה להניע את המרומה ליתן דבר על פי הטענה". בהמשך פסק הדין בעמ' 119-120 מציין כב' השופט אור כדלהלן: "במקרה דנן, אין בידינו ראיות ישירות המעידות על טיב היסוד הנפשי אשר ליווה את מעשיו של דיניץ. כבמקרים רבים, כך גם במקרה שלפנינו, שומה על בית המשפט להסיק מראיות נסיבתיות, העולות מתוך מארג העובדות והארועים שהוכחו בפניו, על כוונתו של דיניץ בנסיבות המקרה. עמד על כך לאחרונה, השופט גולדברג, בענין בג"צ 2541/97 ,2535/97 ,2534/97 יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח' (טרם פורסם), בפיסקה 12 לפסק דינו, בציינו: "הוכחת היסוד הנפשי היא משימה מורכבת, ולא בנקל ניתן לחדור לנבכי נשמתו של האדם ולעמוד על צפונות ליבו. אי לכך, כאשר הרכיב ההתנהגותי מוגדר בעבירה, יש ובית המשפט, הנדרש לקבוע קיומה של מחשבה פלילית, מסתפק בחזקות עובדתיות, ויש שהוא נסמך על ראיות נסיבתיות. מתוך שלל הראיות, העדויות והמסמכים, אשר הוצגו במקרה שלפנינו, נדרש השופט להגיע למסקנה, ברמת וודאות של למעלה מספק סביר, כי דיניץ היה מודע למצג כוזב אשר נוצר בהתנהגותו או בדבריו, וכי התכוון לגרום לכך שהסוכנות תישא בתשלום הוצאותיו הפרטיות, מבלי לחייבו בגינן. ודוק: כשבראיות נסיבתיות עסקינן, על מכלול הראיות להצביע בברור על המסקנה המרשיעה, מבלי להותיר קצוות פרומים המבססים כשלעצמם, היפותיזה סבירה אחרת. ברוח זו, ציין השופט מצא בענין ע"פ 4086/91, 4138 מימון ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(868 (2, (בפיסקה 7 לפסק דינו) כי: "הכלל הוא, כידוע, שבבחינת השאלה אם יש בראיות נסיבתיות שהובאו בפניו כדי לבסס הרשעה, מוטל על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות, ואת הסברי הנאשם, במבחני ההיגיון וניסיון החיים, ורק אם המסקנה המרשיעה, אשר מוסקת מן הבחינה הזאת, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה חלופית ואינה נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר, שאשמת הנאשם הוכחה מעל לספק סביר". " באשר לבדיקת הראיות, הגיע בית המשפט למסקנה כי אמונתו של הנאשם באשר למצגיו הינה אפשרות סבירה מתוך אפשרויות סבירות שונות. וכך נקבע בעמ' 125 עד 126 לפסק הדין: "לדידי, המסקנה כי דיניץ האמין בקיומו של הסדר לתשלום חשבונותיו בסימס הינה אפשרות סבירה שאין לשללה. דעתי היא גם, שלא הוכח שהוצג מצג כוזב על ידי דיניץ. לאור זאת, סבורני כי באישום השני, בנושא השימוש שנעשה בכרטיס סימס, יש לזכות את דיניץ מהעבירה של קבלת דבר במרמה בה הורשע בבית המשפט המחוזי". הוגשו לבית המשפט מוצגים שונים מהם עולה כי בטרם הוגש כתב אישום נגד הנאשם, נסגר התיק בשלוש הזדמנויות שונות, על ידי שלושה גופים שונים. המדובר בסגירת התיק על ידי פרקליטות המחוז (נ/38), ההמלצה לסגור את התיק על ידי משטרת ישראל (נ/39) וביטול התלונה על ידי ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין (נ/40). בענין זה מעלים הסניגורים המלומדים טענות קשות כנגד באת כח המאשימה, אשר מצאה לנכון להביא בסיכומיה בפני בית המשפט את ההערכה שהתיק נבדק על ידי היועמ"ש בהליך הערר של אחד המתלוננים ולדעתם הצהרה מסוג זה הינה בלתי מקובלת אשר בשיטת משפט אחרת (הכוונה כנראה לשיטת המשפט האמריקנית) היתה מביאה לביטול כתב האישום בשל פגם חמור בסדרי הדין. אחרי ניתוח מלומד בכל הקשור לטענה האמורה, מציינים הסניגורים המלומדים כי בשלושת מקרים, ההחלטה (או ההמלצה) היתה לסגור את התיק מחוסר אשמה. בסופו של דבר, מתבקש בית המשפט לזכות את הנאשם "ולא רק מחמת הספק" וכאן מצויין האמור בג"צ 3534/97 ח"כ יונה יהב ואח' נ' פרקליטות המדינה, פד"י נ"א(3) שבו קבע כב' השופט גולדברג בפסקה 10: "בסופו של יום, ההכרעה בדבר אשמתו או חפותו של הנאשם יסודה בבחירה בין הפרשנות שמציגה התביעה לעובדות ובין הפרשנות שמציג הנאשם. כלל הברירה קבוע בסעיף 34כב לחוק העונשין, אשר לפיו "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר". מסעיף זה עולה שהמסקנה המפלילה מן הראיות הנסיבתיות חייבת להיות חד משמעית, במובן זה שהיא ההגיונית היחידה. כלומר, הראיות צריכות להיות שלובות זו בזו "כמו אותה רשת דייגים, שהדג לא יכול להימלט ממנה, אם היא אמנם שלמה ואין בה פרץ" (ע"פ 813, ויטפילד נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(823 ,813 (1). קיומה של מסקנה נוספת, שאיננה רחוקה ודמיונית, די בה כדי להקים ספק סביר, המספיק לזיכוי הנאשם". דיון בתום דיונים רבים וארוכים מהמקובל, בהם השמיעו הצדדים ובאי כוחם גרסאותיהם וטענותיהם ולאחר עיון מעמיק במסכת הראיות, כפי שהוצגה בפני במהלך המשפט והשוואתה לאמור בהודעות הרבות שנמסרו במשטרה ובמקומות נוספים, ניכר כי הדיון נסב בעיקרו על שאלות של מהימנות וקביעת ממצאים עובדתיים. בענין זה, רוח הפסיקה במשך שנים רבות הינה כדלהלן: "ערכה של עדות בעל פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית משפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט". כב' השופט קדמי, בספרו על "על הראיות" חלק ג', עמ' 1349, גורס כי מהימנותו של עד נקבעת בדרך כלל בעזרת אחד או יותר מארבעת המבחנים הבאים: מבחן ההתרשמות, מבחן ההשוואה החיצונית, מבחן ההשוואה הפנימית ומבחן האישיות. חייב אני לציין, כי במרבית התיקים הפליליים לא שוררת אהדה רבה בין המתלונן או המתלוננים לבין הנאשם, אך ניתן לבחון כל עדות לגופה ולנסות להפחית ממידת ההשפעה שיש לרגשותיהם של העדים לגבי אמירת האמת. במקרה דנן, לא מדובר בחוסר אהדה או בעוינות בין העדים לבין הנאשם, אלא בדרגה של עוינות שניתן להגדירה כשנאה. בית המשפט שמע מפי כל השכנים כי האוירה הכללית בבית המשותף היתה עכורה ביותר וכי הגורם למצב עניינים זה הינו, לדעתם, הנאשם. מאידך, שמע בית המשפט מפי הנאשם ורעייתו כי, לדעתם, השכנים הם שהתנכלו להם וגרמו לכך שהם יאלצו למכור את דירתם תוך כדי הפסד כספי ניכר. אם להתייחס ל"מבחן התחושה", הרי שניתן לקבוע כי בעת מסירת עדויותיהם של עדי התביעה (הכוונה לשכנים), שררה באולם בית המשפט אוירה קשה ביותר וניתן לציין כי איש מבין העדים לא יישר מבט כלפי הנאשם בכל שלב של מסירת העדות ואף הנאשם לא הפנה את מבטו לעברו של עד זה או אחר. כאן המקום לציין כי בין העדים לבין הנאשם התנהלו דיונים משפטיים, כאשר הנושא הוא חילוקי הדיעות בין הנאשם ורעייתו לבין יתר דיירי הבית (ראה תיק אזרחי 10834/99 (בימ"ש שלום חיפה) רחל ואבנר פרידמן נ' שוהם בן דוד, שי בן דוד, דורית בן שלמה, גיל בן שלמה). בנוסף לכך, התנהל תיק פלילי שמספרו 1086/99 בבית המשפט לעניינים מקומיים חיפה, כאשר הנאשמת הינה הגב' פרידמן רחל. אף תיק זה נפתח על פי תלונת השכנים ועוסק גם הוא בענייני הבניה בבית המשותף. העדים הגישו תלונות רבות כנגד הנאשם, תלונות אשר הופנו - בין היתר - למזכיר הוועדה לתכנון ובניה בעירית חיפה, למהנדס העיר וראש המנהל, לאגף הרישוי והפיקוח על הבניה, ליועצת המשפטית למנהל והנדסה, למנכ"ל העיריה ועוד. עוד הוברר לבית המשפט, בעת שמיעת עדויותיהם של העדים, כי הוגשו תלונות הדדיות רבות למשטרת ישראל. משכך פני הדברים, קשה לבדוק את התאמת העדויות והשתלבותן האחת עם השניה, מאחר והנקודות הרלוונטיות בעדויותיהם מתייחסות לנושא אחד ויחיד (כפי שפורט בהרחבה) ובענין זה ברור מאליו כי נושא זה היווה מטרתם המשותפת של כל העדים "להעניש" את הנאשם על כך, שלדעתם, פעל בצורה בלתי הוגנת (ואף מעבר לכך) כלפיהם. יש להוסיף כי קיימות סתירות בין עדויות עדי התביעה (השכנים) וחלק מהם לא זכר פרטים מהותיים בענין החתימה על הטפסים וכמות הטפסים שנמסרה לכל אחד מן השכנים (בענין זה ראה פירוט נרחב בסיכומי ההגנה, החל מסעיף 27 עד 34). כאן המקום לקבוע שהטענה שבעת חתימת ההסכם נמסר לכל אחד הצדדים עותק אחד של "טופס ההסכמה לביצוע עבודות הטעונות היתר בניה", איננה מדויקת מאחר ולבית המשפט הוגשו טפסים נוספים הרשומים על שם בתיה ומוטי בן עמי, יצחק ורותי גדעוני, תמר ויוסי שפיר, טפסים שמולאו רק בחלקם הראשון עוד בשנת 1991 (ראה נ/28, נ/29, נ/30). אם לבחון את השפעת אופיים של העדים על מהימנותם וזיקתם לענין הנדון, ניתן לקבוע כי המדובר באנשים שהינם רחוקים מלהיות אוהדיו של הנאשם, זאת אם להשתמש בלשון המעטה וזיקתם לענין הינה ברורה וחד משמעית. נוכח כל האמור לעיל, בחנתי, שבתי ובחנתי כל פרט בעדויות שנמסרו על ידי העדים, הן בעדויותיהם בבית משפט זה, בעדויות שנמסרו במשטרה, בעדויות שנמסרו בבתי משפט אחרים, בתלונות הרבות שהוגשו על ידם ובדקתי את כל הנקודות העובדתיות והמשפטיות שהועלו על ידי שני הצדדים והגעתי למסקנה החד משמעית כי לא ניתן להסתמך על עדויות אלה, לבדן, כדי לבסס הרשעה פלילית בגין עבירות של זיוף מסמך במטרה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזויף ונסיון לקבל דבר במרמה, שהן עבירות בהן על פי הפסיקה נדרשת הוכחת קיומה של כוונה פלילית. לאחר בדיקה מדוקדקת של העדות שנמסרה על ידי מר אברהם שפע (המפקח על הבניה בעירית חיפה) ובעיקר לאחר התרשמותי אני מהופעת העד בפניי, הגעתי למסקנה כי דבריו והמסמכים שהוגשו על ידו לבית המשפט, יכולים להוות תמיכה לדברי העדים שהעידו בבית המשפט, כל זאת בתנאי שבית המשפט החליט לאמץ את האמור בעדויות. במקרה דנן, כאמור, הגעתי למסקנה כי בנסיבות המיוחדות במקרה זה, כפי שפורטו בהרחבה, הראיות שהובאו על ידי המאשימה הינן רחוקות מאותן ראיות עליהן ניתן להקים תשתית להרשעה בפלילים ויש בהן כדי לשרש כל ספק סביר. נוכח כל האמור לעיל ולאחר התלבטויות קשות, הגעתי למסקנה כי התביעה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה. אשר על כן, החלטתי לזכות את הנאשם - מחמת הספק - מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לאור נימוקי הכרעת הדין אין מקום לפרט את נימוקי בית המשפט בענין דחית הטענה של "אין להשיב לאשמה" (החלטה מיום 10.3.05). זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. ניתנה היום ג' בטבת, תשס"ו (3 בינואר 2006) במעמד הצדדים. א. הבר, שופט סגן נשיא בניההיתר בניה