פגיעה מסוס - תביעת פיצויים 1. ההליך א. התובע הגיש בתיק זה תובענה כנגד הנתבעים, בה עתר לחייבם לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מפגיעה בו על-ידי סוסים רכובים, בחוף ימה של נתניה. ב. ביום 14.7.02 ניתן פסק-דין כנגד נתבעים 2 ו-3, בהעדר הגנה (בש"א 13759/02). ביום 28.8.03 בוטל פסק-הדין שניתן כנגד נתבע 2 (בש"א 16753/03). נתבע 2 הגיש תצהיר עדות ראשית, אך לא התייצב להמשך חקירה נגדית לגביו ולפיכך, ומאחר שאף לא הוגשו סיכומים מטעמו, זכאי התובע לפסק-דין כנגדו על מלוא סכום תביעתו. תביעת התובע כנגד נתבעת 4 נמחקה, שכן, זו אינה אישיות משפטית. נתבע 5 אמנם התגונן בפני התביעה, אך לא הגיש תצהיר עדות ראשית ולא התייצב לדיונים ואף כנגדו זכאי התובע לפסק-דין על מלוא תביעתו. ג. נתבעת 6 שלחה הודעה לצד שלישי לנתבעים 1-5, 7 ו-8. נתבעים 1 ו-7 ו-8 התגוננו בפני הודעה זו והשאר לא הגיבו אליה. נתבעת 8 שלחה הודעה לצד שלישי לכל הנתבעים האחרים. נתבעים 1, 6 ו-7 התגוננו בפני הודעה זו ושאר הנתבעים לא הגיבו אליה. ד. בהסכמת הצדדים נדונה תחילה שאלת החבות. 2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: א. התובע אשר הינו תושב נתניה, יליד שנת 1946, נפגע ביום 7.2.98, בעת ריצה ספורטיבית על חוף הים, מפגיעת סוסים רכובים (להלן: "התאונה"). ב. התאונה ארעה בחוף ים, המצוי בשטח שיפוט עירית נתניה (להלן: "העיריה") (תחילה מקום התאונה היה שנוי במחלוקת, אולם נוכח העדויות שנשמעו, הסכימה באת-כח העיריה, כי התאונה ארעה דרומית לגבול השיפוט של העיריה, היינו, בתוך שטח השיפוט שלה (עמ' 181 לפרטיכל, ש' 19-21)). ג. נתבעים 1-3 הינם רוכבי הסוסים, אשר רכבו יחדיו, עובר לתאונה, כאשר לפחות שניים מהסוסים פגעו בתובע. ד. נתבע 1 הודה בחקירתו במשטרה, בסמוך לאחר התאונה, כי הסוס עליו רכב הוא, ולא הסוס עליו רכב נתבע 2 (שהינו אחיו), הוא זה שפגע בתובע. ה. חוות הסוסים, שהיתה בבעלות או בהחזקת נתבע 5, וממנה יצאו נתבעים 1-3 לרכיבה (להלן: "החווה") מצויה בשטחה של העיריה. הסוס עליו רכב נתבע 1, היה בבעלותו והוחזק על-ידו בחווה (עמ' 151 לפרטיכל, ש' 14-15), ואילו הסוסים עליהם רכבו נתבעים 2-3 היו בבעלות החווה (עמ' 167 לפרטיכל, ש' 14-15; עמ' 172 לפרטיכל, ש' 12). ו. החווה פעלה, במועדים הרלוונטיים לענייננו, ללא רישיון עסק (סעיף 14 לתצהיר עדותה הראשית של גב' עמליה חג'בי, מפקחת מחוזית על אתרי רחצה, מטעם המדינה). ז. נתבעת 7 הינה מדינת ישראל (להלן: "המדינה"). ח. נתבעת 8 (להלן: "עמק חפר") הינה רשות מקומית, הסמוכה לשטח שיפוט העיריה (לפי הנטען, דרכה ירדו נתבעים 1-3, רכובים על הסוסים, לחוף הים). ט. נתבעות 6-8 היו מודעות לכך שסוסים, על רוכביהם, יוצאים מחוות סוסים סמוכות לחוף ימה של נתניה ונוהגים לרכב על שפת הים (ראה עדות רס"ר אברהם סרוסי, מטעם המדינה, עמ' 239 לפרטיכל, ש' 22-23, ובעמ' 243 לפריטכל, ש' 5-6, עדות מר יעקב פלד, אשר שימש כמנהל מחלקת חופים בעירית נתניה, בעמ' 184 לפרטיכל, ש' 1-5, וכן עדות גב' לארה גלייזר, מטעם עמק חפר, עמ' 249 לפרטיכל, ש' 4-5). י. בעונת הרחצה, נמצאים פקחים, מטעם העיריה, בכמות ובתדירות השנויות במחלוקת, בחופים שבשטח שיפוטה (תצהיר עדותו הראשית המשלים של מר פלד (מצוי בבש"א 1827/06)) (להלן: "תצהירו המשלים של פלד"), ותצהירי עדות ראשית של ה"ה יהושע נגר, שלמה בן שטרית, משה פלח, ועוד, מטעם התובע). כמו כן, בחודשי הקיץ, מסייר בחופים שוטר (רס"ר סרוסי), הנעזר, לצורך מילוי תפקידו, בנערים מתנדבים (עדות רס"ר סרוסי, בעמ' 239 לפרטיכל, ש' 7-17). יא. בחודשי החורף (העונה בה ארעה התאונה), לא נמצאים בחופי נתניה פקחים מטעם העיריה, למעט בחוף "סירונית", שהינו חוף המוכרז לרחצה גם בחורף. גם המדינה אינה מייעדת שוטר לסיור בחופים הללו, בעונה זו של השנה. יב. בחלק מן החופים מצויים מחסומים, אותם ניתן לפתוח ולסגור לפי הצורך, המיועדים למניעת מעבר כלי רכב, בעלי חיים וכו' (עדות מר פלד, עמ' 185 לפרטיכל, ש' 23-27; עמ' 186 לפרטיכל, ש' 1-4 ועמ' 188 לפרטיכל, ש' 2-3). מחסומים אלו נותרו פתוחים בחודשי החורף. יג. העיריה מציבה בחופים שלטים, המיועדים לאזהרת הציבור ולהכוונת ההתנהגות בחוף הים (סעיף 10 לתצהירו המשלים של פלד, ותמונות 10 ו-11 בנספח 3 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, בהן נראה שילוט כזה בחוף סירונית). ככל הנראה, בתקופה הרלוונטית לתאונה, נהגה העיריה להסיר שלטים אלו בחודשי החורף, בשל העובדה שהללו לא היו עמידים בפני פגעי מזג האויר (עדות מר פלד, עמ' 199 לפרטיכל, ש' 18-19). 3. הפלוגתאות א. מי מהסוסים, אשר נתבעים 1- 3 היו רוכביהם והאחראים להם, פגע בתובע ואחריותו? ב. האם חבים מי מנתבעים 5-8 בנזקו של התובע ובאיזו עילה? ג. חלוקת האחריות בין מי מהנתבעים לבין עצמם. ד. קיומה של רשלנות תורמת מצד התובע. 4. טיעוני הצדדים א. אליבא דב"כ התובע, נתבעות 6-8 אחראיות כלפי התובע הן בעוולת הפרת חובה חקוקה והן בעוולת הרשלנות. לטענתו, התאונה ארעה בחוף התכלת, אשר הינו חוף מוכרז לרחצה (להלן: "חוף מוכרז"). מכל מקום, חובת הפיקוח של העיריה ושל המדינה אינה חלה רק בחוף מוכרז ורק בעונת הרחצה ואינה מוגבלת למתרחצים, אלא חלה כלפי כל מי שפוקד את חוף הים. לטעמו, חובת הרשויות כלפי התובע נובעת הן מחיקוקים שונים, וביניהם, חוק הסדרת מקומות רחצה, פקודת המשטרה וחוק רישוי עסקים, אשר על אכיפתם הן ממונות, והן מהיות הרשויות והמדינה, בהתאמה, מחזיקות ובעלות המקרקעין בהן ארעה התאונה. משהוכח שהמצאות סוסים בחוף ימה של נתניה היתה תופעה מוכרת ושכיחה, היה על העיריה, כמו גם על עמק חפר (אשר הוכח, לטעמו, כי רוכבי הסוסים הגיעו משטחה) ועל המדינה, לנקוט באמצעי זהירות למניעת נזקים אותם הם עלולים לגרום. לגבי טענת נתבעות 6-8 בדבר העדר קשר סיבתי בין מחדליהן הנטענים לבין הנזק, טוען ב"כ התובע, כי משלא עשו הנתבעות את המוטל עליהן, גרמו הן לתובע נזק ראייתי, בשל הקושי להוכיח, מה היה קורה לו היו נוקטות באמצעי זהירות כנדרש. בנסיבות אלו, יש להעביר אליהן הנטל להראות, כי לא התרשלותן היא שגרמה לנזק. בסיכומי ההשלמה שהגיש ב"כ התובע לעניין אחריות משטרת ישראל, טוען הוא, כי אחריות המדינה נובעת גם מחובת המשטרה, הקבועה בסעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן: "פקודת המשטרה"), "לשמור על הסדר הציבורי ולהגן על בטחון הנפש והרכוש", חובה המקבלת משנה תוקף נוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטעמו, החובה הנ"ל מוטלת על המשטרה לא רק בעונת הרחצה, שכן בכל ימות השנה פוקדים בני אדם את שפת הים, והמצאותם של סוסים במקום, מסכנת אותם. משלא עשתה המשטרה דבר כדי למנוע את התופעה, עליה לשאת באחריות לנזקו של התובע, הן מכח עוולת הרשלנות והן מכח עוולת הפרת חובה חקוקה. לעניין אחריות נתבע 1, טוען התובע, כי אין לקבל את ניסיונו של נתבע 1 לחזור בו מגרסתו, לפיה הוא זה אשר פגע בתובע. ואילו לגבי נתבע 2 טוען הוא, כי משזה לא התייצב להמשך עדותו, יש ליתן נגדו פסק דין בהתאם לתקנה 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"). עוד טוען ב"כ התובע, כי נוכח הוראת סעיף 40 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), על הנתבעים נטל ההוכחה שלא היתה זו רשלנותם אשר גרמה לנזק, וכן כי הם חבים כלפיו, גם מכח עוולת התקיפה. לחלופין, טען הוא, יש לקבוע כי נתבעים 1-2 חבים כלפיו, יחדיו, באחריות משתף ומשדל, לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין. לגבי נתבע 5 טוען ב"כ התובע, כי יש ליתן גם נגדו פסק-דין בהתאם לתקנה 157 לתקנות סד"א. כמו כן, טוען הוא, כי נתבע 5 התרשל ואף הפר חובות חקוקות, בכך שניהל חוות סוסים ללא רישיון, ובכך שהתיר לנתבעים 1-3, שהיו חסרי הכשרה וניסיון ברכיבה, ליטול סוסים מחוותו, ללא כל הדרכה, ומבלי לציידם בציוד הולם לרכיבה, ועל אף שידע, כי בכוונתם לרכב בשפת הים. עוד סבור ב"כ התובע, כי בהתנהגות מרשו לא היה כל אשם תורם. אשר לטענת נתבעות 6-8, כי יש לקבוע האחריות בנפרד לכל נתבע, טוען ב"כ התובע, כי מדובר בטענה חסרת ביסוס משפטי, הנוגדת את החוק ואת ההלכה, לפיהם כאשר מדובר בנזק אחד, שאינו ניתן לחלוקה, אחריותם של המעוולים תהא ביחד ולחוד. ב. לטענת נתבע 1, סוסו לא היה אחד הסוסים אשר פגעו בתובע, ולמעשה, אין בכתב התביעה כל טענה הקושרת אותו לפגיעה בתובע. לטענתו, על בית-המשפט להעדיף עדותו בפניו, על פני הודאתו בהליך הפלילי שהתנהל נגדו בעקבות התאונה, שכן זו ניתנה אך ורק מתוך רצון להגן על אחיו (נתבע 2), אשר הוא זה שפגע עם סוסו בתובע, ואשר כנגדו היה תלוי ועומד אותה עת מאסר מותנה בר הפעלה. לחלופין, טוען ב"כ נתבע 1, כי אשמו של התובע, בכך שלא עצר ממרוצתו עת הבחין בסוסים הדוהרים, מאיין את חבות נתבע 1 כלפיו, בין מאחר שרשלנותו התורמת של התובע מגעת כדי 100% ובין מאחר שיש לראות את התנהגותו, בנסיבות העניין, כהסתכנות מרצון. ג. לטענת העיריה, אין איסור כללי לרכב על סוסים בחוף הים, ואילו לחוקים העוסקים בהסדרת מקומות רחצה, לרבות חוק העזר שחוקקה העיריה, האוסר הבאת בעלי חיים לשפת הים, אין תחולה בחודשי החורף, אלא רק בעונת הרחצה. ממילא, אין גם משמעות לשאלת היות החוף בו ארעה התאונה חוף מוכרז מחוץ לעונת הרחצה (מה גם שלא הוכח כי התאונה ארעה בחוף בו נטען שארעה). בהעדר מקור חוקי לסמכות העיריה לפעול, לא חלה עליה כל חובת זהירות. לחילופין, הטלת חובה על העיריה למנוע כניסת סוסים לחוף הים גם בחודשי החורף, תטיל עליה נטל כבד ובלתי סביר, מה גם שמדובר בארוע שלא היה ביכולתה לצפותו, או שהסתברות התרחשותו היתה כה נמוכה, עד כי לא היתה מוטלת עליה חובה לנקוט אמצעי זהירות כדי למנעו. עוד טוענת ב"כ העיריה, כי יש לקבוע שאשמו של התובע הוא הסיבה המכרעת לנזקו, באופן המנתק כל קשר סיבתי בין מעשיה לבין הנזק. ולחלופין, אשמו התורם של התובע הינו בשיעור של 75%. לעניין עוולת הפרת חובה חקוקה, טוענת ב"כ העיריה, כי התובע מסתמך לעניין זה על חיקוקים אשר לא הוזכרו בכתב-תביעתו, ועל כן יש להתעלם מהם. לגופו של עניין, החוקים עליהם מסתמך התובע כלל אינם חלים על המקרה דנן, ואף יסודות עוולה זו אינם מתקיימים. במסגרת ההודעה לצדדים שלישיים שהגישה כנגד נתבעות 7-8, טוענת העיריה, כי אם חלים חוקי הסדרת מקומות רחצה גם בחורף, ומחייבים את העיריה, הרי הם מחייבים גם את המדינה; כי חובה כללית לקיים את הסדר הציבורי הוטלה רק על המשטרה, מכח פקודת המשטרה; וכי אם תוטל עליה אחריות, יש להטיל אחריות שווה גם על עמק חפר, שכן, הסוסים הגיעו לחוף הים משטחה. לבסוף, טוענת העיריה, כי אם תוטל על נתבעות 6-8 חבות, עליהן לשאת בה לחוד (ולא ביחד ולחוד), באופן, שלא יהיה עליהן לשאת בחבות נתבעים 1-5, שהם האחראים הראשיים לארוע. ד. לטענת המדינה, לא חלה עליה חובת זהירות מושגית, לא כל שכן קונקרטית, כלפי התובע, וזאת, בהעדר יחסי שכנות בינה לבינו. לטעמה, התאונה לא ארעה כלל בחוף מוכרז, ומכל מקום, גם לו היה מדובר בחוף מוכרז, הרי בפועל זה לא שימש כלל לרחצה. יתר על כן, חובת הפיקוח של המדינה, מכח חוקי הסדרת הרחצה, חלה רק בעונת הרחצה, והיא מתייחסת רק למי שעושה שימוש בחוף הים למטרת רחצה, ולא למי שעוסק בריצה על חוף הים. כך גם, תפקידה של המשטרה הינו אך ורק לסייע לפקחי העיריה, בעונת הרחצה, עת כמות המשתמשים בחוף הינה גדולה, ואין בכך כדי להטיל על המשטרה חובת זהירות כלפי התובע. לא זו אף זו, אליבא דב"כ המדינה, למדינה אין כלל סמכות לפקח על כניסת בעלי חיים לחופי רחצה, ואין לה סמכות לפקח על רשות, אשר חוקקה מיוזמתה חוק עזר עירוני המתייחס לכך. עוד טוען ב"כ המדינה, כי המדינה כלל לא היתה מודעת לבעיה הקשורה בסוסים בחופים המוכרזים, וגם מטעם זה יש לשלול חובת הזהירות מצידה. בסיכומי ההשלמה שהגישה המדינה, טען בא-כוחה, כי המקרה דנן אינו נופל לגדר אף אחת מהקטגוריות, בהן הכירה הפסיקה באחריות המשטרה לנזק שנגרם כתוצאה ממעשה פשע שביצע צד שלישי. מכל מקום, גם אם ייקבע כי למדינה חובת זהירות כלפי התובע, הרי שזו התמצתה, בחובה לפקח על כך שהעיריה תקיים את הוראות חוק הסדרת מקומות רחצה, וחובה זו אכן קויימה על ידה. לעניין הקשר הסיבתי טוען ב"כ המדינה, כי גם לו היתה המדינה דואגת לפיקוח בחופים, כדרישת התובע, לא היה נמנע הנזק שנגרם לו. מן הטעמים שפורטו לעיל, שולל ב"כ המדינה גם טענת התובע, בדבר הפרת חובה חקוקה מצד המדינה. לבסוף טוענת המדינה, כי יש לפטרה מאחריות בשל כך שהתובע הסתכן מרצון, ולחלופין, בגין העובדה שאשמו של התובע וכן התנהגותם של רוכבי הסוסים, היוו גורם זר מתערב, המנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיה של המדינה לבין הנזק. לחלופי חלופין, מבקש ב"כ המדינה לקבוע כי אשמו התורם של התובע הינו בשיעור ניכר של כ-75%. ולבסוף, טוען גם ב"כ המדינה, כי יש לקבוע אחריות הצדדים במקרה דנן, לחוד (ולא ביחד ולחוד). ה. לטענת עמק חפר, לא הוכח כי הסוסים הגיעו אל מקום התאונה דרך חוף הים, או מקום אחר, שבשטח שיפוטה. לחלופין, לא הוכחה רשלנותה של עמק חפר, ולא הובאו כל עדויות לגבי המצב בחופיה, ואין כל ראיה כי עמק חפר לא פיקחה על רצועת החוף ולא הציבה מחסומים או פקחים למניעת מעבר סוסים בשטחה. נהפוך הוא, לטענתה, העדים מטעמה העידו כי ננקטו על ידה אמצעים שונים לשם פיקוח על הנעשה בחופים, כגון, הצבת שלטים ומחסומים. לחלופי חילופין, אין לעמק חפר כל סמכות או חובה למנוע מעבר סוסים משטחה לשטחה של רשות מקומית אחרת. עוד טוען ב"כ עמק חפר, כי הסיבה המכרעת לנזק הינה אשמתה של העיריה, וזו מנתקת כל קשר סיבתי בין עמק חפר לבין הנזק. לבסוף, טוען ב"כ עמק חפר, כמו המדינה והעיריה, כי אם תוטל אחריות על עמק חפר, יש לקבוע אחריות נפרדת בין הנתבעים ולא ביחד ולחוד. 5. אחריות נתבעים 1, 2 ו-5 א. אשר לנתבעים 2 ו-5, התובע זכאי לפסק-דין נגדם, לפי תביעתו, עד כמה שזו הוכחה, מטעמים דיוניים. נתבע 2 אמנם התגונן בפני התביעה, ואף הגיש תצהיר עדות ראשית, אך לא התייצב להמשך חקירתו הנגדית לגבי תצהירו ואף לא הגיש סיכומים. לפיכך, יש להתעלם מתצהיר עדותו הראשית ומתחילת חקירתו הנגדית לגביו. מאחר שגרסת התובע כלפי נתבע זה, בתצהיר עדותו הראשית ובעדותו, לא הופרכה, הרי זכאי הוא לפסק-דין נגדו, על מלוא סכום תביעתו. אשר לנתבע 5. זה אמנם התגונן, אך לא הגיש תצהיר עדות ראשית ולא התייצב לדיונים, על אף שהוזמן כחוק, ואף כנגדו זכאי התובע לפסק-דין על מלוא תביעתו, כאמור. ב. אשר לחבות נתבע 1. כאמור, לגרסת נתבע 1 בתצהיר עדותו הראשית, הוא הודה בשעתו בעובדות נשוא כתב האישום שהוגש נגדו בעקבות התאונה דנן (בגין מעשי פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338 (6) לחוק העונשין, תשלז-1977), על מנת שאחיו (נתבע 2), נגדו היה תלוי ועומד מאסר מותנה, לא ישוב לכלא, בעוד שלמעשה, אחיו הוא זה שפגע עם סוסו בתובע. לא שוכנעתי מגרסה זו. אין חולק, כי נתבע 1 הודה במשטרה, בסמוך לאחר ארוע התאונה, כי הוא זה אשר פגע בתובע. אין גם חולק, כי נתבע 1 הוסיף לדבוק בגרסה זו, גם כאשר נפתחו כנגדו עקב כך הליכים פליליים, בהם היה מיוצג על-ידי עורך-דין (עמ' 162 לפרטיכל, ש' 4-5). עוד אין חולק, כי המאסר המותנה, אשר היה תלוי ועומד כנגד נתבע 2, התייחס לעבירות מין וסמים (ראו נ/10) ולא לעבירת רשלנות, בגינה הועמד נתבע 1 לדין פלילי. בנסיבות אלו, אין זה סביר שנתבע 1, אשר כאמור היה מיוצג על-ידי פרקליט, יקח על עצמו אשמה לא לו. לכן, אינני מקבלת גרסת נתבע 1 לפיה לא היה אחד הפוגעים בתובע. ג. עוד גורס נתבע 1, כי התובע יכול היה למנוע את התאונה, שכן יכול היה להבחין בסוסים ממרחק רב, ולמרות זאת, המשיך לרוץ לעברם ולא סטה ממסלולו (סעיף 3 לתצהירו). בחקירתו הנגדית הוסיף נתבע 1, כי רוכבי הסוסים, והוא ביניהם, ניסו להזהיר את התובע, אשר רץ לקראתם, בצעקות רמות, ואילו התובע לא שעה להם (עמ' 157 לפרטיכל, ש' 2-3). אינני מאמינה גם לגרסה זו של נתבע 1. אמנם, כפי שאראה להלן, התובע אכן התרשל באופן בו המשיך לרוץ לאחר שהבחין בסוסים הדוהרים. עם זאת, אינני מקבלת גרסת נתבע 1 בדבר הזהרת התובע, עובר לתאונה. גרסה זו עלתה לראשונה בעדותו וזכרה לא בא בתצהיר עדותו הראשית ולא בחקירתו הנגדית לגביו ואף איש מהעדים שנכחו בעת התאונה, לא נחקר לגביה. ד. משקבעתי כי נתבע 1 פגע בתובע, ומשדחיתי גרסתו בדבר אזהרת התובע עובר לפגיעה, אני מוצאת את נתבע 1 אחראי ברשלנות כלפי התובע, בכך שדהר על סוסו בחוף הים, במהירות גבוהה, מבלי לנקוט אמצעי זהירות כלשהם למניעת פגיעה בעוברים ושבים. על נתבע 1 היה לדעת, שיציאה לרכיבה, ללא הדרכה וללא מלווה, טומנת בחובה סיכונים מן הסוג שהתממש במקרה דנן. כך גם, היה עליו לדעת שדהירה על סוסים, במהירות גדולה, במקום בו נוהגים בני אדם להלך או לרוץ, ומבלי שהיתה לו שליטה מלאה בסוסו, עלולה להסתיים בנזק גוף. נתבע 1 לא היה זכאי לסמוך על כך שהתובע ינקוט בעצמו באמצעי זהירות, וכך תימנע תאונה. בנסיבות אלו, ובמיוחד לנוכח סעיף 40 לפקודת הנזיקין, אין כל קושי לקבוע, כי רשלנות נתבע 1 היא שגרמה לתובע נזק. ה. יוער, כי אמנם אין חולק כי רק שני סוסים פגעו בתובע, ואילו כל שלושת רוכבי הסוסים (נתבעים 1-3) חוייבו בנזקי התובע, אולם, כאמור, החיוב כלפי נתבעים 2 ו-3 (ראה גם סעיף 1 ב' לפסק-הדין) הוא מטעמים דיוניים. 6. תחולת חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 א. לטענת ב"כ התובע, מעדות התובע עולה בבירור, שהתאונה ארעה בחוף הנקרא חוף התכלת, אשר, כפי שהסתבר לקראת תום הדיונים בתיק זה, היה במועד הרלוונטי, חוף מוכרז (עמ' 193 לפרטיכל, ש' 14-16 ועמ' 197 לפרטיכל, ש' 1-4). לפיכך, לטעמו, חל על המקרה דנן חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק הסדרת מקומות רחצה"). ואילו לטענת העיריה, לא הוכח שהתאונה ארעה בחוף התכלת, שכן התובע כלל לא הצביע על המיקום המדויק בו ארעה התאונה, ומכל מקום, חוק הסדרת מקומות רחצה אינו חל בחודשי החורף, אלא רק בעונת הרחצה. ב. לגרסת התובע, התאונה ארעה כ-2 ק"מ צפונה לחוף סירונית, בין חוף קרית צאנז לחוף המכונה בלו ביי, קרוב יותר לבלו ביי, ברווח בין שני החופים (עמ' 31 לפרטיכל, ש' 22-24). עוד העיד, כי כאשר הבחין בסוסים לראשונה, ממרחק של כ- 200 מ', עמדו הסוסים בסמוך לברזיה, דרומה לירידה לחוף בלו ביי (עמ' 48 לפרטיכל, ש' 20-21). לא שוכנעתי מעדות התובע כי התאונה ארעה בחוף הידוע כחוף התכלת (בלו ביי), שכן, מעדותו קשה לקבוע את מיקום התאונה. לא שוכנעתי גם מגרסתו לפיה כאשר הבחין בסוסים לראשונה, הם עמדו ליד הברזיה בסמוך לירידה לחוף בלו ביי, כפי שיפורט עוד להלן, עניין המשליך גם על מקום התרחשות התאונה. לפיכך, לא ניתן לסמוך גם על חוות דעת המודדים, מר שמעון ורזגר ומר אריה פישמן, לענין מקום התאונה, שכן זו התבססה כולה על גרסת התובע בפניהם. ג. לגבי טענת העיריה, לפיה אף אם התאונה ארעה בחוף התכלת, ואף אם חוף התכלת הנו חוף מוכרז, אין לכך חשיבות, נוכח העובדה שאין מחלוקת, וגם התובע לא טען אחרת - אמנם הוא גרס (בעמ' 52 לפרטיכל, ש' 22-23) כי לא ידע שהחוף מיועד לכלי שייט והרחצה בו אסורה, אך גם גרס כי ראה במקום טרקטורונים ואופנועי ים (עמ' 52, ש' 28) - כי בפועל לא שימש חוף התכלת, במועד התאונה, כחוף רחצה (סעיף 6 לתצהיר המשלים של פלד וכן עדות פלד (בעמ' 185 לפרטיכל, ש' 5; עמ' 183 לפרטיכל, ש' 21-25 ועמ' 190 לפרטיכל, ש' 22-24), וכי הכל סברו כי מדובר בחוף המיועד לפעילות ספורט ימי (עדות לאוטמן, מטעם התובע (בעמ' 93 לפרטיכל, ש' 23-26 ובעמ' 96 לפרטיכל, ש' 12-15); עדות גב' חג'בי, מטעם המדינה (בעמ' 228 לפרטיכל, ש' 3 ובעמ' 235 לפרטיכל, ש' 1-4)), ואף הוצב במקום שילוט בהתאם (תמונה 6 לנספח 3 לתצהיר התובע). טענה זו טעמיה עמה, אולם, איני מוצאת לנחוץ להכריע בכך, נוכח מסקנותי להלן. ד. מקובלת עלי טענת ב"כ העיריה, לפיה החוקים השונים המסדירים את הרחצה, לרבות חוק עזר לנתניה (הסדרת מקומות רחצה) תשכ"ו-1966, אינם חלים כלל בחודשי החורף. מסקנה זו הנה היחידה, המתיישבת עם תכלית החוק, שהיא הסדרת הרחצה ולא הסדרת כל סוגי הפעילויות בשפת הים (ראה גם דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964, ה"ח הממשלה 228-231). על אף שהדבר לא נאמר במפורש בדברי ההסבר להצעת החוק, ניתן להבין, כי מטרת החוק היתה ליצור חובות מוגברות/נוספות, שיחולו על העיריה, באותו שטח מצומצם יחסית, אשר יוגדר כמוכרז לרחצה, ובפרק הזמן המוגבל של חודשי הקיץ, בהם פוקדים בני אדם רבים את חופי הים. עם זאת, אין פירושו של דבר, כמובן, כי בחודשי החורף, בהעדר תחולה לחוקי הסדרת הרחצה, אין לרשויות חובת זהירות כלפי מי שנמצא על שפת הים, שכן זו עשויה לקום גם מכח חוקים אחרים, כמו גם מכח פקודת הנזיקין (עוולת הרשלנות). 7. אחריות העיריה מכח עוולת הרשלנות א. על מנת להוכיח חבות מכח עוולת הרשלנות, יש להוכיח שלושת אלה: קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק, הפרת אותה חובה בהתרשלות וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש פ"ד לז(1) 113, להלן: "פרשת ועקנין"; ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק ז"ל, פ"ד מא(3) 169; ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עירית תל אביב-יפו, פ"ד נג(5) 817, להלן: "פרשת מרכז ברוך וצפורה"; ע"א 1068/05 עירית ירושלים נ' מימוני (טרם פורסם), להלן: "פרשת מימוני"). דומה, כי אין עוד כיום צורך להרחיב את הדיבור על ההלכה המקובלת לפיה, חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, נגזרת מן הצפיות, הטכנית והנורמטיבית, של הנזק (פרשת ועקנין; פרשת מרכז ברוך וצפורה). חובת הזהירות המושגית של רשות מקומית, כלפי ניזוקים אשר נפגעו במקרקעין שהם בחזקתה ובשליטתה, אף היא עניין שאין עוד צורך להכביר עליו מילים, והיא נובעת, בין היתר, מכך שהחזקת המקרקעין יוצרת זיקה וקשר, שעניינם שליטה ופיקוח על המקרקעין, בין בעל השליטה לבין המבקרים בו (פרשת ועקנין, עמ' 125; ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה, פ"ד ל(1) 141, 155-156, להלן: "פרשת גרובנר"; ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 766, להלן: "פרשת עירית חדרה"). כך, בפרשת גרובנר, אמר השופט שמגר (כתוארו אז) כי: "מי שנוכח במקום ברשות ובגדר מטרות המחזיק, הוא אדם אשר רשות מקומית סבירה צריכה לצפות מראש שהוא עלול במהלכם הרגיל של הדברים להפגע ממעשה או ממחדל כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין..." (שם, בעמ' 156). ויודגש. חובת הזהירות המושגית בין המחזיק במקרקעין לבין מי שניזוק בעת שהותו במקרקעין, קיימת, בין שהנזק נגרם כתוצאה מפגם במקרקעין עצמם, ובין שהוא תוצאת התנהגות רשלנית או עבריינית של צד שלישי, ובלבד, שהתנהגות זו הינה צפויה, וניתן היה לנקוט באמצעים למנעה (השופט ברק בע"א 500/82 עציוני נ' עזקר בע"מ, פ"ד מ(2) 733, 740; השופט ריבלין בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 835-836). מקור נוסף לחובת הזהירות של העיריה בענייננו, כלפי מי שניזוק בשפת הים שבשטח שיפוטה, ניתן למצוא, בסעיף 249 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), המפרט את סמכויות עיריה, ולפיו, לעיריה סמכות כללית: "לעשות בדרך כלל, כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה, בריאות הציבור והביטחון בו". כך, ביסס השופט ברק (כתוארו אז), בפרשת עירית חדרה, את חובת העיריה כלפי אדם אשר מכוניתו נפגעה מסככה במגרש חניה הצמוד לחוף הים (אשר לא היה בחזקת העיריה), על הוראת הסעיף הנ"ל, וראה בה מקור לחובת הזהירות של העיריה. לטעמו: "הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות תפקיד ציבורי ומעניקות מעמד של שליטה ופיקוח. כל אלה יוצרים תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק, כי הגוף השלטוני צריך לצפות, ששימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיו עשויים לגרום נזק..." (שם, בעמ' 766). ולבסוף, חובתה של העיריה קמה גם מכח חוק רישוי עסקים וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 (להלן: "צו רישוי עסקים") (פרט 3.2א' ו-3.2ז' לתוספת לצו רישוי עסקים, לפיו, גידולם, אחזקתם, טיפולם והובלתם של בעלי חיים, הנם עסק טעון רישוי), בשילוב עם סעיף 241 לפקודת העיריות (המצוי בסימן ב' לפקודה, שכותרתו "חובותיה של עיריה"), הקובעים את סמכויות הפיקוח וההסדרה של העיריה, בכל הנוגע לעסקים בתחומה העלולים להזיק לבריאות הציבור, או להיות מקור סכנה לציבור. עסק המשכיר סוסים לרכיבה, עלול להיות מקור סכנה לציבור ועל כן, הוא טעון, כאמור, רישוי (ראה גם פרשת מימוני), ומכאן, שקמה לעיריה חובה לפקח על חוות הסוסים שבשטחה ועל אופן התנהלותן, ואם אינה עושה כן, עליה לצפות כי הדבר עלול לגרום נזק. באת-כח העיריה ביקשה לסמוך על דברי השופט שמגר (כתארו אז) בעניין גרובנר, כמביאים למסקנה, שאין לקבוע חובת זהירות מצד העיריה במקרה כגון דא. אלא שבפרשת גרובנר, קבע כאמור השופט שמגר, כי על העיריה מוטלת חובת זהירות כלפי מי שעושה שימוש במקרקעיה. והציטוטים אליהם הפנתה באת-כח העיריה, מתייחסים אך ורק לשאלת הפרת החובה, שאלה הנפרדת משאלת עצם קיומה של החובה, ואשר אליה אדרש בהמשך. ב. חובת הזהירות של העיריה כלפי מי שנמצא בשפת הים, הנובעת מהיותה מחזיקת מקרקעין, כמו גם מחובתה מכח פקודת העיריות, לשמור על בריאות הציבור ובטחונו, ומחובתה מכח חוק רישוי עסקים, לפקח על עסקים טעוני רישוי, משמעה, כי על העיריה לנקוט באמצעי זהירות כנגד מפגעים, המסכנים את בריאותו ושלמות גופו של כל אדם הנמצא בשפת הים, כגון, זכוכיות, ברזלים חלודים וכל מכשול אחר המצוי על שפת הים, כמו גם, הבערת אש באופן בלתי מבוקר, ועוד כהנה וכהנה סכנות פוטנציאליות, לרבות, סוסים היוצאים עם רוכביהם מחוות סוסים, הפועלת באופן בלתי מבוקר וללא רשיון עסק, לדהירה בשפת הים. כל אלה יוצרים סיכון בלתי סביר, אשר לעיריה חובה למנעו (פרשת ועקנין, בעמ' 126-127). עצם קיומה של החובה, איננו תלוי בעונת השנה, ואף איננו תלוי בסוג החוף - בין מוכרז ובין אם לאו. שכן, בני אדם פוקדים את חופי הים גם בחודשי החורף, וחובבי הספורט, נוהגים להלך או לרוץ גם בחופים שאינם מוכרזים, וגם כלפיהם מוטלת על העיריה חובה, למנוע נזקים צפויים. גישה זו אף עולה בקנה אחד עם חלק גדול מן העדויות שבאו בפני, לרבות מטעם העיריה. כך, מר רפי גיל, מומחה הבטיחות מטעם העיריה, העיד, כי האיסור על הורדת סוסים לחוף הים חל על כל רצועת החוף, הן באזורים מוכרזים לרחצה והן באזורים שאינם מוכרזים לרחצה (עמ' 218 לפרטיכל, ש' 20-22; עמ' 221 לפרטיכל, ש' 21-25). בדומה, מר אלעזר איל-ביקלס, מומחה הבטיחות מטעם התובע, העיד, כי בכל הנוגע להמצאות בחוף הים, להבדיל מרחצה בים, יש לדאוג לסדרים בכל ימות השנה (עמ' 124 לפרטיכל, ש' 26-28), ומר חגי חפץ (מנהל האגף לשירותי חירום במשרד הפנים), הצהיר (סעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית), כי הנהלים שהוציא משרד הפנים, לגבי חופי רחצה, התיחסו לכל סוגי החופים (מוכרזים, אסורים, ואלו שאינם מוכרזים, אך גם אינם אסורים). מר פלד לא הכחיש מפורשות דבר האיסור של הורדת סוסים לחוף הים בעונת החורף, אלא טען ,שבשל בעיות תקציב, אין אפשרויות פיקוח בעונה זו (עמ' 198 לפרטיכל, ש' 5-23). ג. קיומה של חובת זהירות מושגית, הינו תנאי הכרחי לאחריות העיריה, אך אין הוא תנאי מספיק. על מנת לבסס אחריות העיריה, יש להוכיח גם חובת זהירות קונקרטית (פרשת ועקנין, לעיל). במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, יש לשאול, האם חבה העיריה חובת זהירות כלפי התובע, שרץ על שפת הים ריצה ספורטיבית ביום חורפי, בגין הנזק שנגרם לו מפגיעת הסוסים, אשר יצאו עם רוכביהם הבלתי מנוסים, מחוות סוסים, שפעלה ללא רשיון עסק. סבורני כי חובה כזו אכן קיימת, בין אם התובע נפגע בחוף רחצה מוכרז ובין אם נפגע בחוף רחצה שאינו מוכרז, ועל אף שהתובע נפגע בחודשי החורף (ההבדל בין חוף מוכרז לחוף שאינו מוכרז, ובין חודשי החורף לבין עונת הרחצה, עשוי להשפיע על היקף החובה ועל תוכנה, אך לא על עצם קיומה), ובלבד, שהיתה לעיריה יכולת וחובה לצפות, את הנזק שנגרם לתובע. אמנם, מקובלת עלי טענת ב"כ העיריה, לפיה, בעונת החורף חוזר חוף הים להיות ככל שטח פתוח אחר בתחומה (סעיף 117 לסיכומיה), אלא שאינני סבורה, כי המסקנה מכך הינה, כי "הכל מותר והרשות נתונה למעט רחצה בים", כטענתה, שכן, העובדה שחוקי הסדרת הרחצה אינם חלים בחורף, אין משמעה כי אין מקור לחובת הזהירות של העיריה, כפי שכבר פורט לעיל. העיריה ניסתה אמנם לגמד את התופעה של בני אדם הרצים על שפת הים בחודשי החורף, אולם שוכנעתי, כי אין מדובר בתופעה שולית (ראה סעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית של בן בכר; תצהיר עדותו הראשית של מר יהושע נגר; תצהיר עדותו הראשית של מר יאיר קרני). כך גם שוכנעתי, כי התופעה של דהירת רוכבי סוסים בשפת הים, היתה תופעה רחבת היקף בחופי נתניה, והיתה ידועה לכל הגורמים הרלוונטיים (ראה עדות רס"ר סרוסי לפיה: "כל הגורמים במשטרה ובעיריה יודעים על בעית הסוסים" - עמ' 240 לפרטיכל, ש' 22-23; ההדגשה שלי-ר.מ.). מכאן עולה, לטעמי, שהעיריה יכולה היתה ואף היה עליה לצפות, כי המפגש בין סוסים על רוכביהם לבין בני אדם הרצים על חוף הים, עלול להסתיים באסון, (כפי שאמנם ארע בפועל במספר מקרים - ראה תצהירי עדותם הראשית של בני לאוטמן, יהושע נגר (סעיף 6), יאיר קרני (סעיף 3) ורפאל גלעדי (סעיף 3)) וכי הדבר עלול אף להתרחש בחודשי החורף (לענין שיקולי מדיניות העשויים לשלול קיומה של חובת זהירות, ראה הדיון להלן, בענין המשטרה, החל, בשינויים המחויבים, גם על העיריה). בנסיבות אלו, אינני מקבלת טענת ב"כ העיריה, לפיה, בהעדר איסור כללי על רכיבה על סוסים בשפת הים בחודשי החורף, לא היתה לה כל חובה למנוע רכיבה כזו (טענה אשר איננה מתיישבת עם העובדה שכיום, העיריה איננה מסירה את השילוט האוסר על הבאת בעלי חיים לחוף הים, גם בחודשי החורף, כפי שעולה מת/4א'). לחלופין, משברור כי המפגש בין בני אדם לבין סוסים דוהרים טומן בחובו סכנות נכבדות לשלומם של בני האדם (ומן הסתם, חקיקתו של חוק העזר האוסר על הבאת בעלי חיים לחוף הים, מבוססת גם על ההנחה הזו), הרי שאם אמנם סברה העיריה כי בחודשי החורף זכאים רוכבי סוסים לרכב על שפת הים, ייתכן שהיה עליה לאסור כניסת בני אדם לחופים בתקופה זו של השנה, ולכל הפחות, היה עליה לדאוג להזהירם באופן ברור, כי בעשותם כן, נוטלים הם על עצמם סיכון. לא זו אף זו. העיריה היתה חייבת, מכח חוק רישוי עסקים, לפקח על חוות הסוסים של נתבע 5, בין היתר, לשם התכלית של מניעת סכנות לשלום הציבור ולדאוג לכך, שלא תפעל ללא רישיון עסק, וללא נקיטה באמצעי בטיחות הולמים, לרבות ביטוח לפעילותה. במקרה דנן, חוות הסוסים ממנה יצאו הרוכבים, אשר סוסיהם פגעו בתובע, הנמצאת בשטח שיפוטה של העיריה, פעלה, כאמור, ללא רישיון עסק, ומן העדויות עולה, כי למעשה, לא היו קיימים בה נוהלי בטיחות כלשהם (נתבעים 1 ו-2 העידו, למשל, כי יצאו לרכיבה, מבלי לקבל תדרוך כלשהו (עמ' 152 לפרטיכל, ש' 6-7 ועמ' 174 לפרטיכל, ש' 27-28)). מכאן, נוכח ידיעת העיריה כי רוכבי סוסים רבים נוהגים לרכב על שפת הים, וכי בני אדם רבים רצים על שפת הים, היה עליה לצפות, כי כתוצאה מאי פיקוח מצידה על חוות הסוסים (לרבות, אי שימוש בסמכותה להוציא צו סגירה לחווה זו, או להטיל עליה קנסות וכו'), בעלי החווה עלולים לפעול ללא כל הקפדה על כללי בטיחות ולאפשר לרוכבים בלתי מיומנים לצאת את שטחה, ללא הדרכה וללא ליווי אדם מוסמך, ולרכב בשפת הים, באופן העלול לסכן את שלום הציבור. צפיות זו, היא שיוצרת את חובת הזהירות הקונקרטית של העיריה, במקרה דנן. ד. על מנת לצאת ידי חובתה, היה על העיריה לנקוט באמצעי זהירות למניעת הנזק. אין פירוש הדבר, כי על העיריה היה למנוע את הנזק בכל מחיר, ואף אין פירוש הדבר, כי היה עליה לנקוט באותם אמצעי זהירות, בהם נקטה בחודשי הקיץ. כפי שהבהיר השופט שמגר בפרשת גרובנר: "כל הערכה של מעשיה ומחדליה של הרשות המקומית, הנעשית כדי לעמוד על כך אם הרשות התרשלה בקיום חובותיה מושתתת כמובן בראש וראשונה על בחינתן של הנסיבות העובדתיות הספציפיות של המקרה, לרבות שאלות הנוגעות לתדירות האירועים עליהם מדובר, משך הזמן בו נמשך הסיכון עד לפגיעה הקונקרטית המשמשת עילה להתדיינות, האמצעים שננקטו, החלופות שהיו פתוחות בפני הרשות המקומית וכיוצא באלה..." (ההדגשות שלי - ר.מ.) (שם, בעמ' 157). אכן, מחוץ לעונת הרחצה, תוחלת הנזק העלול להגרם לבני אדם כתוצאה מסוסים דוהרים בשפת הים, נמוכה באופן משמעותי מזו שבעונת הרחצה. מעובדה זו נובע, כי בחודשי החורף, די לעיריה לנקוט באמצעי זהירות מופחתים. כך, אם בעונת הרחצה על העיריה להציב פקח בכל אחד מן החופים שבתחומה, אולי אף בחופים שאינם מוכרזים, במשך שעות רבות בכל יום; להציב מחסומים שימנעו גישת סוסים לחוף; להציב שילוט, האוסר על כניסת בעלי חיים לחוף הים; כמו גם להזהיר את הציבור, בתקשורת או בכל דרך אחרת, מפני הסכנה האורבת לו מרוכבי הסוסים, ולאכוף ביתר שאת את חוק רישוי עסקים לגבי חוות סוסים, הרי מחוץ לעונת הרחצה, תצא העיריה ידי חובתה, גם אם תציב מספר קטן יותר של פקחים (יתכן שדי אפילו בפקח אחד), אשר יסיירו בין החופים, בצירוף שילוט ברור על שפת הים, המזהיר רוכבי סוסים, כי הרכיבה על שפת הים אסורה (או לחלופין, כאמור, המזהיר את בני האדם המגיעים לחופים, כי הרכיבה על סוסים מותרת בחוף הים בעונה זו של השנה). לפיכך, אינני מקבלת טענת העיריה (בסעיף 84 לסיכומיה), כי הטלת אחריות עליה במקרה דנן, כרוכה בהוצאה בלתי סבירה, ויש בה משום התערבות מסיבית בשיקולים של חלוקת תקציביה. ה. האם הפרה העיריה את חובת הזהירות המוטלת עליה? מגרסת העיריה, כפי שבאה לידי ביטוי בעדות מר פלד (סעיפים 7-8 לתצהיר עדותו הראשית ועמ' 182 לפרטיכל, ש' 18-26; עמ' 183 לפרטיכל, ש' 13-16; עמ' 184 לפרטיכל, ש' 1-5; עמ' 185 לפרטיכל, ש' 16-24 ועמ' 189 לפרטיכל, ש' 3-17) עולה, כי היא נקטה באמצעי זהירות, להגנה על השוהים בחופי הים, רק בחודשי הקיץ, בעונת הרחצה, ואילו שלא בעונת הרחצה, היא לא עשתה דבר, על אף שידעה, כאמור, כי רוכבי סוסים מגיעים לחוף הים, וכך גם בני אדם, המעוניינים, בין היתר, לרוץ על שפת הים (וגם השילוט שהוצב בחוף בעונת הרחצה, הוסר בעונת החורף). עוד עולה, כאמור, כי העיריה לא נקטה בכל צעדים חוקיים כנגד חוות הסוסים, אשר פעלה בתחומה ללא רישיון עסק, ואשר באופן בו פעלה, הוותה סכנה של ממש לשלום הציבור. בנסיבות אלו, בהן לא נקפה העיריה אצבע, על מנת למנוע מפגש טרגי בין רוכבי סוסים לבין מי שעוסק בספורט על שפת הים, בסברה כי בחודשי החורף חוף הים הינו הפקר (כך לפי סעיף 119 לסיכומיה, כאמור), הפרה העיריה את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליה כלפי התובע. בכך גם שונה ענייננו מפרשת גרובנר, עליה ביקשה ב"כ העיריה להסתמך. שכן, באותו מקרה הוכח, כי הוצב שילוט האוסר רכיבה על אופניים בגן הציבורי, ובית המשפט סבר, כי בכך יצאה העיריה ידי חובתה. ואילו בענייננו, כפי שהוכח, לא נעשה דבר. על מצב דברים שכזה, אמר השופט שמגר (כתארו אז), באותו עניין, את הדברים הבאים, היפים גם לענייננו: "אין ספק שיש לעניין זה הבדל ניכר בין רשות ציבורית, אשר כלל אינה נותנת דעתה לתופעה פלונית, לבין רשות שמנסה אמצעי פלוני אשר לאחר זמן ולאחר ניסיון בהפעלתו מוכח כבלתי מספיק... אשר לאמצעים למניעת סיכונים מן האזרח, הרי יש כאמור שוני בין אי-נקיטת כל אמצעי אפשרי לבין נקיטת אמצעי הנראה לאחר זמן ולאור הנסיון, כבלתי מספיק. כן יש זיקה הכרחית בין אפיה של הסכנה לבין אפיים של האמצעים הננקטים." (שם, בעמ' 159). ו. אשר לקשר הסיבתי. יש להניח, כי לו היתה העיריה נוקטת אמצעי זהירות כלשהם למניעת גישתם של רוכבי סוסים לשפת הים, ובמיוחד, לו היתה אוכפת את חוק רישוי העסקים לגבי חוות הסוסים, ממנה יצאו נתבעים 1-3 רכובים על סוסים, היה ניתן למנוע את הנזק. אינני מקבלת טענת העיריה, כי מאחר ויכולתו של פקח למנוע את הסיכון מוטלת בספק, יש לדחות את התביעה, בשל העדר קשר סיבתי (סעיף 85 לסיכומיה). בהתרשלותה, גרמה העיריה לתובע נזק ראייתי, וכבר נקבע, כי אם מנעה העיריה מהתובע "את התשתית הראייתית לה הוא נזקק באשר למצב הדברים ההיפותטי אילו היתה העיריה נוהגת כשורה. בנסיבות אלו, קבענו בעבר כי קם על הרשות הנטל להראות כי אפילו היתה מקיימת את חובותיה כדין, לא היה בכך כדי להועיל לנפגע" (פרשת מימוני). נטל זה לא הורם על ידי העיריה. כמו כן, לו היתה העיריה נוקטת באמצעי זהירות כאמור, או אוכפת את חוק רישוי עסקים, לגבי חוות הסוסים ממנה יצאו הרוכבים, היה בכך כדי ליצור מציאות כוללת, במסגרתה סביר יותר להניח כי נתבעים 1-3 ו-5 לא היו פועלים כפי שפעלו (ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, 118-119). גם בכך די, כדי לקיים את הקשר הסיבתי הנדרש. בנסיבות אלו, חבה העיריה כלפי התובע בגין עוולת הרשלנות. ז. אשר לעוולת הפרת חובה חקוקה שנטענה. כפי שכבר קבעתי, חוקי הסדרת מקומות רחצה אינם חלים בענייננו, ואילו מרבית החוקים האחרים, עליהם ביקש ב"כ התובע להסתמך בסיכומיו, להוכחת עוולה זו, לא פורטו על-ידי התובע בכתב התביעה, בניגוד לחובה הקבועה בתקנה 74(א) לתקנות סד"א, כפי שטענה בצדק באת-כח העיריה. לפיכך, אין התובע זכאי להסתמך, לצורך הוכחת קיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה, על חוק רישוי עסקים ועל חוק העזר לנתניה (שמירת הסדר והניקיון), תשמ"ג-1982 (אשר ממילא אף אינו רלוונטי לענייננו). לעניין חוק עזר לנתניה (החזקת בעלי חיים), תשמ"ג-1983, אינני סבורה כי הוא מקיים את יסודות העוולה, ובפרט, את התנאי, של חיקוק שנועד לטובתו של הניזוק. יתר על כן, לאור ההלכה שנקבעה בפרשת גרובנר, ספק רב אם מי מן החיקוקים עליהם הסתמך ב"כ התובע, מקימים חובה חקוקה מצד העיריה כלפי התובע (פרשת גרובנר, עמ' 153-154). לפיכך, נדחית תביעת התובע כנגד העיריה בעילה זו. 8. אחריות המדינה א. אחריות המדינה בענייננו עשויה לנבוע משני מקורות: חובת הפיקוח של משרד הפנים על הרשויות המקומיות, מכח דברי חקיקה שונים, כגון חוק רישוי עסקים, חוק הסדרת מקומות רחצה וכו', וחובת המשטרה, על-פי סעיף 3 לפקודת המשטרה, לדאוג, בין היתר, ל"קיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש". ב. אדון תחילה בחובת המשטרה, כאמור. על מנת להכריע בדבר אחריות המשטרה לנזקי התובע, יש לבחון, האם קמה למשטרה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע; האם הפרה המשטרה חובתה זו; והאם בשל הפרת החובה נגרם לתובע נזק (פרשת ועקנין). אין עוד מחלוקת כיום, בדבר האפשרות העקרונית להטיל על המשטרה אחריות בנזיקין, לרבות, במקרה של מחדל מצידה, למנוע מעשים פליליים צפויים של צד שלישי (ראה ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733; ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח (5) 167; להלן: "פרשת וייס"), ובפרט, כאשר מדובר בנזק גוף (וזאת, גם נוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ראה דברי השופטת אילה פרוקצ'יה בת"א (י-ם) 192/93 דהן נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו)), ולמעשה, אין עוד מחלוקת, בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית כללית, במקרים כגון דא. נשאלת השאלה, האם במקרה דנן, נוכח נסיבותיו הספציפיות, קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, בה נושאת המשטרה כלפי התובע. או במילים אחרות, האם חבה המשטרה בחובת זהירות כלפי התובע, אשר רץ על שפת הים ביום חורפי, למנוע פגיעה בו על-ידי הסוסים שדהרו עם רוכביהם בחוף הים, ואשר יצאו מחוות סוסים שפעלה שלא כחוק? חובת הזהירות הקונקרטית, כמו חובת הזהירות המושגית, קיימת, מקום בו ישנה צפיות, טכנית ונורמטיבית, של התרחשות הנזק (פרשת ועקנין הנ"ל), כאשר באותם מקרים בהם ניתן לצפות את הנזק, כעניין טכני, חזקה, כי היה צורך לצפותו, אלא אם קיימים שיקולי מדיניות משפטית, בעטיים יש לשלול חובת זהירות. ג. במקרה דנן, מתקיים ההיבט הטכני של יסוד הצפיות מצד המשטרה. המשטרה ידעה, כי סוסים על רוכביהם נוהגים לפקוד את שפת הים. רס"ר סרוסי, השוטר הקהילתי האחראי על חוף הים, בשטחן של העיריה ושל עמק חפר, העיד, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי "כל הגורמים במשטרה ובעיריה יודעים על בעית הסוסים" (עמ' 240 לפרטיכל, ש' 22-23; ההדגשה שלי-ר.מ.). בדומה, כפי שהוזכר לעיל, בדיון לגבי חבות העיריה, העידו עדים רבים מטעם התובע, הנוהגים מזה שנים לבקר בחוף ימה של נתניה, כי המצאותם של סוסים בחוף זה, היתה תופעה שכיחה ומוכרת. המשטרה ודאי אף ידעה, כי סוסים, ככל בעל חיים אחרים, עלולים לנהוג באופן בלתי צפוי, והם עלולים שלא להשמע לרוכב עליהם, להשתולל, ולסכן כל הנמצא בקרבתם. עוד ידעה המשטרה, כי שפת הים הינה מקום ציבורי, הפתוח לקהל הרחב, ואשר ניתן לצפות, כי בכל רגע נתון ימצאו בו בני אדם (אם כי, אין ספק, שבחודשי החורף כמות המבקרים בחוף הים נמוכה, באופן משמעותי, מכמות המבקרים בו בחודשי הקיץ, עובדה, אשר לה השלכות הן לעניין הסתברות התרחשותו של הנזק, והן על היקפו, עניין אליו אתייחס להלן). בהתחשב במידע זה, ובפרט, נוכח העובדה שארעו מספר מקרים של פגיעת סוס בבני אדם אשר שהו על שפת הים, אין עוד ספק בעיני, כי היה ביכולתה של המשטרה לצפות, פגיעת סוס באדם הרץ על חוף הים. ד. מה הם שיקולי המדיניות המשפטית, העשויים לשלול קיומה של חובת זהירות, מקום בו קיימת צפיות טכנית? הללו כוללים, בין היתר, את הפרמטרים הבאים: סוג הסיכון אותו יוצרת הפעולה אותה נדרשת המשטרה למנוע - האם מדובר בסיכון לגוף או סיכון לרכוש; ההסתברות שאם לא תנקוט המשטרה באמצעי זהירות, יתרחש הנזק; הסתמכות האזרח על המשטרה, שתמנע את הנזק, ובלבד, שהסתמכות זו הינה סבירה; האם למשטרה סמכות פיקוח בלבד, או סמכות הכוללת גם שליטה על מהלך הארועים ועל נקיטת האמצעים הנדרשים; ועלות אמצעי הזהירות בהם יכולה המשטרה לנקוט (ראה ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45). עוד יש מקום להתחשב, בהשפעה שתהא לחובת הזהירות המוטלת, על מזיק פוטנציאלי אחד, על תמריציהם של יתר המזיקים, לנקוט באמצעי זהירות (ראה פרשת מימוני, וכן A Harel & A. Jacov An Economic Rational for the Legal Treatment of Omissions in Tort Law: The Priciple of Salience 3 Theoretical inquiries in law (2000) 413). כמו כן, אין להתעלם, כמובן, מן העובדה, שמשאביה של המשטרה מוגבלים, שהיא איננה מסוגלת למנוע כל מעשה עברייני, וכי יש לאפשר לה שיקול דעת רחב, לבחור בין דרכי פעולה שונות, לצורך מילוי תפקידה. כך, ציין השופט ריבלין, בפרשת וייס הנ"ל, כי: "...אכן, כל אזרח חש, ובצדק מבחינתו, כי עניינו שלו מצדיק טיפול כולל, מלא ומיידי מצד המשטרה, אולם כידוע, לא תמיד ניתן לספק שירות אופטימלי שכזה, ובכגון דא קביעת סדרי עדיפויות היא הכרח בל יגונה." (שם, בסעיף 3 לפסק הדין של השופט ריבלין). ה. אינני סבורה כי קיימים שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים שלילת קיומה של חובת זהירות קונקרטית במקרה דנן. כאמור, התובע, כמו גם רבים אחרים אשר פקדו את חופי ימה של נתניה, הועמד בסכנת נפש חמורה, אשר הסיכוי להתרחשותה היה לא קטן. כמו כן, בני אדם השוהים על שפת הים, רשאים להסתמך על כך שהמשטרה תדאג לכך שרוכבי סוסים לא ירכבו על שפת הים ויסכנו את גופם ונפשם. המשטרה היתה מודעת היטב לתופעה זו. סמכותה של המשטרה בשמירה על הסדר הציבורי בחוף הים (הנובעת מסעיף 3 לפקודת המשטרה), לא זו בלבד שהינה סמכות חובה, אלא שהיא אף כללה, בנוסף על סמכות הפיקוח על הרשות המקומית, גם סמכות לנקוט באמצעים לשמירה על הסדר הציבורי (והראיה, כי המשטרה הציבה פקח מטעמה - רס"ר סרוסי - אשר יסייר בחופים וידאג למניעת פעילות עבריינית או פעילות אחרת המהווה הפרה של הסדר הציבורי). מנגד, אמצעי הזהירות בהם יכולה היתה המשטרה לנקוט לשם מניעת הנזק, הינם רבים ומגוונים. ביניהם, אמצעים אשר עלותם איננה גבוהה ואשר לא היה בהם כדי להטיל נטל כבד מדי על משאביה של המשטרה, כגון, הטלת קנסות גבוהים על רוכבי סוסים בחוף הים, באופן שירתיעם מלרכב שם; הזהרת הציבור, בחוף הים עצמו, כמו גם באמצעי התקשורת, בדבר הסכנה הקיימת והצורך להזהר ממנה (ראה ההפניה בפרשת וייס לפסק דין קנדי, בו נקבע כי המשטרה הפרה חובת זהירות כלפי נשים באזור בו פעל אנס סדרתי, בגין כך שלא דאגה לידע אותן נשים בדבר קיומו של האנס והצורך להזהר מפניו); הצבת פקחים, אשר יסיירו לאורך החופים (אמצעי בו אכן נקטה המשטרה בחודשי הקיץ), ועוד. ו. על אף קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית על המשטרה במקרה דנן, סבורני שאין להטיל על המדינה אחריות במקרה דנן, וזאת נוכח מסקנתי, כי המשטרה לא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. העובדה שהתאונה ארעה בחודשי החורף, בהם מספר השוהים בחוף הים נמוך באופן משמעותי ממספר השוהים במקום בחודשי הקיץ, יש לה השלכה על תוחלת הנזק הצפויה, וכתוצאה מכך, גם על אמצעי הזהירות בהם היה על המשטרה לנקוט. כך, לו היתה התאונה מתרחשת בחודשי הקיץ, והיה ידוע כי המשטרה אינה מפעילה פקחים קבועים בחופים בעונה זו של השנה, הייתי נוטה לומר, כי המשטרה הפרה חובת הזהירות בה היא חבה כלפי הרוחצים והשוהים בחוף הים (ובהקשר זה סבורני, כי הדברים נכונים הן לגבי חופים מוכרזים והן לגבי חופים שאינם מוכרזים, שכן, ככל שהדבר נוגע לסכנה שיוצרים רוכבי סוסים - אשר מן הסתם רוכבים לאורך חוף הים כולו, מבלי להבחין בין חוף מוכרז לחוף שאינו מוכרז - לגבי בני אדם המהלכים לאורך שפת הים - גם הם מבלי להבחין בין חוף מוכרז לחוף שאינו מוכרז - סכנה זו זהה לכל אורכו של חוף הים, ולכן, גם אמצעי הזהירות בהם על המשטרה לנקוט, לשם מניעת הסיכון המסוים הזה, זהים). לעומת זאת, בחודשי החורף, מקובל עלי, כי המשטרה יוצאת ידי חובתה הנ"ל, גם אם היא מגיבה רק לתלונות קונקרטיות, בדבר רוכבי סוסים היורדים לחוף הים, או המסכנים את בני האדם הנמצאים בחוף הים (ראה עדות רס"ר סרוסי, עמ' 247 לפרטיכל, ש' 8-10). במקרה דנן, אין טענה כי היתה תלונה כזו, ממנה התעלמה המשטרה, עובר לתאונה נשוא דיוננו, אלא שהתובע סבור, כי גם בחודשי החורף, היה על המשטרה לקיים אותה מידה של אמצעי זהירות, כמו בחודשי הקיץ, על אף שברור, כי תוחלת הנזק בעונה זו נמוכה לאין שיעור. עמדה זו אין לקבל. לפיכך, אני קובעת כי בנסיבות המקרה לא התרשלה המשטרה. ז. לטענת התובע, חבות המדינה כלפיו קמה גם מכח היותה בעלת המקרקעין, ומכח סמכויות שר הפנים, לפי חוק הסדרת מקומות רחצה. ראשית, כאמור, לחוקי הסדרת הרחצה אין תחולה בחודשי החורף. שנית, לא שוכנעתי, כי המדינה הפרה חובתה כבעלת המקרקעין. טענות התובע לעניין זה נסבו כולן סביב העובדה שגב' חג'בי, מפקחת הרחצה האזורית מטעם משרד הפנים, העידה, כי לא ידעה שחוף התכלת הוכרז לרחצה, ועקב כך, לא ביקרה בו מעולם, וכן על עדותה, כי אינה מכירה את חוקי העזר החלים על חופי הרחצה, ובפרט, את האיסור על הכנסת בעלי חיים לחופים, וכי נושא הפיקוח על בעלי חיים, כלל לא נבדק על ידה. בהעדר תחולה לחוקי הסדרת הרחצה, די היה לה למדינה - ככל שהדבר נוגע להמצאות בעלי חיים על שפת הים העלולים לסכן את שלומם של השוהים שם בחודשי החורף - במתן מענה לתלונות נקודתיות, בדבר סיכון חיי אדם, כדי לצאת ידי חובת הזהירות הנ"ל. בהקשר זה, יש גם לזכור, כי העיריה היא האחראית הישירה לחופים שבתחומה וכי תפקיד המדינה הינו אך לפקח ולסייע לעיריה במילוי תפקידה, עובדה שיש לה השלכה, על אמצעי הזהירות בהם על כל אחת מן הרשויות לנקוט. ח. לסיכום, בין שנאמר כי חובת המדינה קמה מכח פקודת המשטרה, ובין מכח היותה בעלת המקרקעין, הגעתי לכלל מסקנה, כי חלה על המדינה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, למנוע נזק כתוצאה מפגיעת סוס לאדם הרץ על חוף הים. עם זאת, שוכנעתי, כי בנסיבות המקרה, המדינה יצאה ידי חובתה הנ"ל, בכך שנקטה באמצעים אשר פורטו לעיל, ועל כן, אין מקום להטיל עליה אחריות לנזקי התובע. מאותם נימוקים, נדחית גם תביעת התובע כנגד המדינה בעוולת הפרת חובה חקוקה. 9. אחריות עמק חפר א. אחריות עמק חפר נובעת, לטענת התובע והעיריה, מכך שלא מנעה מעבר רוכבי סוסים משטחה לחוף הים בנתניה. לפיכך, נשאלת תחילה השאלה, האם אמנם חלפו רוכבי הסוסים, עובר לתאונה, בשטחה של עמק חפר? התובע לא ידע לומר מהיכן הגיעו רוכבי הסוסים, אלא רק זאת, כי ראה אותם דוהרים מכיוון צפון לדרום, וכי הבחין בהם, כשהיו מדרום לירידה לחוף שליד מלון בלו ביי (עמ' 32לפרטיכל, ש' 5-6 ועמ' 42 לפרטיכל, ש' 14-15). מאיר הרוש, גרס בחקירתו הנגדית, כי הירידה לחוף הים היתה באזור מלון בלו ביי, "יותר צפונה" (עמ' 163 לפרטיכל, ש' 19-20). יואב הרוש העיד במשטרה, כי הם ירדו לחוף הים ליד מלון בלו ביי, ושינה גרסתו בחקירה הנגדית, וטען, כי ירדו לחוף הים באזור חבצלת (עמ' 177 לפרטיכל, ש' 9-17). מהעדויות הכלליות הנ"ל, לא ניתן להסיק, במידת ההוכחה הדרושה, קרי מאזן ההסתברויות, כי רוכבי הסוסים אכן ירדו לחוף הים, מתוך שטח השיפוט של עמק חפר. ב. נשאלת השאלה, האם די בכך שרוכבי הסוסים חלפו, לאחר שיצאו מחוות הסוסים אל עבר חוף הים ובטרם ירדו לחוף הים, בשטח השיפוט של עמק חפר (עובדה שב"כ עמק חפר איננו חולק עליה), כדי להטיל חבות על עמק חפר? צודק ב"כ עמק חפר בהשיבו על שאלה זו בשלילה. חובת הזהירות הקונקרטית במקרה זה, כפי שהוגדרה לעיל במסגרת הדיון באחריות העיריה, הינה למנוע נזק לבני אדם הרצים על שפת הים (ולא, כפי שטענה ב"כ העיריה, בסעיף 145 לסיכומיה, למנוע חדירת סוסים לתחומה של העיריה). זאת, נוכח העובדה שחוף הים הינו מקום ציבורי, אותו פוקדים בני אדם רבים, ונוכח העובדה שרוכבי סוסים רבים נוהגים לרכב על שפת הים. לא ברור כלל, כי עמק חפר היתה יכולה לצפות נזק לרצים על שפת הים, כתוצאה מכך שרוכבי סוסים דוהרים ברחובותיה ובשדותיה. מכל מקום, ודאי שלא היה עליה לצפות זאת. אמנם, ייתכן כי לו היתה עמק חפר מונעת מרוכבי הסוסים לעבור בשטחה, הם לא היו מגיעים כלל לשפת הים, והנזק היה נמנע, אולם, בהעדר חובת זהירות, אין בעובדה זו כדי להטיל עליה חבות כלשהי. 10. רשלנות תורמת מצד התובע א. לגרסת התובע, נהג הוא, במסגרת פעילותו הספורטיבית, לרוץ על שפת הים, על אף שהיה מודע לקיומם של רוכבי סוסים, טרקטורונים ואופנועים בחוף הים, שכן, על אף הכל, ריצה בחוף הים היתה לטעמו בטוחה יותר, מריצה על כביש או בשדות פתוחים (ראה עמ' 50 לפרטיכל, ש' 10-17). מקובל עלי כי עצם ריצה על שפת הים, על אף המודעות לסכנות הטמונות בכך, אין לראות בה, כשלעצמה, בבחינת רשלנות מצד התובע. חוף הים הינו שטח ציבורי פתוח, אשר במדינה שאינה משופעת בשטחים כאלה, אך טבעי כי בני אדם יעשו בו שימוש לצרכים שונים הקשורים בפעילות פנאי וספורט, כגון, ריצה, הליכה, משחקי כדור ועוד. האפשרויות העומדות בפני אדם המעוניין לרוץ באויר הפתוח, אינן רבות, וחוף הים נראה כמקום בטוח יחסית, הרחק מסכנת פגיעתן של מכוניות, ומזיהום האויר שהן גורמות. עם זאת, נסיבות המקרה, כפי שתוארו על ידי התובע והעדים האחרים, מביאות למסקנה, כי במקרה דנן, התובע תרם ברשלנותו להווצרות הנזק, ויצר סיכון בלתי סביר, אשר איננו בגדר הסיכונים הרגילים, בגינם אין מטילים אחריות (פרשת ועקנין, בעמ' 126-127). אבהיר. ב. אליבא דתובע, כאשר הבחין ברוכבי הסוסים לראשונה, ממרחק של כ-200 מ', הסוסים עמדו עם רוכביהם, בסמוך לברזיה, ורק כאשר היה קרוב אליהם, כדי 10-15 מ', הזניקו הרוכבים את הסוסים לעברו, ופתחו בדהרה (סעיף 5 לתצהיר התובע, עמ' 35 לפרטיכל, ש' 21-25 ועמ' 36 לפרטיכל, ש' 1). בנסיבות אלו, ובהעדר אפשרות לברוח מן הסוסים (שכן, עקב מזג האויר הסוער, היתה רצועת החוף צרה במיוחד, רוחבה היה פחות מ-5-6 מ' - עמ' 55 לפרטיכל, ש' 20-22), לא נותרה לו, לגרסתו, ברירה, והוא בחר לעבור בין הסוסים הדוהרים (עמ' 33 לפרטיכל, ש' 21-27). אינני מקבלת גרסת התובע, כי כאשר הבחין ברוכבי הסוסים לראשונה, הללו עמדו וכי רק כשהוא נמצא במרחק של 10-15 מ' מהם, הזניקו הללו את הסוסים לכוונו. עדות זו נסתרת במקום אחר בעדותו, כמו גם בתצהיריהם ובעדויותיהם של עדים אחרים, לרבות מטעמו. כך, במקום אחד בעדותו אמר התובע, משנשאל מהיכן באו הסוסים, כי הסוסים דהרו מצפון לדרום (עמ' 32 לפרטיכל, ש' 5-6). עדות אשר אינה מתיישבת עם גרסתו, כי הסוסים עמדו, עד שהתקרב אליהם מאד. כך גם, העד מטעם התובע, בני לאוטמן, גרס (בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית), כי ראה את התאונה מתרחשת לנגד עיניו וכי עובר לתאונה, במשך כדקה, ראה את הסוסים דוהרים (ראה גם עמ' 90 לפרטיכל, ש' 3-12 ועמ' 98 לפרטיכל, ש' 1-2). ואילו העד שמואל בן בכר, אשר רץ יחד עם התובע עובר לתאונה, העיד אמנם, בחקירתו הנגדית, כי ראה את הסוסים רק כאשר כבר פגעו בתובע (עמ' 100 לפרטיכל, ש' 4), אולם, דבריו אינם מתיישבים עם עדויותיו במשטרה - האחת שניתנה כשעה לאחר התאונה (נ/4, ש' 4-6) והשניה מיום 9.8.98 (נ/6א) - לפיהן, כאשר רץ עם התובע, ראו מולם לפתע כארבעה סוסים, אשר דהרו במהירות גדולה מצפון לדרום. עדות בן בכר, לפיה לא ראה את הסוסים עובר לתאונה, אף איננה מתיישבת עם דבריו בהמשך חקירתו הנגדית, בה העיד, כי ראה שהסוסים באו בשורה (עמ' 100 לפרטיכל, ש' 7-8) - שהרי אם ראה את הסוסים רק כשפגעו בתובע, כיצד ידע שהם רכבו בשורה? ואם גרסתו היא כי התאונה ארעה כשהתובע היה במרחק של כ-20 מטרים ממנו (עמ' 99 לפרטיכל, ש' 24-27) ובשעת הריצה הסתכל קדימה (עמ' 102 ש' 4-5), הרי בנסיבות אלו, לא ייתכן כי לא ראה את התובע עובר לתאונה. ועוד. גרסת התובע אינה מתיישבת עם העובדה, שבן בכר, אשר העיד כי עובר לתאונה נמצא 20 מטרים מאחוריו, הספיק לברוח מן הסוסים. ג. מן המקובץ מתקבלת, לטעמי, התמונה העובדתית הבאה: הסוסים דהרו על חוף הים, עם רוכביהם, במשך זמן מה עובר לתאונה, והתובע הבחין בהם בדהירתם. למרות זאת, לא האט התובע מרוצתו, שכן סבר, בתום לב, כי יוכל לעקוף את הסוסים ולא להפגע. ייתכן שהתובע התבסס, עת שקל צעדיו, על ניסיון העבר שלו, ממנו הסיק, כי ניתן להתקרב אל סוסים, גם בריצה, מבלי להפגע, או שסבר, כי רוכבי הסוסים יסיטו אותם הרחק ממנו (וייתכן גם שלו היו רוכבי הסוסים מנוסים יותר, אכן היה ביכולתם לשלוט טוב יותר בסוסים ולמנוע את הפגיעה). אלא שאין בכך כדי לשלול מסקנה, בדבר רשלנותו התורמת של התובע. המבחן שנקבע בפסיקה הינו, "העדר זהירות סבירה מטעם התובע להגנת עצמו ולשמירה על רכושו..." (ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 299). התובע העיד, כי המצאותם של סוסים בחוף הים היתה תופעה ידועה, וכי היה מודע לכך שהסוסים מסכנים את הרצים על שפת הים (עמ' 44 לפרטיכל, ש' 23-24 ועמ' 50 לפרטיכל, ש' 7-17). התובע אף התייחס לעובדה שבעבר לא אונה לו כל רע, כאשר רץ קרוב לסוסים, כאל "נס" (עמ' 50 לפרטיכל, ש' 25-26). משהיה התובע מודע לסכנה, ובלשון אחרת, התובע יכול היה לצפות את הנזק שייגרם לו, היה עליו לנקוט באמצעי זהירות, כדי למנוע את הפגיעה בו (כגון, האטת קצב הריצה ואף עצירה, במקרה הצורך). דווקא העובדה שהחוף היה צר במיוחד באותו יום, חייבה אותו בהתנהגות זהירה יותר, שכן היה עליו לצפות שבמצב כזה, יקשה על רוכבי הסוסים ועליו לשמור מרחק האחד מהשני. בהתעלמו מן הסכנה ובסמכו על ניסים, התרשל התובע, והתרשלות זו הינה אחת הסיבות לנזק. עם זאת, אינני מקבלת טענת הנתבעים בדבר הסתכנות מרצון, שכן אינני סבורה כי התובע הסכים לוותר על זכותו לקבל תרופה מן המזיקים, כנדרש לצורך קיומה של הגנת הסתכנות מרצון (ע"א 897/75 ווסצ'סטר מיור אינשורנס נ' קורן, פ"ד לא(1) 660, 664-665). כמו כן, אינני מקבלת טענת הנתבעים, כי אשמו של התובע הוא הסיבה המכרעת לנזק, או כי אשמו הינו בשיעור 75%, כטענתם, והנני מעריכה את שיעור רשלנותו התורמת של התובע ב- 20%. 11. האם חבות הנתבעים הנה ביחד ולחוד או לחוד? א. צודק ב"כ התובע בטענתו, כי אין כל ביסוס משפטי לטענת העיריה (המאמצת טענת המדינה) לפיה יש לקבוע את אחריות הנתבעים לחוד ולא ביחד ולחוד. אין מחלוקת כי הנזק שנגרם לתובע הינו בלתי ניתן לחלוקה. בנסיבות אלו, הלכה פסוקה היא, כי חבות הנתבעים הנה ביחד ולחוד (ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן פ"ד ל(1) 701, 715 וע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי פ"ד מג(3) 284, 293). מטרת הכלל הינה, להעדיף את אינטרס הניזוק לקבל מלוא הפיצוי, על פני אינטרס המזיק, לפצות רק כדי חלקו בנזק ובפרט, כשבמקרה שבפנינו, יש להניח, שסיכויי התובע להפרע נזקו מהנתבעים האחרים (1-3 ו-5) אינם גבוהים. לפיכך, אחריות הנתבעים, כלפי התובע, הינה ביחד ולחוד. ב. אשר לחלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם. אני קובעת כי נתבע 1 נושא באחריות בשיעור של 30% (מסך כל הנזק) והעיריה נושאת באחריות בשיעור של 20%. לא התייחסתי לשאלת אחריותם היחסית של נתבעים 2, 3, ו-5 מאחר שהתובע זכאי לפסק-דין נגדם על מלוא סכום תביעתו, מטעמים דיוניים. 12. התוצאה א. התובע זכאי לפסק-דין כנגד נתבעים 2, 3 ו-5 על מלוא סכום תביעתו, כמפורט בתצהיר עדותו הראשית ויגיש פסיקתא תוך 7 ימים מהיום. ב. נתבעים 1 ו-6 חבים כלפי התובע בגין נזקיו, ביחד ולחוד, בניכוי רשלנות תורמת בשיעור של 20%. ובינם לבין עצמם: נתבע 1 - 30% ונתבעת 6 - 20%. ג. תביעת התובע כנגד נתבעות 7-8 נדחית, ללא צו להוצאות. ד. ההודעה לצד שלישי ששלחה נתבעת 6 לנתבעות 7-8, נדחית ללא צו להוצאות. כך גם נדחית ההודעה לצד שלישי ששלחה נתבעת 8 לנתבעים האחרים, ללא צו להוצאות.פיצוייםתאונות רכיבה על סוס