האישומים הנאשם, שעבד אצל המתלוננים, כנהג משאית וספק סחורות, בשלהי שנת 2006, פוטר על ידם לאחר שחשדו בו בגניבת סחורות. כאשר הטיחו המתלוננים, שני אחים, את החשדות בנאשם, במהלך פגישה ביניהם, הפעילו אחד מהם ואדם אחר, שותפו שנכח גם הוא בפגישה, אלימות כנגד הנאשם ואף סטרו בפניו. באותו לילה 8.11.06, התקשר הנאשם לאחד מן המתלוננים ואיים, כי בכוונתו לפגוע בו. בהמשך לאחר חצות הליל, הגיע לביתו של המתלונן האחר בראשון לציון, איתר את רכבו והציתו. כתוצאה מכך נשרף הרכב כליל ושני כלי רכב נוספים שחנו בצמוד לו, עלו באש. הנזקים לכלי הרכב הסתכמו בכ- 207,000 ₪. למחרת היום התקשר הנאשם לבית המתלונן שרכבו נשרף, הודיעו, כי הוא אחראי להצתה והוסיף ואיים עליו. באותו אופן איים גם על המתלונן האחר. בעקבות איומים אלה עברו משפחותיהם של המתלוננים ללון מחוץ לבתיהן. הנאשם הודה במיוחס לו, במסגרת הסדר טיעון, והורשע בעבירות של הצתה, לפי סעיף 448 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק. הנסיבות האישיות הזמנתי תסקיר מטעם שירות המבחן אודות הנאשם ובתסקיר שהוגש פרטה קצינת המבחן את קורות חייו ותולדות משפחתו. מתברר, כי הוא כבן 32 שנים, נשוי ואב ל- 4 בנות. הוא הורשע, בשעתו, פעמיים, על ידי בית דין צבאי בעבירות של העדר מן השרות שלא ברשות וכן פעמיים, בשנים 2001 ו- 2005, בבתי משפט השלום, בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וקבלת דבר במירמה. בגין עבירות אחרונות אלה נידון לעונשי מאסר על תנאי וקנס. הנאשם סיים 11 שנות לימוד וגוייס לצבא במסגרת מיוחדת. לאחר שחרורו התקשה לשמור על רצף תעסוקתי. הוא שלל גניבה ממעסיקיו, סיפר על תחושות הכעס, הפגיעה וההשפלה, שחווה, לאחר שהוכה על ידי המתלוננים ושימשו בסיס לרצונו לנקום בהם, מה שעשה באמצעות ההצתה והאיומים. הנאשם מבין את הפסול שבהתנהגותו ומכיר בכך שהיה צריך לפעול בדרך חוקית. קצינת המבחן התרשמה, כי הנאשם הוא אדם סגור ומופנם שהתקשה לשקול את השלכות מעשיו לטווח הרחוק וכי במצב של מצוקה ומתח, פעל באופן בעייתי מתוך טעויות חשיבה. להערכתה, ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו והעונש הצפוי לו, מהווים אלמנטים מרתיעים ומציבי גבולות ברורים עבורו, בהבנת האיסור שבהתנהגותו. שירות המבחן המליץ על שילובו של הנאשם בתהליך טיפולי לצורך רכישת כלים להתמודדות נכונה במצבי לחץ ומצוקה. טיעוני הצדדים באת-כוח המאשימה תארה את הנסיבות הכוללות של ביצוע העבירות ועמדה על חומרתם של המעשים. מכוח פסיקתם של בתי המשפט, עבירת ההצתה היא אחת העבירות החמורות, שיש בה סיכונים רבים. אודות הנאשם טענה, כי התנהגותו במסגרת פרשת ההצתה והאיומים, מלמדת על אדם ללא רסן, שהמסוכנות ניכרת ממעשיו ומאמירותיו. בשים לב לנזק הרב שגרם לרכוש שהוצת ולחשש הגדול בו היו נתונים המתלוננים ומשפחותיהם, שאויימו על ידי הנאשם, עתרה התובעת להטיל עליו עונש של 4 שנות מאסר בפועל, הוא רף הענישה עליו הודיעה התביעה, כי תעתור לו במסגרת הסדר הטיעון, מאסר על תנאי ופיצוי משמעותי למתלוננים. בא-כוח הנאשם הדגיש את התנהגותם של המתלוננים, שהטיחו בנאשם אשמת-שווא, דחקו בו להודות בגניבה והפעילו כלפיו אלימות. הנאשם חש מושפל ומואשם על לא עוול בכפו. עובדה היא, כך הסניגור, כי החקירה שנוהלה במשטרה לא הניבה צעדים משפטיים נגדו. רקע זה אין בו, אמנם, לכפר על מעשי הנאשם, אך יש בו כדי לרכך את חומרתם. עוד הפנה לכך, כי כלי הרכב חנו בחניון פתוח, כך שלא נתקיימו במעשי ההצתה סיכוני פגיעה בבני-אדם. בפועל עלו עוד שני כלי רכב באש, אך לא היתה בכוונת הנאשם לגרום להם נזק ולהציתם. ב"כ הנאשם הדגיש, כי מרשו לוקח אחריות מלאה ומודה במעשים ואם נאמר בתסקיר דבר מה שונה, הרי שזו שגגה של שירות המבחן, שאפשר והיא נובעת מכך שהנאשם הכחיש כל גניבה אצל המתלוננים, בעת שעבד בעבורם. בסופו של דבר המדובר באדם שאיננו עבריין וגם אם הורשע בעבר, הרי אין המדובר בעבר מכביד או ממשי וגם העונשים שהוטלו עליו, משקפים זאת. הנאשם שוהה, כך בא-כוחו, במעצר בית מלא מאז שוחרר ממעצרו ביום 7.1.07, לאחר שנעצר ביום 13.11.06. גם בכך ביקש להתחשב וכן בבעיה רפואית הקיימת אצל הנאשם. הסניגור סקר את הפסיקה הנוגעת לעבירות הצתה והראה, כי הפסיקה הנוהגת, דרך כלל, בעבירות כאלה היא בין 18 ל- 24 חודשים. קיימים, אמנם, מקרים בהם הוטלו עונשים קלים יותר, או חמורים מאלה, אך המדובר שם בנסיבות ענייניות קלות, או חמורות, לפי העניין. לדעת הסניגור, עניינו של הנאשם נושק לרמת הענישה המקובלת ואף למטה מכך, בהתחשב בנסיבות ובמיוחד בהתנהגות הקשה של המתלוננים כלפיו. על כן הציע לגזור את עונשו בהתאם. הנאשם עצמו הבהיר, כי הוא לוקח אחריות מוחלטת על המעשה, הודה, כי עשה טעות וכי אין סיכוי שהדברים יחזרו. את לקחו למד ועל כן לא יגיע שוב למצב כזה. שיקולי הענישה פעמים הרבה עמדו בתי המשפט על החומרה היתירה של עבירת ההצתה. צריך ללמוד על חומרה זו, כבר מתוך העונשים שקצב בעבורה המחוקק, בשתי החלופות של סעיף 448 לחוק. וכאשר מיצו בתי המשפט את הדין עם עברייני ההצתה, הם הביאו לכדי ביטוי חומרה זו בכך שקבעו, כי העונש הראוי, דרך כלל, לעבריין כזה, הוא עונש של מאסר בפועל ממשי. ולא בכדי כך הם פני הדברים. מקור החומרה של ההצתה, יסודו בסיכונים הרבים הצפונים בשליחת אש. נאמר, לא פעם, כי כאשר מוצתת אש, אין לדעת להיכן תגיע השריפה ובמה תאחז הבעירה. לעיתים, בגדר הסיכונים האלה גם סיכון הנפש. ומה לנו יותר מאשר נסיבות המקרה הזה גופו, כדי להמחיש את מה שהזכרתי לעיל. גם אם הנאשם לא נתכוון להצית אלא רכב של אחד המתלוננים, בפועל, אחזה האש גם בשני כלי רכב נוספים. מסכים אני עם הסניגור הנכבד, כאשר ניתח את הפסיקה והביא נתונים על הענישה בעבירות ממין זה. זו, אכן, רמת הענישה המקובלת. עם זאת, יש הסוברים, כי הגישה החמורה, עליה מדברים בתי המשפט, לא תמיד מצאה את ביטויה הממשי בעונשים שנגזרו. ראה, בעניין זה, את דברי כב' השופט רובינשטיין ב-ע"פ 3210/06 עמארה נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם), שם הזכיר גם פרמטרים רלוונטיים אפשריים לגזירת העונש על עבירה זו: חומרת התוצאה, השאלה אם היו בני אדם במקום והועמדו בסכנה, עברו הפלילי של הנאשם וכיוצא בזה. באותו מקרה סקר כב' השופט רובינשטיין, בסקירה מקיפה, את רמת הענישה במקרים רבים למדי. מסקנתו היא, כי רף הענישה אינו אחיד והוא נשקל בכל מקרה לנסיבותיו. מקום בו חיי אדם הוטלו או יכולים להיות מוטלים בכף, מוצדק, ככלל, מאסר של שנים ממושכות. עם זאת, ארכה המדוייק של תקופת המאסר ייקבע בכל מקרה לגופו. על כך שהנאשם ראוי, בענייננו, לעונש ממשי של מאסר בפועל, אין חולק. השאלה היחידה היא, גם כאן, מהי תקופת המאסר הראויה. אומר כבר, כי הצעת התביעה לחייב את הנאשם בענישה של 4 שנות מאסר בפועל, איננה נראית לי. היא חמורה, בעיני, יתר על המידה הראויה, בהתחשב בנסיבות הכוללות, כפי שהזכרתי אותן, ולרבות הודייתו של הנאשם, לקיחת האחריות על ידו, שהייתו הממושכת, יחסית, במעצר בית מלא וחרטתו. היא גם חורגת מרמת הענישה, כפי שזו הוטלה, במקרים בהם ניתן להתוות קווי דמיון לענייננו. לטעמי, הענישה הראויה צריכה להתממש במעט יותר מגבולות הענישה המקובלת, עליה דיבר הסניגור. זו ענישה שתענה על צרכי האינטרס הציבורי של הרתעה ובה בעת גם תיקח בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם ואת זאת שאין הוא עבריין ללא תקנה. העונשים בהתאם למה שפרטתי לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו מיום 13.11.06 ועד 7.1.07. 12 חודשי מאסר על-תנאי לשלוש שנים, שלא יעבור במהלך תקופה זו עבירה עליה הורשע או כל עבירת רכוש או אלימות מסוג פשע. בנסיבות העניין החלטתי לחייב את הנאשם בפיצוי עונשי, במסגרת יכולתו הכלכלית לעמוד בפיצוי כזה. לפיכך אני מחייב אותו בפיצוי בסכום של 7,500 ₪. 5,000 ₪ מסכום הפיצוי יועברו לאיתי צור ו- 2,500 ₪ - לשלמה אבנר. התביעה תמציא למזכירות בית המשפט את כתובותיהם המלאות של שני הנפגעים האלה, שכלי רכבם עלו באש. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 ימים מהיום. תלונת שווא