פיצוי למי שלא הוכנס למועדון כללי: מכוח הסכמת הצדדים, ינתן פסק הדין בתובענה זו על יסוד הכתב, ועל דרך הפשרה, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984. התביעה: התביעה הוגשה ביום 8.9.05 בגין הסך של 50,000 ₪. התובע, יליד שנת 1977, תושב חולון וסטודנט למשפטים. הנתבעת 1 הינה חברה בע"מ, אשר בבעלותה מבנה המשמש למועדון לילה בעיר תל-אביב בשם: "פרטיזן" (להלן: "החברה"). הנתבעת 2 הינה חברה להפעלת ארועים, אשר במועד הארוע הפעילה את המועדון אשר בבעלות החברה (להלן: "הנתבעת"). על פי כתב התביעה, אשר הוגש ביום 8.9.05 ותוקן ביום 4.1.06, ביקש התובע, במסגרת בילוי משותף עם חברים, להכנס ביום 6.5.05 בשעה 24:00 או בסמוך לכך, אל המועדון אשר בבעלות החברה, והופעל באותה שעה ע"י הנתבעת. בכניסה ניצבה סלקטורית, אשר ניתבה את זרם הנכנסים. הסלקטורית הודיעה לתובע, כי אינו נמצא ברשימת המוזמנים ולכן סב על עקביו ויצא מן המקום. ראו סעיפים 2-3 לתצהיר העדות הראשית של התובע. ביום 11.5.05, יום ג' בשבוע, התקשר התובע אל המועדון והזמין מקום מראש, לארוע של יום ה', 13.5.05 לעצמו ולעוד חמישה חברים. הזמנתו אושרה ע"י פלוני, מישה שמו. השיחה הוקלטה ע"י התובע, ושימשה כחלק מחומר הראיות בתיק. ביום 13.5.05 הגיעו הנתבע וחברו שוב אל המועדון, ושוב נבלמה כניסתם ע"י הסלקטורית. ראו סעיפים 5-6 לתצהיר העדות הראשית של התובע. פנייה טלפונית שביצע התובע, למר מישה, שאישר את הזמנתו ביום 11.5.05, גם כן לא הועילה. מר מישה אמר לו, כי הזמנה מראש אינה מספקת, וכי יש לעמוד בתנאי נוסף של סלקציה בכניסה. ראו סעיף 7 לתצהיר העדות הראשית של התובע. התובע טען כי פנה אל הסלקטורית וניסה לשכנעה כי אינו מהווה איום וכי הוא סטודנט למשפטים, אדם מכובד ומעורה בחברה, אך כל פניותיו נענו בשלילה. ראו סעיף 8 לתצהיר העדות הראשית של התובע. התובע גרס, כי נאלץ לעזוב את המקום בבושת פנים על עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו ולחבריו. בסעיף 10 לתצהירו הוא מסכם: "חשתי כי כבודי כבן אדם וכאזרח במדינת ישראל נפגע קשות וכן חשתי תחושה של זרות, ניכור ובושה. תחושה זו שידרה לי מסר קשה לפיו אני אזרח דחוי ואין לי מקום בחברה". גירסתו של התובע נתמכה בתצהירו של ידידו מר אבגני אלאייב. מר אלאייב אישר כי ביום 6.5.05 הוא הגיע עם התובע למועדון ולא הוכנס בטענת הסלקטורית מחמת שלא הוזמן מקום. ראו סעיפים 2-3 לתצהירו. להבא, התקשר התובע מראש והזמין מקום. ביום 13.5.05, למרות שהוזמן מקום מראש, שוב סרבה הסלקטורית להכניס את התובע ואת המצהיר אל המועדון. לאחר דין ודברים עם בעל המועדון ועם הסלקטורית, נאלצו התובע והמצהיר לשוב כלעומת שבאו. ראו סעיפים 5-6 לתצהירו. בכתב התביעה טוען התובע, כי הארועים דנן מהווים הפליה במתן שרות במקום ציבורי. לטענתו, זוהי הפליה אסורה כהגדרתה בחוק איסור הפליה במוצרים, בשרותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000. התובע אומר כי הוא ביקש לבלות, במועדון לילה בסוף שבוע ובמקום ליהנות ולזכות במקום ראוי, זכה ליחס גזעני, פוגע ומזלזל אשר גרמו לו עוגמת נפש, כעס ובושת פנים. התובע טען כי זכויותיו לשוויון וליחס הוגן נפגעו. התובע העמיד את סכום תביעתו על סך של 50,000 ₪ והוא טוען לקבלת פיצוי ראוי שיהיה בו כדי לבטא את סלידתה של החברה, ושל בית המשפט מהתנהגות הנתבעת. הגנת החברה: הנתבעת 1 טענה, כי אין יריבות ישירה בינה לבין התובע. החברה אישרה, כי היא אומנם מחזיקה בנכס ברחוב דרך מנחם בגין 128, תל-אביב. ברם, לגירסתה במסגרת פעילותה העיסקית היא נוהגת להשכיר את הנכס לחברות ו/או לגופים שונים תמורת דמי שכירות אותם משלמים השוכרים עבור השימוש בנכס. הארועים דנן מתקיימים על אחריות המארגנים ובפיקוחם הבלעדי. למעט הקצאת המקום, אין לחברה, לטענתה, כל קשר לארוע. החברה הדגישה, כי באותם ערבים בהם היא משכירה את הנכס לחברות אחרות, היא אינה מקיימת כל פעילות עיסקית. אין היא מנפיקה הזמנות ואין היא מוציאה קבלות בגין התשלום בכניסה לנכס. בכל זה מטפלת החברה ששוכרת ממנה את המקום. בתאריכים הרלוונטיים לתביעה, 6.5.06, 13.5.06 בגינם הגיש התובע את תביעתו, השכירה החברה את הנכס לנתבעת, דיגיטל רקורדס. הסכם השכירות צורף כנספח א' לכתב ההגנה של החברה. מר טימור פטריאייב, מנהל החברה, תמך את הגירסה שהופיעה בכתב ההגנה בתצהיר עדות ראשית מטעמו. הוא הדגיש, כי הנכס מושכר ע"י החברה לגופים מסחריים שמקיימים בו ארועים על אחריותם וללא כל זיקה של הנתבעת 1, החברה לאירוע שמתקיים. בארועים הרלוונטיים בכתב התביעה, הנכס היה מושכר לנתבעת 2. ראו סעיפים 3-7לתצהירו. מכאן, עתרה החברה לסילוק התביעה נגדה, שכן לגירסתה אינה קשורה כלל לתביעה. הגנת הנתבעת: הנתבעת 2, הלא היא הנתבעת, טענה כי מדובר בתביעה טורדנית, קנטרנית, שכולה מהווה נסיון לעשיית עושר ולא במשפט. הנתבעת טענה, כי אין סלקציה בכניסה למועדון. יחד עם זאת, מדובר במועדון שיש צורך לבצע אליו הזמנות מראש. לפי הנטען, ביום 6.5.05, לא ביצע התובע הזמנה מראש, ולכן לא הוכנס למועדון. לפי תמליל השיחה, מיום 11.5.05 , התובע לא ביצע בסופו של דבר הזמנה, שכן ביקש לשבת על הבר, ונאמר לו כי לצורך ישיבה על הבר אין צורך בהזמנה מראש. לכן ביום 13.5.05, לא הופיעו התובע וחברו ברשימת המוזמנים ולכן לא אושרה כניסתם. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של מר מיכאל זגלסקי. מר זגלסקי טען, כי מדובר במועדון לילה, שהופעל על ידי הנתבעת באופן קבוע בסופי שבוע. לטענתו בסעיף 4 לתצהיר, חלק מהתחייבויותיה של הנתבעת היה לדאוג להתנהגות הולמת, מכובדת ומסודרת במועדון. לטענתו, במקום רגיש כמועדון לילה, יש לאפשר לאורחים לקבל שרות הולם והוגן ללא התפרעויות. בכניסה למועדון היתה תמיד אחראית על קבלת האורחים, לפי רשימת הזמנות. כניסה למועדון לוותה בבדיקה בטחונית של מאבטחים אשר גיבו את האחראית - סלקטורית. לפיכך, העלה השערה, בסעיף 6 סיפא לסעיף 6 השני בתצהירו (תצהירו של מר זגלסקי הכיל 2 סעיפים שמוספרו בספרה 6), כי יתכן והתנהגותו של התובע במקרה דנן, לא היתה הולמת כלפי הסלקטורית והמאבטחים, ולפיכך נשללה כניסתו למועדון. לדידו, התנהגות הנתבעת אינה מהווה הפליה אסורה ובמועדון הלילה נוהגים לבקר אורחים מכל סוגי האוכלוסיה ללא הפליה מחמת גזע, דת או כל קבוצה אחרת שהיא. ראו סעיפים 7-9 לתצהירו. מר זגלסקי גורס, כי שיחת הטלפון מיום 11.5.05 נערכה עימו, והוא אותו "מישה". לטענתו מתמליל השיחה עולה, כי הוא אמר במפורש לתובע, שעל הבר אין צורך להזמין מקומות. הסלקטורית, גב' נטליה לוין, העידה בתצהירה, כי היא שימשה כסלקטורית במועדון הלילה "פרטיזן" לתקופה מיום 1.2.05 ועד 14.5.05. היא מציינת, כי "יחד עם אנשי האבטחה היתה לי זכות לשלול כניסה למועדון עקב חשש להפרעת הסדר הציבורי במועדון; כמו כן היינו צריכים לבדוק את האנשים ולראות האם הם מסוממים או תחת השפעת אלכוהול או נראים כבעייתיים ועלולים לפגוע בסדר הציבורי במועדון ולגרום להתפרעויות". ראו סעיפים 4-5 לתצהירה. בכפוף לכך, היא טוענת בסעיף 6 לתצהירה: "למועדון היו נכנסים אנשים שונים ללא כל הפליה מכל סוגי האוכלוסיה". בנוסף צרפה הנתבעת תצהירים של ה"ה נתנילוב דניאל ודז'פרוב אנר, שהצהירו על עצמם כי הם עלו לארצה מאוזביקסיטן (בוכרה) ואזרביג'אן (קווקז) בהתאמה. נהגו לבלות באופן קבוע כמעט בכל יום שישי במועדון הלילה "פרטיזן", אהבו את המקום והרגישו נוח ובטוח לבלות שם. שניהם ציינו, באותו נוסח אחיד, כי הבדיקה היתה מדוקדקת מאוד ולא הוכנסו אנשים מסוממים ו/או תחת השפעת אלכוהול ו/או בעלי פוטנציאל להפרעות. מר נתנילוב ציין, כי עלה ארצה מבוכרה , אך הוכנס למועדון "פרטיזן" בלי כל בעיות והוא הדין בכל חבריו וחברותיו, שרובם ממוצא בוכרי. ראו סעיף 8 לתצהירו. מר דז'פרוב ציין כי עלה ארצה מקווקז, אך הוכנס למועדון "פרטיזן" בלי כל בעיות והוא הדין בכל חבריו וחברותיו, שרובם ממוצא קווקזי. ראו סעיף 8 לתצהירו. מכאן סבורה הנתבעת שאין לטפול עליה אשמת הפליה והיא מבקשת לדחות את התביעה. דיון עובדתי: מן העובדות כפי שתוארו מכל הזוויות לעיל, עולה כי עובדתית התובע וחברו לא הוכנסו למועדון הלילה "פרטיזן" בשתי הזדמנויות נפרדות. לראשונה ביום 6.5.05 ולאחר מכן ביום 13.5.05. לקראת יום 13.5.05, טרח התובע לעמוד בדרישות הפורמאליות של המועדון, ופנה טלפונית כדי להזמין מקום מראש. בשיחה מיום 11.5.05 אמר לו "מישה", מר מיכאל זגלסקי עד הנתבעת, כי אין צורך להזמין מקום מראש אם הכניסה היא לבר בלבד. טענה זו סותרת עובדתית את גירסתה של הנתבעת, כביכול היה צורך בהזמנה מראש, כתנאי כניסה למועדון. אשר למערכת היחסים, בין התובע לבין הנתבעת, אני מקבלת את עמדתו של התובע, כי כניסתו למועדון לא אושרה, מסיבות סובייקטיביות הנעוצות בנתבעת. או, במילים פחות נקיות, בוצעה סלקציה בכניסה למועדון, וכניסתו של התובע וחבריו לא אושרה. אינני מקבלת את עמדתה של הנתבעת, כי מדובר בסלקציה לגיטימית, אשר נועדה לבודד אלמנטים שליליים, מסוממים, שיכורים ומתפרעים. התובע בעל חזות נורמטיבית, סטודנט למשפטים, אינו נראה כמי שנמנה על אחת משלושת קטגוריות הללו. אין מנוס מהמסקנה, כי התובע הופלה בכניסה למועדון, ללא סיבה סבירה. הנתבעת אומנם דאגה לצרף תצהירים של שני עולים, שטענו כי מעולם לא הופלו בכניסה למועדון. טוב שכך, אולם אין הדבר גורע מעוצמת טענותיו של התובע, כי הוא עצמו, וחבריו, הופלו בכניסה למועדון. האחריות לכך רובצת על הנתבעת. הנתבעת, טענה בהגנתה, כי הסלקציה בכניסה מיועדת לסנן אלמנטים בעייתיים, כגון מסוממים, שיכורים ומתפרעים. אכן, סינון כזה, הוא על פניו לגיטימי, כדי להבטיח את ביטחונם של באי המועדון. ברם, אם הסינון נובע ממטרות אחרות ולא מטרות של ביטחון, נלווים לכך גוונים שליליים ביותר. סינון שמטרתו אינה ביטחון אישי, אלא העדפת סוג מסוים של אוכלוסיה, הוא פסול ואין להכיר בו. זוהי רעה חולה שיש לגדוע מן החברה הישראלית, ולהוקיע בכל דרך. התובע, על פניו, הינו אדם נורמטיבי, סטודנט למשפטים שלא נחזה כמי שהסינון כלפיו יופעל מסיבות של סמים, שכרות או התפרעות. אי לזאת, המסקנה היא, כי התובע הופלה על רקע אישי. על כל המשמעות השלילית הנודעת לכך. אשר לאחריותה של החברה, הנתבעת 1, שוכנעתי כי יש מקום לקבל את טענתה של הנתבעת 1 בדבר העדר יריבות עם התובע. לא החברה היא זו שערכה את הארועים, בהם הופלה התובע. החברה משכירה את הנכס לנתבעת, וזהו הקשר היחיד שלה עם המקום. לכן, לחברה אין כל אחריות באשר להפליה שנעשתה ע"י הנתבעת כלפי התובע. הקשר בין החברה לבין הנתבעת, הוא קשר מסחרי גרידא. החברה משכירה את הנכס לנתבעת. זאת ותו לא. החברה אינה שותפה לרווחיה של הנתבעת, ואינה מפקחת על עסקיה והתנהלותה. מכאן, אני דוחה את התביעה של התובע כנגד הנתבעת 1, מטעמים של חוסר יריבות. דיון משפטי: הוראות החוק הרלוונטיות קבועות בחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן:"חוק איסור הפליה"). החוק אוסר להפלות בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, מתוך מגמה לקדם את השוויון ולמנוע פגיעה בכבוד האדם. לפני חקיקת חוק איסור ההפליה, הוחל עקרון השוויון על המדינה ועל גופים שלטוניים וכן על גורמים פרטיים, ביחוד בתחום יחסי העבודה. ברבות השנים, הוחלה החובה לכבד את עקרון השוויון גם על גופים אשר אופינו כבעלי "מהות ציבורית". ובשנים האחרונות לפני חקיקת חוק איסור ההפליה, אף על גופים פרטיים, מכח החובה, בין היתר, לנהוג בתום לב ובסבירות. ראו: ברק מדינה "איסור הפליה במגזר הפרטי מנקודת מבט של תאוריה כלכלית" עלי משפט ג תשס"ג 37, 41-42 . ראו גם בג"ץ 6698/95 עאדל קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד נד(1) 258. גם לפני חקיקת החוק, מצאו בתי המשפט לנכון להחיל נורמות של המשפט הציבורי על המשפט הפרטי. כפי שאמר כבוד הנשיא ברק בע"א 294/91, חברת קדישא גחש"א נ' קסטנבאום, פד"י מ"ו 2, עמ' 464, שם בעמ' 530: "...עקרונות היסוד של השיטה בכלל וזכויות היסוד של האדם בפרט אינם מוגבלים אך למשפט הציבורי. ההבחנה בין משפט ציבורי לבין משפט פרטי אינה כה חריפה. שיטת משפט אינה קונפדרציה של תחומי משפט. היא מהווה אחדות של שיטה ומשפט. אכן, עקרונות היסוד הם עקרונות של השיטה כולה, ולא של המשפט הציבורי בלבד". כפי שאמר כבוד השופט דב לוין בתיק ע"א 93 / 3414 שמחה און נ' מפעלי בורסת היהלומים (1965) בע"מ מט (3) 196, שם בעמוד 204: "בגבול שבין המשפט הפרטי לבין המשפט הציבורי קיים אזור דמדומים, שבו המשפט הפרטי והמשפט הציבורי משמשים בערבוביה, לעתים זה לצד זה ולעתים זה בתוך זה. באזור זה קיימת דואליות נורמאטיבית, כלומר, דו-קיום של המשפט הפרטי והמשפט הציבורי". כלומר, גם קודם לחקיקת החוק, החילו בתי המשפט, נורמות של המשפט הציבורי, על המשפט הפרטי. בספרו של המלומד אהרון ברק "פרשנות במשפט" כרך שלישי, הוצאת נבו ירושלים 1994-תשנ"ד, נסקר המתח בין המשפט הפרטי לבין המשפט הציבורי. בעמוד 650 הוסבר כי: "תפיסות יסוד של המשפט הציבורי, החלות בין השלטון לבין הפרט - כגון כללי הצדק הטבעי והאיסור על ניגוד עניינים - חדרו ליחסים שבין הפרטים לבין עצמם. קווי הגבול בין סמכות בית המשפט הגבוה לצדק לזו של בית המשפט האזרחי מטושטשים, ותחום 'הדמדומים' הוא רחב". המחוקק, בנסותו להתמודד עם הבעיה החברתית של ההפליה, לרבות בכניסה למועדונים בבעלות פרטית, חוקק את חוק איסור ההפליה ובכל החיל את עקרון השוויון גם על עסקים פרטיים. הדבר הוסבר במבוא להצעת חוק איסור ההפליה: " אחת הבעיות הקשות בתחום החברתי היא הפליה בהספקת מוצרים ושירותים ובכניסה למקומות ציבוריים. בסירוב לאפשר לאדם כניסה למקום ציבורי או לספק לו שירות או מוצר, רק בשל השתייכותו לקבוצה, ובמיוחד קבוצה שיש לגביה היסטוריה של הפליה בעבר, יש משום פגיעה קשה בכבודו של האדם. בעת האחרונה נודע כי במקומות בילוי, למשל, נמנעה כניסה מאנשים בעלי חזות מזרחית. חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, המוצע בזה, שראשיתו בהצעה שהוכנה על ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל, נועד להתמודד עם תופעה שלילית זו ולהקנות לכלל האוכלוסיה הזדמנויות שוות בהנאה ממוצרים, משירותים וממקומות המיועדים להיות פתוחים לציבור הרחב. מוצע שהחוק יחול גם על עסקים פרטיים המחזיקים מקומות ציבוריים, או המספקים מוצרים או שירותים ציבוריים, שכן עיקר התופעה החברתית השלילית מתרחשת במקומות שהם בבעלות פרטית, כאמור. מדינת ישראל התחייבה בכמה אמנות בין-לאומיות למגר באמצעות חקיקה כל צורה של הפליה (האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, האמנה בדבר ביעור הפליה גזעית, האמנה בדבר ביטול הפליה נגד נשים לצורותיה). בחקיקה זו יש משום מתן ביטוי במישור המשפט הפנימי להתחייבויותיה של המדינה במישור הבין-לאומי. ... הרעיון הבסיסי העומד ביסוד חקיקה זו הוא שיש מקום להחלת עקרון השוויון גם על עסקים פרטיים, הפונים לציבור הרחב בהצעת מוצר, שירות או מקום ציבורי; ..... החוק המוצע מתווה איזון ראוי בין עקרון השוויון לבין השמירה על חופש ההתקשרות. החובה שלא להפלות מוטלת על מי שפתח את שעריו לציבור הרחב. ... החוק המוצע עולה בקנה אחד עם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא בא ליישם את התפיסה של כבוד האדם, להגן עליו מפני הפליה גם בתחום המשפט הפרטי, ולהקנות עילת תביעה אזרחית בשל הפליה, בסייגים הקבועים בו. ראו: דברי הסבר להצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התש"ס-2000, ה"ח 2871, 370. למעשה, באיזון האינטרסים בין חירותו וקנינו של בעל העסק, המועדון, או כל מקום הנכלל בהגדרת מקום ציבורי, למרות היותו בבעלות פרטית, לבין ערך השוויון - גובר השוויון. המלומד ברק מדינה, מציע אמת מידה חלופית להכרעה בסוגיה הנ"ל והיא "רווחה מצרפית מירבית". לשיטתו, החלת איסור ההפליה צפויה אף להגדיל את הרווחה החברתית המצרפית. ראו: ברק מדינה "איסור הפליה במגזר הפרטי מנקודת מבט של תאוריה כלכלית" עלי משפט ג תשס"ג 37. איסור ההפליה נקבע בסעיף 3(א) לחוק איסור הפליה כדלקמן: 3. (א) מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות. השאלה הנשאלת היא האם מתקיימים יסודות העוולה במקרה דנן ? ראשית, יש לבחון האם הנתבעים נכנסים לגדר חוק איסור ההפליה. המעוול, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור ההפליה הינו "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי". בסעיף 2 לחוק איסור הפליה מוגדרים "מקום ציבורי" או "שירות ציבורי": "מקום ציבורי" - כל מקום המיועד לשימוש הציבור, לרבות אתר תיירות, בית מלון, אכסניה, בית הארחה, גן ציבורי, מסעדה, בית קפה, אולם המשמש למופעי בידור ותרבות, מוזיאון, ספריה, דיסקוטק, אולם או מיתקן ספורט, בריכת שחיה, קניון, חנות, מוסך וכן מקום המציע שירותי תחבורה ציבורית; "שירות ציבורי" - שירותי תחבורה, תקשורת, אנרגיה, חינוך,? תרבות, בידור, תיירות ושירותים פיננסיים, המיועדים לשימוש הציבור; "המאפיין את ההגדרות הוא ההיזקקות לשירות או למקום, והיותם מטיבם פתוחים לציבור הרחב." ראו: דברי הסבר להצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התש"ס-2000, ה"ח 2871, 371. לפיכך, מועדון פרטיזן, בו מתרחשים הארועים נשוא התובענה, בהיותו פתוח לציבור הרחב ובהעניקו,בין היתר, שירותי בידור, עונה להגדרת מקום ו/או שירות ציבורי. סעיף 3(ג) מגדיר את המונח "מי שעיסוקו". (ג) בחוק זה, "מי שעיסוקו" - לרבות בעלים, מחזיק או מנהל של עסק, וכן האחראי בפועל על הספקת המוצר או השירות הציבורי או על הפעלת המקום הציבורי או הכניסה אליו. אין ספק כי הנתבעת, נכנסת לגדר ההגדרה, שכן, היא זו שעסקה בארגון הארועים והמסיבות והייתה אחראית על הפעלת המקום במועדים הרלוונטיים לתובענה והכניסה אליו. באשר לחברה, היא לא הייתה אחראית לעסק, קרי הפעלת הארועים, לרבות סינון הנכנסים אליו. היא לא עסקה בארגון ו/או תפעול. היא לא הייתה בעלי ה"עסק" אלא בעלת המקום בלבד. לאור זאת, היא לא עסקה בהפעלת המקום הציבורי או בהספקת שירות ציבורי בו. באשר לנתבעת, התובע טוען כי הפלתה אותו תוך הפעלת סלקציה בכניסה ואילו הנתבעת טענה כי לא הפלתה את התובע, אלא בצעה סלקציה לגיטימית, אשר נועדה לבודד אלמנטים שליליים, מסוממים, שיכורים ומתפרעים. אין מחלוקת כי התובע וחבריו לא הוכנסו למועדון פרטיזן בשני המועדים כפי שצוין בתצהירים. המחלוקת סובבת סביב השאלה האם בכך הופלה התובע אם לאו. או במילים אחרות, האם מדובר בהפליה אסורה או בהבחנה מותרת ? תצהיריו של התובע, לרבות התמליל המצורף, ממנו עולה כי המאבטח טען כי המקום פרטי וכי באפשרותו לעשות סלקציה בין האנשים, או בלשונו: "... אני יכול להכניס בן אדם, יכול לא להכניס, זה מקום פרטי... " מבססים את תביעתו. תצהירי הנתבעת וטיעוניה כי ההבחנה בין המבקשים להכנס למועדון נעשתה על בסיס נסיון לבודד אלמנטים שליליים, לא שכנעוני כי כך היה הדבר. סעיף 6 לחוק איסור הפליה, קובע חזקות המעבירות את נטל ההוכחה לנתבע: 6. הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת: (1) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3; (2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה; (3) הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה. דומני כי במקרה דנן, חלה החזקה בסעיף 6(2) לחוק. קרי, הנתבעת סרבה ליתן לתובע, הנמנה עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3 שירות במקום ציבורי ומנעה את כניסתו אליו, בעוד אחרים הוכנסו למועדון. תצהירים מטעם הנתבעת לפיהם, הוכנסו עולים ממוצא בוכרי ו/או קווקזי למועדון, אינה מוכיחה, כי במועד הרלוונטי, לא בוצעה הפליה על רקע מוצא ו/או לחלופין, מהו הבסיס להכנסת המצהירים למועדון. מסקנות: מן המפורט לעיל, אני קובעת, כי דין התביעה בין התובע לבין החברה להידחות, מטעמים של חוסר יריבות. דין התביעה, בין התובע לבין הנתבעת להתקבל. הנתבעת פעלה שלא כדין, והפלתה את התובע בקבלת השירות. זוהי הפליה אסורה ופסולה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, שירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבורים, תשס"א-2000. מכאן, על הנתבעת לפצות את התובע עקב כך. סכום הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק דנן הינו 50,000 ₪. זהו גם סכום התביעה שהגיש התובע. בת.א. (חיפה) 12482/04 מזרחי יצחק נ' קיבוץ רמות מנשה, ניתן ביום 4.7.06 מפי כבוד השופטת ג'דעון, פורסם באתר נבו, אכן זכה התובע שם לסכום הפיצוי המקסימלי. אך במקרה שבפניי יש להתחשב במכלול נסיבות העניין. הואיל ומדובר בשני סירובים להכניס את התובע למועדון מצד אחד, אך מצד שני, אין המדובר בהתנהלות גורפת מצד הנתבעת, שכן מתצהיריהם של ה"ה נתנילוב ודז'פרוב, עולה כי הם וחבריהם, ממוצא בוכרי וקווקזי, לא הופלו בכניסה למועדון, אין להשית על הנתבעת את סכום הפיצוי המקסימלי. אי לזאת, אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובע כפיצוי בגין שני הארועים בהם לא הוכנס למועדון, סך כולל של 15,000 ₪. סכום זה כולל את כל ההוצאות ולרבות אגרת משפט ושכ"ט עורך דין. סיכום: התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית מחוסר יריבות. התביעה כנגד הנתבעת 2 מתקבלת בחלקה. אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך כולל של 15,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו במשרדי ב"כ הנתבעת 2, ואם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. הואיל ופסק הדין ניתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א', ישא כל צד בהוצאותיו. פיצוייםאפליה בכניסה למועדונים ולמקומות בילוי