תביעה זו היא בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות, מקרה המקפל בתוכו אסון משפחתי וטרגדיה אנושית, ובדיני נפשות קא עסקינן. עניינה של התביעה - ידיעה שפורסמה בשבועון בשפה הרוסית "לוץ", אשר תוכנה מתייחס למעשה שליחת- יד בנפשם של בני הזוג פסחוב מפרדס חנה . על פי הידיעה, התאבדו בני הזוג עולים מקווקז , מייאוש לאחר שפוטרו ממקומות עבודתם. הפרסום, נשוא התביעה, היא ידיעה שפורסמה ביום 6.8.2003, בלא ציון שם העיתונאי, ובזו הלשון, בתרגומה לשפה העברית, מן השפה הרוסית: "מוות מייאוש בני זוג מפרדס חנה התאבדו. ביום ראשון, בפרדס חנה, התאבדו בני הזוג פסחוב, רומן בן ה- 53 ורעייתו. בערב, נכנס לביתם שכן, אשר מצא את גופותיהם התלויים. רומן פסחוב פוטר מעבודתו לפני כחודש וחצי, ואילו אשתו - שלושה חודשים לפני כן. בני הזוג עלו ארצה עם שני ילדיהם לפני 13 שנה מקווקז" עד כאן לשון הידיעה/הפרסום. בתביעה זו יש להכריע בשאלה - האם מדובר בלשון הרע, האם עומדת לנתבעים או מי מהם הגנה מן ההגנות המפורטות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, האם יש במעשה הפרסום משום פגיעה בפרטיות , והאם עומדות לנתבעים או מי מהם הגנה מן ההגנות המפורטות בחוק ההגנה על הפרטיות תשמ"א - 1981. הצדדים התובעת, אלמנה כבת חמישים, מי שעלתה לישראל מקווקז עם בעלה המנוח רומן פסחוב ז"ל, ושני ילדיהם בשנת 1991, כשהם קובעים את מקום מגוריהם בנתניה - ואח"כ במושבה פרדס חנה. התובעת מנהלת חשבונות בהשכלתה ובהכשרתה המקצועית ועבדה במקצועה זה בקווקז משך 14 שנים . התובעת - עובדת מאז עלייתה לארץ בעבודות נקיון, בין היתר במועצה המקומית בפרדס חנה ובבתים פרטיים, והשפה העברית - עדיין לא שגורה בפיה. רומן ז"ל, בעלה המנוח, סנדלר במקצועו, מצליח מעת לעת למצוא פרנסתו במקומות עבודה שונים. סטניסלב, הבן הבכור, בגיר אשר נישא ונולד לו בן. הבת הצעירה אליסיה , שירתה שירות צבאי סדיר בצה"ל, לאחר שסיימה לימודיה כחוק, פנתה לעבודה לסייע בפרנסת המשפחה. הנתבעת 2 היא המו"ל של שבועון בתפוצה ארצית בשפה הרוסית בשם "לוץ", המפרסם כתבות במגוון נושאים , בשפה הרוסית, ובכלל זה ידיעות חדשותיות הקשורות במגזר יוצאי מדינות חבר העמים, שהם קהל היעד של השבועון. הנתבע 3 הינו העורך הראשי של רשת עתונים בשפה הרוסית, ביניהם השבועון לוץ הנמנה על הקבוצה הנתבעת 1. הנתבעת 4 הנה מנהלת הפרסום של הנתבעת 1 . הנתבעת 1 הינו שם המותג לרשת העיתונים בשפה הרוסית. הרקע לתובענה התובעת ומשפחתה מתגוררים בבית צמוד קרקע , שנרכש על ידם בסיוע כספי משכנתא, ואף בוצעו בו עבודות הרחבה, בסיועם של כספים אלה. בחודש פברואר 2003, פוטר האב רומן ז"ל שהיה אז בן 53 ממקום עבודתו, כעובד מן המניין במפעל שימורים רויכמן שבאזור מקום מגוריו. לאחר שקיבל את פיצויי הפיטורין, ולא עלה בידו למצוא עבודה חלופית, החל לעסוק בביתו בביצוע תיקוני נעליים מזדמנים. ביום 23.5.2003, השתחררה הבת אליסיה משירותה הצבאי , והחלה לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה, אשר אותה עת התקיימה מ - 5,500 ₪ לחודש, לאחר תשלום משכנתא בסך 2,000 ₪ לחודש. ביום 3.8.2003 שם אבי המשפחה קץ לחייו. התובעת אשר חזרה לפנות ערב באותו יום לביתה , כשהיא מלווה בנכדה רוני בן החמש, מצאה את בעלה המנוח , רומן ז"ל, תלוי בחדר האמבטיה בבית. התובעת לא ידעה את נפשה לגודל האסון שארע, וביקשה להסתיר מפני הסביבה את סיבת המוות, בתואנה כי בעלה נפטר מדום לב. בנסיבות העניין , היא לא פנתה לשכניה, אלא התקשרה מייד לבת -שבע , האחראית עליה במקום עבודתה במועצה המקומית, בפרדס חנה. זו הגיעה לבית התובעת עד מהרה, וסייעה בהזמנת אמבולנס ורופא אשר קבע את מות בעלה, ולנוכח נסיבות המוות אף זימן את כוחות המשטרה. עד מהרה עברה השמועה בדבר מותו של רומן ז"ל , ושכנים ומכרים החלו להתגודד מחוץ לבית כאשר התובעת עומדת על כך כי איש לא ייכנס לביתה. "ככה זה אצל הקווקזים. אם מישהו שמע משהו, כולם באים למקום. איך שהם רואים אמבולנס ומשטרה בחוץ" (עמ' 14 שורות 14 - 15, עדות הבת). סיבת המוות לא הייתה ידועה לקהל המתגודדים בחוץ, הגם שהידיעה בדבר מותו של רומן ז"ל התפשטה עד מהרה בקרב העדה הקווקזית . התובעת אשר איננה נמנית על קהל קוראי השבועון, גילתה את דבר פרסומה של הידיעה בשבועון לוץ רק לאחר כחודש וחצי מעת הפרסום, לאחר שמכריה הקרובים הפנו את תשומת ליבה . כך העידה חברתה הקרובה של התובעת הגב' מורדכייב בתצהירה. רק לאחר חלוף שנה מעת מותו של המנוח, אזרה התובעת כוחות, ופנתה לייעוץ משפטי שעניינו הגשתה של התביעה הזו. טענות הצדדים התובעת טוענת כי תיאור הדברים בידיעה שפורסמה - אינו אמת. אפילו שלח בעלה המנוח יד בנפשו, עדיין הידיעה אינה תואמת את המציאות, ואיננה משקפת אותה , שאין אמת בכתבה כי המעשה נעשה על רקע ייאושו של רומן ז"ל מן המצב הכלכלי של המשפחה, ואין הידיעה מהווה דיווח ראוי על האסון שארע. טוענת התובעת כי נוסף על אסונה הכבד, גרם לה הפרסום לבושה והשפלה, הן בשל הפרסום הנכון אודות התאבדותו של בעלה המנוח, מעשה אשר בקרב יהודי קווקז נחשב למעשה אסור, והן באשר לפרטי הפרסום השגויים, ועיקרם - פרסום התאבדותה שלה כביכול. לטענתה, יש בידיעה זו כדי לבזותה ולהשפילה ולפגוע בה מעבר לכל אמת מידה ראויה בנסיבות העניין. לטענתה העובדה שנכתב בידיעה כי גם היא שלחה יד בנפשה עם בעלה - מחמירה את הפגיעה שבעתיים , ולאור האמור לעיל הפרסום נשוא התביעה מהווה לשון הרע. התובעת מוסיפה וטוענת כי היה על העיתון להעמיק ולבדוק, ולכל הפחות לפנות בבקשה לתגובה למשפחה בטרם הפרסום. טוענת התובעת כי הנתבעים לא נקטו באמצעים סבירים לבירור העובדות קודם פירסומן, לא פנו אל איש על מנת לברר את העובדות, או להגיב לידיעה קודם פרסומה, כל זאת כאשר הידיעה פורסמה ימים מספר לאחר האירוע עצמו , ועל כן ממילא לא הייתה כל דחיפות בפירסום הידיעה מבלי לברר את העובדות לאשורן ולקבל תגובה. לאור זאת טוענת התובעת כי לא קמה לנתבעים אף לא אחת מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. לעניין הנזק, טוענת התובעת כי היקפו של הפרסום היה נרחב בקרב יוצאי מדינות חבר העמים, והקהילה הקווקזית בפרט, על פי נתוניהם של הנתבעים עצמם. התובעת הוסיפה כי הוכיחה נזקים של פגיעה בשמה הטוב וכן עוגמת נפש , ועל בית המשפט לאמוד את הנזק, הגם שהעמידה את תביעתה על סך של כ-89000ש,, לצורכי אגרה. הנתבעים טענו בראש ובראשונה - כי דין התביעה להידחות על הסף הואיל ומדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית, וכן עקב השיהוי שחל בהגשתה, כאשר פנייתה הראשונה של התובעת לנתבעת 1 הייתה לאחר כשנה מיום הפרסום עניין המעיד לטענת הנתבעים כי כל מטרתה של התובעת הינה עשיית עושר ולא במשפט. לחלופין - טוענים הנתבעים - כי אין תוכן הידיעה מהווה לשון הרע כלל ועיקר. לחלופי חילופין - טענו הם כי עומדות להם ההגנות בחוק איסור לשון הרע, ובעיקר הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, כיוון שהפרסום היה אמת וכן היה בפרסום עניין ציבורי. כן טוענים הנתבעים להגנות שבסעיף 15(1) ו-15(2) , 1-16 (א) לחוק איסור לשון הרע, שעניינן הגנת תום לב. כטענה חלופית נוספת, טוענים הנתבעים כי - חלות עליהם ההקלות מכח סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי העניין נשוא התביעה איננו בגדר הוראות חוק הגנת הפרטיות ו/או חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. האם הפרסום מהווה לשון הרע. תכליתו של חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 - להגן בראש ובראשונה על זכותו של אדם לשמור על שמו הטוב ועל פרטיותו. המסגרת הנורמטיבית בענייננו מוכתבת על ידי הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע בזו הלשון: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;" הפסיקה אמצה את המבחן האובייקטיבי, וקבעה כי פרסום ייחשב כלשון הרע כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר: "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסוד אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע עלה הערכה לה זוכה הפרט - התובע בעיני הבריות." ראה: ע.א. 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. חברת החשמל בע"מ פדי ל"א (2) 281, בעמ' 293. מבחן זה , מבוסס על בדיקת משמעות הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר, תוך בחינת מכלול הדברים , ללא ניתוק ביטוי או משפט מהקשרו ותוך עמידה על ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע. ראה: ע.א. 1104/00 דוד אפל נ איילה חסון, פד"י נ"ו (2) 607, 617. "לא קובע מה חושב התובע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום" ראה:ע.א. 534/65 מ.א. דיאב . ז.צ. דיאב, פד"י כ' (2) 269, בעמ' 274. "המבחן העיקרי הוא מבחן הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר או האדם הרגיל" ראה: ע.א. 3199/93 קראוס נ. ידיעות אחרונות בע"מ, פד"י מ"ט (2) 843 בעמ' 857. במילים אחרות, בבואנו לבחון האם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע, אין אנו שואלים אפילו מה הייתה כוונתו של המפרסם או מה הבין אדם פלוני מהפרסום, אלא תרים אנו אחר משמעותו הטבעית והרגילה של הביטוי , כפי שמבינו האדם הסביר הקורא את הידיעה בכללותה ובהקשרה. הלכה פסוקה היא כי די לו לביטוי שיפגע באדם בעיני החוג שהוא נמנה עמו, ואין הכרח שלביטוי תהיה השפעה פוגעת בעיני החברה כולה. "נראה לי המבחן ללשון הרע והוא: אם יש בה כדי לפגוע באדם - לפי מידת הפגיעה המצויה בחוק - בקרב החוג שעמו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג; והלשון הרעה היא, אף אם החוג מצומצם הוא במספר חבריו, ואף אם אין בהם בדברים משום פגיעה כלשהיא בעיני רובו של הציבור;ולא זו בלבד, אלא כך הוא גם אם המקובל באותו חוג מצומצם נראה מוזר ותימהוני בעיני האדם הרגיל החושב נכונה.....פרסום זה, אם כוזב הוא, יהא בו משום לשון הרע, בהתחשב בנורמה החברתית המקובלת בגדר אותו חוג" ראה: ע.א. 466/83 שאהה נ. דרדריאן פד"י ל"ט (4) 734 בעמ' 750 בידיעה שהתפרסמה בשבועון לוץ כי התובעת ובעלה המנוח התאבדו יחד עקב פיטוריהם ממקומות עבודתם - יש בה הערכה שלילית ביותר ומתנשאת לגבי משפחה ששמה פסחוב (אשר משמה ברור כי היא שייכת לעדה הקווקזית ), לגבי כשלונם , חולשתם של בני הזוג בהתמודדות עם פיטורין ממקום עבודה, עד כדי עשיית מעשה שאין פסול ממנו בעדה הקווקזית - מעשה של התאבדות. ייחוס מעשה של שליחת יד בנפשם, ע"י תלייה, לשני בני הזוג פסחוב, יש בו משום הטלת דופי חמור בתובעת ובבעלה המנוח , הטלת כתם שלא יימחה מן המשפחה, בקרב העדה הקווקזית, מעשה המביא ליחס של בוז זלזול והשפלה, אם לא בעיני החברה בכללותה, אזי למצער בקרב העדה היהודית של יוצאי קווקז. ייחוס מעשה של התאבדות של בן משפחה עלולה בהחלט לפגוע בבן המשפחה הנותר, לפגוע במעמדו בקהילה, לביישו לבזותו ולהשפילו בעיניה. סמנכ"ל קבוצת נובוסטי נידלי, העד היחיד מטעם הנתבעים - מוטי זינגרביץ - נימק מדוע הוא סבור כי לא היה כל לשון הרע בידיעה שכל מטרתה הייתה - להראות מה מעולל המצב הכלכלי הקשה לעולים מחבר המדינות, ולחזק את העניין באה לדבריו הכותרת :" מוות מתוך ייאוש". אולם הסבר זה אינו משכך את עוצמת הפגיעה בשמה הטוב של התובעת, כאישה מכובדת בעדה הקווקזית, אשר על פי מנהגי העדה הנושא יעלה בכל מפגש אבלות בעדה אליו תגיע התובעת - יזכירו את נסיבות מותו של בעלה המנוח. ממכלול הדברים צפה ועולה עמדתם השלילית והמתנשאת של הנתבעים , כפי שדבר בא לידי ביטוי בידיעה שפרסמו - ללא ציון שם הכתב - על חולשתם ורפיונם של בני הזוג פסחוב - "עלובי הנפש" - כפי שהוסיף וכינה אותם בעדותו , הן בתצהיר עדותו והן בבית המשפט העד זינגרביץ - כביטוי מפוקפק לאלה אשר על פי הפרסום, כוחם הנפשי לא עמד להם בהתמודדותם עם פיטוריהם ממקומות עבודתם, עם מצבם הכלכלי, וכביטוי של זלזול ביחס ליכולתם להתמודד עם קשיי החיים בכלל. בידיעה אשר פורסמה ביום 06.08.05 בשבועון "לוץ" על משפחת פסחוב יש משום הוצאת לשון הרע על התובעת. כאמור, בכך לא תם דיוננו. לטענת הנתבעים עומדות להם הגנות בהתאם לסעיפים 14 (אמת הפרסום), 15(1), (לא ידעו ולא חייבים היו לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע), ( 15(2) חובה חוקית מוסרית או חברתית המוטלת על הנתבעים לעשות את הפרסום) , וכן ההגנות הקבועות בחוק ההגנה על הפרטיות תשמ"א - 1981. הגנת אמת בפרסום סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע לאמור:"במשפט פלילי או אזרחי, בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת, והיה בפרסום עניין ציבורי: הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." בכדי שהנתבעים יהנו מהגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, עליהם לעמוד בשני תנאים במצטבר. הראשון - כי הפרסום הוא אמת מבחינה עובדתית. השני- כי יש בפרסום עניין ציבורי ראה: ע.א.5653/98 אמיליו פלוס נ. חלוץ, תקדין עליון 2001 (3) 399 בעמ' 405 וראה: א. שנהר דיני לשון הרע, (הדפסה שנייה 2001) נבו הוצאה לאור בע"מ. האם הידיעה שפורסמה הייתה אמת. טוענים הנתבעים כי יש להסתכל במכלול הידיעה - ותוכנה הינו אמת - שכן המנוח ואשתו גרו בפרדס חנה, המנוח היה בן 53 שנים במותו, בני הזוג עלו מקווקז ולהם שני ילדים, וכי המנוח התאבד מתוך ייאוש עקב מצב כלכלי שנבע מפיטוריו . אין חולק כי טעו הנתבעים בפרסום אודות התאבדותה כביכול של התובעת, תבדל"א. הכתבה נשוא התביעה מכילה פרטים רבים שאינם אמת , כפי שהוכח בפני: א. הנתבעת התאבדה - פרט שגוי. ב. מציאת הגופות - פרט שגוי. ( נמצאה גופת המנוח) ג. מציאת הגופות על ידי שכן - פרט שגוי. (התובעת מצאה את בעלה תלוי בחדר האמבטיה) ד. מועד פיטוריו של המנוח - פרט שגוי. (המנוח פוטר בפברואר 2003, ולא חודש וחצי לפני פרסום הידיעה , כפי שפורסם) ה. פיטוריה של התובעת מעבודתה - פרט שגוי. ( התובעת עבדה 4 שנים בניקיון בבית הספר החקלאי בפרדס חנה ולאחר פיטורי כל העובדים שעבדו באמצעות קבלן כח אדם, עברה לעבוד בניקיון במועצה בפרדס חנה שם היא עובדת מזה 6 שנים (עמ' 10 שורות4-5) ו. מועד עלייתה של משפחת פסחוב מקווקז - פרט שגוי. (בידיעה צוין כי עלו ארצה ב1990, ואילו בעדותה העידה התובעת כי עלו ארצה ב1991). ז. כותרת הכתבה - מוות מייאוש - פרט שגוי (ספקולטיבי) ח. כותרת המשנה - בני זוג מפרדס חנה התאבדו - פרט שגוי אשר מתוכו עובדה אחת נטולת אמת, ועובדה שנייה ספקולטיבית. במילים אחרות - הוכח במשפט כי עיקרי העובדות אשר פורסמו בידיעה נשוא התביעה הן עובדות שאינן תואמות את המציאות וניתן, ללא כל קושי, לקבוע כי אין כל ממש בטענת ההגנה של הנתבעים בדבר אמת בפרסום. בסיכומיהם, תוך התעלמות מוחלטת מן אמור בידיעה בדבר פיטוריה של התובעת - עובדה לא נכונה, ומן העובדה כי התובעת לא שלחה יד בנפשה, מצמצמים הנתבעים את טענת הגנת אמת בפרסום , לטענה אחת והיא - כי המנוח התאבד מתוך ייאוש, עקב פיטוריו מעבודתו. דין טענה זו להדחות. הרכיב הראשון , במצטבר , של טענת אמת בפרסום הוא היסוד העובדתי. העובדה היא כי המנוח שלח יד בנפשו . הטענה כי הסיבה למעשהו זה היא פיטוריו ממקום עבודתו מוות מייאוש - איננה אלא הבעת דעה או מסקנה, ולא טענה עובדתית . ולו בשל כך דין הרכיב העובדתי אשר בטענת הגנתם להדחות. ואפילו תמצי לומר, כי הטענה האחת והיחידה, של הנתבעים כי המנוח התאבד מתוך ייאוש עקב פיטוריו מעבודתו - היא עובדה, הרי שגם הנטל להוכיחה לא הורם על ידי הנתבעים. התובעת העידה כי לאחר שפוטר ממקום עבודתו בחודש פברואר 2003 , ועד למועד פטירתו, עסק המנוח בתיקונים מזדמנים של נעליים. התובעת מעידה כי : "המצב שלנו לא היה קשה. הבן עזר. הבת עזרה. לא הלכנו לגנוב. ש. איך הסתדרתם שלוש נפשות עם 5,500 ₪ לחודש, לאחר תשלום משכנתא? ת. זה היה מספיק לנו ש.. האם רומן הרגיש שזה לא מספיק? ת. לא בגלל זה שהכסף לא מספיק. ש. אחרי שרומן פוטר מעבודתו - זה נכון שהמצב הכלכלי היה יותר קשה? ת.לקחתי א ז עוד שתי עבודות בניקוי משק בית...רומן קיבל פיצויי פיטורין עבור שנתיים ואני סידרתי את הכל. ש. למה את חושבת שבעלך התאבד? ת. עד עכשיו לא מצאתי תשובה , והרבה זמן הייתי בדיכאון. ש. את ראית אצל רומן שקשה לו? ת. לא שקשה בבית. קשה היה לרומן לשבת בבית ( עמ' 11-12 לפרוטוקול). לתובעת אין ידיעה בדבר סיבת התאבדותו של המנוח. עדותה היא כי הכספים שהצליחו היא וילדיה להשתכר לאחר פיטוריו וקבלת כספי הפיצויים , הספיקו לצרכי המשפחה. התובעת מעידה כי הקושי של בעלה לא היה בשל המצב הכלכלי . הבת אליסיה , אשר התובעת העידה כי הייתה קשורה מאד לאביה המנוח מעידה כי "הדיכאון הכי עמוק שלו היה שלא הצליח לפתוח עסק של סנדלרות, דבר שהיה הכי טוב בו"(עמ' 21 שורות 14-15). והיא ממשיכה ומספרת כי לא הפיטורין הם שהציקו לו אלא : "כל עבודת כפיים הייתה עליו קשה".. "לפני שאבא פוטר, העבודה האחרונה של אבא הייתה עבודת בניין..וכאשר דיברתי איתו בתקופת שירותי בצבא היה אומר שקשה לו מאד, אך הוא עושה את מירב המאמצים להחזיק מעמד בעבודה זו. הפיטורים מהעבודה הזו הייתה המשבר הכי קשה...הוא היה נמצא בתוך הבועה שלו. כנראה שזו הסיבה שבגללה התאבד. " בתו של המנוח , אליסיה, מבקשת למצוא לעצמה נחמה בהשערותיה אשר לסיבת ההתאבדות. מה שעולה בבירור מעדותה הוא כי - המנוח היה שרוי בדיכאון עוד טרם פיטוריו ממקום עבודתו האחרון, כי לא מצא מנוח לנפשו, לאחר שנמנע ממנו מלעסוק בעיסוק האהוב עליו והוא הסנדלרות. הקביעה בפרסום כי המוות שהביא על עצמו המנוח מסיבת פיטוריו - היא לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו , ודינה כדין לשון הרע ע ל אדם חי ( סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע), אלא שמפאת פטירתו - אין בידי הנתבעים להוכיח את טענת אמת בפרסום בדבר העובדה שהביאה את המנוח לשליחת ידו בנפשו, לאחר שאת סודו זה נטל עמו. ייחוס מעשה ההתאבדות של המנוח מסיבת פיטוריו ממקום עבודתו , לא הוכח, ולפיכך הוא פרסום שלא הוכח כי היה אמת . האם היה בפרסום עניין ציבורי כבר ציינתי לעיל שהעובדות שפורסמו בידיעה - לא היו אמת,. השאלה העומדת כעת בפני היא מהו העניין הציבורי בפרסום? הידיעה שפורסמה - איננה כתבה הדנה כטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו, בסוגיה חברתית , חשובה , המעסיקה את החברה הישראלית והיא שאלת קליטתם של עולים מחבר העמים , אשר רובם נאלצים לעסוק בארץ בעיסוק שונה מאשר בארצות מוצאם, ואשר מצבם הכלכלי איננו טוב, בתקופת אבטלה וגזירות המקצצות ביכולתם של שכבות חלשות. לא זהו נושא הדיון בידיעה שפורסמה. אין הידיעה דנה במגזר עולי מדינות חבר העמים שבאוכלוסייה , או מתריעה מפני בעיות קיימות. אין על כך ולו מילה אחת בידיעה כולה. כל שפורט בידיעה הוא - עובדות מזהות שגויות בקשר לבני הזוג פסחוב מפרדס חנה , אשר זיהויים כנמנים על העדה הקווקזית ברור לקוראי שבועון בשפה הרוסית, וכפי שעלה מעדויותיהן של העדות פנינה יסקוב והעדה רוזה מורדכיוב. זיהוייה של התובעת ובעלה המנוח מפרטי הידיעה היה כל כך בוטה עד כי הגב' מורדכייוב טעתה לחשוב כי חלילה ארע אסון לתובעת עצמה (עמ' 28) ככל שמידע נוגע יותר לענייניו האינטימיים של אדם , כך ייטה בית המשפט פחות להכיר בעניין הציבורי שבפרסומם. הנושאים האינטימיים ביותר שלגביהם זכאי אדם להגנה מוגברת מובאים לנו בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א - 1981. כך קובע לנו סעיף 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות כי: "פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד" , מהווה פגיעה בפרטיות. תחומיה של הזכות לפרטיות - ברורים למדי, והם מתפרשים לגבי אותם עניינים של הפרט אשר על פי מוסכמות חברתיות , זכאי הפרט לשמרם לעצמו, בלי שזולתו יתן להם פומבי ללא הסכמתו. (ראה: א. שנהר, דיני לשון הרע, (הדפסת 2001), הוצאת נבו, בעמ' 230 ). שבין יתר הנושאים האינטימיים ביותר הראויים להגנה מיוחדת יכללו - המעשים שעושה אדם ברשות היחיד , כגון שנוטל את נפשו בכפו, וגם מצבו הכלכלי. וראה: פרופ' זאב סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט כרך ט' (תשמ"ג), 175 בעמ' 190. יש ואף בנושאים האינטימיים הללו שציינתי - העניין הציבורי בפרסום גובר על ההגנה המוגברת על צנעת הפרט למשל ככל שנושא הפרסום נוגע יותר לציבור הרחב, או למשל, כאשר יש במידע כדי להשפיע השפעות חשובות על הציבור, גם במקרים שבהם עוסק המידע באדם פרטי. ניתן לאזן בין הגנת צנעת הפרט , לבין העניין הציבורי בפרסום ובקבלת המידע, מבלי לציין את זהות המעורבים, ואם המפרסם בוחר בכל זאת לפרסם את שמות המעורבים באירוע, הרי הוא מסתכן בכך שתישלל ממנו הגנת אמת הפרסום. הנתבעים לא הוכיחו איזו תועלת יכולה לצמוח לציבור קוראי השבועון בשפה הרוסית מהידיעה שכביכול בני ה זוג פסחוב שלחו יד בנפשם. ולהיפך. הנתבעים לא הוכיחו אילו השפעות חשובות על הציבור יש בפרטי הידיעה , ובמה נושאי הידיעה נוגעים לציבור הרחב. עד הנתבעים , מוטי זינגרביץ, נשאל בנושא והעיד כי: " ת. בכל מקרה שאדם מתאבד , עקב מצב כלכלי קשה, המשתנים של הסיפור הם רבים. כך, למשל, החברה אינה מתייחסת באופן חיובי למי שמצבו כלכלי קשה, ולא בצדק. כל פרסום שכרוך בזה, בלי קשר לפרסום של ניסיון התאבדות או התאבדות, מדובר בסיטואציה לא נעימה. כל פרסום כזה יוצר סיטואציה לא נעימה. ש. מה כרטיס הכניסה של התאבדות לידיעה בעיתון? ת. אני מניח שעניין אמיתי לציבור. ש. איזה התאבדויות יש בהם עניין לציבור, ואיזה לא? ת.אני לא יכול לומר כלל אצבע. " הנתבעים לא הצביעו איפא על כל תועלת שעשויה הייתה לצמוח לציבור מן הפרסום של הידיעה. נראה אם כן, כי פרסום הידיעה, בצורה השגויה בה פורסמה , כשניתן לזהות את בני הזוג פסחוב - אין בה עניין ציבורי. וכבר נקבע כי: "נכון הוא כי העיתונות - וכמוה כלי התקשורת בכללם - משמשים שומרי הדמוקרטיה, ואין חולק על חשיבותם. אבל כשם שהם יכולים להיות כלי קודש, יכולים הם להיות כלי משחית, ולפגוע ללא רחם. והלבנת פני אדם ברבים, ואפילו פניו של מי ששפך את דמו שלו עצמו , הרי אף היא "שפיכות דמים ". ( ת.א.172/89 פלוני נ.הכתב האלמוני ואח' , פס"מ תשנ"ד (ב) 397 בסעיף 4 לפסק הדין) יוצא אם כן כי הנתבעים אינם יכולים לחסות בצילה של הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, וטענת "אמת בפרסום" - נדחית. טענת ההגנה : סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע, סעיף זה בחוק , מעניק הגנה טובה אם נעשה הפרסום בתום לב - כאשר המפרסם לא ידע ולא חייב היה לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע משתמעת מן הפרסום , או מנסיבות חיצוניות. בסיכומיהם שמטו הנתבעים טענת הגנתם זו. דינה של טענה זו כדין טענה שנזנחה ועל כן לא אדון בה והיא נדחית. ראה: י. זוסמן סדרי הדין האזרח, מהדורה שביעית 1995, סעיף 415 והערת שוליים 215, שם. טענות ההגנה לפי סעיף 15(3), לחוק איסור לשון הרע הן טענות שלא נטענו על ידי הנתבעים בכתב הגנתם ויש בהן משום הרחבת חזית טענות אסורה, אשר לה מתנגדת התובעת בסעיף 38 לסיכומיה בכתב, ועל כן נדחות אף הן, וללא כל דיון בהן. האם עומדת לנתבעים הגנת תום לב - סעיף 15 (2) לחוק איסור לשון הרע נטל ההוכחה בדבר התקיימות ההגנות לפי חוק איסור לשון הרע, מוטל על הנתבעים - המפרסמים. ביחס לקיומה של הגנת תום הלב המנויה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, הנטל הוא כפול. על כך עמד בית המשפט בע"א טריגמן נ. טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ ואח' תק-על 92 (2) 522 בעמ' 524: "כבר נתבאר בפסיקה לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פרסום לשון הרע, די לו לנתבע להוכיח שתיים אלו: כי הפרסום נעשה כל ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א)לחוק איסור לשון הרע. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על פייה, וקמה חזקה הפוכה, שהפרסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע, איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו , כי אז יימצא חייב בדין" ראה גם - אצל א. שנהר, דיני לשון הרע, הוצאת נבו הדפסת 2001 עמ' 264-266. מכאן, שבשלב הראשון יש לבחון האם הוכיחו הנתבעים התקיימות אחת מן החלופות המנויות בסעיף 15, ולאחר מכן, בשלב השני נבחן, האם הוכיחו הנתבעים את חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע. אם תוכח חזקת תום הלב, נבחן בשלב השלישי, האם עלה בידי התובעת להוכיח קיומן של החזקות בדבר העדר תום לב, המנויות בסעיף 16(ב) לחוק, והאם רשאים הנתבעים להיזקק להגנת תום הלב בהתאם לסעיף 17 לחוק. במידה ותוכח אחת מהחזקות האמורות , בדבר העדר תום הלב, כי אז תישלל הגנת תום הלב. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו : "הגנת תום לב" קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלה" בהמשך, מונה הסעיף מספר חלופות לעניין הנסיבות, כאשר הרלוונטית לענייננו היא זו הקבועה בסעיף קטן (2). טוענים התובעים להגנה של תום לב בפרסום, לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, היינו שהיו זכאים לפרסם את הדברים מתוך חובה חוקית, מוסרית, או חברתית כלפי קוראי העיתון, ושהפרסום נעשה בתום לב. הגנה זו על כל חלקיה, נדחית על ידי. כלל הוא - שביחסים הרגילים שבין עיתון לקוראיו, אין על העיתון חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, ועל כן אינו נהנה מזכייה מיוחדת לגבי פרסומים כאלה שאינם אמיתיים. המקרים בהם חובה שכזו אכן מוכרת היא במקרים בהם הפרסום נועד להתריע כי קיימת סכנה לחיים, לגוף, לבריאות או לרכוש, אולם לא יבואו בגדרו מקרים בהם מדובר בסכנה למדינה או לציבור כולו.: "סכומו של דבר: היחסים הרגילים בין עיתון וקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, ועל כן אף אינם מקנים לו זכייה מיוחדת לגבי פרסומיו, לכשיימצאו בלתי נכונים. עיתון, ככל אזרח, חב חובה להזהיר את הציבור בפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו. אין להרחיב עקרון זה." ראה: ע"א 213/69 חברת חשמל נ. עיתון הארץ פד,י כ"ג (2) 87, 94. כך גם קבעה הפסיקה כי גם כאשר העיתון הוא בעל תפוצה מוגבלת, כבענייננו, והוא מופנה לציבור מסוים, אין עליו חובה מיוחדת לפרסם מידע שהתגלה כבלתי נכון. ראה: ע"א 552/73, רוזנבלום ואח' נ. כץ פד"י ל' (1) 589,594 . במקרה דידן לא חלה כל חובה חוקית , מוסרית או חברתית לדווח על מקרה קשה זה של התאבדות מקרב העולים בטענה כי הדבר ארע עקב "ייאוש" בעקבות פיטורין ממקום עבודה . הנתבעים , כמפרסם המבקשים לחסות בצילה של הגנת סעיף 15(2) , לא הצביעו על היותה של הידיעה שפורסמה על ידם עניין כה חיוני שמאליה מתבקשת המסקנה , שבפרסום היה משום מילוי חובה מוסרית או חברתית או חוקית על ידם כמפרסם. יתר על כן, בנסיבות ענייננו הוכח גם כי לא היה לנתבעים יסוד של אמת לכתוב בכותרת את אשר כתבו "מוות מתוך ייאוש", כי האמור בכותרת לא היה אמת , ואף הוכח כי הנתבעים לא נקטו לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח כי דבר הכותרת ותוכן הידיעה כולה אינם אמת. על כך שהנתבעים לא נקטו לפני הפרסום באמצעים כלשהם להיווכח כי דבר הכותרת ותוכנה של הידיעה כולה הינם אמת , העיד עד הנתבעים , זינגרביץ: "עיתון לוץ הוא לא עיתון חדשותי אלא עיתון אשר מתבסס רובו המוחלט על רכישת תכנים מעיתונים ברוסיה או אתרי אינטרנט ברוסית ...במקרה הזה העורך טעה בכך שלא עשה מאמץ נוסף ובדיקה....התכוונתי שהייתי מצפה ממנו להתקשר ולבקש לראות את מקור הכתבה ולהשוותה לכתבה שפורסמה בפועל. שהרי הוא משך את הידיעה מאתר האינטרנט ובמהלך העיבוד שלה חלה הטעות המצערת. את העיבוד והעריכה של הכתבה עשה העורך מר מיכאל גורן." (עמ' 33 שורות 16-17 ועמ' 34 שורות 1-8). העורך מיכאל גורן לא התייצב למסירת עדותו בביהמ"ש . כאמור, האסון שארע במשפחת פסחוב, לא הצדיק את הפרסום כפרסום נחוץ לשם אזהרה מפני פגיעה בחיי אדם, בבריאותו של אדם או ברכושו. לא התקיים בפרסום הזה יסוד ההרתעה מפני סיכון כזה, דבר הפרסום לא העלה עניין כה חיוני שמאליה מתבקשת המסקנה שבפרסום היה משום מילוי חובה חוקית מוסרית או חברתית , במיוחד ביודענו כי לא היה לנתבעים יסוד של אמת לכתוב את הידיעה לאחר שלא נקטו אמצעים כלשהם להיווכח כי דבר הידיעה הוא אמת, ועל כן לא קמה לנתבעים ההגנה המעוגנת בסעיף 15 (2) לחוק . תחולת סעיף 16 לחוק - האומנם? באי כח הצדדים טענו לעניין תום ליבם של הנתבעים בהתייחס לסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע הקובע כאמור לעניין תום הלב חזקה חיובית , וחזקה שלילית. החזקה החיובית קבועה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע ולפיה : "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב". ב"כ הנתבעים טען כי הפרסום נעשה בנסיבות סעיף 15, ועל כן יש חזקה כי הוא נעשה בתום לב. דא עקא שמקרה זה אינו נכנס בגדר ההגנות הקבועות בסעיף 15 להן טענו הנתבעים. אולם, גם אם נאמר כי מדובר בפרסום שיש בו עניין לציבור ומתקיים האמור בסעיף 15(2), בוודאי שהפרסום חרג מהסביר. הבדיקה אם הפרסום חרג מתחום הסביר , נעשית באמצעות בחינת הפרסום עצמו, כאשר לשון הפרסום מהווה קנה מידה עיקרי לסבירות הפגיעה שנעשתה בו. יצירת דרמטיזציה בפרסום, הכללה מודעת של פרטים לא מדויקים ("שהרי הוא משך את הידיעה מהאינטרנט ובמהלך העיבוד שלה חלה הטעות המצערת" (עמ' 34 שורה 5-6) ), או שינוי , או השמטת פרטים, עשויים להעיד על חוסר תום לב של המפרסם , ואף לגרום לכך שלא תעמוד לו החזקה כי עשה את הפרסום בתום לב. בענייננו פרסמו הנתבעים ידיעה שלא הוכיחו כי קיבלו אותה או בדקו אותה כלל ועיקר, ולא עמדו בנטל הראייתי הנדרש מהם במשפט האזרחי, אלא פרסמו בו מסקנה - "מוות מתוך ייאוש" - שניתן בנקל לקבוע כי הייתה פזיזה מדי, הן באשר לפיטורי המנוח , והן באשר לסיבת האסון. אלו הם ממש הפרטים העיקריים בידיעה , ההופכים אותה לחדשותית, אך הם לא היו נכונים, וניתן היה לוודא נכונותם. מדובר בפרטים שעל פניהם בלט הצורך לנקוט אמצעים נוספים כדי לוודא נכונותם, במיוחד משום שישי בהם לגרום לנזק רב לנפגעים מן הפרסום , באם אינם נכונים. הנתבעים פירסמו מידע לא נכון באופן נחרץ ווודאי, למרות שניתן היה לפחות להשמיט את שמם של בני הזוג, להימנע מלהוסיף מסקנה לא מבוססת ביחס לסיבת האסון, ולהוסיף הערה כי מדובר במידע ראשוני בלבד, שככזה לא היה כלל מקום לפרסמו, בטרם תוודא נכונותו. עצם הפרסום , וגם אופן פרסומו - חורגים מתחום הסביר, וככזה מהווה לשון הרע פוגע. ב"כ התובעת טענה לקיומה של החזקה השלילית לעניין תום ליבם של הנתבעים. החזקה השלילית קבועה , כאמור, בסעיף 16 (ב)ולפיה: "חזקה על נאשם או נתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב, אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (2)הדבר שפורסם לא היה אמת , והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא או לא". כך, גם אילו הייתה מתקיימת חזקת תום הלב שבסעיף 16(א), ממילא הייתה היא נשללת מכוח סעיף 16(ב)(2). מדובר, כאמור, בפרסום שלא היה אמת, והנתבעים לא נקטו אמצעים כלשהם לבדוק אם אמת הוא או לא, ולכל הפחות לא פנו למי מקורבי התובעת בעניין זה.בכך חטאו הנתבעים אף לתפקידם העיתונאי, שהוא להביא את העובדות לציבור הרחב. התובעת הוכיחה אפוא כי יש בידיעה שפורסמה על ידי הנתבעים משום לשון הרע, והנתבעים לא הוכיחו את התקיימותן של אילו מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, לפיכך אני קובעת כי הנתבעים , יחד ולחוד, אחראים בגין הוצאת לשון הרע בידיעה שפורסמה. ההקלות אשר בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע אמונתם של הנתבעים באמיתות העובדות בידיעה שפורסמה, עשויה להוות נסיבה להקל עמם בשלב פסיקת הפיצויים, כאמור בסעיף 19(2) לחוק איסור לשון הרע: "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים , רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: (1).............. (2)הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע." בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית, מעיד מוטי זינגרביץ כי: "בעת הפרסום, לנתבעים לא היה יסוד לחשוב כי לא כל שפורסם היה מדוייק, והעובדה הינה שאיש לא הגיב לכתבה ו/או טען כי הפרסום איננו נכון , אלא - רק שנה מיום פרסום הידיעה, התקבל מכתבה של ב"כ התובעת מיום 2.8.2004 ובו דרישה לפרסום התנצלות, שכן - נטען בו כי התובעת לא התאבדה, וכן תביעה לתשלום פיצויים בגין פרסום לשון הרע" . בעדות זו - לא הונחה התשתית העובדתית הצריכה ליסודותיו של סעיף 19(2) לחוק איסור לשון הרע. לשון הסעיף נוקטת במבחן בדרגה גבוהה מזו שהיה המצהיר מוכן להצהיר. הנתבעים לא הוכיחו כי היו "משוכנעים" באמיתות הפרסום. בתצהירו, אומר מר זינגרביץ - כי לנתבעים "לא היה יסוד לחשוב" - כי לא כל שפורסם היה מדויק. אין הנתבעים מעידים כי היו משוכנעים באמיתות הפרסום. אלא מעידים הם כי לא היה להם יסוד לחשוב או להאמין שיש לשון הרע שבידיעה שפרסמו היא אמת. על כן ההקלה לא עומדת לנתבעים אף מן הטעם שלא היו משוכנעים באמיתות הפרסום. טוענים הנתבעים להקלה עמם בפסיקת הפיצויים משום שפעלו ממניעים כנים ובתום לב. להוכחת טענתם זו מסתמכים הנתבעים על האמור בתצהירו של מר זיגרביץ: "הפרסום נועד להגן על האדם שאליו הופנה הפרסום - שכן המטרה הייתה להגן על אותם עלובי נפש אשר הגורל המר עמם ולהיות להם לפה". בחקירתו הנגדית על הדברים הללו - קרסה גירסה זו כולה עד כי לא נותר דבר ממנה, וכך על פי עדותו: "ש. בסעיף 10 לתצהירך, אתה כותב שהמטרה של הפרסום - נועדה להגן על האדם שאליו הופנה הפרסום - מהי אותה הגנה שהצעתם "לעלובי הנפש", כאמור בתצהירך? ת.אותם אלה שהפרסום מופנה אליהם זה הקורא הרוסי שקורא את העיתונים - לצערנו הרב, חלק גדול מהעולים ממדינות חבר העמים, שעדיין נמנים על קוראינו - מדורגים בממוצע סוציו-אקונומי נמוך יחסית, והדבר בא לידי ביטוי גם בידיעות העוסקות בתיאור הווי חייהם. בעת שהעיתון מביא להם מידע הקשור למקרים מצערים הנובעים ממצב כלכלי, בין השאר הוא בא להזדהות עימם ואולי אף להגן עליהם" (עמ' 40 שורות 6-13) , איזו הגנה אם כן ביקשה הידיעה ליתן לאותם "עלובי נפש" - נמנע מלהעיד. מוטי זינגרביץ שאיננו יודע את ייחודו ותכניו של המדור לענייני הווי הקהילה הרוסית בשבועון לוץ- אינו מכיר את שמו של העיתונאי שתפקידו להשיג ידיעות הקשורות לקהילה הרוסית בארץ(עמ' 39 שורות 9-13 ). מוטי זינגרביץ כלל לא קורא רוסית ( עמ' 39 שורה 15), וכל הגירסה בדבר ייחודו של מדור לעניינים של הווי הקהילה הרוסית - לא מתיישבת עם תוכן הידיעות המופיעות בעיתון בו פורסמה הידיעה נשוא התביעה. העדה אליסיה פסחוב, תרגמה בהסכמה, בחקירתה החוזרת את כותרות הדף שהוא, כאמור אף בסעיף 7 לתצהיר זינגרביץ עוסק בהווי חיים של העולים מחבר המדינות ובו פורסמה הידיעה נשוא דיוננו - וכמסתבר הכותרות הן: "נתניהו לא בתחרות" , "בפרו מצאו את הגופה של המטפס הישראלי גל בן-זאב", " חמאס ביקש את מותו של שרון" , "קצת על העיקר - ברחובות מגדלים אבטיחים דיאטטיים", "ויזה לארה"ב אפשר לקבל תוך שבוע", "גדר ההפרדה תעלה לנו הרבה כסף" , ו-"מוות מתוך ייאוש" - הכתבה נשוא התביעה. אין כאן כל פרסום של מדור הווי של חיי העולים יוצאי חבר העמים, יש כאן תמצית ידיעות חדשותיות מן הנעשה במדינה שהוא על פי עדות זינגרביץ - "הצורך להביא דברים שהעורך מוצא לנכון להביא אותם לידיעת הקורא" (עמ' 40 שורה 6). לשון אחר - רכיב מניעי הפרסום בתום לב - לא הוכח כאן, אלא הוכח קיומו של הצורך במילוי השבועון לוץ בידיעות, לשם הפצתו, מתוך רדיפת סנסציה בפרסום הידיעה, ובמטרה להגדיל את תפוצתו ורווחיו (עמ' 40 שורות 1-4) לנתבעים לא זו בלבד שלא עומדת הקלה על פי סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, אלא - שמסתבר כי פרסמו פרסום בלתי אחראי, אשר התבסס על אתר נעלם באינטרנט, ערכו את הידיעה ממנו כרצונם, נהגו ברשלנות , ואולי אף פזיזות ואדישות לחשש שיתכן וטעות בידם, לא קיימו את חובתם לנסות ולקבל תגובת המשפחה שהוא תנאי לתחולת הגנת תום הלב , ודרישת כללי האתיקה המקצועית של עיתונאים על פי תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות בישראל. כל אלו הן נסיבות השוללות מהנתבעים הגנת סעיף 19 (2) לחוק איסור לשון הרע. פגיעה בפרטיות סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מגדיר פגיעה בפרטיות בין היתר : (11) פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד". המנוח שם קץ לחייו ברשות היחיד, והמעשה היה נוגע לצנעת חייו האישיים. התובעת אשר לא שמה קץ לחייה, הופרה ונפגעה צנעת חייה האישיים מעת שמעשהו של בעלה המנוח היה לנחלת הכלל כמו גם הידיעה הלא נכונה כי היא שלחה ידה בנפשה , בפרסומה, בשבועון לוץ בשפה הרוסית. הפרסום שפרסמו הנתבעים מהווה חדירה לצנעת חייהם של התובעת ובעלה המנוח. כדי לקבוע אם קיים עניין ציבורי לפרסם העובדות, יש לשקלל האינטרסים התומכים בפרסום העובדות מול האינטרסים השוללים הפרסום. אינטרס הפרט הוא שיקול אחד אשר מולו עומדת הזכות החוקתית ש שהוכרה כאחת מחירויות היסוד של האדם בישראל שבאה בין השאר לאפשר ליחיד להגשים את עצמו, לסייע בחשיפת האמת ולהבטיח קיום חילופי דעות החיוניים למשטר דמוקרטי והוא ערך של חופש הביטוי..אלא שבצידו קיים ערך בעל מעמד חוקתי , חשוב לא פחות - האינטרס של האדם לשמו הטוב ולצנעת הפרט שלו. זהו אינטרס שנאמר עליו כי הוא תנאי חיוני לכל חברה שוחרת חופש. כבוד האדם, ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם (ע.א. 214/89 אבנרי נ. שפירא, פד"י מ"ג (3) 840, בעמ' 856 הנתבעים טוענים להגנות בסעיפים 18(2)(ב) - לחוק הגנת הפרטיות לפיה הפגיעה נעשתה בנסיבות בהן הייתה חובה חוקית , מוסרית, או חברתית לעשותה. כמו כן טוענים הנתבעים להגנת סעיף 18 (2) (ג) לחוק הגנת הפרטיות - הגנה על עניין כשר של הפוגע, וכן טענים הם להגנה על פי סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות - כי היה בפרסום עניין ציבורי . בנוסף, טוענים הנתבעים להקלות בסעיף 22 לחוק הגנת הפרטיות, ובכל מקרה לטענתם הפגיעה בפרטיות , אם הייתה , הייתה מידתית ועומדת בפיסקת ההגבלה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. השאלה היחידה אשר התשובה עליה תכריע, בכל טענות ההגנה שמעלים הנתבעים מכוח חוק ההגנה על הפרטיות היא - האם פעולתם של הנתבעים הייתה פעולה בתום לב. ודוק. לעניין ההגנות וההקלות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות, מבחן תום הלב הוא מבחן סובייקטיבי (ראה: מפי כב' הנשיא א. ברק, ע.פ. 5026/97 ג'ק גלעם ואח' נ. מדינת ישראל , דינים עליון כרך נ"ו עמ' 164) "השאלה הינה אם הפוגע סבר, מבחינתו האישית שלו, שהוא פועל להגשמת היעדים הקבועים בהוראה זו. לעניין זה אין נפקא מינה, מה היה סובר האדם הסביר בנסיבות העניין, או מה יכול היה הפוגע לסבור, אילו לא התרשל" על פי מבחן סובייקטיבי זה, מתבקשת המסקנה כי בנסיבות המקרה שבפנינו, לא פעלו הנתבעים בתום לב: "לשאלתך אם פסחוב , גבר קווקזי מתאבד , אני משיב - זה מעניין. אם זה לא היה מעניין, לא היינו מביאים את זה לעיתון" ( עדות זינגרביץ עמ' 40 שורה 16). פרסום דרמטי , סנציוני ואף על פי כן - לא היססו להוריד את הידיעה מאתר אינטרנט עלום, תוך עיבוד הידיעה לפי דמיונם ורוחם, מבלי לקבל תגובה או הסכמה של המשפחה. הנתבעים היו מודעים בעת הפרסום לפגיעה בפרטיות ולפגיעה העלולה להיות למי מבני המשפחה, כך העיד מוטי זינגרביץ: "ש. יש לך ספק שהתובעת נפגעה? ת. אני מניח שהיא נפגעה .....חצי מהדברים אשר מתפרסמים בעיתון לא אמורים להתפרסם כלל ומייסרים אותי לא מעט ייסורי מצפון...יש לעמדתי המוסרית קשר להיותי אדם שומר מצוות, וגם לחוויה קשה בתחום שה שעברתי, כאשר האשימו אותי בעמוד הראשון של עיתון ידיעות אחרונות, בגרימה למותו של חייל שלי., ולאחר מכן - התנצלו באותיות קטנות. אני מודע למשמעות של פרסום לא חיובי." (עמ' 35 שורות 3- 10 ). נוכח כלל העובדות והנימוקים שהובאו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי אף במאזן האינטרסים בין צנעת הפרט לבין האינטרס של השבועון לוץ לפרסם ידיעה, מכח עקרון של חופש הביטוי, זכות התובעת לפרטיות תגבר. הנסיבות שהכריעו את הכף היו התרשמותי כי הידיעה פרסמה באופן רשלני ופוגע , והכיל פרטים לא נכונים לגבי התובעת ובעלה המנוח, דהיינו מידע הנוגע לצנעת הפרט שלהם. ראה: ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ. משה וונטורה ואח', פד"י מ"ח (3) 808, בעמ' 822. עוד מצאתי כי בנסיבות העניין התקיימה פגיעה שהיא בדרגה גבוהה בצנעת הפרט ובאינטימיות של התובעת, שעה שכל אדם מן היישוב, ולא זה בעל הרגישות המיוחדת, היה רואה בפרסום הידיעה כפי שפורסמה, פגיעה בפרטיות. לפיכך, לדידי, פגיעה זו עולה כדי פגיעה שיש בה ממש, אף נוכח הוראות סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות הנזק החבות על פי חוק איסור לשון הרע ועל פי חוק הגנת הפרטיות , לאור האמור לעיל בפסק הדין - התגבשה. משכך, זכאית התובעת לפיצוי בגין כל נזק שגרם הפרסום, לרבות עגמת הנפש והסבל הנפשי שנגרמו כתוצאה מעשיית הפרסום והפגיעה בפרטיות, ובלבד שהתובעת הוכיחה גם את הקשר בין הפרסום והפגיעה בפרטיות לבין הנזק דבר פיטוריו של רומן פסחוב ז"ל ממקום עבודתו נשמר בסוד, בין בני הבית . עובדה זו עולה בבירור מעדותה של הגב' פנינה יסקוב, אשר העידה כי ידעה שרומן עבד (עמ'19 שורה 17), ולא שמעה מגב' פסחוב כי פוטר. (עמ' 20 שורה2) כשקראה את הכתבה- לא הראתה אותה לתובעת. את סיבת מותו של בעלה בקשה התובעת להסתיר מפני השכנים ומפני סביבתה. שכן - "אצלנו בעדה הקווקזית דבר כזה לא נהוג וזה נחשב לדבר פסול. הדבר מותיר כתם ועדיין מצביעים." (עמ' 20 שורה 9-11). הבת אליסיה העידה כי לא היה לאף אחד ספק כי אביה נפטר מדום לב, , והיא מעידה על אותו יום כאשר אנשים החלו להיכנס הביתה ושמעו כי רומן נפטר מדום לב , ורק מעטים ידעו שבעצם הייתה זו התאבדות. בלית ברירה שבה התובעת לעבודתה במועצה מיד לאחר שקמה מן השבעה. משפחת פסחוב איננה נמנית על קוראי השבועון לוץ. בסמוך לאחר פרסום הידיעה לא ידעו התובעת ובתה על דבר הפרסום. הגב' יסקוב שקראה את הכתבה בסמוך לפרסומה - נמנעה מלספר לתובעת על מנת שלא לצערה. חודש לאחר האסון, התקשרה לאליסיה חברתה ששירתה איתה בצבא ושאלה אותה מה שלום הוריה. "לא הבנתי אותה כי הייתי בטוחה שלא סיפרתי לה מה קרה עם אבא כי לא סיפרתי לאף אחד. היא גימגמה ובסוף אמרה שקראה בעיתון ששני ההורים שלי התאבדו. , הרגשתי שהרגליים נופלות מהקרקע, והיא אמרה לי תגידי לי שזה לא נכון, ואמרתי לה אני לא יכולה לדבר איתך" ( עמ' 23 שורות 7- 12 ). הבת אליסיה לא אמרה דבר בעניין הפרסום לתובעת. כעבור חודש וחצי נוספים, בקרה אצל התובעת חברתה הטובה מזה 25 שנים, הגב' מורדכייב, והראתה לה את הפרסום בשבועון לוץ אודותיה. התובעת פרצה בבכי, ואמרה שהייתה צריכה אף היא להתאבד. מאותו יום, על פי עדות גב' מורדכייב, התובעת הלכה והסתגרה בתוך עצמה, ונכנסה לדיכאון. בביקוריה הנוספים את התובעת אמרה היא לגב' מורדכייב כי היא חולמת כל הזמן שהיא עצמה מתאבדת , והוסיפה: "אין על מה לדבר איתה, כי היא מאד סגורה... אני החברה הכי קרובה והיא לא פתוחה עוד כלפי. בעיני קרה פשוט פעמיים אסון, פעם שאיבדה את בעלה, ולאחר זמן קצר, כשלא הספיקה עדיין להתאושש קיבלה את המכה השנייה (הפרסום בלוץ) " (עמ' 28-29). ובהמשך - "כבת לעדה הקווקזית אני יכולה להעיד על כך שכאשר מתאבד בן משפחה מהעדה, זו בושה והשפלה למי שנשאר אחריו. יש מנהג לפיו עניין זה אף פעם לא ישכח, ובכל מפגש אבלות בעדה אליו תגיע התובעת - יזכירו את נסיבות מותו של בעלה. מאז שסיפרתי לתובעת על הפרסום בעיתון , הדיכאון שלה החמיר מאד במובן זה שהיא מסרבת לארח ידידים וחברים, וגם מסרבת לצאת מן הבית לפגוש ידידים וחברים, וגם אינה יוצאת כלל מהבית אלא לעבודה" (סעיפים 8,9, לתצהיר עדותה של גב' מורדכייב). מוסיפה בעדותה הגב' פנינה יסקוב, בעצמה אישה צעירה, אלמנת צה"ל מאז מבצע "חומת מגן" , אפריל 2002, אשר התובעת מכירה אותה מילדותה, כי: אחרי שנודע לתובעת על הפרסום בעיתון, נכנסה התובעת למשבר נפשי עמוק עוד יותר ממה שהייתה לאחר ההתאבדות של רומן. בעוד שמיד לאחר מותו דיברה התובעת על רומן בחיבה ובגעגועים, בהערכה וברחמים, הרי שאחרי הפרסום , הרגישה התובעת שרומן בייש אותה ואת משפחתה, ושהם מסתובבים עם כתם בחברה שלהם. התובעת גם סיפרה לי שהיו אנשים אשר בעקבות הפרסום חשבו שהיא עצמה ניסתה להתאבד, והתייחסו אליה בבוז ובזלזול. התובעת מסתגרת בביתה, חדלה לארח שכנים וחברים שאותם קיבלה ברצון , לפני שנודע לה על הפרסום, וחדלה לגמרי לצאת מהבית אל חברים שכנים ואפילו משפחתה. כתוצאה מהפרסום ראיתי שהתובעת מאבדת אמון באנשים, ונעשית יותר חשדנית, וחושבת שסביבתה רוצה להרע עימה" (סעיפים 8,9 לתצהיר עדותה הראשית של הגב' יסבוב. הבת אליסיה מתארת את נזקיה של התובעת בעדותה: "מאז הפרסום , אמא מדברת אתי בצורה שונה, ואומרת:"מה, גם אני הייתי צריכה לעשות את זה?" לפעמים אמא אומרת שבוודאי אנשים אינם מתקשרים אליה כי הם חושבים שהיא מתה, כי כך היה כתוב בעיתון" ( סעיף 14 לתצהירה של אליסיה) התובעת אף היא מעידה על הנזקים שארעו לה בעקבות הפרסום: " מאז שרוזה (מורדכייוב) הקריאה לי את הכתבה, ובמיוחד כשהביאה לי את העיתון, אני נכנסתי לדפרסיה עמוקה. היו אנשים שחשבו שאני ניסיתי להתאבד, והתנהגו אלי כאילו אני לא נורמלית. הכבוד שהיה לאנשים אל רומן, והצער על זה שהוא מת, השתנו, ואנשים התחילו להגיד שמה שרומן עשה זה לא בסדר, ושגם אנחנו לא בסדר אם רומן לא רצה להמשיך לחיות איתנו. ..אני מאמינה שהפרסום בעיתון דחף את הבן שלי לעזוב את הארץ , הוא אמר לי שהוא לא רוצה לחיות בארץ של שקרנים. הוא התכוון לפרסום בעיתון" (סיפים 16,17 ) לתצהיר עדותה הראשית של התובעת). טענתה של התובעת כי הפרסום דחף את בנה לעזוב את הארץ - לא הוכחה על ידה כדבעי, לאחר שהוא עצמו לא העיד, ובמשפט התברר כי היו לו גם סיבות אישיות אחרות שאינן קשורות לענייננו, עקב גירושיו מאשתו. התובעת העידה כי היא נזקקת לטיפול פסיכיאטרי ותרופתי , אולם אינני מייחסת משקל לעדות זו בהעדר חוו"ד רפואית פרט לכך - כל העדויות שהבאתי בהרחבה לעיל בדבר הנק שארע לתובעת בעקבות הפרסום- לא נסתרו בחקירה הנגדית , והן נותרו על עומדן. אציין כי הנתבעים הודו בהזדמנות הראשונה בפניית ב"כ התובעת על הטעות המצערת שנגרמה, ואף מר זינגרביץ , מיד לאחר עלותו על דוכן העדים התנצל על כך שהידיעה שנלקחה מאתר אינטרנט אחר לא נבדקה בידי העורך, טרם הפרסום. עלי לציין אף את העובדה, כעולה מן הפרוטוקול - חקירת עדי התביעה ע"י עו"ד דב שמואלי - הייתה הגונה ולא פוגעת. אני מקבלת את גירסת התובעת ועדייה כי השיהוי שחל בפנייתה לנתבעים בחלוף שנה מעת פרסום הידיעה נבע ממצבה האישי וחשדנותה שפיתחה מאז הפרסום , אף כלפי עורכת הדין שלה. אשר לסוגיית היקף האחריות - אני מפנה לדברי העד זינגרביץ אשר העיד כי הנתבעת 2, חברת נובוסטי נידיילי בע"מ, לוקחת על עצמה כל חבות שתקבע (עמ' 32 שורה 12), ועל כן רואה אני את עצמי פטורה מלדון בסוגיה זו שעור הפיצויים כב' הנשיא א. ברק סיכם ברע"א לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף תקדין עליון 2001 (3) 489 בעמ' 495 לאמור : נזקים כגון עוגמת נפש, פגיעה בשם הטוב , כאב וסבל הינם ברי פיצוי לפי כל אמת מידה. אכן בעוולת לשון הרע אין חובה להוכיח תמיד את שיעור הנזק. גם בלא הוכחה אפשר לפסוק לניזוק פיצויים בשל העוולה אשר בוצעה כלפיו. "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע, יתחשב בית המשפט בין היתר בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעיתים בחומרת מעשיו ובטויו של המזיק. אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (AGGRAVATED) בשל התנהגות המזיק. כך למשל, מזיק היודע שדבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי." (בסעיף 17 לפסק הדין בעניין אמר הנ"ל) היקף הפרסום : מסיבות של סודות מסחריים ביקש מר מוטי זינגרביץ שלא להעיד העל מספר העיתונים המופצים מדי שבוע . עם זאת העיד כי לוץ הוא שבועון אחד מתוך 6 שבועונים המופצים בין קוראי העיתונות הרוסית בישראל והיקף התפוצה הוא למעלה מ- 70% מהקוראים . זוהי תפוצה עצומה בקרב קהל הקוראים בשפה הרוסית .היקפו הנרחב של הפרסום, ממילא מגדיל את היקף הנזק , כתוצאה מפרסום לשון הרע. שכן- גדל מספר האנשים שנחשפו ללשון הרע. פרסום בשבועון מסוג זה - מחמיר את הפגיעה, ומצדיק את הגדלת הפיצוי. זהות הקוראים: בית המשפט שוקל לא רק את תפוצת הפרסום, אלא גם את זהות האנשים שאליהם הופנה הפרסום, את מידת ההיכרות בין התובעת לבין נמעני הפרסום, ואת מידת העניין של מי שהפרסום בהגיע אליו , והם אנשי הקהילה הקווקזית , שהיא קהילתה של התובעת. טיב הפרסום: ככל שהדיבה המיוחסת לנפגע בדברי הדיבה חמורה יותר, כך גם ראוי להגדיל את סכום הפיצוי. המדובר בידיעה, להבדיל מכתבה. ידיעה קצרה שהיא מעין כותרת בעיתון, , להבדיל מכתבה שהיא דומה יותר למאמר. לאור העובדה שאכן מדובר בידיעה קצרה, מדובר בכותרת, ששמם של התובעת ובעלה המנוח מופיע בהקשר של מעשה התאבדות של התובעת שלא היה כלל - מחמיר הדבר את הפגיעה. אמינות הפרסום: הוא שיקול חשוב שעה שמתבקש בית המשפט לקבוע את היקף הפגיעה בניזוק. ככל שהפרסום אמין יותר, הפגיעה גדולה יותר, ולהיפך. בענייננו, מדובר בידיעה שפורסמה במקום בולט בדף החדשות העיקריות. ידוע שאנשים מייחסים אמינות יתר לעובדות כמו אלו המתפרסמות בעמודי החדשות של העיתון מאשר להבעת דעה ראה: ע.א. 334/89 מיכאלי נ. אלמוג, פד"י מ"ו (5) עמ' 566-567.) במקרה שבפני הקורא הסביר ייחס אמינות גבוהה ביותר לפרסום , כיוון שעל פני הדברים הוא נחזה להיות אסון טראגי, משפחתי, שאין מאחוריו כוונות פוליטיות או אחרות (ספינים) הקורא המצוי , אשר מטבע הדברים איננו מבצע בעצמו בדיקת אייטם חדשותי בנושא כה דרמתי וטראגי כגון - שליחת יד בנפשו של אדם, עשוי ברמה גבוהה של וודאות לסבור כי אכן יש אמת בדברים, וזאת נוכח הפרטים המדויקים לכאורה , המתוארים בידיעה, עובדות שהופרכו לחלוטין, עוד לפני הגשתה של התביעה. אי לכך , מעמדם של הנתבעים מעצים את כוחם להסב נזק לתובעת, והדיבה שהוציאו והינה חמורה לאין שיעור. יש להתחשב אף בעובדה כי מעמדה של התובעת הוא איננו מעמד מבוסס היטב בחברה, אלמנה, הנאבקת לפרנסתה , אשר הפרסום הביא עליה נידוי בפועל מן הקהילה בה היא חיה, ולפיכך הפגיעה בה היא קשה ביותר. שמה הטוב של התובעת: חזקה היא כי לכל אדם יש שם טוב. בהעדר ראיות לסתור מניחה אני כי הנתבעת נהנית משם טוב , כפי שנהנה ממנו כל אדם, מכל מקום - הנתבעים לא חלקו על כך. התובעת למעשה טוענת לפגיעה מסתברת בשמה הטוב רק בקרב אנשי העדה הקווקזית שאינם מכירים אותה מקרוב, או את בעלה המנוח, . התובעת העידה כי מי שמכיר אותה , אך לא מקרוב , אף העירו לה מתוך התייחסות לפרסום , וההשפעה על אותם אנשים שיודעים מיהי התובעת, ומי היה בעלה, אך אין הם מספיק קרובים בכדי לדעת שהאמור בידיעה איננו אמת, ואינם מספיק קרובים כדי להתקשר ולברר זאת היינו - הפגיעה בשמה הטוב של התובעת, היא מסתברת ולאור השקולים עליהם עמדתי. התנהגות הנתבעים: להתנהגותם של הנתבעים טרם , ובמהלך המשפט , כאמור -השלכה על גובה הפיצוי, גם אם אין לה זיקה לפגיעה והתנהגותו יכולה להצדיק את הגדלת הפיצוי או הקטנתו. התובעת לא ידעה על פרסום הידיעה שכן - הנתבעים לא טרחו לפנות למשפחתה או שכניה בעניין. התובעת פנתה לנתבעים ודרשה פיצוי והתנצלות. הנתבעים היו מוכנים להתנצל, אך מיהרו לשכנע את התובעת כי מוטב לה לוותר על רעיון ההתנצלות , על מנת שלא למחזר את הפרשה בזיכרונם של הקוראים. לכך הסכימה התובעת. אולם - הנתבעים סירבו לשלם לתובעת את דרישת הפיצוי של בטענה כי יש אמת בפרסום. כפי שציינתי, היקף הפרסום הינו רחב בתפוצתו מחד ומצומצם בהקיפו מאידך - הפרסום רלוונטי בעיקר בקרב בעדה הקווקזית , אך לא רק. ציינתי כי בטיב הפרסום , בייחסם לתובעת מעשה נורא של שליחת יד בנפשה, מעשה שלא היה, ותוך חדירה בוטה לצנעת הפרט שלה בפרסום דבר התאבדותו של בעלה , בלי לבדוק או לשאול הסכמת המשפחה לפרסום או לכל הפחות ללא אזכור שמות, בכל אלה יש כדי להחמיר עם הנתבעים. כאמור - אף הקלות סעיף 19 לחוק אינן עומדות לנתבעים, אשר פעלו בחוסר תום לב, הן כאשר לא פנו לתובעת או מי ממשפחתה או שכניה, ולבדוק באופן דיסקרטי את אמינות הידיעה. כן יש לשקול לחובת הנתבעים כי מדובר בפרסום אמין, הן על פי תוכנו , והן על פי מיקומו בעמוד החדשות של העיתון, ואת העובדה שהתובעת מיתממת לב. לאור כל השיקולים המפורטים לעיל אני קובעת כי נתבעים, יחד ולחוד, ישלמו, לתובעת פיצויים בסכום של 150,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוספת ריבית והצמדה, מיום הגשת התביעה, ועד לתשלום בפועל. בנוסף 2 ישלמו הנתבעים , יחד ולחוד הוצאות המשפט בסך 2,288 ש"ח אגרות משפט , וכן שכ"ט עוד בסך של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין , וסכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל ניתנה היום י"ג באב, תשס"ו (7 באוגוסט 2006) במעמד הצדדים מארק - הורנצ'יק דליה, שופטת פרסוםעולים חדשיםלשון הרע / הוצאת דיבה