להלן פסק דין בנושא טביעה בים - תביעה של ההורים לקבלת פיצויים: מבוא 1. בפניי תביעת התובעים בגין טביעתו בים ביום 7.8.03 (להלן: "האירוע"), של מר X ז"ל (להלן: "המנוח"). 2. התובע 1 הנו עיזבון המנוח, התובע מס' 2 הנו אביו של המנוח ויורשו על־פי דין (להלן: "האב"). התובעת 3 הנה אימו של המנוח ויורשתו על־פי דין ביחד עם האב (להלן: "האם"). 3. האירוע אירע בחוף הידוע בכינוי "חוף מציצים" (להלן: "החוף"). 4. תביעת התובעים הנה תביעת עיזבון המנוח בלבד, וזאת משהאב והאם חזרו בם מתביעתם כתלויים במנוח. 5. הנתבעת 1, עיריית תל־אביב-יפו (להלן: "העירייה"), הנה רשות מקומית. על־פי הנטען, העירייה אחראית על־פי דין להפעלתם והסדרתם של חופי הרחצה בעיר תל־אביב-יפו, לרבות בחוף, ואחראית על העסקתם של מצילים בחופי הרחצה ופיקוח על עבודתם בשעות הרחצה המותרות בחופי הרחצה. 6. התביעה הוגשה גם כנגד הנתבע 2, משרד הפנים (להלן: "משרד הפנים"), בגין אחריותו, על־פי הנטען, לכך שהרשויות המקומיות ברחבי הארץ תסדרנה ותפעלנה את חופי הרחצה המוכרזים כחוק, ובין היתר, תעסקנה מצילים בהיקף ובשעות שנקבעו על־פי דין. על־פי הנטען, משרד הפנים אחראי על־פי דין לקיים פיקוח שוטף ויעיל על קיום חוק הסדרת מקומות הרחצה, תשכ"ד־1964 (להלן: "החוק"), ושל הצווים והתקנות אשר פורסמו מכוחו. 7. במהלך שמיעת הראיות, על מנת לחסוך בזמן שיפוטי יקר, חזרו בם התובעים מתביעתם כנגד משרד הפנים, וזו נדחתה ללא צו להוצאות. הדיון נמשך במחלוקת שבין התובעים לעירייה. כאמור, התביעה כנגד משרד הפנים הוגשה בשל הפרת חובת הפיקוח, כטענת התובעים. בנסיבות העניין, הגיעו התובעים למסקנה שתנאי מקדמי לזכייה בתביעתם כנגד משרד הפנים הנו הוכחת טענתם להפר חובה על־ידי העירייה. בהנחה שהפרת חובתה של העירייה תוכח - אין כל טעם של ממש בהמשך ההתדיינות כנגד משרד הפנים, ומנגד, דחיית התביעה כנגד העירייה מחייבת גם דחיית התביעה כנגד משרד הפנים. 8. שמיעת הראיות התקיימה ביום 4.10.06. בישיבה זו נשמעו העדים כדלקמן: עדי התובעים: האב, האם וחברו לעבודה של המנוח, מר סאלח אבו־ע'נם (להלן: "החבר"). עדי העירייה: מר אבנר שרעבי - מי ששימש כמפקח על הפקחים בחוף (להלן: "המפקח"), מר יחיעם אלוני - מי ששימש כפקח בחוף במועד האירוע (להלן: "הפקח") ומר יאיר מוהר - מי ששימש כסגן־מנהל מחלקת חופים בעיריית ת"א (להלן: "סגן־המנהל"). עד משרד הפנים: מר יוסי ברון - סגן־מנהל מחוז תל־אביב במשרד הפנים (להלן: "מר ברון"). כן הובאו בפניי תצהירי עדויותיהם הראשיות של העדים הנ"ל ומסמכים שהוגשו על־ ידי הצדדים. 9. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. סיכומי העירייה הוגשו ביום 5.12.06. לאחר שלמדתי את חומר הראיות וטיעוני הצדדים, גיבשתי עמדה ראשונית לכאורה. בעקבות זאת, ובאופן חריג, ראיתי לנכון לזמן את באי־כח בעלי־הדין לתזכורת בפניי, בניסיון לפשרה, לאחר שניסיון קודם שנעשה טרם הגשת ראיות הצדדים לא צלח. לצערי, הצעתי לפשרה, כפי שהובאה בפני באי־כח בעלי־הדין בישיבת יום 6.12.06, נדחתה על הסף. 10. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם ייאמר אחרת. החבות תמצית טענות התובעים נסיבות האירוע 11. ביום 7.8.03, בשעה 18:00 או בסמוך לה, סיימו המנוח והחבר את עבודתם בחלוקת בקבוקי "קוקה־קולה" במסגרת עבודתם במפעל "קוקה־קולה" (להלן: "המפעל"). 12. המנוח והחבר החנו את משאית המפעל בחנייה הצמודה לחוף. המדובר ביום חם בעיצומו של הקיץ, בעיצומה של עונת הרחצה. ידוע היה למנוח ולחבר כי הרחצה מותרת בחופי תל־אביב עד השנה 19:00, כפי שהיה נהוג בעבר. המנוח והחבר לא העלו על דעתם כי המצילים בתחנת ההצלה במקום עזבו את משמרתם עוד בשעה 16:00. 13. חוף הרחצה היה מלא ברוחצים, ונחזה כחוף פעיל עם מצילים. במקום כניסתם של המנוח והחבר לחוף קידם אותם שלט שכותרתו "ברוכים הבאים לחוף הרחצה", שהיה כתוב גם בשפה הערבית, אולם כל שאר הכיתוב בו היה בשפה העברית בלבד. 14. המנוח והחבר נכנסו למים, ולא יכולים היו להבחין ממרחק זה בכל שילוט האוסר כניסת רוחצים לים. 15. דקות ספורות לאחר כניסתם למים, כאשר גובה המים הגיע עד לחזה, נסחף לפתע המנוח כלפי מטה, בגוררו את החבר עמו. משנשמטה אחיזת המנוח מהחבר, אשר הצליח לעלות ולצוף על־פני המים על מנת לנשום ולחפש את המנוח, נעלם המנוח. לא משלא הצליח החבר להבחין במנוח מתחת למים, יצא מהמקום בו נעלם, החל לקרוא לעזרה, חיפש מציל, ללא הועיל, עד אשר הגיע למשרד המפקחים ודיווח על הטביעה. 16. מקום אירוע התביעה התברר כאזור המזח, משם גם יצא החבר להזעיק עזרה. אזור זה, כפי שהוכח בעדויות, הנו איזור מסוכן, אשר לא היה מגודר או מסומן כפי הנדרש. באזור זה היו מערבולות ובורות, עובדה הידועה לעירייה כאזור מסוכן. כן הוברר כי המנוח נלכד באחד הבורות וכתוצאה מכך טבע. 17. רק למחרת בבוקר נמשתה גופת המנוח מהים בידי המשטרה ונקבע מותו. המנוח ידע לשחות 18. הוכח מעדויותיהם של החבר, האב והאם כי המנוח ידע לשחות, וכי החל לשחות עוד בגיל צעיר. המנוח והחבר לא ידעו קרוא וכתוב בעברית 19. הוכח מעדויותיהם של החבר, האם והאב כי התובע והחבר לא ידעו קרוא וכתוב בעברית. החבר למד מספר שנים בבית־ספר ואחר־כך החל לעבוד. עוזר של ועד העובדים במפעל נהג להסביר למנוח ולחבר היכן עליהם לחלק את הסחורה, ולכן הם לא נדרשו לקרוא את המסמכים שצורפו לטובין שסיפקו. 20. המנוח הפסיק לימודיו בכיתה ה', ומאז עבד בתחילה עם סבו בפרדס, ומגיל 16 החל לעבוד במפעל, בתחילה באמצעות חברת כח־אדם ואחר־כך ישירות במפעל. אי־ידיעה אודות שינוי שעות פעילות המצילים והיעדר שילוט מתאים 21. הוכח מעדותו של מר ברון כי ב־2003, לפני פתיחת עונת הרחצה, הרשות המקומית קבעה כי הרחצה בכל החופים בתל־אביב תהיה עד השעה 19.00. עקב סכסוך מצילים, שינתה העירייה את מועד סגירת החוף לשעה 16.00. השינוי בשעות הרחצה לא הובא לידיעת הציבור בדרך של פרסום בעיתונות ו/או באמצעי התקשורת, ובמיוחד לא בשפה הערבית. פרסום שכזה היה על לוח המודעות ובחוף. 22. מר ברון הודה בעדותו כי בשילוט הקיים בחוף לא צוינו שעות פעילות המצילים, וכי עסקינן בשלט ישן שהעירייה לא שינתה אותו. 23. המפקח אישר בחקירתו כי לא ראה את המנוח טובע, כי באותה עת היה במשרדו, וכי אזור הטביעה היה בסמוך למזח. כן אישר בעדותו, כי המרחק ממקום הטביעה למשרדו הנו כ־200 מטר. 24. מעדותו של המפקח עלה כי זהות המצילים שעבדו באותו יום ידועה לו, ולמרות זאת, הם לא זומנו לעדות. 25. השילוט שהוצב על־ידי העירייה אינו השילוט המתאים. לא נכתב בשילוט "אין מצילים, הרחצה אסורה", אלא "בהעדר שירותי הצלה הרחצה אסורה" - שילוט ממנו לא ניתן היה ללמוד כי החוף סגור באותה עת. 26. לא היו פקחים בחוף, שכן הוכח כי החבר הגיע למשרד המפקח על מנת להזעיק עזרה. 27. החבר העיד כי לו ידע שאין שירותי הצלה בחוף, לא היו המנוח והוא נכנסים למים, וכי עשו כן מאחר שבעונה הקודמת נמצאו בחוף מצילים עד לשעה 19.00, וכן מאחר שהחוף נחזה להיות חוף פעיל עם מצילים. אזור המזח בו טבע המנוח - אזור שחייה מסוכן בהיעדר מצילים 28. הוכח כי המנוח טבע בסמוך למזח. 29. הוכח כי אזור המזח הנו מסוכן, וכדברי המפקח "...שם זה מלאך המוות...". 30. לטענת המפקח, כמו גם לטענת סגן־המנהל, מוצב באזור המזח שילוט המזהיר מפני הסכנה. שילוט שכזה לא הוצג ולא הוכח דבר קיומו. 31. הוכח כי העירייה אינה מגדרת את איזור המזח ואינה מסמנת אותו באמצעות מצופים וחבלים, כמו גם דגלים. 32. הוכח כי אחוז הטובעים בחוף מוכרז בו יש מצילים שואף לאפס. תמצית טענותיו המשפטיות של התובע ערבית שפה רשמית המחויבת להופיע על גבי שילוט 33. לשיטת הנתבעות, כפי שעלה מעדותו של מר ברון - שילוט בערבית אינו בגדר חובה והוא תלוי ברצונה של העירייה ובאזור הדמוגראפי של החוף. 34. גישת הנתבעות עומדת בסתירה להלכה הפסוקה. הפרת חובת זהירות מושגית וקונקרטית 35. העירייה הפרה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המנוח. העירייה שינתה את שעות עבודת המצילים מבלי לידע את הציבור כנדרש, ובמיוחד את מי ששפתם אינה עברית. העירייה לא הציבה שילוט מתאים, לא נראו פקחים בחוף, ולא הושמעה כל כריזה בעת שהמנוח והחבר היו בחוף. 36. העירייה במעשיה ומחדליה הגדילה את סכנת הטביעה בכך שלא סילקה את הסכנה, לא נקטה צעדים לאזהרה מפניה ולא הייתה ערוכה כראוי לטיפול במצבי טביעה כתוצאה מהסכנה שהיא עצמה יצרה. הפר חובה חקוקה וחובה מוגברת של העירייה 37. זה מכבר נקבע ע"י בג"צ כי על העירייה מוטלת החובה לספק שירותי רחצה והצלה, גם לאור שביתת המצילים אשר סירבו לעבוד בשעות אחה"צ של ימי החול והשבתות. 38. חובות אלו מקורן בחוק ובצווים שהוצאו מכוחו. סעיף 250 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") מסמיך את מועצת העירייה "להתקין חוקי עזר כדי לאפשר לעירייה ביצוע הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם עפ"י הפקודה או כל דין אחר או לעזור לה בביצועם". 39. מועצת העירייה עשתה שימוש בסמכותה זו והתקינה בחקיקת משנה משלה את חוק עזר לת"א - יפו (הסדרת מקומות רחצה) תשכ"ז - 1966 (להלן: "חוק העזר"). בנוסחו המקורי של חוק העזר נקבע בסעיף 3: "בנוסחו המקורי של חוק העזר, קבע סע' 3 כדלקמן: 'הרחצה בשפת הים אסורה בהעדר מציל במועדים ובשעות כדלהלן: [1] בתקופה מא' באייר עד כ"ט באייר בשעות שבין 17:00 ו - 07:00; [2] בתקופה מא' בסיון עד כ"ט בתמוז בשעות שבין 18:00 ו - 07:00; [3] בתקופה מא' באב עד ל' באב בשעות שבין 19:00 ו - 07:00; [4] בתקופה מא' באלול עד כ"ט בתשרי בשעות שבין 18:00 ו - 07:00'. ... הנתבעת החליטה לעקוף את הוראותיה שלה ותאריך 12.9.1985 ביצעה תיקון בחוק העזר, מחקה את מלוא תוכן סע' 3 שבו ושינתה את נוסחו כך שקבע כי: הרחצה בשפת הים במקום רחצה מוכרז אסורה בהעדר מציל או בניגוד להוראותיו". (סעיפים 96 - 98 לסיכומי התובעים). 40. בנסיבות אלו, בעוד שבעבר יכול היה המתרחץ לדעת גם לפי שילוט וגם לפי הוראות שפרסמו את זמני הרחצה - כיום אין למתרחץ יכולת של ממש לדעת מהן שעות הרחצה, ובכך למעשה הגדילה העירייה את הסיכון להיווצרות מצב העלול להטעות את המתרחץ באשר לשעות הרחצה. 41. לא זו, אף זו, לצד הסמכות הסטטוטורית, מוטלת על העירייה חובה לנהוג בזהירות בהפעלת סמכויותיה. במקרה דנן, התרשלה העירייה, הן בכך שלא פעלה כנדרש לשילוט מתאים באשר לשעות הרחצה, ולסכנה הטמונה ברחצה בקרבת המזח, וכן בכך שלא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחות טענתה כי המצילים אכן הורידו את הדגל מעמוד התורן וחשפו את שלטי האזהרה הרשומים לטענתה גם בשפה העברית. 42. הנתבעת לא זימנה לעדות את המצילים, ועל כן, יש להחיל את הפעלת הכלל של הימנעות מהבאת עדים. 43. נטל השכנוע מוטל על כתפי העירייה, ובאי הצגת עדויות וצילומים הסותרים את טענת התובעים להעדר שילוט וסימון לאחר שעות עבודת המצילים - לא עמדה העירייה בנטל המוטל עליה. 44. העירייה, על אף שהייתה מודעת לסכנה הטמונה בשחייה באזור המזח לא עשתה דבר על מנת להזהיר את הרוחצים מפני רחצה באזור כשאין מצילים. תמצית טענות העירייה נסיבות האירוע 45. התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת היסודות המהווים את עילת התביעה. 46. החבר והורי המנוח הינם עדים המעוניינים בתוצאות המשפט, עדויותיהם מרובות בסתירות ואי התאמות אם לא למעלה מכך, והן אינן מתיישבות אחד עם ההיגיון והשכל הישר. 47. גרסאותיו של החבר באשר לנסיבות טביעתו של המנוח סותרות ואינן תואמות, הן את עדותו, והן את הודעתו במשטרה שנגבתה ממנו 5 ימים לאחר האירוע (נ/1). 48. הוכח בחקירתו הנגדית של החבר כי הוא והמנוח שחו במרחק מהמזח ולא לידו. לשיטת החבר, במקום התביעה ניתן היה לעמוד, שכן גובה המים הגיע עד לחזה בלבד - גרסא שאינה מתיישבת עם אמירה נוספת של החבר, ולפיה הוא והמנוח שקעו לפתע לעומק של כ - 10 מטרים. 49. גרסאות החבר באשר לשאלה האם נהג להתרחץ בים גם בהעדר מציל - סותרות זו את זו ואינן מתיישבות זו עם זו. 50. עדויותיהם של החבר והורי המנוח באשר לשליטתו של המנוח בשפה העברית אף הן מלאות סתירות ומעלות תמיהות. 51. טענת ב"כ התובעים בסיכומיו כי מקום אירוע הטביעה, התברר כאזור המזח שהינו אזור מסוכן אשר לא היה מגודר או מסומן כפי הנדרש, הינה בבחינת הרחבת חזית המועלית לראשונה בסיכומיהם. הנתבעת מתנגדת לטענה זו באשר הדבר לא עלה מכתב התביעה, בתחשיב הנזק ולא בתצהירים מטעם התובעים. 52. למען הזהירות, ומבלי לגרוע מטענה זו, הוכח מעדותו של החבר כי הוא והמנוח שחו במרחק מהמזח ולא בקרבתו. 53. מוסיפה וטוענת העירייה כי מהעדויות עולה בבירור שהוצבו שלטים ליד המזח המזהירים את המתרחצים כי מדובר באיזור מסוכן, לרבות בשפה הערבית וכן באמצעות כריזה. המנוח לא ידע לשחות 54. התובעים לא זימנו לעדות את אחיו של המנוח שיכול היה לתמוך בגרסתם כי המנוח ידע לשחות. אי הבאת עדים רלוונטיים 55. התובעים נמנעו כאמור מלזמן לעדות את אחיו של המנוח, וכן לא זימנו לעדות את מי מאותם מתרחצים מרובים שרחצו, לשיטת התובעים, בים בעת האירוע, ובנסיבות אלו יש להפעיל את הכלל של הימנעות מהבאת עדים. תמצית טענותיה המשפטיות של העירייה 56. בהעדר חוות דעת רפואית כמשמעה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") לא הוכח כל קשר בין מותו של המנוח לאירוע ועל כן דין התביעה להידחות ולו רק מטעם זה. 57. העירייה לא התרשלה, לא באשר לשינוי שעות עבודת המצילים, לא באשר להצבת השילוט, לרבות בשפה העברית, ולא באשר להצבת פקחים בחוף. 58. העירייה עמדה בכל חובותיה כלפי התובעים, לרבות באשר לשילוט, שינוי שעות עבודת המצילים שהובאה לידיעת הציבור והצבת פקחים שכרזו במערכת הכריזה והזהירו את המתרחצים מפני הרחצה בהעדר מצילים. 59. מהתמונות שצורפו לתצהירו של מר ברון עולה במפורש כי בחוף היה קיים, לרבות במועד האירוע, שילוט רב, ברור ומאיר עיניים המורה על העדר שירותי הצלה והאוסר על הרחצה בחוף בהעדר מצילים, וזאת במספר שפות, לרבות בשפה הערבית. 60. הוכח מעדויותיהם של המפקח וסגן המנהל כי השלטים אכן הוצבו ע"י הפקחים החל מהשעה 18:00, מועד סיום עבודת המצילים ביום האירוע. 61. יש לדחות את טענת התובעים כי היה על העירייה לזמן לעדות את המצילים, שכן, העדים מטעם העירייה נכחו בחוף בקרות האירוע ויכלו להעיד ממקור ראשון מה היה מצב תחנת ההצלה באותו מועד. 62. מאחר ואין חולק כי המנוח הבין את השפה העברית - יש לדחות את טענת התובעים כי הפקח כרז לרוחצים בשפה העברית בלבד. 63. הפקחים אינם רשאים להורות למתרחצים לצאת מהים, וכל שעליהם לעשות, וכך עשו, הוא להזהירם כי אין מצילים בחוף, וכי הרחצה מסוכנת בהעדר מצילים. 64. הוכח כי הפקחים היו במקום בעת האירוע, כפי שגם עלה מעדותו של החבר. הפקחים לא יכולים להימצא כל העת בכל המקומות בחוף, שכן, פקח הנמצא באזור מסוים בחוף אינו מסוגל בכל שנייה נתונה למנוע מכל מבקר בחוף מלהיכנס למים. אין זה סביר ולא ניתן להצמיד פקח לכל מבקר בחוף. 65. העירייה עשתה כל שביכולתה על מנת למנוע את כניסת הרוחצים למים, ויוזכר כי המדובר בכמות עצומה של אנשים ששהו בחוף. 66. אין כל בסיס לטענה כי היה על העירייה, בתום שעות עבודת המצילים, למתוח חבל על מצופים ולגדר את המקום מפני כניסה למים. 67. בנסיבות אשר לפנינו, טבע המנוח, כנטען ע"י התובעים, אך בשל העובדה הפשוטה כי בחר לשחות בים כשאין שירותי הצלה וזאת בניגוד לאזהרות והאיסורים על כך, ועל כן, דין תביעת התובעים להדחות בהעדר אחריות. הסתכנות מרצון 68. לחילופין, דין התביעה להדחות בשל הסתכנות מרצון כאמור בסעיף 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 69. בחקירתה הנגדית הודתה האם כי המנוח ידע לקרוא קצת עברית. על כן, אם בחר המנוח להתעלם מהשלטים הכתובים הן בשפה העברית והן בשפה הערבית והמורים כי אין שירותי הצלה בחוף ואוסרים על הרחצה - הרי שאין לתובעים להלין אלא על המנוח. 70. בחקירתו הנגדית אישר החבר כי, בניגוד למנהגו, ביום האירוע הוא והמנוח לא בדקו אם יש מצילים בחוף, וכן אישר כי לא היה על תחנת ההצלה דגל - אחד הסממנים לכך שאין שירותי הצלה. 71. החבר לא נתן כל הסבר הגיוני באשר לטעם מדוע ביום האירוע, שלא כדרכו, בחר שלא להסתכל לכיוון תחנת ההצלה. 72. המנוח והחבר ידעו ואף יכלו לדעת כי תחנת ההצלה סגורה ולמרות זאת נכנסו אל המים. רשלנות תורמת 73. לחלופין, ולמען הזהירות, משהמנוח נכנס למים מבלי לוודא כי קיימים שירותי הצלה במקום, נהג בפזיזות ובחוסר זהירות העולים לכדי רשלנות תורמת בשיעור של 50% לפחות. ממצאים ומסקנות בשאלת החבות מבוא 74. אין מחלוקת, כי החוף הנו "חוף מוכרז" כהגדרתו בחוק. 75. אין מחלוקת, כי המנוח טבע לאחר השעה 18:00, וכי עוד בשעה 16:00, סיימו המצילים את עבודתם בתחנת ההצלה שבחוף. 76. כאמור, חלוקים הצדדים בשאלה היכן נכנסו המנוח והחבר לים, והיכן ארע האירוע בים. אקדים ואומר כי הגעתי למסקנה כי המנוח והחבר נכנסו לים מאזור ליד המזח, וכי טביעתו של המנוח ארעה בקרבת המזח. האם הוכח כי המנוח נפטר בעקבות טביעה בים 77. מוטב היה כי העירייה לא הייתה טוענת כי לא הוגשה חוות דעת כמשמעה בתקנות להוכחת הקשר בין מותו של המנוח לבין האירוע. 78. לתיק מוצגי התובעים צורף דו"ח מד"א בו נאמר כי גופת המנוח נמצאה במים על ידי סירת משטרה וכי הוצאה ללא רוח חיים - די במסמך זה ובתיאור נסיבות טביעתו של המנוח, כמפורט בהמשך, כדי לקבוע כי המנוח מצא את מותו בגין האירוע. הרחבת חזית 79. אוסיף ואציין שצודקת העירייה כי בכל הנוגע לאחריותה הנטענת באשר למזח - המדובר בהרחבת חזית. ברם, יש לדחות את טענת העירייה, ולפיה, מטעם זה אין מקום לדון בטענותיהם אלו של התובעים. 80. אכן, עיון בכתב התביעה, בתחשיבי הנזק ותצהיריהם של עדי התביעה מלמד כי לא נטען על ידם לקשר כלשהו בין המזח לבין האירוע עצמו. עסקינן בעובדות שיש להעלותן בכתבי הטענות, ועל כן, לכאורה, משעובדות אלו לא הועלו ע"י התובעים במסגרת תביעתם - דינן להידחות. 81. מסקנתי הנה כי עסקינן בהרחבת חזית בהסכמה וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. עיון בראיות התובעים (עובר לתחילת שמיעת הראיות) מלמד כי לא הונחה בהם כל תשתית עובדתית לשאלה מאיזו נקודה בחוף נכנסו אל המים, והיכן לערך ארע האירוע. הנתבעת היא זו שהעלתה סוגיה זו לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית של החבר, כמפורט להלן. היכן אירע האירוע "ש. כאשר אתם רצים, הולכים במהירות לחוף, אתם נכנסים ושוחים ליד המזח. ת. לא, המזח רחוק קצת, אנחנו נכנסנו באמצע, עם הפנים לים, לא למזח. אני חושב שהמזח היה לצד שמאל, אם אני לא טועה. ש. נכנסתם בסמוך, אבל זה היה ליד המזח? ת. לא, המזח היה בצד שמאל, ואנחנו בצד ימין" (חקירתו הנגדית של החבר בשורות 13 - 17 בעמ' 17 לפרוטוקול ישיבת יום 4.10.06). 82. בהמשך, נשאל החבר בחקירתו הנגדית באשר לנסיבות פציעתו בעת שיצא מהמים להזעיק עזרה כשהמנוח טובע. "ש. מתי נפצעת בראש, באיזה שלב? ת. מתי שיצאתי פעם ראשונה, כשרציתי לצאת לחוף לקרוא למציל והיה פקח, נפלתי, קיבלתי מכה, כשיצאתי יצאתי לכיוון הסלעים, התחלקתי ונפלתי על הראש. ש. סלעי המזח? ת. כן. ש. כשהמרחק בינך לבין הסלעים היה מרחק גדול או קצר? ת. 30 מטר מלא בערך" (שורות 22 - 28 בעמ' 20 לפרוטוקול). 83. לקראת תום חקירתו הנגדית של החבר הוגשה הודעתו במשטרה (נ/1), וזאת בכפוף להגשת דו"ח הפעולה במלואו, כפי שנקבע בהחלטתי בעמ' 21 לפרוטוקול. 84. מספר ימים לאחר תום שמיעת הראיות הגישה העירייה את דו"ח הפעולה וכן דף רלוונטי מהירחון הסטטיסטי השנתי לשנת 2003. (המסמכים סומנו בשגגה, בהתאמה, "נ/6", "נ/7", במקום "נ/8", "נ/9"). עיון בדו"ח הפעולה מלמד כי השוטר שערך את הדו"ח קיבל בשעה 18:56 הודעה על קרות האירוע, וכי בשעה 19:03 הגיע לחוף. 85. בפרק ''פרטי הטיפול באירוע'' נכתב כדלקמן ע"י השוטר: "בהגיענו למקום האירוע עם שותפי ... מסר כי הגיע (החבר - ה' י') היום עם חברו בשם ..., לים בשעה 18:20 לערך הוא וחברו נכנסו לים מאיזור ליד המזח שחו ליד המזח בשלב מסויים החבר חאלד (המנוח - ה' י') צעק לסלאח (החבר - ה' י') בערבית "תעזור לי תעזור לי" סלאח חשב כי חברו חאלד צוחק עימו וסיבב לו את הגב ואז חאלד שוב צעק לסאלח ''תעזור לי'' סאלח הסתובב והבחין כי חברו חאלד אכן טובע ולא מדובר בצחוק הוא ניגש לעזור לו והחל לצעוק לעזרה לסובבים את המקום למקום ניגשה בחורה ... ניסתה לסייע אך ללא הועיל גם סאלח ראה כי הוא לא מסוגל לעזור לחברו חאלד וכי שניהם נגררים לתחתית ועזב אותו בים שחה לחוף הים והתחיל לצעוק לעזרה והתקשר למשטרה, ... בנוסף יש קושי לתקשר עם החבר סאלח הינו מבולבל ולחוץ פרטיו של הטובע נלקחו מ 86. כאמור, חלוקים הצדדים בשאלה היכן ארעה הטביעה והיכן נכנסו המנוח והחבר אל המים. מחלוקת זו באה על פתרונה באמצעות דו"ח הפעולה בו נכתב מפורשות כי המנוח וחברו "...נכנסו לים מאזור ליד המזח, שחו ליד המזח, בשלב מסוים החבר חלד צעק...". 87. חיזוק לדברי החבר בפני השוטר נמצא בעובדה שהשוטר מצא את מכנסיו של המנוח ואת תעודת הזהות. חזקה כי אם השוטר היה מוצאם שלא במקום כניסתם של החבר והמנוח למים כפי שתועד בדו"ח הפעולה - היה הדבר נרשם בדו"ח הפעולה. 88. בחקירתו הנגדית של החבר, הוברר כי לאחר שלא עלה בידיו להציל את המנוח, הוא יצא מהמים ועלה על המזח, תוך כדי עלייתו על המזח, החליק, נפל ונפצע. ראיה זו הינה חיזוק נוסף למסקנתי כי האירוע ארע בקרבת המזח, שכן הדבר הטבעי ביותר לעשותו - הינו שחייה אל המקום הבטוח הקרוב ביותר. 89. בחינת הראיות שהובאו ע"י התובעים, לרבות חקירתו הנגדית של המנוח, הביאוני למסקנה כי התובעים, נכון לתחילת מועד שמיעת ראיות העירייה, לא היו מודעים לסיכון הטמון בטביעה בקרבת המזח. מקום שחייתם של המנוח והחבר בקרבת המזח, עלה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית של החבר ובאשר לעניין הסיכון - הוא הובא לראשונה בפני ביהמ"ש במהלך חקירתו הנגדית של המפקח, ובהמשך במהלך חקירתו הנגדית של סגן המנהל. 90. סוף דבר - הוכח כי המנוח והחבר שחו בקרבת המזח. האם מוטלת על העירייה חובה שבדין להצבת שילוט המזהיר מפני סכנה בשחייה בקרבת המזח? 91. לתצהירו של מר ברון צורף, בין היתר, "נוהל שילוט אתרי רחצה", מהדורה ראשונה - 22.2.01 (להלן: "נוהל השילוט"). בכותרת לנוהל נכתב "מודגש בזאת כי הוראות נוהל זה אינן גורעות מהוראות כל דין". 92. בפרק "רקע ומטרות" נכתב "...יתרה מכך, רוב התאונות מתרחשות באתרי רחצה שאינם מוכרזים ו/או שלא בשעות הרחצה הסדירות, כך שאינם נתונים תחת פיקוח של מצילים וכ"א מקצועי אחר. לכן לשילוט נאות בחופי הים שאינם נתונים לפיקוח של הרשויות חשיבות עליונה. גופים ממשלתיים וציבוריים רבים עוסקים בניהול בתפעול אתרי הרחצה ולהם מגוון רחב של דרישות לשילוט המתבסס על חוקים, תקנות חוקי העזר, דרישות ונהלים כלל ארציים ומקומיים. כתוצאה מכך קשה למפעילי האתרים ולרשויות השונות לעקוב אחר כל הדרישות, דבר המביא לכך שהשילוט הנדרש וגם המצוי, אינו אחיד בגודלו, צורתו, כיתובו ומיקומו, ואינו מאפשר להבהיר לקהל הפוקד את אתרי הרחצה, את המסרים הבטיחותיים והתפעוליים..." 93. בהמשך נכתב כי מטרות הנוהל הינן " 1. איגום של כל הדרישות החוקיות והנורמות הקיימות לשילוט הקשור להפעלת אתרי הרחצה. 2. הצגת שיטת שילוט חדישה, מרוכזת, אחידה, ברורה, ויזואלית, פשוטה ככל האפשר, ללא הכבדה בפרטים שאינם נחוצים להבנת המסר, המקובל באתרי הרחצה בעולם הרחב, על מנת שיהיה מובן לכלל הציבור המבקר באתרי הרחצה, כולל עולים חדשים ותיירים, דוברי שפות זרות." 94. בפרק הדן ב"תחומי אחריות וסמכות" נקבע, בין היתר, כי "... האחריות והפיקוח להצבת השילוט המתאים באתרי רחצה, הנמצאים בתחום המוניציפאלי,של הרשויות המקומיות, יכול על הרשות המקומית הנוגעת לדבר...". 95. בפרק "המקור החוקי של השילוט באתרי הרחצה" מפורטים החוקים, הצווים והתקנות מכוחם הורה משרד הפנים על הצבת השלטים לסוגיהם. 96. סעיף 3.5.1 לנוהל, שכותרתו "מקום רחצה מוכרז", מפרט את "שלטי איסור ואזהרה" שיש להציב בחוף הרחצה. 97. סעיף 1 לחוק קובע איסור רחצה במקומות המסוכנים לרחצה בחוף מוכר. סעיף 2 לחוק קובע כי על הרשות המקומית להציב שילוט מתאים אם הוכרז מקום כמקום אסור לרחצה. 98. סעיף 5 לחוק קובע כי רשות מקומית שבתחומה נמצא מקום רחצה מוכרז, חייבת לקיים בו את הוראות שר הפנים המחייבות. 99. סעיף 2 להוראות תקנות הסדרת מקומות רחצה (הצבת שלטי איסור על - ידי רשויות מקומיות), תשכ"ה - 1965, קובע כי על הרשות המקומית להציב שלטים האוסרים רחצה באזור מסוכן בחוף. 100. בנספח לנוהל מופיע איור של השלטים, לרבות היכן יש למקמם, כמותם, צבעם וגודלם. 101. את השלט המכונה "סכנת זרמים והתנפצות" יש למקם "... בכניסה לשביל הגלישה לשובר הגלים וכן ע"ג השובר עצמו במרכז - מכל צידיו." עסקינן בשני שלטים, השלט הרלוונטי לעניינו, הינו "סכנת זרמים והתנפצות גלים". 102. את השלט המכונה "שלט נייד 'מערבלות'" יש למקם "...במקביל לקו החוף, בסמוך לאזור המערבולות, לפי החלטת גורם מקצועי בחוף." הכיתוב בשלט הינו "מערבולות - מקום אסור לרחצה". 103. את השלט הנייד "זרמים חזקים" יש למקם "...במקביל לקו החוף בסמוך לאזור המסוכן לפי החלטת גורם מקצועי בחוף." האם הוצב שילוט המזהיר את הרוחצים בים מפני רחצה בקרבת המזח? 104. במהלך חקירתו הנגדית של המפקח נשאל כדלקמן: "ש. כמה טביעות היו בתקופה שלך? אתה זוכר, או רשמת איפושהו, כמה טביעות היה בחוף שלך או בחופים אחרים? ת. אני יודע שאצלי בחוף, ליד המזח, המצילים לא נותנים לאף אחד להתקרב ליד המזח, גם כשיש דגל לבן והים שקט, שם בן אדם יכול ללכת במים בגובה החזה, שם זה מלאך המוות, יש שם בורות וזה ידוע. ש. כשיש מערבולות/בורות או כל דבר כזה, יש שלט שאתה תוקע באיזור הזה? ת. יש שלט, סכנה, הרחצה אסורה. ש. לשאלת ביהמ"ש - איפה ממוקמים השלטים? ת. משמאל לתחנת ההצלה, בין תחנת ההצלה והקיר של הדתיים, איפה שהזרמים, מסוכן מאוד שם, זה שלט קטן שבתוך המים ממוקם. שם המצילים לא נותנים לאף אחד להכנס. ממול למשרד שלי עוד כמה מטרים גם יש שלטים של סכנה הרחצה אסורה. ש. למה זה כתוב רק בעברית? ת. זה לא כתוב רק בעברית. ש. השלט של הבורות והמדרגה. ת. אני חושב שבעוד שפות כתוב את זה. אם אני אראה את השלט אני אדע. בשלט שבתחנת ההצלה זה 4 שפות, ובשלט שאנו מוציאים זה 4 שפות. ש. באיזה גודל השלט שבסמוך למזח? ת. קצת גדול יותר מדוכן העדים. ש. למה לא צילמת את השלט? ת. לא צילמתי אף שלט. ש. אין כזה שלט. ת. אתה טועה". 105. בחקירתו הנגדית נשאל סגן המנהל: "ש. היית מודע לכך שליד המזח, בסמוך אליו, ישנם בורות, מדרגות. ת. אנחנו יודעים שאיזור המזח הוא איזור מסוכן. ש. למה לא הנחת לשים באותה תקופה שלט בשפה הערבית שמזהיר את זה מפני המבקרים. ת. המזח נמצא בערך 20 - 30 מטר מתחנת ההצלה. השילוט על תחנת ההצלה זה דבר אחד, דבר שני, אני לא יכול להגיד לך ספציפית לגבי אותו יום, אבל בעקרון, וזה גם מתועד בתמונות, לאורך המזח אנחנו מציבים שילוט סכנה, בעברית, ערבית ואנגלית לפחות. לדעתי היה. ש. מה יש היום? ת. יש מצילים אז אין בעיה. ש. לשאלת ביהמ"ש - באיזה שעה הם מסיימים היום? ת. ב - 5. אם תגיע ב - 6 תראה שלט על גבי תחנת ההצלה, ולדעתי ליד המזח, באיזור המזח צריך להיות שלט 'סכנה'. הוא בתוך הים. אנחנו תוקעים אותו עם בזנט, זה אמור להיות קבוע, כשיש סערה זה יכול להתפרק, ואז אנו מחדשים, בתפיסה אנחנו תמיד שמים שם שלטים. ש. בן אדם שעומד בקטע החוף לפני שהוא נכנס למים, מה המרחק בינו לשלט שאתם צריכים להציב שם? ת. אנחנו לא מחוייבים, אנחנו שמים אותו מעבר לחובתנו. ש. ואם אומר לכם שאתם עפ"י ההנחיות מחוייבים להזהיר. ת. תהיה צודק" (שורות 13 - 32 בעמ' 61 לפרוטוקול) ... ש. מישהו שנכנס ספציפית לחוף הזה, ויש שם בורות, לא יכול לדעת שיש שם בורות. ת. אם אין שם מצילים הוא לא יכול לדעת. הוא יכול לדעת שמסוכן להתרחץ שם. תלוי איזה שלט הוא קרא בדרך, אם הוא עבר ליד השלט שמונח על הרצפה הוא קרא שאין מציל בחוף והרחצה אסורה ומסוכנת. ש. לשאלת ביהמ"ש - אם אני מגיע בשעה שיש שירותי הצלה, ואני שוחה בקרבת המזח. ת. המציל לא יתן לך לשחות ליד המזח. ש. לשאלת ביהמ"ש - המציל נם על משמרתו, לצורך העניין, יש משהו אחר שמזהיר אותי? ת. כן, בד"כ, באיזור הזה יש שלטים. ש. אבל אין אזהרה מבורות. ת. יש אזהרה שמסוכן." (שורות 15 - 25 בעמ' 62 לפרוטוקול) 106. יובהר ויודגש כי שאלות ביהמ"ש בעניין השילוט בקרבת המזח נשאלו אך ורק לאחר ששאלות בעניין זה נשאלו קודם לכן ע"י ב"כ התובעים מבלי שנתקלו בהתנגדות מטעם ב"כ העירייה. על כן, משהורחבה החזית בלא התנגדות - לא הייתה כל מניעה כי יועלו ע"י ביהמ"ש שאלות שנועדו להבהיר את תשובותיהם של עדי העירייה. 107. לשיטת התובעים, העירייה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת טענתה כי הוצב שילוט במקום, ואילו לטענת העירייה, נטל זה הורם על ידה. 108. לכאורה, לא הובאה בפניי כל ראיה של ממש כי אכן לא הוצב שילוט המזהיר מפני שחייה בקרבת המזח, כטענת המפקח וסגן המנהל. ברם, אין טוב ממראה עיניים על מנת לשלול בפסקנות את עדויותיהם בעניין זה של עדי העירייה. כאמור, הוגשו ע"י התובעים תמונות שצולמו ע"י ''בטיחות אנוש'', התמונות צולמו בנוכחות האב, מספר ימים לאחר האירוע. התמונות סוקרות את כל החוף מכיוון כניסתם אליו של המנוח והחבר, לרבות בקרבת משרדו של המפקח. לא עלה בידי להבחין בשלט המזהיר מפני שחייה בקרבת המזח. בתמונה מס' 8 שצורפה לתצהיר נראה שלט עם הוראות שונות - שלט זה אינו מאזכר כלל וכלל מזח ו/או איסור לשחייה בקרבתו. 109. לא זו אף זו, חלק מהתמונות הנ"ל, חוברו להן יחדיו, כך שיצרו ''תמונה פנורמית'' שכונתה ''מבט כללי על החוף וסוכת המציל'', ובה ניתן לראות בבירור את המזח. במהלך הכנת טיוטת פסק הדין, צפיתי בתמונות המזח בעין בלתי מזוינת, ולמען הזהירות גם באמצעות זכוכית מגדלת, אולם לא עלה בידי להבחין בשלט המוצב על המזח, לידו, או בקרבתו. 110. כן עיינתי בתמונות שצורפו לתצהירו של מר ברון ואשר צולמו מספר שבועות לפני האירוע, בעת ביקור במקום של עובדי משרד הפנים. בתמונה מס' 3, ניתן לראות מקרוב חלק מהמזח וכן את תחנת ההצלה הממוקמת בחלק הצפוני של החוף בסמוך למקום הטביעה. לא הבחנתי בכל שילוט רלוונטי בין במים ובין על המזח עצמו, המזהיר בפני סכנת מערבולות וזרמים חזקים. 111. מחקירתו הנגדית של סגן המנהל, עולה כי לשיטתו מוצב במים ליד המזח שלט "סכנה". לדברי סגן המנהל, לעתים השלט נעקר ממקומו בעקבות סערה שאז מוצב במקומו שלט אחר. כדברי סגן המנהל, "בד"כ" "אמור" להיות מוצב שלט - על כן, אין לשלול את האפשרות כי במועד האירוע לא היה מוצב שלט במים. 112. זאת ועוד, מעדותו של המפקח עלה, כי אותו שלט המזהיר מפני סכנה מוצב בתוך המים "משמאל לתחנת ההצלה, בין תחנת ההצלה והקיר של הדתיים...". במילים אחרות, השלט אמור להיות מוצב בין תחנת ההצלה (הנראית בתמונה שצורפה לתצהירו של מר ברון והממוקמת בחלק הצפוני של החוף באזור בו ארעה הטביעה), לבין החלק הדרומי של החוף המיועד לדתיים - חלק הנשקף ב"תמונה הפנורמית", שצורפה לתצהירו של האב. ברם, המנוח והחבר נכנסו למים לא בחלק הדרומי של החוף, אלא בחלקו הצפוני ועל כן לא ברור כיצד יכלו להבחין בשלט. בתמונה נוספת שצורפה לתצהירו של מר ברון וסומנה ד' II ניתן לראות את החומה המפרידה בין שני חלקי החוף ולצידה ניצב שלט שאינו כולל התייחסות כלשהי למזח ולסכנה הטמונה משחיה בקרבתו, כמו גם לשעות הרחצה. 113. הצדדים חלוקים בשאלה האם היה על העירייה לזמן לעדות את המצילים. מסקנתי הינה, כי המצילים, אשר זהותם ידועה לעירייה, יכלו לשפוך אור של ממש במחלוקת האם הוצב על ידי העירייה שלט כלשהו המזהיר את הרוחצים מפני רחצה באזור המזח, והאם שלט זה היה במקום עובר לאירוע. משהעירייה נמנעה מלזמן את המצילים לעדות - אין מנוס מהפעלת הכלל של הימנעות מהבאת עדים. 114. גם אם לשיטת העירייה היה מוכח כי הוצב שלט כלשהו, ולשיטתה, שלט אחד בלבד - הוכח, מה גם שלא נטען אחרת, כי כל השלטים הנוספים שהיה על העירייה להציב על המזח ובקרבתו - לא הוצבו. 115. המזח נשוא התביעה אינו מזח טבעי, אלא מזח שהוקם לפני שנים רבות, ועל כן, משהעירייה הנה מחזיקה במקרקעין - דהיינו, בחוף ובמזח, חלה עליה חובה להזהיר את המתרחצים מפני הסיכון הטמון במקרקעין. בהעדר אזהרה- עוולה העירייה את עוולת הרשלנות. 116. מסקנתי הנה שהעירייה לא הציבה שילוט המזהיר את המתרחצים מפני הסיכון ברחצה בקרבת המזח, וגם אם הציבה - אין די בשלט הבודד שהוצב במים, לשיטתה. 117. סוף דבר, העירייה הפרה הוראות חובה חקוקה בכך שלא הציבה שילוט המזהיר את המתרחצים מפני שחייה בקרבת המזח, ולחילופין נהגה ברשלנות. האם ידע המנוח לשחות? 118. לטענת העירייה, לא הוכח כי המנוח ידע לשחות וכי התובעים נמנעו מלזמן עדים, לרבות אחד מאחיו של המנוח, להוכחת טענתם זו. 119. דעתי אינה כדעת העירייה - שוכנעתי מעדויותיהם של הורי המנוח, שנתמכו בעדות החבר כי המנוח ידע לשחות וכי עשה כן עוד מגיל צעיר בבריכה בפרדס שבבעלות דודו. האם הוכח קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין הפרת החובה החקוקה? 120. ברי, כי ככל שהדבר נוגע לחבר - הוא לא היה מודע במהלך חקירתו הנגדית למשמעותן של השאלות שנשאל באשר למקום בו שחו הוא והמנוח ובאשר למקום בו יצא לראשונה מהים. 121. אי ידיעתו זו של החבר מעצימה את הצורך בהצבת שילוט מתאים המזהיר את השוחים מפני רחצה בקרבת המזח בעת ששירותי ההצלה מופעלים ובמיוחד כאשר שירותי ההצלה אינם מופעלים. העירייה מודעת לכך שמתרחצים רבים נכנסים אל המים גם כאשר אין במקום שירותי הצלה, למרות שבחלק מהזמן מופעלים על ידי פקחיה שירותי כריזה המזהירים את הרוחצים מפני שחייה בים בהיעדר שירותי הצלה. 122. הוכח מעדות עדי העירייה, כי העירייה היתה מודעת לסיכון שבשחייה בקרבת המזח וכדברי המפקח, המדובר ב"מלאך המוות". לא זו אף זו, כפי שעלה מחקירתו הנגדית של המפקח, אירוע טביעה יכול להתרחש בשל בורות הנמצאים בקרבת המזח, גם כאשר המים מגיעים לגובה החזה בלבד של המתרחץ. 123. מחקירתו הנגדית של החבר, עולה באופן ברור כי המים הגיעו לגובה החזה וכי לפתע נשאבו הוא והמנוח לעומק של מספר מטרים. עדויותיהם של המפקח והחבר משתלבות זו בזו. 124. הגעתי למסקנתי זו תוך שנתתי דעתי לטענות הנתבעת באשר לסתירות שעלו מחקירתו הנגדית של החבר ומהודעתו במשטרה (נ/1). הבסיס למסקנתי באשר למקום אירוע הטביעה, הינו בין היתר, דו"ח הפעולה אשר נערך דקות ספורות לאחר האירוע ובו נרשמו דברי החבר. דברים אלו נרשמו על מנת לנסות ולהציל את המנוח ועל כן ברי כי החבר מסר מידע מדויק, ככל האפשר. 125. הוכח כי אחוז הטביעות בעת שמופעלים שירותי ההצלה שואף לאפס, שכן המצילים דואגים שהמתרחצים לא יתקרבו לאזור המזח. מטעם זה היה על העירייה לדאוג להצבת השלטים, שכן שחיית מתרחצים בקרבת המזח ובהיעדר מצילים ידועה, צפויה ושכיחה. 126. אוסיף ואציין, כי לא נטען על־ידי העירייה, כי ביום האירוע תנאי הרחצה היו חריגים וקשים, וכי הים היה סוער. 127. משהופרה על ידי העירייה הוראת חובה חקוקה - עובר אליה הנטל להוכיח כי האירוע ארע שלא בשל הפרת אותה חובה - העירייה לא הרימה נטל זה. יתרה מכך, שוכנעתי כי האירוע ארע בשל אותו סיכון אשר החיקוק התכוון למנוע, קרי, שחייה או רחצה בקרבת המזח וטביעה בלתי צפויה עקב כך. האם בעת שהמנוח והחבר נכנסו למים רחצו בים מתרחצים נוספים 129. הצדדים חלוקים בשאלה האם רחצו בים מתרחצים נוספים בעת שהמנוח והחבר נכנסו למים. לטענת העירייה, היה על התובעים לזמן את מי מאותם רוחצים. אודה כי לא ירדתי לסוף דעתה של העירייה באיזה אופן ניתן היה לאתר את אותם רוחצים. 130. מכל מקום, לשיטת הפקחים הם כרזו אחת לחצי־שעה והודיעו כי אין שירותי הצלה וכי הרחצה מסוכנת בהיעדר מצילים. יש להניח כי כריזות אלו לא התבצעו חרף היעדר מתרחצים בים. האם העירייה הביאה לידיעת המנוח והחבר כי שירותי ההצלה חדלו לפעול עוד בשעה 16.00 והאם ידעו המנוח והחבר לקרוא עברית? 131. הוכח כי בשל עיצומי המצילים, פעלו שירותי ההצלה עד לשעה 16.00 וכי משרד הפנים נתן אישורו לכך. אישור זה ניתן לאחר שעובר לתחילת עונת הרחצה נקבע כי שירותי ההצלה יפעלו מדי יום עד לשעה 19.00. שעות אלו אף תאמו לנוסחו המקורי של סעיף 3 לחוק־עזר לתל־אביב-יפו (הסדרת מקומות רחצה), תשכ"ז־1966 (להלן: "חוק העזר"), אשר קבע כי הרחצה בים אסורה מחוץ לשעות שנקבעו בחוק־העזר בעת שמסופקים שירותי הצלה. 132. בבג"צ 467/84 אבי עזרא נ' ראש עיריית תל־אביב-יפו, פ"ד לט(1) 745, חויבה העירייה לספק שירותי הצלה חרף שביתת המצילים אשר סירבו לעבוד בשעות אחר־הצהריים. 133. בעקבות זאת, ביום 12.09.85 תוקן סעיף 3 לחוק־העזר באופן ששעות הרחצה בוטלו והושאר על כנו האיסור לרחוץ בחוף מוכרז בהיעדר מציל. 134. במילים אחרות, שעות הרחצה חדלו להתפרסם בחוק. שעות אלו פורסמו על־ידי העירייה בלוחות המודעות הפזורים ברחבי העיר ובאתר האינטרנט של העירייה. (מר ברון בעמ' 41 שורות 25-26 לפרוטוקול). 135. כן אין חולק כי בשילוט הנייד, אשר, לטענת העירייה, הוצב בכניסות לחוף, נכתב "סכנה! בהיעדר מצילים הרחצה אסורה". שילוט זה נכתב בשפות עברית, ערבית, אנגלית ורוסית. השלט מזהיר מפני רחצה בהיעדר מצילים מבלי שנכתב במפורש כי הרחצה אסורה באותה עת. 136. קיימת מחלוקת האם בסוף משמרתם חשפו המצילים את השלט התלוי על תחנת ההצלה, בו נכתב בשפות העברית, האנגלית והערבית "הרחצה מסוכנת! אין שירותי הצלה". 137. יגעתי ולא מצאתי בשילוט מהשילוטים שנראים בתמונות שהוגשו על ידי שני הצדדים, שילוט הקובע במפורש מה הן שעות הרחצה באותה עונה. על כן איני נדרש להכריע בשאלה האם המנוח וחברו ידעו לקרוא בשפה העברית. 138. שוכנעתי כי הפקחים אכן כרזו למתרחצים בים מדי מחצית השעה. אולם, משהמנוח והחבר הגיעו לחוף בשעה 18.20 (כפי שעולה מדו"ח הפעולה) ומשהחבר הגיע בשעה 18:30 למשרדו של המפקח (כפי שנכתב על ידי המפקח בדו"ח הערות ואירועים מיוחדים - נספח א' לתצהירו), ומשאין חולק כי חלפו מספר דקות לפחות מתחילת האירוע ועד להגעת החבר למשרד המפקח - ספק אם בוצעה כריזה בפרק הזמן הקצר שבין הגעת המנוח והחבר לים ועד לקרות האירוע. יובהר כי לא נטען כי מערכת הכריזה הופעלה אחת לחצי־שעה "עגולה". 139. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית נשאל החבר כמה זמן לאחר שנכנסו למים אירע האירוע והוא השיב: כחמש דקות. 140. איני יכול לשלול את טענת החבר, כי הוא והמנוח הניחו ששירותי ההצלה פועלים עד השעה 19.00, כפי שפעלו בשנה הקודמת, וכי לא ידעו על השינוי. יחד עם זאת שוכנעתי כי המנוח והחבר לא הביטו לכיוון תחנת ההצלה על מנת לבדוק האם היא מאוישת, אם לאו. 141. בנסיבות אלו לא מצאתי מקום להכריע במחלוקת האם המצילים עם תום משמרתם, אכן חשפו את השלט המודיע בשלוש שפות כי "הרחצה מסוכנת!!! אין שירותי ההצלה". על כן, גם מטעם זה, לא מצאתי מקום להכריע בשאלה האם המנוח והחבר אכן לא ידעו לקרוא בשפה העברית. 142. אם אכן לא ידעו המנוח והחבר לקרוא בשפה העברית - שומה היה עליהם לוודא כי תחנת ההצלה אכן פתוחה, ולא להסתפק בהנחה בלבד. האם עסקינן בהסתכנות מרצון 143. מסקנתי הִנה שאין מקום לדחיית התביעה בשל הסתכנות מרצון. המנוח והחבר לא היו מודעים לסיכון שבשחייה בקרבת המזח, ועל־כן אין מקום להפעלת הכלל. האם יש מקום להטיל על המנוח אשם תורם 144. כאמור, העירייה הפרה חובה חקוקה, אשר היא זו שהביאה, בסופו של יום, לקרות האירוע. 145. אין זה סביר בעיניי, והחבר אף לא נשאל בעניין זה, כי המנוח והחבר היו שוחים בקרבת המזח, כפי ששחו, אילו היו מודעים לסיכון שבשחייה בקרבתו. המנוח והחבר שחו במים רדודים ולא הייתה להם כל סיבה להניח כי הים עומד לבלעם לפתע וללא כל התראה. 146. בע"א (י-ם) 6181/99 עיריית נתניה ואח' נ' גרשון חיטישוילי ואח' (מאגר 'נבו') בוטל האשם התורם בשיעור 50% שהוטל על המנוח בבית־משפט קמא. לעניות דעתי, נסיבותיו של התיק שבפנינו דומות, אך לא זהות במלואן, לנסיבות שנדונו בעניין זה. 147. אשמה של העירייה הוא האשם המכריע לקרות האירוע, אך לעניות דעתי אין מקום, במקרה דנן, להתעלם מרשלנותו התורמת של המנוח. החבר והמנוח נכנסו לים מבלי שוידאו תחילה כי תחנת ההצלה פתוחה. בעת שהמנוח והחבר נכנסו למים, הים היה שקט ומכל מקום לא נטען אחרת. (חיזוק למסקנה זו מצאתי בכך שבתצהירי עדויותיהם הראשיות של עדי העירייה נטען כי הם מפעילים את מערכת הכריזה אחת לחצי שעה ואף יותר כאשר הים סוער - לא נטען כי באותו יום הופעלה המערכת בתדירות גבוהה מהרגיל). 148. זאת ועוד, קיצור שעות הפעילות בשלוש שעות ביחס לשנה הקודמת, מבלי שניתן לכך פרסום ברור ובולט בחוף - אכן יכול היה להפחית מערנותם ומודעותם של המנוח והחבר להעדרם של שירותי ההצלה. 149. כאמור, שוכנעתי כי בעת האירוע שחו בים מתרחצים נוספים. חיזוק נוסף למסקנתי זו מצאתי בהודעת החבר כפי שנרשמה בדו"ח הפעולה ולפיה הוא "...החל לצעוק לעזרה לסובבים את המקום, למקום ניגשה בחורה אשר ניסתה לסייע אך ללא הועיל...". 150. לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי נכון יהיה להטיל על המנוח אשם תורם בשיעור של 35%. גובה הנזק מבוא 151. המנוח היה רווק, ולא השאיר אחריו שאירים. יורשיו של המנוח הנם הוריו. 152. הצדדים חלוקים בשאלה מהו בסיס השכר על־פיו יש לחשב את הפיצוי בגין אבדן השתכרות בשנים האבודות. כן חלוקים הצדדים בשאלה האם זכאים התובעים לפיצוי בגין אבדן שירותי המנוח, וזאת נוכח זניחת תביעתם החלופית והנוספת כתלויי המנוח. כן חלוקים הצדדים בשאלה האם יש לזכות את העיזבון גם בפיצוי בגין הפסד תנאים סוציאליים. השכר הקובע 153. המנוח למד כחמש- שמונה שנים בבית־ספר יסודי, ובגיל 16 לערך החל לעבוד. מספר שנים לפני התאונה החל המנוח לעבוד כעוזר־נהג־חלוקה בחברת "קוקה־קולה". 154. עיון בטופס 106 לשנת 2003 של המנוח מעלה, כי שכרו הממוצע עמד על 5,899 ₪ ברוטו לחודש, ובשערוך למועד פסק־הדין, כ־6,000 ₪. כן בוצעו הפרשות לקופת־גמל, חלקן על חשבון המנוח וחלקן על חשבון המעביד. בעת האירוע היה המנוח כבן 22 שנה. 155. לטענת התובעים, יש לחשב את הפסד כושר ההשתכרות על בסיס כפל השכר הממוצע במשק. 155. לאחר שהבאתי בחשבון את ההפרשות לקופת־גמל, את גילו הצעיר של המנוח בעת פטירתו ואת כושר השתכרותו בהתחשב בהשכלתו הנמוכה - מצאתי כי נכון יהיה לחשב את הפסד כושר ההשתכרות לעבר ולעתיד על בסיס שכר של 6,600 ₪ ברוטו לחודש, לפי ערכו נכון למועד פסק־הדין. הפסד השתכרות לעבר ולעתיד 156. בגין התקופה שמיום 7.8.03 ועד ליום 8.12.06 יש לפצות את התובעים בסכום של 1,980 ₪ לחודש, וסה"כ בגין תקופה זו של 40 חודש - 79,200 ₪. 157. המנוח יליד 30.4.81, ואלמלא האירוע היה ממשיך לעבוד עד לגיל 67, ועל־כן זכאים התובעים לפיצוי בסך של 1,980 ₪ לחודש, ובסה"כ 566,922 ₪. אָבדן שירותי המנוח 158. לפיצוי זה, אם בכלל, זכאים התובעים כתלויי המנוח בלבד, ולא כיורשיו. נזק לא־ממוני 159. התובעים עותרים בפריט נזק זה לפיצוי בסך של 1,000,000 ₪, בעוד אשר הנתבעים מציעים לפסוק פיצוי שלא יעלה על־סך של 50,000 ₪. 160. מוסיפים וטוענים הנתבעים, כי בעקבות "הלכת אטינגר", משנפסק פיצוי בגין השנים האבודות - אין עוד מקום לפסוק סך גבוה וחריג בגין קיצור תוחלת החיים. 161. מצאתי כי נכון יהיה לפסוק פיצוי בפריט זה כפי שנפסק לאחרונה על־ידי בית־המשפט העליון בנסיבות דומות, בהן קיפחה אישה כבת 26 את חייה בטביעה במהלך שיט אבובים. בית־המשפט העליון התיר לתובעים (המערערים) לתקן את כתב הערעור על־ידי הוספת עילת פיצוי בגין השנים האבודות, פסק פיצוי בגין אָבדן השתכרות בשנים האבודות, וכן התערב בפסיקת הפיצוי שנפסקה על־ידי בית־המשפט המחוזי בפריט בגין קיצור תוחלת־חיים. בית המשפט העליון פסק סך של 350,000 ₪ נכון למועד פסק־הדין בבית־המשפט המחוזי שניתן ביום 1.8.02. פסק־הדין של בית־המשפט העליון ניתן ביום 26.9.06, ונכון לאותו מועד הסתכם הפיצוי בפריט זה בסכום של כ־430,000 ₪. נא ראה לעניין זה ע"א 7644/02 יגאל עמר ואח' נ' חברת מקור הירדן בע"מ (טרם פורסם). 162. בנסיבות העניין, ובהתחשב מחד בכך שהאירוע נשוא הדיון שבפנינו אירע כשבע שנים לאחר מועד טביעתה של המנוחה, הגב' יעל עמר ז"ל, ובהתחשב מאידך בעובדה שבעת מותו, היה המנוח צעיר בארבע שנים מהמנוחה - מצאתי כי נכון יהיה לפסוק לתובעים בפריט זה פיצוי בסכום של 400,000 ₪. הוצאות קבורה, אבל , מצבה וכיו"ב 163. התובעים עותרים לפיצוי בסך של 30,000 ₪ בגין הוצאות הקמת מצבה והוצאות בגין כיבוד האבלים בתקופת האבל. בגין הוצאות הקמת מצבה מתבקש סך של 3,000 ₪. 164. העירייה, לעומת זאת, טוענת כי עסקינן בנזק מיוחד, ומשלא הוצגה כל ראיה בגין נזק זה - דין התביעה בפריט זה להידחות. כן מוסיפה וטוענת העירייה, כי יש לפצות את התובעים בגין הוצאות שנגרמו להם בגין אחוזת־קבר, מצבה והוצאות נסיעה ללוויה בלבד - הוצאות שלא הוכחו, כטענתה. 165. מצאתי כי נכון יהיה לפסוק לתובעים בפריט זה על דרך של אומדנה, פיצוי בסך של 4,000 ₪. סה"כ הפיצוי 166. אָבדן השתכרות לעבר - 79,200 ש"ח אבדן השתכרות לעתיד - 566,922 ש"ח קיצור תוחלת־חיים - 400,000 ש"ח הוצאות קבורה ומצבה - 4,000 ש"ח סה"כ - 1,050,122 ש"ח האם יש לנכות את תשלום שהתקבל ממבטחים 167. לטענת העירייה, יש לנכות את הסך של 20,000 ₪ ששולם לתובעים על ידי קרן הפנסיה "מקפת". דעתי אינה כדעת העירייה. עסקינן בתגמולים שנחסכו על ידי המנוח ולא בקצבה המשולמת ליורשים / תלויים. תשלום זה אינו שונה מכל תשלום המשולם ליורשים בגין חסכונות שצבר המוריש במהלך חייו. סוף דבר 168. מהסך 1,050,122 ₪ הנ"ל יש לנכות 35% בגין אשם תורם, ועל־כן הסכום שמתקבל לאחר ניכוי זה מסתכם ב 682,579 ₪. סיכום 169. אשר־על־כן, הנני מחייב את העירייה - הנתבעת 1 - לשלם לתובעים את הסך של 682,579 ש"ח בצירוף שכר־טרחת עורך־דין בשיעור של 20%, בתוספת מע"מ, אגרת בית־משפט והוצאות משפט. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי. טביעהפיצוייםחוף הים