בפני קובלנה פרטית שעניינה פרסום לשון הרע. ב"כ הנאשמים העלה מספר טענות מקדמיות, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים בעניין, להלן החלטתי. 1. מחיקת נאשמים ב"כ הנאשמים טוען כי נאשמים מס' 1 ו-2 אינם בעלי דין שחלה עליהם אחריות פלילית לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק) ועל כן יש למוחקם מכתב האישום. הנאשם 1 הינו, על פי הנטען בקובלנה, מקומון המתפרסם ומחולק בעיר ראש העין, והנאשמת 2 הינה הבעלים שלו. להשלמת התמונה יצויין, כי הנאשם 3 הינו הבעלים של הנאשמת 2, והנאשם 4 הינו הכתב שהכתבות נשוא הקובלנה הן פרי עטו. לטענת ב"כ הנאשמים, לפי סעיף 11(א) לחוק, לא ניתן להגיש קובלנה פלילית (או הליך פלילי בכלל) כנגד עיתון בו מתפרסמים לכאורה דברי לשון הרע, ואילו נגד המו"ל שמוגדר בחוק כ"אחראי על אמצעי התקשורת", ניתן להגיש תביעה אזרחית בלבד. למען הבהירות, יובא להלן נוסחו המלא של סעיף 11 לחוק: "11. אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת [תיקון: תשמ"ד] (א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת. (ב) באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה. (ג) בחוק זה - "אמצעי תקשורת" - עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות (להלן - עיתון) וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור ; "עורך אמצעי תקשורת", בעיתון - לרבות עורך בפועל, ובשידור - לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום ; "אחראי לאמצעי התקשורת", בעיתון - המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלוויזיה - מי שאחראי לקיומם." אינני מקבלת את הטענה לאי תחולת העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע על כלי תקשורת דוגמת עיתון, שהינו אישיות משפטית, וזאת מהנימוקים הבאים: א. החלק הכללי של חוק העונשין חל על עבירות לפי חוק איסור לשון הרע: "כאמור, פרסום לשון הרע עשוי להוות גם עבירה פלילית אם יתקיימו בו הדרישות הקבועות בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. סעיף 34כג לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קובע, כי "באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק המקדמי והחלק הכללי גם על עבירות שלא לפי חוק זה". מכאן שהוראות החלק המקדמי של חוק העונשין (סעיפים 1-17) והוראות החלק הכללי של החוק (סעיפים 18-90ב) יחולו על העבירה של פרסום לשון הרע. עיקרון זה היה קיים גם בטרם חוקק תיקון מס' 39 לחוק העונשין, ומכוחו החילו בתי-המשפט על העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע את דיני השותפות והסיוע ואת דיני הקשר". (א' שנהר, דיני לשון הרע עמ' 82) מכאן, שהוראות החלק הכללי של חוק העונשין בכל הנוגע לתורת האורגנים ולאחריות הפלילית של תאגיד למעשי ומחדלי האורגנים שלו, חלים על חוק איסור לשון הרע. על כן, ככל שיוכח קיומם של תנאי סעיף 23(א)(2) לחוק העונשין לגבי תאגיד שהינו הבעלים או המו"ל של העיתון שפרסם את לשון הרע הנטענת, בהתאם לתורת האורגנים, דינו יהיה זהה לדינם של האורגנים שהיו "מוחו" ו"ידיו" של התאגיד לעניין הנדון. ב. התכליות והתפישות העומדות בבסיס החוק אינן מקלות עם אמצעי התקשורת בכל הנוגע לפרסום לשון הרע, ביחס לאדם פרטי: במהלך הדיונים בכנסת בעת חקיקת החוק, הועלו השקפות שונות בסוגיה, האם ראויים אמצעי התקשורת ההמוניים ליחס מחמיר או מקל יותר, בנוגע לפרסום לשון הרע, לעומת אנשים פרטיים, והדעה שנתקבלה היא דעתם של אלה שסברו כי אחריותם של אמצעי התקשורת היא כבדה וחמורה יותר מאשר אחריותו של מפרסם פרטי. מכאן, שלצורך פרשנות סעיף 11 אין תימוכין להשקפה לפיה תכליתו היתה לצמצם את אחריותו המשפטית של אמצעי התקשורת ביחס למפרסם פרטי. להלן אצטט את מסכת השיקולים לכאן ולכאן בסוגיה זו, כפי שנסקרו בספרו של המלומד א' שנהר: "אופיו המיוחד של הפרסום באמצעי התקשורת והתפקיד החברתי של העיתונות מעוררים את השאלה, האם יש להחיל על אמצעי התקשורת כללים מיוחדים בנוגע לפרסום לשון הרע על ידם, ואם כן - האם כללים אלה צריכים להקל עם אמצעי התקשורת או להחמיר עמם? המצדדים בהקלה עם אמצעי התקשורת בכל הנוגע לפרסום לשון הרע על ידם מצביעים על שני הבדלים בין פרסומים באמצעי התקשורת לבין פרסומים של אנשים פרטיים, העשויים להצדיק הקלה שכזו. הבדל אחד נוגע לקושי המעשי של אמצעי התקשורת בהימנעות מעשיית שגיאות. מספר הידיעות המתפרסמות בכל גיליון עיתון ובכל משדר טלביזיה או רדיו גדול לאין שיעור ממספר העניינים שעליהם מדווח אדם פרטי. כמו כל פעילות אנושית, גם הפקת עיתונים ושידורים אינה יכולה להעשות ללא תקלות וטעויות. היקף הפרסומים של אמצעי התקשורת מגדיל פי כמה את ההסתברות שהללו יטעו ויפרסמו לשון הרע, בהשוואה להסתברות שטעויות כאלה ייעשו על ידי אנשים פרטיים. כתוצאה מכך חשופים אמצעי התקשורת פי כמה לסכנת תביעות ואישומים בגין פרסום לשון הרע. הבדל זה בין פרסומיו של אדם פרטי לבין פרסום באמצעי התקשורת אינו יכול להצדיק כשלעצמו הקלה עם אמצעי התקשורת, אולם כאן משתלב ההבדל השני בין פרסומים פרטיים לבין פרסומים באמצעי התקשורת, וזהו ההבדל שבין התועלת החברתית הכרוכה בחופש הביטוי הכללי לבין התועלת החברתית הכרוכה בחופש העיתונות. (...) פרופ' קלינגהופר טען, כי חשיבותו של חופש העיתונות חורגת מהאינטרס האינדיבידואלי של הפרט בכך שהממשל לא יגביל את חירותו הפרטית לומר את אשר על לבו, שכן לחופש העיתונות יש גם "פונקציה פוליטית ראשונה במעלה" כ"אחד מעמודי התווך לעיצוב המשטר הדמוקרטי וקיומו". לכאורה יכולים אמצעי התקשורת למלא את תפקידם החברתי החשוב מבלי לפרסם לשון הרע, אולם כפי שהסברנו, ההסתברות שאמצעי התקשורת יטעו ויפרסמו לשון הרע עושה את ההימנעות המוחלטת מפרסום לא מוצדק של לשון הרע לבלתי אפשרית. אם החוק יחמיר עם אמצעי התקשורת בנוגע לפרסום לשון הרע, כפי שהוא מחמיר עם אנשים פרטיים, קיים חשש שאמצעי התקשורת ינקטו "צנזורה עצמית" ויימנעו מפרסום כל ידיעה העשויה להיחשב כלשון הרע. בדרך זו יימנע לא רק פרסומן של ידיעות שגויות אלא גם פרסומן של ידיעות נכונות וכתוצאה מכך לא ימלאו אמצעי התקשורת את תפקידם החברתי החשוב. המסקנה העולה מטיעונים שלובים אלה היא, שלצורך הגשמת האינטרסים העומדים בבסיסו של "חופש העיתונות" יש לעצב את דיני לשון הרע כך שיקלו עם אמצעי תקשורת. (...) קיימים, כמובן, שיקולים חשובים אחרים המצדיקים את הגישה ההפוכה, היינו: החמרה עם אמצעי התקשורת. למשל, ההבדל המרכזי בין פרסום של אדם פרטי לבין פרסום באמצעי תקשורת הוא שפרסום של אדם פרטי יגיע בדרך-כלל לידיעת מעטים, בעוד שפרסומים באמצעי התקשורת זוכים לתפוצה המונית. כתוצאה מכך תהיה הפגיעה מפרסום לשון הרע באמצעי התקשורת קשה פי כמה מפגיעתו של פרסום לשון הרע שאינו מופנה לציבור כולו. (...) העדר ההצדקה להקלה עם אמצעי תקשורת המפרסמים לשון הרע נובע גם מהשוואת יחסי הכוחות בין אמצעי התקשורת לבין הפרט הנפגע על ידם. אמצעי התקשורת צברו עוצמה פוליטית, חברתית וכלכלית עצומה, אשר כנגדה אין לאזרח מן השורה כלים להתמודד. אמצעי התקשורת יכולים להשתמש בעוצמה שצברו כדי לקדם מטרות ראויות, אולם "גם עתונות אמינה ואחראית - יותר או פחות - עשויה - בנסיבות מסוימות - ליהפך מוקד של כוח המנוצל לרעה, הראוי גם הוא להתאזן על ידי אינטרסים לגיטימיים אחרים" (ע"א 670/79, 82/80, 78 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי וערעור שכנגד, פ"ד מא(2) 169, 199-200). חשש זה, של שימוש לרעה בכוחה של העיתונות, מהווה שיקול בעל משקל כנגד קביעת כללים גורפים המקלים עם כלי תקשורת המפרסמים לשון הרע. העמדות השונות בנוגע למעמד שיש להעניק לאמצעי התקשורת בדיני לשון הרע באו לידי ביטוי בעת הדיונים בכנסת על חוק איסור לשון הרע. במסגרת דיונים אלה העלה חבר הכנסת פרופ' יצחק קלינגהופר את הטענה, כי יש לקבוע דין שונה לפרסום לשון הרע על ידי אדם פרטי ודין שונה לפרסום לשון הרע בעיתונות. פרופ' קלינגהופר טען, כי "מידה מסוימת של חופש הפגיעה בכבודו של הזולת חייבת להוות חלק מחופש העתונות, אם אמנם רוצים להבטיח לעתונות את תפקידה הפונקציונלי בייסוד הדמוקרטיה". עמדתו זו לא התקבלה. התוצאה היא שבחוק איסור לשון הרע, אין כל הוראה מיוחדת המקלה עם אמצעי תקשורת שפרסם לשון הרע, ולמעשה ההתייחסויות היחידות בחוק לאמצעי התקשורת נוגעות בהוראות המחמירות עם אמצעי התקשורת שפרסמו לשון הרע, בהשוואה לאנשים פרטיים שפרסמו לשון הרע. כך מרחיב חוק איסור לשון הרע את מעגל האנשים הנושאים באחריות פלילית ואזרחית לפרסום לשון הרע באמצעי תקשורת, וכולל בו אנשים אשר אלמלא ההוראה המיוחדת שבחוק לא היו נושאים באחריות שילוחית או נגזרת לפרסום. (ראה סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע ודברי חבר הכנסת קלינגהופר בעת הדיון המיוחד בכנסת לאחר חקיקת החוק, ד"כ 43 (תשכ"ה) 2856). החוק גם שולל מאמצעי תקשורת שפרסמו לשון הרע בתום לב את הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15 לחוק, אם אמצעי התקשורת לא אפשר לנפגע לפרסם באותו אמצעי תקשורת תיקון או הכחשה. גם הפסיקה הסתייגה ממתן מעמד מיוחד לפרסומי לשון הרע באמצעי התקשורת בהשוואה לפרסומים רגילים. לאור הפגיעה הקשה מפרסומי לשון הרע באמצעי התקשורת ולאור החשש מפני הפיכת אמצעי התקשורת למוקדי כוח שינוצלו לרעה, התגבשה בבית-המשפט העליון גישה הקובעת כי "לעיתונות בתור שכזו אין מעמד מיוחד וזכות יתר על פני מי-שהוא אחר ושומה עליה להזהר באותה מידה מלהפר את כללי המשחק שתוחמו על ידי חוק לשון הרע" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 314). השאלה, האם העיתונות זכאית לזכויות מיוחדות, עלתה בכמה סוגיות ספציפיות של דיני לשון הרע. כך, למשל, קבע בית-המשפט העליון, כי לעיתונות אין מעמד מיוחד לעניין הגנת הבעת הדעה בנושא ציבורי ולעניין הגנת הפרסום מתוך חובה. כמו כן נפסק, שלחץ הזמן שבו נתון עיתון אינו מצדיק פרסום ידיעה העלולה לפגוע קשות באדם, מבלי לנקוט אמצעים סבירים כדי לוודא את נכונותה. בתי-המשפט אף מחמירים עם עיתונים בשלב פסיקת הפיצוי, בנימוק שהפרסום שעשו זכה לתפוצה נרחבת ובתור שכזה גרם לנזק כבד. גם הטענה כי פסיקת פיצויים גבוהים נגד עיתון תפגע בחופש הביטוי אינה מתקבלת תמיד בעין יפה." (ההדגשות שלי, נ.מ.ש.). משמע, עיון בדברי הכנסת ובתכלית החוק, כפי שהתגבשה בדיונים, מלמד כי כוונת סעיף 11 היתה להרחיב את מעגל הנושאים באחריות פלילית ואזרחית לפרסום לשון הרע באמצעי התקשורת, ולא לצמצם אותו. ג. כאשר עסקינן בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, אין כל עילה להקל עם אמצעי התקשורת: הרציונלים שצוטטו לעיל לגבי אחריות אמצעי התקשורת באופן כללי הינם בבחינת קל וחומר, כאשר עסקינן בעבירה של פרסום לשון הרע, היינו - שבין רכיביה נכלל גם יסוד נפשי של כוונה לפגוע, בשונה מהעוולה הנזיקית שאינה דורשת רכיב כזה. ברי כי לאור הגדרת העבירה, מתאיין השיקול של הגנת כלי התקשורת מפני פרסומים מוטעים שנעשו בתום לב או ברשלנות. פשיטא, שאם נעדרה הכוונה לפגוע מליבו של מי שהיה אורגן בתאגיד הנאשם, הרי שלא התגבשו יסודות העבירה ביחס לתאגיד, ואילו אם התקיימה הכוונה הפלילית הנדרשת בליבו של מי שהיה אורגן בתאגיד - אין כל הצדקה לפטור את התאגיד, שפרסם את לשון הרע והפיצה לציבור, מהענישה הפלילית ההולמת, לרבות קנס הולם ופיצוי לנפגע העבירה. לפיכך אני דוחה את הטענה כי יש למחוק את הנאשמים 1-2 מטעמי הבקשה. יחד עם זאת, אני מורה לקובל לברר ולהודיע תוך 30 יום אם הנאשם 1 הינו אישיות משפטית, ואם יתברר כי מדובר בשם פרסומי בלבד ולא באישיות משפטית - יימחק נאשם זה מכתב האישום. 2. ניסוח כתב הקובלנה ב"כ הנאשמים טוען, כי כתב האישום אינו מנוסח כנדרש בסעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. לפי סעיף זה, על כתב האישום להכיל את "תיאור העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם". לטענת הסניגור, הקובלנה אינה מנוסחת בתמציתיות עובדתית ובבהירות מספקת, ואף כוללת מספר חלופות עובדתיות ותיאורים הנראים כטיעונים לעונש. מעיון בכתב הקובלנה נראה כי לגבי האישום הראשון, "חטאו" אינו בהעדר עובדות הנדרשות להבהרת תוכן האישום אלא בהתפלמסות עם הנאשמים, שאין מקומה בכתב אישום. לפיכך אני מורה על מחיקת סעיפים 7.ד., 8, 9, 10, מהאישום הראשון. לגבי האישום השני - הוא מתייחס לכותרת אותה כתבה המוזכרת באישום הראשון, ועל כן אין לראות בו אישום נפרד אלא על הקובל להכלילו כחלק מהאישום הראשון. הפיסקה השניה בסעיף 15 - תימחק. לגבי האישום השלישי - האישום מנוסח באופן לא ברור. יש לנסח אותו מחדש ולפרט במדוייק את האמירות בכתבה המהוות, לטענת הקובל, לשון הרע ו/או אמירות שקריות. לאחר מכן יש לתאר בתמצית את העובדות כהווייתן (לגרסת הקובל). לפיכך אני מורה כי הקובל יגיש קובלנה מתוקנת תוך 30 יום. נקבע למענה לכתב הקובלנה המתוקן ליום 12.7.07 שעה 10:30 בבית המשפט החדש. ניתנה היום כ"ח באייר, תשס"ז (16 במאי 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתקים לצדדים. ניצה מימון-שעשוע, שופטת משפט פליליאחריות פליליתלשון הרע / הוצאת דיבה