מעשים מגונים של מאמן הנאשם, בן 36 שנים, מאמן כדורגל במקצועו, הועמד לדין בגין העבירות של מעשה מגונה בנסיבות אינוס וכליאת שווא, לפי סעיפים 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) + 377 לחוק העונשין, שביצע, כנטען בכתב האישום, בחניכתו, שהייתה קטינה במועדים הרלוונטיים. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום ובעבירות שיוחסו לו ובתיק נשמעו הראיות, במלואן. ביום 24.05.2010 ניתנה הכרעת הדין ובה החלטתי לזכות את הנאשם מן העבירה של כליאת שווא ולהרשיעו בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, בכך שהכניס את ידו מתחת לחולצתה של המתלוננת, ליטף בידו האחת את גבה ובידו השניה נגע במפשעתה, על בגדיה, תוך שהינו שואל אותה אם נעים לה וכן הרים את חולצתה, נישקה בגבה וביקש כי תנשקו בפיו. דחיתי את טענות ההגנה שהעלה הנאשם, הכל כמפורט בהכרעת הדין. במסגרת הטיעונים לעונש, הוגש לבית המשפט דו"ח הערכת מסוכנות מטעם המרכז להערכת מסוכנות בו נקבע כי מסוכנותו של הנאשם הינה ברמה נמוכה עד בינונית. כן הוגש תסקיר שירות המבחן אודות הנאשם, תסקיר מיום 04.07.2010, הימנו עולה כי שירות המבחן התרשם שהנאשם אינו מחובר לעבירה, שולל את אחריותו לה ואינו מגלה כל אמפטיה למתלוננת. שירות המבחן קבע כי לא ניתן לשלול סיכוי להשנות המעשים לאור יחסו של הנאשם למתלוננת והמליץ להשית על הנאשם עונש מוחשי בדמות מאסר שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת. לבית המשפט הוגש אף תסקיר נפגעת אודות המתלוננת מיום 03.06.10. שירות המבחן התרשם מסיכוי טוב לשיקום והחלמה של המתלוננת וזאת בשל אופיה, התמיכה אותה קיבלה והטיפול המקצועי אותו עברה, אם כי ציין סבירות לרגרסיה בעת עיתות משבר ושינויים. מתסקיר זה עולה עוד כי המתלוננת רואה בעצם הרשעת הנאשם - סגירת מעגל, על אף הקושי שהיה כרוך בהחשפותה בבית המשפט. למתלוננת אין עמדה באשר לעונש שיקבע, לרבות רכיב הפיצוי. מטעם הנאשם הוגשו ראיות לעניין העונש - אסופת מכתבי הערכה ותעודות הוקרה שסומנו נ/3. כן העידו מטעמו, מספר עדי אופי אשר להם היכרות עם הנאשם במסגרת היותו מאמן ספורט. כל העדים דיברו בשבחו של הנאשם וסיפרו על פועלו ותרומתו הרבה בתחום ספורט הנשים וכדורגל במסגרות השונות בהן עבד. בטיעוניה לעונש, הפנתה ב"כ המאשימה למהות העבירה וטענה כי על אף שהמעשים אינם במדרג גבוה של חומרה, יש לבחון אותם על רקע הפרש הגילאים הגדול בין המתלוננת לנאשם וניצול האמון הרב שניתן בו ע"י המתלוננת, כלפי מי ששימש מאמנה. לשיטת ב"כ המאשימה, עדויות עדי האופי, ששיבחו את הנאשם וציינו את אישיותו הכריזמטית, מדגישים דווקא את חומרת מעשיו. ב"כ המאשימה ציינה את אי לקיחת האחריות על ידי הנאשם והשלכת האשמה על המתלוננת והפנתה לתימוכין לתסקיר ולדו"ח הערכת המסוכנות. עוד ציינה כי עולה מהתסקיר כי הנאשם מתעתד להמשיך ולעסוק עם קטינים, למרות שבא כוחו הודיע כי הנאשם לא יעשה כן בעתיד. ב"כ המאשימה טענה עוד כי המעשים השאירו את חותמם על המתלוננת, כעולה מהתסקיר שהוגש לגביה. כן ביקשה שלא לייחס משקל יתר לחלוף הזמן בגזירת העונש ולהעדיף על פניו את האינטרס הציבורי שבענישה הולמת. ב"כ המאשימה עתרה להשית על הנאשם עונש של מאסר בפועל של ממש לתקופה משמעותית, תוך שהינה מציינת כי נקבע בחוק עונש מאסר מינימום בעבירה בה נדון הנאשם, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת, לפי גובה התשלום עבור הטיפול הפסיכולוגי שמימנו הוריה בעקבות האירוע. מאידך, ב"כ הנאשם טען כי המעשים נמצאים ברף הנמוך של המעשים המגונים. כן טען כי יש ליתן משקל ממשי לחלוף הזמן מאז ביצוע המעשים בשנת 2005 ולעובדה כי המאשימה הגישה את כתב האישום רק בשנת 2008. ב"כ הנאשם הפנה לנסיבותיו האישיות של הנאשם, שהינו אב לשתי קטינות, ציין את פועלו בתחום הספורט והכדורגל, את שירותו הצבאי ואת תרומתו למדינה במסגרת מלחמת לבנון השנייה, בהפנותו אל מכתבי ההערכה שהוגשו וסומנו נ/3 ואל עדויות עדי האופי. עוד טען כי בשל עיסוקו של הנאשם עם ילדים, עצם ההרשעה בתיק מהווה פגיעה קשה באפשרויות התעסוקה שלו וכי הנאשם יהיה ממילא נתון מעתה ואילך בפיקוח של המרכז להערכת מסוכנות. לכן עתר שלא להשית על הנאשם עונש של מאסר בפועל. ב"כ הנאשם הותיר את גובה הפיצוי לשיקול דעת בית המשפט, בציינו כי מצבו הכלכלי של הנאשם אינו מזהיר. כל אחד מן הצדדים הגיש פסיקה לתימוכין בעמדתו לעניין הענישה הראויה. אין ספק כי מעשי הנאשם חמורים הם. הנאשם ביצע במתלוננת מעשים מגונים בהיותה בת 13.5 שנים, במשרדו הסמוך למגרש הכדורגל, כאשר הושיב אותה על ברכיו וביצע בה את המעשים המגונים, כפי שפורטו לעיל. זאת, עשה הנאשם תוך ניצול מעמדו כמאמן כדורגל, אליו חשה המתלוננת יחס של קירבה והערכה מיוחדים ותוך הפרת האמון שנתנה בו המתלוננת. לקביעתי, גם אם מעשי העבירה של הנאשם, לכשלעצמם, אינם נמנים על החמורות שבעבירות המין, הרי שאין חולק כי המעשים פגעו בכבודה ובפרטיותה של המתלוננת וחומרתם נובעת מנסיבות ביצועם - על רקע מערכת יחסים של חונך וחניכה וגילה הצעיר כל כך של המתלוננת. על הענישה לבטא את חומרת היתר המתלווה, ככלל, למעשה מגונה, כאשר זה מתבצע על ידי מורה, מדריך או איש חינוך כלפי התלמידים או החניכים הסרים למרותו. אלה רואים בו דמות המשמשת להם דוגמה לדרך התנהגות הראויה לחיקוי ולהערצה והינם נותנים בו אמון מלא. כל פגיעה בהם, מה עוד שעניינה נושא אופי מיני, מותירה בנפשותיהם הרכות אותות קשים, המשתמרים לאורך השנים, ויש בה כדי להשליך על כל מהלך חייהם, גם לאחר שבגרו. לא בכדי קבע המחוקק עונש של 7 שנות מאסר בצידה של העבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות. כן קבע המחוקק בסעיף 355 לחוק העונשין, שעניינו "עונש מזערי" כי מי שהורשע בעבירה זו, לא יפחת עונשו מרבע העונש המירבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט להקל עימו, מטעמים מיוחדים שיירשמו. עוד נקבע כי עונש המאסר המינימלי, לא יהיה, בהעדר טעמים מיוחדים, כולו על תנאי. עד לביצוע המעשים נשוא כתב האישום, נהג הנאשם כאדם נורמטיבי. אין לו הרשעות קודמות רלוונטיות והינו נשוי ואב לשתי קטינות רכות בשנים. מן הנתונים שבאו בפני בית המשפט עולה כי הנאשם זכה להערכה רבה במסגרת עיסוקו באימון ספורט בכלל וכדורגל נשים בפרט ותרם רבות למען קידומו של ענף זה. אף אין ספק כי הרשעתו של הנאשם בדין עשויה להביא לפגיעה באפשרויות התעסוקה שלו, כאשר התברר כי הנאשם פוטר לאחרונה מעבודתו במתנ"ס בו עבד. הנאשם מימש את זכותו לנהל הליך משפטי ואין לזקוף זאת כשיקול להחמיר בדינו. עם זאת, משבחר הנאשם לנהל את ההליך, באופן שחייב העדת המתלוננת תוך עמידתה מולו וסיפור מקרה האירוע בבית המשפט, אין דינו מבחינה זו כדין מי שהודה ולקח אחריות מיידית על מעשיו ובכך מנע מקורבנו לחוות שוב את האירועים מעל דוכן העדים. יתר על כן; הן מדו"ח הערכת המסוכנות והן מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם לא הביע כל חרטה על מעשיו. נהפוך הוא; הנאשם נעץ את כל האשמה להתרחשויות במתלוננת, עמד על גירסתו כי זו העלילה עליו עלילות שווא ולא גילה, למזער, ולו שמץ של אמפטיה וחמלה לסבלה של המתלוננת, גם אם סבר כי אינו אחראי לסבל זה. לא מצאתי בנסיבותיו של תיק זה, טעם מיוחד לסטות מחובת הטלת עונש מאסר מינימלי הקבועה בחוק. במכלול השיקולים, הנני סבורה כי חומרת העבירה שבענייננו, שכאמור אינה נעוצה במעשה עצמו, שאכן אינו נמצא ברף הגבוה של המעשים המגונים, אלא בנסיבות האחרות הכרוכות בו - היות המתלוננת חניכתו של הנאשם וגילה הצעיר כל כך - הם המחייבים כי העונש שיוטל על הנאשם יכלול רכיב של מאסר בפועל של ממש. הנני מתחשבת לעניין העונש בכך שחלפה תקופה של קרוב ל-6 שנים מאז ביצועה של העבירה שבענייננו, כאשר כתב האישום הוגש לביהמ"ש לאחר קרוב ל-4 שנים מאז התרחשותה. אשר על כן, הנני דנה את הנאשם למאסר לתקופה של 28 חודשים, מתוכם ירצה הנאשם מאסר בפועל למשך 12 חודשים והיתרה מאסר על תנאי למשך 3 שנים. התנאי הוא כי הנאשם לא יעבור העבירה עליה הורשע וכל עבירה המנויה בפרק י', סימן ה' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וזאת בתוך תקופת התנאי ויורשע עליה בתוך תקופת התנאי או לאחריה. תקופת המאסר על תנאי תחושב מיום שחרורו של הנאשם ממאסרו ואילך. הנני מחייבת את הנאשם לפצות את המתלוננת על נזקיה וסבלה בסך של 12,000 ₪. הפיצוי ישולם ב-4 תשלומים חודשיים רצופים ושווים של 3,000 ₪ כל אחד, החל מיום 1.8.10 ואילך. אם לא ישולם אחד מן התשלומים במועדו - יחול פרעון מיידי של כל היתרה. והודעה זכות הערעור תוך 45 יום מהיום. משפט פליליעבירות מין