דרישת דבר לחיזוק לפי סעיף 10א ד לעד עויין א. כללי כתב האישום שהוגש נגד המשיב ייחס לו 23 עבירות שעניינן מעורבות בגניבות רכב במועדים שונים. 8 פרטי אישום עוסקים בעבירות של גניבת רכב, 7 פרטי אישום נוספים עוסקים בעבירות של ניסיון לגניבת רכב ו-8 פרטי האישום הנותרים מייחסים למשיב עבירות של מסחר ברכב גנוב. כתב האישום כלל 24 עדי תביעה, והמשיב כפר בו. בעקבות הסכמות דיוניות, נשמעה עדותם של חלק מהעדים, ואילו ביחס ליתר העדים, הוגשו אמרות בהסכמה. עדי התביעה המרכזיים הינם עדים 2 ו-3, כאשר לפי הנטען בכתב האישום, המשיב פנה לעד תביעה 2 (להלן: סאמר), ובקשו לגנוב עבורו כלי רכב, וסאמר ביחד עם עד תביעה 3 (להלן: נור) אכן גנבו כלי רכב ב-8 הזדמנויות שונות, והרכבים הללו נמכרו למשיב תמורת 1000 ₪ לכל רכב. לאחר שמיעת הראיות וקבלת הסיכומים, החליט בימ"ש קמא לזכות את המשיב מחמת הספק. במהלך המשפט הוכרז עד תביעה 2 כעד עוין, וביהמ"ש החליט להעדיף את עדותו במשטרה על פני עדותו בפניו שאותה ראה כבלתי אמינה. ביהמ"ש הוסיף כי מאחר שמדובר בהודעת חוץ של שותף, נדרש חיזוק ראייתי מוגבר, וחיזוק כזה אינו נמצא, אליבא דבימ"ש קמא, בראיות שהוגשו במשפט. על כך מערערת התביעה. בהודעת ערעור מפורטת מאוד, טען התובע כי אין צורך בנסיבות שלפנינו בתוספת ראייתית חזקה במיוחד, וכי בכל מקרה די בראיות שהגישה התביעה כדי להביא להרשעת המשיב, גם אם נדרש חיזוק ראייתי מוגבר. לעומת זאת, הסנגור טוען כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא, וכי מלכתחילה לא היה מקום להגיש כתב אישום נגד המשיב, נוכח הקלישות של הראיות נגדו. ב. בחינת הראיות בכדי להכריע בערעור, אין מנוס מלהיכנס לעובי הקורה של הראיות, ואנסה לעשות זאת בקצירת האומר. הראיה העיקרית, ולמעשה היחידה, שקושרת במישרין את המשיב לעבירות המיוחסות לו, היא עדותו במשטרה של עד תביעה 2 סאמר, מיום 14/07/07, אשר הוגשה וסומנה ת/16. עדות זו הוגשה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, אף שמשום מה בימ"ש קמא לא ראה לנכון לציין זאת. בכל אופן בעדותו טוען סאמר כי המשיב שנשוי לדודה של אשתו, מעסיק אותו בגניבת רכבים, לאחר שפנה אליו חודש קודם לכן, וביקש כי יגנוב עבורו רכבים מסוג סובארו, ואף הבטיח לשלם 1000 ₪ עבור כל רכב. סאמר מציין בעדותו כי פנה לעד תביעה 3 נור, מפני שהוא מכיר את מעלה אדומים טוב ממנו, וזה הסכים לסייע לו בתמורה ל-500 ₪ עבור כל רכב. סאמר ממשיך ומפרט 7 מקרים שונים שבהם הוא גנב רכבים במעלה אדומים ביחד עם נור, והוא מתאר דפוס פעולה שחוזר על עצמו בכל המקרים: בתחילה המשיב פונה אליו, הוא גונב רכב ביחד עם נור, ובהמשך הרכב הגנוב מועבר למשיב, בדרך כלל בעזרייה, מקום מגוריו של סאמר, לאחר שהמשיב מרכיב עליו לוחיות זיהוי פלסטיניות ונותן 1000 ₪ בתמורה לרכב. בדו"ח הובלה והצבעה שהוגש אף הוא כראיה במשפט וסומן ת/18, ציין סאמר כי לפחות במקרה אחד נור הצטרף אליו בעת שהרכב הגנוב נמסר למשיב בתמורה ל-1000 ₪, ולצורך זה נסעו השניים ברכב הגנוב לעזרייה. כאמור בימ"ש קמא החליט להעדיף עדות זו על פני עדותו של סאמר בפניו, והחלטה זו בדין יסודה נוכח הבעיות בעדותו בבימ"ש כמפורט בהכרעת הדין. באותו יום שבו נגבתה עדותו של סאמר, 14/07/07, נגבתה במשטרה גם עדותו של נור, אלא שגרסתו של נור שונה לחלוטין: המשיב כלל אינו נזכר בה, ונור מציין כי סאמר הוא האחראי לכל גניבות הרכבים הללו, והוא - נור - השותף שלו, למעט מקרה אחד שבו הצטרף אליהם אדם נוסף. לדבריו, הרכבים שגנבו נמכרו ברמאללה לכל מיני אנשים בתמורה ל-1000 - 3000 ₪, שבהם התחלקו שניהם. נור נחקר בבימ"ש קמא, ונשאל על גרסתו של סאמר כי נכח בעת מסירת רכב גנוב אחד למשיב. הוא הכחיש זאת מכל וכל, וציין כי אינו מכיר את המשיב באופן אישי, וכי ראה אותו פעם - פעמיים, בהיותו קרוב משפחה של סאמר חברו. הראיות האחרות בתיק, אין להן דבר וחצי דבר עם המשיב, וכאמור הראייה היחידה נגד המשיב היא עדותו במשטרה של סאמר, שהינו שותף של המשיב, ועדותו נסתרת בפרטים מהותיים בעדותו של נור, שהינו שותף נוסף לעבירות המיוחסות למשיב. המשיב עצמו מכחיש מכל וכל את האמור בעדותו של סאמר, ואין כל ראיה חפצית שקושרת את המשיב לעבירות שבכתב האישום. יוצא אפוא כי העדות המפלילה של סאמר נגד המשיב סובלת משתי בעיות, שבגין כל אחת מהן נדרשת תוספת ראייתית על פי דין: מדובר באמרת חוץ שהתקבלה על פי סעיף 10א לפקודת הראיות, ולכן נדרש "דבר לחיזוק", לפי סעיף 10א(ד), ומדובר גם בעדות יחידה של שותף לעבירה, אשר דורשת "דבר לחיזוקה", לפי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות. ג. מהותה של התוספת הראייתית על החיזוק הראייתי הנדרש לפי סעיף 10א(ד) נאמר בעניין קהמוז כי מדובר ברף תחתון, שבנסיבות מסוימות ניתן להעלותו: "דרישת סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות (נוסח חדש) ל"דבר לחיזוקה" של האמרה, שבלעדיו לא יורשע הנאשם על סמך אמרתו של עד, היא "הגבול התחתון" למהותה של הראיה הנוספת. גבול זה שקבע המחוקק, לא רק שמידתו אינה אחידה, אלא יש ואין די בו לשמש "חגורת בטחון" לחיזוק האמינות בדברים שנאמרו מחוץ לכתלי בית המשפט, ותתחייב ראיה בעלת משקל ניכר יותר, שאף תגיע לכדי דרגת סיוע. שכן אין לראות, בכל מקרה, את דרישת סעיף 10א(ד) כדרישה טכנית גרידא, ואין בית המשפט מיישמה כדי לצאת ידי חובת הכתוב". (ע"פ 361/90 סעד קהמוז נ' מדינת ישראל תק-על 91(2), 2105 ,עמ' 2106). ואם כך היא ההלכה כאשר מדובר בחיזוק ראייתי שנדרש בשל סיבה אחת, קל וחומר שתיתכן אפשרות לחיזוק מוגבר יותר שקרוב לסיוע, כאשר מתבקשת תוספת ראייתית מכוחן של שתי דרישות נפרדות, וכך נוסחו הדברים בסוגיה זו בעניין וורונובסקי: "כאשר מתחייבת תוספת ראייתית מאמתת מכוחן של שתי דרישות נפרדות, יטה בית המשפט לדרוש תוספת בעלת משקל מוגבר, שיהא בה כדי לסלק את החששות העומדים בבסיסן של שתי הדרישות גם יחד... משקלו של ה"דבר לחיזוק", כמו גם משקלו של ה"דבר מה", אינו ניתן לקביעה מדויקת, והוא תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ובעיקר במשקלה של הראיה הטעונה תוספת ובכל יתר הראיות... שהרי כידוע, קיימת זיקת גומלין בין המשקל של הראייה הטעונה תוספת מאמתת - אם "דבר לחיזוק" או "דבר מה" - לבין משקלה של התוספת הנדרשת: ככל שמשקלה של הראייה גדול יותר, נדרשת תוספת קלה יותר, ולהיפך... אמנם, הן ה"דבר מה" והן ה"דבר לחיזוק" הינם בגדר "ראייה מאמתת", ואין הם בבחינת "ראייה מסבכת" כגון ה"סיוע". לפיכך הן ה"דבר מה" והן ה"דבר לחיזוק", בהבדל מה"סיוע", אינם צריכים לסבך את הנאשם בעבירה נשוא האישום ואינם צריכים בהכרח להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת. יחד עם זאת, יש בסיס לדעה כי ה"דבר לחיזוק", כמוהו כ-"דבר מה", צריך להתייחס לגזרת המחלוקת, או לנקודה השנויה במחלוקת... מכל מקום, דרישת ה"דבר לחיזוק" לפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות הינה "הגבול התחתון" למהותה של הראיה הנוספת הנדרשת בדין, ובכל מקרה אין לראות את דרישת סעיף 10א(ד) לקיומו של "דבר לחיזוק", כדרישה טכנית גרידא... זאת ועוד, הדרישה ל-"דבר לחיזוק" משקפת כאמור את ה"סף התחתון", או הרף המינימלי - כאשר המשקל העצמי של הראייה המפלילה הינו מלא... על כן, כאשר קיים כפל דרישות לתוספת ראייתית מאמתת, ונדרשת כאמור תוספת בעלת משקל מוגבר - התוספת המתחייבת בוודאי איננה יכולה להיות טכנית או במשקל קל ערך, כי אם תוספת מהותית בעלת משקל ממשי, אשר בנסיבות מסוימות עשויה להיות במשקל המתקרב לכדי סיוע (או במשקל שאינו נופל באופן משמעותי מסיוע), או אף להגיע לכדי דרגת סיוע...". (ע/171/02 סמל איגור וורונובסקי נ' התובע הצבאי הראשי, תק-צב 2002(4), 1 ,עמ' 5). גם בהודעת הערעור וגם בדיון, שב התובע והפנה לדבריו של בימ"ש זה בעניין סוויטי (ע' איו"ש 13,14/03), כי משקלו של הדבר לחיזוק משתנה בהתאם לאופי הסיכון שאת פניו הוא נועד לקדם, וכי כאשר מדובר בסיכונים לא משמעותיים - ולדידו כזהו המקרה שלפנינו - ניתן להסתפק בחיזוק ראייתי קל, ואף "תוספת מאמתת קלה" לעדות המפלילה, די בה כדי להביא להרשעת נאשם. אולם אופי הסיכון שבגינו נדרש החיזוק הראייתי הוא שיקול אחד מבין שיקולים נוספים, אשר קובעים בסופו של דבר את משקלה של הראיה שצריכה חיזוק כשלעצמה. בעניין סוויטי שנזכר לעיל, נבחנו הראיות, ובית המשפט קבע כי יש להן משקל עצמי גבוה, ולכן ניתן להסתפק בתוספת ראייתית קלה. אין בכך בהכרח כדי להשליך על מקרים אחרים, ונדרשת בדיקה של כל מקרה ומקרה, בהתאם לנסיבות המיוחדות לו, כדי לקבוע את משקלה של הראייה המפלילה, וכתוצאה מכך במתאם הפוך, את משקלו של החיזוק הראייתי הנדרש, שהרי "... ככל שהמשקל העצמי גדול יותר התוספת הנדרשת מועטת, ולהיפך, ככל שהמשקל העצמי של העדות קטן יותר, תידרש תוספת גדולה יותר" (ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' יוסף בן שלמה כהן, פ"ד מח(1), 62, עמ' 67-68). ולא למותר להזכיר כי: "... טרם שיבקש "דבר לחיזוק" על בית המשפט להשתכנע מעבר לספק סביר, כי הראיה שהורתה ולידתה מחוץ לכותלי בית המשפט, היא אכן ראיה מהימנת, בין כולה ובין חלקה. שכנוע אשר כזה אינו יכול להיות פרי אמונה בעלמא של השופט בדובר, ועליו למצוא את ביטויו בהנמקה, שבכללה שיקולים שבשכל הישר, וסימני האמת העולים מתוכה של האמרה, על פי ההיגיון וניסיון החיים, והשתלבותם של הדברים שבאמרה עם מכלול הראיות האחרות. במלים אחרות, משנתקבלה אמרה כראיה, אין בידי בית המשפט לגבש עמדה לגבי אמינותם של דברים שנאמרו בה, רק מתוך התרשמות אינטואיטיבית ואמונה סובייקטיבית. עמדה כזאת יכולה להתגבש רק לאחר ניתוח האמרה, וראייתה כחוליה אחת בתוך כלל הראיות...". (ע"פ 6252/92 סאלח חוסין בשיר ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 2583 ,עמ' 2591). ד. מן הכלל אל הפרט על רקע האמור לעיל, נבחן את הנסיבות שלפנינו. כפי שציינו לעיל, עסקינן באמרת חוץ יחידה של סאמר שהינו שותף לעבירה, אשר חזר בו בעדותו מפרטים מהותיים שמסר באמרתו, כמו למשל סכום הכסף שקיבל בתמורה למכוניות הגנובות, ולא רק ביחס להפללתו של המשיב, ואשר אמרתו עומדת בניגוד גמור לאמרתו של שותף אחר נור, שלדבריו היה עמו בכל שלבי ביצוע העבירות, החל ממעשי הגניבה עצמם וכלה במכירת כלי הרכב הגנובים. עצם העובדה שמדובר בעדות מפלילה יחידה יוצר קושי ראייתי מסוים. אמנם ניתן לבסס עליה הרשעה בפלילים, אולם נדרשת חובת "אזהרה עצמית" של השופט (ראו קדמי, על הראיות, מהדורת 2003, עמ' 415), וכבר נאמר כי "... תנאי הוא שהעדות היחידה תהא מהימנה, לא רק מבחינת התרשמותם האישית של השופטים מאישיותו והתנהגותו, חוסר צדייתו וכוח זכרונו של העד בלבד, אלא גם מבחינת כשרותה האובייקטיבית של העדות, שלא ידבק בה פסול גלוי או חשד שקר, מרמה או טעות" (ע"פ 758/78 פייסל בן עאדל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2), 150, עמ' 159-160). כאשר העדות המפלילה היחידה "סובלת" גם מקשיים נוספים, בהיותה אמרת חוץ של שותף, וביתר שאת כאשר היא עומדת בניגוד לגרסתו של שותף אחר בפרטים מהותיים רבים ובכללם אף מעורבותו של המשיב בעבירות הללו, רשאי היה בית המשפט לקבוע כי מדובר בראייה שמשקלה העצמי אינו גבוה, וכפועל יוצא מכך לדרוש כי החיזוק הראייתי המוגבר יתייחס בדרך זו או אחרת לגזרת המחלוקת. משלא נמצא בראיות שהגישה התביעה חיזוק ראייתי מעין זה, ומשנותר לבימ"ש קמא ספק באשר למעורבותו של המשיב בעבירות שבכתב האישום, בדין החליט בימ"ש קמא על זיכויו של המשיב מחמת הספק, ולא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו. התוצאה היא אפוא כי ערעור התביעה נדחה, ופסק דינו של בימ"ש קמא אשר זיכה את המשיב מחמת הספק נותר על כנו. לפיכך יש לשחרר את המשיב ללא דיחוי מן המעצר שבו הוא נתון בגין הליכים אלה. עד עויןדיוןחקירה (בבית משפט)