צירוף נכויות פסיכיאטרי ואורטופדי מזכה בשירותים מיוחדים מבוא 1. א. זאת תביעתו של רב"ע על בסיס פוליסת ביטוח החיים והבריאות (ת/1 לתיק המוצגים מטעם התובע) מיום 20.12.94 (להלן, "הפוליסה"). התביעה הוגשה ביום 19.08.02 בשל נכותו הצמיתה של התובע, בה לקה לכאורה בעקבות התאונה, שארעה לו ביום 23.11.97 עת הרים אריזת חלקי חילוף כבדה בעסקו למכירת חלקי חילוף לרכבים (להלן, "התאונה"). בתאונה נפגע התובע בגבו ואין חולק, כי בתום התאונה (מבחינה טמפורלית) נותר התובע עם פריצת דיסק בגובה L5-S1. גם אין חולק, כי במרוצת השנים לאחר התאונה בעקבות לחץ הדיסק על חוט השדרה של רב"ע נפגע עיצבוב שלפוחית השתן. כתוצאה מן הפגיעה האורולוגית, שהתבטאה באי שליטה במתן שתן, בשנת 2000 אושפז התובע ולמד לצנתר את עצמו. בדרך זו הוא מרוקן את כיס השתן. ב. ביום 01.07.02 הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכות צמיתה החל מיום 01.05.02 בעקבות התאונה כדלקמן: 1. בגין מצב שלפוחית השתן [על בסיס סעיף 23 (2) (א) IV לתקנות הביטוח הלאומי (קבעית דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (התוספת) (להלן, "תקנות הנכות"] - 50%; 2. בגין הפגיעה בגב [על-פי סעיף 37 (7) ב לתקנות הנכות] - 20%; 3. כמו כן, הפעילה הועדה הרפואית לעררים את תקנה 15 במלואה. ג. בהיות הקביעה של המוסד לביטוח לאומי לענין נכותו הצמיתה של התובע בעלת משמעות פרובטיבית בלבד, התובע, מכה, והנתבעת, מכה, הגישו חוות דעת של מומחים מטעמם בתחומי האורטופדיה, האורולוגיה, הפסיכיאטריה והרפואה התעסוקתית. הנתבעת גם הגישה חוות דעת חיתומית. בתחום האורולוגיה אין מחלוקת בין הצדדים לענין אחוזי הנכות הרפואית של התובע ולענין זה כמוהו כמוסד לביטוח לאומי סבורים המומחים מטעם שני הצדדים, שלתובע נכות רפואית אורולוגית צמיתה בשיעור 50%. בתחום האורטופדיה, כמוהו כמוסד לביטוח לאומי, גם המומחה מטעם התובע סבור, שלרב"ע נכות צמיתה בשיעור 20%. לעומתו, המומחה מטעם הנתבעת, אמנם, מסכים, כי לתובע נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 20%, אך הוא משייך 10% מהם למצב רפואי קודם. המחלוקת המשמעותית ביותר בנושאי האורולוגיה והאורטופדיה, אשר נטושה בין הצדדים, היא לענין המשמעות התיפקודית של נכויות אלו. גם קיימת מחלוקת בין הצדדים, אם לתובע נכות פסיכיאטרית צמיתה, כאשר, לפי חוות דעתו של ד"ר סדובסקי מטעם התובע, לרב"ע נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור 10%, ולפי ד"ר וייזר מטעם הנתבעת, אין לתובע נכות פסיכיאטרית צמיתה כלל. ד. למען הנוחות, נרכז את רשימת הנכויות הרפואיות הצמיתות לשיטתו של כל בעל- דין בתיק זה, לפי דעותיהם של המומחים מטעמם בחוות הדעת מטעמם, כדלקמן: מטעם התובע: ד"ק קרלוס בלנק, אורולוג: 50%; ד"ר נסים אוחנה, אורטופד: 20%; ד"ר משה סדובסקי, פסיכיאטר: 10%. מטעם הנתבעת: ד"ר דב אנגלשטיין, אורולוג: 50%; ד"ר גד ולן, אורטופד: 20%, מהם 10% בגין מצבו הרפואי הקודם של התובע; ד"ר מרק וייזר, פסיכיאטר: 0%. ה. בסוף הקדמה זו יקל עלינו להביא את החלקים הרלוונטיים מן הפוליסה (שלא לפי סדרם) כדלקמן: "פרק 4 ביטוח נוסף לתשלום סכום ביטוח נוסף מלא או חלקי במקרה של נכות מלאה או חלקית עקב התאונה. 1. ... 2. הגדרות א. ... ב. "נכות" פירושה - אבדן מוחלט של אבר בשל הפרדתו, או אובדן מוחלט של כושר פעולתו של אבר מאברי הגוף. ג. "סכום הביטוח" - בפרק זה פירושו הסכום שהיה מגיע לתשלום על פי סעיף 6 (ב) לתנאים הכלליים של הפוליסה, אילו נפטר המבוטח ביום קרות מקרה הביטוח על פי פרק זה כפול השיעור (באחוזים) כפי שנתבקש בהצעת הביטוח לענין פרק זה. ד. החברה תשלם את סכום הביטוח המלא לפי פרק זה במקרה נכותו המלאה והתמידית של המבוטח על פי פרק זה כתוצאה מתאונה אשר בעקבותיה נגרם אחד מאלה: א. איבוד גמור ומוחלט של כוח הראיה... ב. איבוד גמור ומוחלט של שתי גפיים. ג. טירוף דעת שאינו ניתן לריפוי. החברה תשלם סכום ביטוח חלקי מסכום הביטוח המלא הנ"ל, המתאים לשיעור המפורט להלן, במקרה של נכות חלקית ותמידית של המבוטח כתוצאה מתאונה אשר בעקבותיה נגרם למבוטח איבוד גמור ומוחלט של: הזרוע הימנית... 60%* הזרוע השמאלית... 50% * ... * לגבי איטר יד ימינו - ההיפך. בכל מקרה של נכות חלקית ותמידית עקב תאונה של אברים שלא צויינו בלוח הפיצויים שלעיל או בכל מקרה של אברים שאינו כולל את הפרדתם האנטומית מגוף המבוטח, ישולם שיעור מתאים של סכום הביטוח המלא, לפי שיעור הנכות שנקבע". "פרק 2 "שלוה" - ביטוח נוסף לתשלום פיצויים חודשיים ולשחרור מתשלום פרמיות במקרה של איבוד מוחלט של כושר העבודה (תכנית 163, 166 או 179) ... 2. החברה תשלם למבוטח על פי פרק זה פיצויים חודשיים לפי פרק זה ותשחרר את בעל הפוליסה מתשלום הפרמיות במקרה בו הפך המבוטח על פי פרק זה בלתי כשיר מוחלט לעבודה לפי התנאים שלהלן: 3. המבוטח ייחשב כבלתי כשיר מוחלט לעבודה אם עקב מחלה או תאונה נשלל ממנו בשיעור של 75% לפחות ולתקופה העולה על תקופת ההמתנה הקבועה בפוליסה, הכושר לעבוד במקצוע שבו עבד או לעסוק בעיסוק שבו עסק עד אותה מחלה או תאונה ושבעקבותיהן נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לנסיונו, להשכלתו ולהכשרתו. ... 6. ... (ד) בעל הפוליסה והמבוטח יהיו משוחררים מתשלום פרמיות מהתחלת תשלומי הפיצויים וכל עוד נמשכים תשלומי הפיצויים..." שאלת ההתיישנות 2. הועלו בתביעה זו טענות מקדמיות אחדות על-ידי הנתבעת. בראש ובראשונה נדון בטענת ההתיישנות. לטענת הנתבעת, תביעתו של רב"ע התיישנה בחלוף שלוש שנים מיום קרות התאונה, אשר, כזכור, התרחשה ביום 23.11.97. הטענה מתבססת על סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן, "חוק חוזה הביטוח"), הקובע: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". לכן, לפי טענת הנתבעת, לאחר קרות התאונה ביום 23.11.97 התיישנה התביעה ביום 22.11.00 עוד בטרם הוגשה תביעה זו לבית המשפט. מנגד טוען התובע, שמקרה הביטוח בענייננו אינו התאונה, אלא התגבשות הנכות הצמיתה. לפי הטענה, נכות זו התגבשה ביום 01.05.02, לפי קביעת ועדת העררים של המוסד לביטוח לאומי. בבואנו להכריע בין הטענות הללו, לא יעלה על הדעת, שנפרש את "מקרה הביטוח", ממנו נמדדת תקופת ההתיישנות במקרה זה, כקרות התאונה. הרי, תשלום התגמולים בגין הנכות החלקית תלוי בקיום "נכות תמידית" כלשון הפוליסה, או "נכות צמיתה" כלשוננו. ובאשר לתשלום הפיצויים החדשיים בגין האובדן המוחלט של כושר העבודה (דהיינו שלילת 75% או יותר מכושר עבודתו של המבוטח) התשלום תלוי בחלוף תקופת ההמתנה ובמקרה שלנו [לפי רשימת הפוליסה (ת/1 לתיק המוצגים מטעם התובע) שלושה חודשים. לפי זה, לכאורה תקופת ההתיישנות היתה מסתיימת במועדים שונים לגבי התגמולים החד פעמיים בגין הנכות ולגבי הפיצוי החדשי בגין אבדן כושר העבודה. מכל מקום, בפי התובע טענה, שיש בה, כדי להכריע את סוגיית ההתיישנות לטובתו. לטענת התובע, בטרם התיישנה תביעתו, אף לשיטת הנתבעת, הוא פנה לנציגת חברת הביטוח, הגב' מרים נחום, אשר הורתה לו להמתין לקביעת המוסד לביטוח לאומי את נכותו הצמיתה. בזאת, לפי הטענה, בכל מקרה הסכימה הנתבעת להארכת מועד ההתיישנות, כך שמרוץ ההתיישנות יחל מיום קביעת נכותו הצמיתה. בנסיבות אלו נטען, כי מנועה הנתבע מלטעון, שתביעתו של רב"ע התיישנה (ראה: הפיסקה האחרונה לעמ' 4 בסיכומי התובע). בנושא זה עמדה לפנינו גירסתו של התובע בסעיפים 14 ו -16 לתצהירו מיום 19.11.02 ובסעיפים 4-6 לתצהירו מיום 01.07.04. לא הוגש כל תצהיר על ידי הגב' מרים נחום מטעם הנתבעת וגם לא נתבקשנו לזמנה לעדות. לא שמענו על כל מניעה להעיד את הגב' נחום מטעם הנתבעת. בנסיבות אלו לאחר התרשמותי מן התובע בחקירתו הנגדית הריני קובע, כי לא נסתרה גירסתו העובדתית בנושא ההתיישנות. יתרת מזאת. משלא העידה הנתבעת את הגב' נחום, חזקה עליה, כי אילו היתה הגב' נחום מעידה, עדותה היתה עומדת לנתבעת לרועץ [ע"א 548/78 שרון, ואח' , נ' לוי, פ"ד ל"ה (1) 736, 760 (מול האות "ה")]. לטענת הנתבעת, אין בטענה, שהמבטחת הסכימה להאריך את תקופת ההתיישנות, כדי להושיע את התובע. זאת נוכח הקבוע בסעיף 19 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן, "חוק ההתיישנות): "19. רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שעניינה אינו מקרקעין - גם על תקופת התיישנות קצרה יותר מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר מששה חדשים". נשאלת השאלה, אם, יש לפרש את דרישת הכתב להארכת תקופת ההתיישנות "על-פי חוק זה" (קרי, על-פי חוק ההתיישנות) כחלה על תקופת ההתיישנות לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. גם אם יש תחולה לסעיף 19 לחוק ההתיישנות בענייני ביטוח נשאלת השאלה, מה ההשפעה של סעיף 39 (ב) לחוק חוזה הביטוח (הקובע, בין היתר,שאין להתנות על הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, אלא לטובת המבוטח) על הפרשנות של סעיף 19 לחוק ההתיישנות. לא שמענו בעניינים אלה טענות. ברם, איננו צריכים להידרש לשאלות אלו מסיבה פשוטה. כזכור, התובע טען (בפיסקה האחרונה לעמ' 4 לסיכומיו), שהנתבעת מנועה מלהעלות טענת התיישנות. נוכח קבלתנו את גירסתו של התובע, שהוא הסתמך על דברי הגב' נחום, שימתין לקביעת נכותו הצמיתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, אנו גם קובעים, כי התובע הסתמך על דבריה אלו של נציגת חברת הביטוח. פשיטא, שכפי שהגיש התובע ארבע חוות דעת מטעמו להוכחת תביעתו, יכול היה התובע לשנס את מתניו ולהשיגן תוך שלוש שנים מיום קרות התאונה אלמלא הסתמך על דברי הגב' נחום. בהסתמכותו זו שינה רב"ע את מצבו לרעה בעקבות דברי נציגת הנתבעת. ללמדך, כי מנועה הנתבעת מלטעון להתיישנות תביעתו. חובתו של התובע לגלות מידע רפואי 3. א. לפי תצהירה של הגב' נורית ברניצקי, המשמשת כמנהלת מחלקת החיתום אצל הנתבעת (עמ' 49 שורות 20-19 לפרטיכל), בהסתמכה על החומר הרפואי, שנאסף, רב"ע סבל מבעיה בגבו ומהתקפי אפילפסיה בטרם בוטח (סעיף 4 לתצהירה של הגב' ברניצקי בעדות ראשית). לפי הטענה, התובע חתם על הצעת הביטוח ועל הצהרת הבריאות ביום 14.12.94 ולא גילה את הבעיות הרפואיות הללו לנתבעת. מכאן טענת הנתבעת, שרב"ע הפר את חובת הגילוי, המוטלת עליו כמבוטח, בסעיף 6 (א) לחוק חוזה הביטוח. עוד לטענת הנתבעת, תרופתה בדין בשל אי-גילוי מצבו הרפואי על-ידי המבוטח היא היותה פטורה מלשלם את תגמולי הביטוח, כאמור בסעיף 7 (ג) (2) לחוק חוזה הביטוח. ייאמר, שלפי סעיף 43 לחוק חוזה הביטוח, אם חלפו שלוש שנים מכריתת חוזה הביטוח, אין המבטח זכאי להסתמך, בין היתר, על הפטור מתשלום התגמולים בסעיף 7 לחוק חוזה הביטוח (אלא אם המבוטח פעל בכוונת מרמה, דבר שלא נטען לגבי רב"ע בסיכומי הנתבעת). ברם, במקרה דנן נפגע התובע במהלך עבודתו ביום 23.11.97, פחות משלוש שנים מאז נכרת חוזה הביטוח. ב. כדי להבין את טענות הנתבעת בענין נביא את הסעיפים מחוק חוזה הביטוח, עליהם נסמכות טענותיה של הנתבעת לענין הפרת חובת הגילוי כדלקמן: " 6 (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב)... (ג)... 7 (א) ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו... לבטל את החוזה.... (ב)... (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים... והוא פטור בכל אחת מאלה: (1)... (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו... ג. מלבד ההסתמכות על החוק, טענת הנתבעת לענין הפרת חובת הגילוי מתבססת על פרק ב' להצהרת הבריאות (ת/2 לתיק המוצגים מטעם התובע), שם בנוגע לשאלה מספר 11 השיב התובע בשלילה לשאלה, אם הוא סובל או סבל בעבר ממחלות גב או מכאבי גב. בנוסף, טענת אי-הגילוי נסמכת על עדותה של הגב' ברניצקי בחקירתה הנגדית, שכל מי שמצהיר, שהיו לו כאבי גב לא יתקבל לביטוח, בייחוד עם הכאבים תקפוהו בשלוש השנים, שקדמו להצעת הביטוח (עמ' 50 שורות 20-21 לפרטיכל). לזאת מצטרפת עדותו של פרופ' קרסיק בחקירה הנגדית, אשר הסביר, שכאבי גב מהווים גורם שכיח ביותר להעדרות מן העבודה בכל התחומים (עמ' 47 שורה 28 עד עמ' 48 שורה 3 לפרטיכל). ד. בטרם נתייחס לתשובתו של התובע בהצהרת הבריאות, נשים לב לנקודה מרכזית בטענת הנתבעת. לשיטתה, כשאנו עסקינן בהפרת חובת הגילוי, החלה על המבוטח מכח סעיף 6 (א) לחוק חוזה הביטוח, עצם אי-הגילוי מהווה הפרת החובה גם בלא שתתלווה אליו כוונת מרמה. גישה זו תואמת את ההלכה [ראה: ע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב, פ"ד מ"ב (2) 201, 210 (מול האות "א")]. ואולם, איני יכול לקבוע, שבזאת מתמצית ההלכה, שהרי קיים היבט נוסף לחובת הגילוי, עליו ניתן את הדעת בהמשך. ה. נפנה עתה לטענה לענין אי-הגילוי של מחלת האפילפסיה. בתיקו הרפואי של רב"ע, שהוא יליד 1954, נמצא תיעוד להפנייתו על-ידי צה"ל לאיבחון רפואי בשנת 1972, אשר כתוצאה ממנו אובחן התובע כסובל מאפילפסיה מסוג "grand mal". אין כל עדות להתקפי אפילפסיה או לטיפול תרופתי, כדי למונעם, מיני אז ועד היום. אין תימה, שבסעיף 5 לתצהירה בעדות ראשית הגב' ברניצקי - אשר הצהירה, שאילו ידעה הנתבעת על בעיות הגב של התובע עובר להוצאת הפוליסה היא היתה מחריגה את הגב התחתון - נמנעה עדה זו מלהצהיר דבר לגבי תוצאת אי-הגילוי של מחלת האפילפסיה משנת 1972 בעת מתן הצהרת הבריאות בשנת 1994. לא זאת אף זאת. החתם הרפואי מטעם הנתבעת, פרופ' אברהם קרסיק, לא התייחס כלל בחוות דעתו לנושא האפילפסיה. נוכח האמור בסעיף 43 לחוק חוזה הביטוח [שבהעדר כוונת מרמה (ובעייננו, כאמור, אין הנתבעת טוענת לקיומה של כוונת מרמה), בחלוף שלוש שנים מן האירוע שלא גולה, אי-גילויו על ידי המבוטח אינו מזכה את המבטח בתרופות על-פי סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח, לרבות הפטור מתשלום התגמולים], טוב היה אילולא נטען בסיכומי הנתבעת, שהיה באי-גילוי מחלת האפילפסיה מלפני למעלה מ - 20 שנה משום הפרת חובת הגילוי על ידי המבוטח. ו. לענין אי-גילוי הבעיות בגב, כתב פרופ' קרסיק בחוות דעתו מטעם הנתבעת, שהתובע סבל מכאבי גב כרוניים, אשר אובחנו כבר בשנת 1993 ונמשכו ברציפות עד לתאונה בשנת 1997 (ראה: פרק "הדיון" בחוות דעתו של פרופ' אברהם קרסיק מיום 18.06.04). יש לומר, שתאור זה של כאבי גב כרוניים, שנמשכו ברציפות למשך ארבע שנים עד התאונה, מבוסס על שני רישומים בתיקו הרפואי של רב"ע. הראשון הוא מיום 08.08.93, המתעד ביקור אצל ד"ר טטנבאום, והשני מיום 10.07.95. היות ורק הביקור הראשון קדם למתן הצהרת הבריאות, יש לומר, שטענת אי-גילוי המצב הרפואי בגבו של התובע נסמכת על ביקור בודד אצל הרופא, אשר הסתיים במתן משככי כאבים ותו לא. זאת בעניינו של התובע, אשר עסק בעסק קטן לממכר חלקי חילוף, במסגרתו הוא, בין היתר, הרים משאות כבדים של מצברים, ציריות ודומיהם למשך למעלה מ - 20 שנה (ראה: סעיף 23 לתצהיר התובע בעדות ראשית מיום 01.07.04). עוד יצויין, שלפי עדותו של רב"ע, המהימנה עלי, לאחר ביקורו אצל הרופא ביום 08.08.93, לא יצא לחופשת מחלה (עמ' 19 שורות 26-29 לפרטיכל). על אף שחוק חוזה הביטוח צימצם את חובת הגילוי של המבוטח לעומת המצב, ששרר בטרם נחקק [ראה: י. אליאס דיני ביטוח (כרך א', 2002) 157-158] נפסק, שמטרת סעיף 6 לחוק הנ"ל היא לצמצם את פערי המידע בין המבטח למבוטח (ע"א 1809/06, רע"א 574/95 י' הלמן ז"ל, ואח' נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ (3) 77, 84 (מול האות "ג")]. בכל זאת, כשאין אנו עוסקים בחובת הגילוי היזום על-פי סעיף 6 (ג) לחוק חוזה הביטוח, שעניינו הסתרת מידע במרמה - וכאמור, בהעדר חקירה לענין כוונתו של התובע, אין לפנינו טענת מרמה - המחוקק הטיל נטל נכבד על המבטח גם בנושא הגילוי של ענין מהותי על-ידי המבוטח. זאת, הרי, כי הגילוי מותנה בשאלתו של המבטח [ראה: י' אליאס, שם, 160 (מול סעיף 9.6)]. במסגרת הזאת חובת הגילוי של המבוטח לא שללה את חובת המבטח שלא להכשיל את המבוטח בניסוח השאלות בהצהרת הבריאות. תוך ההפניה לע"א 212/71 רונן נ' לה פונסייר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כ"ו (1) 533 כתבו המלומדים יפרח וחרל"פ בענין זה: "...חובה על המבטח לנסח את שאלותיו בבהירות ולא בצורה מעורפלת או מכשילה. לא עשה כן - לא יוכל להשתחרר מחבות בנימוק שלא ניתנה תשובה מלאה וכנה" [מ' יפרח ו - ר' חרל"פ ששון-דיני ביטוח (מהדורה שניה, 2001) 81-82]. וכך כתבה פרופ' ג' שלו באותו הענין: "עקרון תום הלב מחייב את שני הצדדים לחוזה הביטוח: המבטח והמבוטח. מכוחו של עקרון זה חייב המבוטח לגלות מיוזמתו כל עובדה העשויה להשפיע על אומדן הסיכון של המבטח הסביר, ומנגד, נוכח מומחיות המבטח ושליטתו המלאה בתנאי העסקה, מטיל עקרון תום הלב על המבטח את החובה לנסח שאלותיו בצורה ברורה ולא מעורפלת ומכשילה..." [ג' שלו "חובת הגילוי בחוזי ביטוח", הפרקליט מ' 20, 29)]. ז. עתה מן הכלל אל הפרט. בעת כריתת חוזה הביטוח התובע השיב בשלילה לשאלה בהצהרת הבריאות, אם הוא סובל או סבל בעבר ממחלות גב או מכאבי גב. באותה העת התובע, שהיה אז בן 40, ואשר מאז שחרורו מהשירות הסדיר בצה"ל עבד בחנות לחלקי חילוף - עבודה, שדרשה ממנו, בין היתר, הרמת משאות כבדים - ביקר עד אז אצל הרופא פעם אחת בחייו תוך שהתלונן על כאבי גב. הביקור היה ביום 08.08.93 והתובע השיב לשאלות הצהרת הבריאות ביום 14.12.94, לאמור כעבור 16 חודשים. הביקור אצל הרופא הסתיים במתן משככי כאבים וגם ימי מחלה, אשר לא ניצל התובע. יש להדגיש את עדותו של רב"ע בחקירתו הנגדית, המהימנה עלי בנושא, שלאחר הביקור, במקום לצאת לחופשה הוא חזר לעבודתו, הוסיף לטפס על סולמות, לפרק מצברים ולעבוד (בחנות שלו - ג'ט"ל) מן השעה 09:00 עד השעה 22:00 (עמ' 19 שורות 26-29 לפרטיכל). פרופ' קרסיק מטעם הנתבעת נשאל בחקירתו הנגדית, אם לפי המסמכים הרפואיים, בשנת 1991, בין היתר, התובע עשה בדיקת הדמיה ותשובתו היתה שלילית. פרופ' כראל מטעם התובע העיד, ש-80% מהאוכלוסיה סובלים לפחות מהתקף אחד של כאבי גב במהלך חייהם (עמ' 6 שורות 7-8 לפרטיכל). עדותו זו לא נסתרה. השאלה בהצהרת הבריאות, אם התובע סובל או סבל ממחלות גב או מכאבי גב, היא כללית ביותר. היא אינה ממוקדת בזמן ואינה מגדירה את מידת הכאב. ברמת העקרון, אם שנתיים לפני שמילא את הצהרת הבריאות מבוטח פוטנציאלי נרדם על הספה תוך כך, שעיקם את גבו, התעורר בבוקר וחש בכאב, לפי השאלה בהצהרת הבריאות, הוא יהיה חשוף לדחיית תביעתו על-ידי חברת הביטוח בשל אי-מתן תשובה מלאה וכנה בהצהרת הבריאות. בידי נסחי המבטח לכוון את רוכש הביטוח, שממלא את הצהרת הבריאות. בידיהם לכוונו לכאבי גב בשלוש השנים האחרונות, כפי שהיה חשוב לגב' ברניצקי לדעת. בידיהם לכוון את הנשאל, כך שידווח על כל ביקור אצל רופא בגין כאבי גב בטווח של שלוש שנים (או יותר), בין אם הופנה לבדיקות הדמיה ובין אם לאו. בידיהם לכוונו לביקור כזה, בין אם כתוצאה ממנו ניצל הנשאל את חופשת מחלתו ובין אם לאו. כאשר השאלה בהצהרת הבריאות אינה מכוונת את הנשאל לפרמטרים, הרלוונטיים לאמדן הסיכון, אשר מתבקש המבטח ליטול, המבוטח הפוטנציאלי אינו צפוי לרשום כל אירוע, בו חש כאב כלשהו בגבו על אף, שהאירוע כלל לא היה משמעותי בחייו. זאת בייחוד, כאשר במקרה הנידון מדובר בביקור חד פעמי אצל רופא, שלא הביא לביצוע בדיקות הדמייה (לפי עדותו של החתם הרפואי, פרופ' קרסיק בעמ' 47 שורות 24-26 לפרטיכל) ושהסתיים במתן משככי כאבים וחזרתו של התובע לעבודתו הפיזית בלא לצאת לחופשת מחלה. כאשר התובע לא התייחס לאירוע הבלתי משמעותי הזה מבחינתו בעת מתן תשובותיו להצהרת הבריאות, אין זו אלא, כי השאלה בהצהרת הבריאות לא הייתה ממוקדת ומוגדרת דיה והיה בה, כדי להכשיל לא רק את התובע, אלא קרוב לוודאי גם נתח נכבד מתוך 80% מן האוכלוסיה, אשר סבלו אי פעם לפחות מהתקף אחד של כאבי גב (עמ' 6 שורות 7-8 לפרטיכל). בעקבות ההכשלה הזאת בנסיבות המתוארות לעיל, ובהתאם לאמור בסעיף קטן ה' לעיל, אין הנתבעת משוחררת מחובתה לשלם את תגמולי הביטוח. הרחבת החזית 4. עוד טענה מקדמית בפי הנתבעת נוגעת לסוגיית הרחבת החזית. לפי הנטען, כל הוכחת נכותו הפסיכיאטרית של התובע היא בגדר הרחבת חזית אסורה. הנתבעת העלתה את טענתה זו (בסעיף 59 לסיכומיה) תוך ההדגשה, כי כבר, כאשר עלה התובע לדוכן העדים היא התנגדה לשינוי החזית (עמ' 18 שורה 18 לפרטיכל). ברם, עוד בטרם העלה בא-כוחה המלומד של הנתבעת את התנגדותו זו, הנתבעת השיגה חוות-דעת פסיכיאטרית מטעמה וחקרה את המומחה הפסיכיאטרי מטעם התובע, ד"ר משה סדובסקי (בעמוד 8 ואילך לפרטיכל), בלא להתנגד לשינוי החזית. כידוע, ניתן להרחיב את החזית, אם בעל הדין היריב הסכים לכך מפורשות או במשתמע. כפי שדברי המלומד זוסמן הובאו ב - ע"א 1184/04 קרויזר, ואח' נ' שוורץ (לא פורסם) מול המסחר "18": "במידה שבעלי הדין הביאו ראיות להוכחת דבר או לפתירתו, הרי בעצם מעשה זה הראו, כי הדבר שביקשו להוכיח או לסתור שנוי במחלוקת ביניהם וטעון פתרונו במשפט, אף אם לא נטען בפירוש, שאם לא כן, מה להם לראיות אלה שהביאו? נתבע שניהל את המשפט דן בעילה שלא נטענה בכתב התביעה. משנטל חלק בדיון בטענה כזאת, על ידי שחקר את עדי התובע והביא אף עדי הזמה, נחשב כמסכים לכך, שבית המשפט יסטה מכתב התביעה וידון בענין כמו שהוא עולה מהבאת הראיות [י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ירושלים, תשנ"ה) עמ' 153]". ניתן היה לנתבעת לחקור את הפסיכיאטר מטעם התובע, ד"ר סדובסקי, תוך שמירת הטענה, שתוכן עדותו מהווה הרחבת החזית, אליה לא תסכים. ואולם, לא העלתה הנתבעת כל התנגדות לעדותו של הפסיכיאטר מטעם התובע מבעוד מועד ואף חקרתו בחקירה נגדית. אין צריך לומר, שהעלאת ההתנגדות הכללית להרחבת החזית בישיבה ביום 01.02.05 (בעמ' 18 לפרטיכל) לאחר שכבר נחקר ד"ר סדובסקי בישיבה מיום 09.01.05 (בעמ' 8 ואילך לפרטיכל), אין בה, כדי להושיע. על כן, בקביעת נכותו של התובע עלינו לשקול את עדותו של הפסיכיאטר מטעם התובע לצד עדותו של הפסיכיאטר מטעם הנתבעת. נכותו הרפואית של התובע: ההכרעה 5. א. כאמור בסעיף 1 (ד) לעיל, בתחום האורולוגיה אין מחלוקת בנוגע לנכות הרפואית הצמיתה, שלכל הדעות היא בשיעור 50%. המחלוקת בין האורולגים מטעם בעלי-הדין היא לענין הנכות התיפקודית בהקשר הביטוח לאובדן כושר עבודה. כאן המקום לציין, שבמסגרת אחרת (הטענה, שמצבו האורולוגי של רב"ע החל עוד בשנת 1991 בטרם בוטח) טענה הנתבעת בסעיפים 55-56 לסיכומיה, שאין לחייב את הנתבעת בתשלום תגמולים בגין הנכות האורולוגית. הטענה נסמכת על סעיף 16 (א) לחוק חוזה הביטוח, הדן ב"חוזה ביטוח לכיסוי של סיכון שבעת כריתת החוזה כבר חלף או למקרה ביטוח שבאותה עת כבר קרה". בנוסף, הטענה מתבססת על הרישום הרפואי מיום 09.12.91, המתאר בעיות במתן שתן לשיטת הנתבעת. ייאמר, כי ספק בעיני , אם תאריך המסמך הזה נכון, שהרי במסמך, המדבר על שלפוחית שתן נוירוגנית בעקבות נזק לחוט השדרה, נרשם, שתאריך הבדיקה הבאה הוא 02.10.02. מכל מקום, הטענה, שלתובע היו בעיות בשלפוחית השתן לפני 23.11.94 אף אינה נתמכת בחוות דעתו של ד"ר אנגלשטיין, האורולוג מטעם הנתבעת. ד"ר בלנק, האורולוג מטעם התובע, כלל לא נחקר בחקירה נגדית על המסמך הזה. לפיכך, אמור מעתה, כי הטענה של נזק או מחלה בשלפוחית השתן של התובע עוד בשנת 1991 לא הוכחה כדבעי. ב. באשר לנכות הרפואית בתחום האורטופדיה, לפי ד"ר נסים אוחנה מטעם התובע, המדובר בנכות בשיעור 20%. לדברי ד"ר אוחנה בפרק הדיון לחוות דעתו מיום 19.02.03, "יש לו (לתובע - ג'ט"ל) מוגבלות תנועתית בגב התחתון, קושי בהליכה עקב ההיצרות השדרתית המשנית לפריצה (של הדיסק - ג'ט"ל), מבחן הרגל הישרה (SLR) נמצא חיובי במספר בדיקות עוקבות שנעשו ע"י מספר רופאים אורטופדים בלתי תלויים במסגרות שונות, ויש לו הפרעות נוירולוגיות (חולשה קלה וירידת תחושה) בפיזור המתאים לגובה הפגוע... יש לאמץ את מסקנות הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בכל הקשור לקביעת נכותו". על כן, כמוה כועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי קבע ד"ר אוחנה בחוות דעתו את שיעור נכותו הרפואית האורטופדית של רב"ע כ-20%. ג. מנגד, לדעתו של ד"ר גד ולן, המומחה לאורטופדיה מטעם הנתבעת, מבחינה רפואית, אמנם, לתובע נכות אורטופדית בשיעור 20%, אך ד"ר ולן רואה באירוע מיום 23.11.97, כשהרים רב"ע משא בחנות וחש כאב בגבו, אירוע של החמרת מצב רפואי קודם ולא של גרימה. לדברי ד"ר ולן בפרק "סיכום ומסקנות" לחוות דעתו מיום 27.07.03, "בגין מחלת הדיסק הבין חולייתית בגובה L5-S1 נותרה גם הגבלת תנועה בינונית, ועל כן נכותו הכוללת בגין פגימה זו 20%... כיוון שעובר לאירוע הנטען כבר סבל כאבי גב תחתון הרי שמדובר בהחמרת מצב ולא קשר של גרימה ועל כן הנכות הנזקפת לחובת האירוע הנטען... היא 10% בלבד". עוד כתב ד"ר ולן בפרק "ברקע" לחוות דעתו, "מעיון במסמכים שעמדו בפני עולה כי סבל לראשונה מכאבי גב תחתון בשנת 1993 וכן בשנת 1995, עובר לאירוע הנטען". ד. הנתבעת מוצאת תימוכין לדעתו של ד"ר ולן, האורטופד מטעמה, בעדותו של פרופ' כראל, המומחה לרפואה תעסוקתית מטעם התובע, בחקירתו הנגדית, כאשר הוצגו בפניו מסמך רפואי משנת 1993, הקשור לתלונות התובע על כאבי גב תחתון, ומסמך נוסף משנת 1995 באותו הענין. לפי עדותו של פרופ' כראל הדבר מצביע על בעיה עצבית בגב (עמ' 5 שורה 31 עד עמ' 6 שורה 2 לפרטיכל). ייחסתי משקל לעדותו זו של פרופ' כראל, אך משקלה בנושא המצב האורטופדי עובר לתאונה אינו כמשקל עדותם של מומחים לאורטופדיה, שנחקרו בפני. עוד מוצאת הנתבעת תימוכין נוספים לדעתו של ד"ר ולן בחוות דעתו של האורטופד פרופ' דן עטר (נ/15), אשר חיווה את דעתו, ש - 10% מנכותו הרפואית של רב"ע בתחום האורטופדי הם "על חשבון רקע קודם". הנתבעת מקפידה להזכיר, כי פרופ' עטר חיווה את דעתו מטעם התובע עצמו בהליכים, אשר ניהל מול המוסד לביטוח לאומי. ייאמר, כי לא בכל מסכימה הנתבעת עם פרופ' עטר, שהרי, לדעתו, נותר התובע בעל נכות בשיעור 30%, מהם 10% משוייכים למצב קודם. המשקל, אשר ייחסתי לחוות-דעתו של פרופ' עטר מועט משני טעמים: ראשית, פרופ' עטר לא ציין בחוות דעתו (נ/15) איזה תיעוד רפואי עמד לרשותו לצורך מתן חוות-דעתו. שנית, פרופ' עטר לא הועמד לפנינו על ידי מי מן הצדדים לחקירה. והרי, החקירה הנגדית היא לב לבה של בחינת חוות דעת, כדי להבין עד תום את נקודות החזקה והתורפה שבה. במצב נתון זה ייחסתי משקל מועט לחוות דעתו של פרופ' עטר (נ/15). ה. נותרתי, כאשר עמדו לרשותי בעיקר חוות-דעתו של ד"ר אוחנה מטעם התובע וחוות דעתו של ד"ר ולן מטעם הנתבעת. באשר לד"ר אוחנה, אמנם, בעת כתיבת חוות דעתו לא עמדו לפניו המסמכים הרפואיים, המעידים על בדיקת התובע בעקבות כאבי גב פעם בשנת 1993 ופעם בשנת 1995 (עמ' 36 שורות 18 ו- 22 לפרטיכל). ברם, המסמכים הוצגו לו במהלך חקירתו הנגדית. ד"ר אוחנה הסכים, שמצב רפואי קודם יכול להשפיע על מצבו הנוכחי של התובע, אך סייג זאת באומרו, שזה תלוי בסוג ההפרעות ובחומרתן (עמ' 37 שורות 10-11 לפרטיכל). לפי עדותו של ד"ר אוחנה, יכולות להיות לאדם אפיזודות של כאבי גב תחתון, אשר חולפות כעבור יום או יומיים ואינן מבטאות מחלה אורגנית אמיתית בעמוד השדרה (עמ' 37 שורות 14-15 לפרטיכל). ובאשר למסמכים הרפואיים של התובע, שהוצגו לד"ר אוחנה בחקירתו הנגדית, העיד ד"ר אוחנה על התרשמותו, שהרישומים הרפואיים הללו אינם מבטאים מחלה כרונית מעבר לאותם שני האירועים ושאין בהם ביטוי של מחלה כרונית, הנמשכת שבועות וחודשים כמו המצב שנוצר אצל התובע מאז 1997 (עמ' 37 שורות 17-19 לפרטיכל). עוד העיד ד"ר אוחנה בחקירתו הנגדית, שמחלה כרונית צריכה להתבטא בפניות חוזרות ונשנות לרופא המשפחה, בהעדרויות מן העבודה בגלל כאבים, בתצרוכת של טיפול תרופתי ולפחות בבדיקות הדמיה, אשר מלמדות, שהמדובר ביותר מאפיזודה, שחולפת מעצמה. רכיבים אלו, לפי ד"ר אוחנה, חסרים בכל אותם האירועים, שתועדו במסמכים הרפואים, אשר הוצגו לו בחקירתו הנגדית (עמ' 37 שורות 20-25 לפרטיכל). באשר לחקירתו הנגדית של האורטופד ד"ר גד ולן מטעם הנתבעת, הוא הציג בפנינו את מסקנתו, שפריצת הדיסק של רב"ע בשנת 1997 היתה אירוע אקוטי, אשר התווסף למצב ניווני בעמוד השדרה של התובע (עמ' 52 שורה 15 ואילך לפרטיכל). כשנשאל ד"ר ולן, כיצד קבע, שנכותו של התובע נובעת במחציתה מן העבר ובמחציתה מן ההווה, קרי מן האירוע ביום 23.11.97, השיב המומחה, שיש לו ספר של חברה בינלאומית לחקר עמוד השדרה, בו כתוב שמחלת הדיסק היא מחלה, שביטויה הראשונים הם כאב חריף עוד בשנות ה - 20 של הנבדק (עמ' 52 שורות 8-11 לפרטיכל). הספר לא הוצג בפנינו ונותר בגדר נעלם. יתרה מכך, לא ירדתי אל סוף דעתו של ד"ר ולן, מה קושר בין התובע לספרות עלומה זו. ודוק: התובע התלונן לראשונה בפני רופא על כאבי גב, כשהיה כבן 37 (בשנת 1991). התרשמתי, שדעתו של ד"ר ולן לענין נכותו הקודמת של רב"ע עובר לאירוע ביום 23.11.97 מבוססת בעיקר על השקפתו הכללית במנותק מנתוני התובע עצמו. העיד ד"ר ולן, שפריצת הדיסק של התובע קרתה מתוך רצף של אירועים, כלשונו, שהתחילו בשנת 1993 עם ההתקף הראשון והתקף שני בשנת 1995, ושהמצב הלך והחמיר עד שבשנת 1997 בהרימו חבילה פרצה לתובע הדיסק. אודה, כי ראיתי בעדות זו הפרזה. התקשיתי לראות בשני ביקורים של התובע אצל רופא בגין כאבי גב במשך ארבע השנים, שקדמו לאירוע בשנת 1997, "רצף של אירועים". ממש בסוף עדותו התייחס ד"ר ולן למצב הניווני, אשר זיהה ב - CT מ - 12/97 (עמ' 53 שורות 6-10 לפרטיכל). ואולם, משקל הטענה, שכבר בשנת 1993 ניכרו בעמוד השדרה של התובע סימני מחלה כרונית, מועט בהעדר כל בדיקת הדמיה מן השנה 1993 עד לפריצת הדיסק בנובמבר 1997. ו. מן הטעמים המפורטים לעיל, וגם על-פי התרשמותי העדפתי את עדותו של ד"ר אוחנה על פני עדותו של ד"ר ולן במקרה זה. על כן, הריני קובע, כי נכותו הרפואית האורטופדית הצמיתה של התובע היא 20%. כן, הריני דוחה את הטענה, שהאירוע ביום 23.11.97 החמיר מצב רפואי קודם. ז. ובאשר לשאלה, אם לתובע נכות פסיכיאטרית אם לאו, כאמור, חלוקות הדעות, כאשר ד"ר סדובסקי מטעם התובע כתב בחוות דעתו, שהתובע סובל מ - 10% נכות פסיכיאטרית, ואילו לפי חוות דעתו של ד"ר וייזר, אין התובע סובל מנכות בתחום הזה. חוות דעתו של ד"ר מרק וייזר מציינת בפרק "דיון", שהתובע סבל מהעדר שליטה במתן שתן ומשנית לכך מסימפטומים דיכאוניים תגובתיים. לפי חוות הדעת הנ"ל, בסוף שנת 2000 רב"ע למד לרוקן את כיס השתן באמצעות הצנתור העצמי ובתחילת שנת 2001 החל בטיפול תרופתי נוגד דיכאון. לדברי ד"ר וייזר שתי התערבויות אלו הביאו לשיפור משמעותי במצבו של התובע וצוין בחוות הדעת, שהוחלט לאחרונה להפחית את מינון התרופות נוגדות הדיכאון . בעקבות כל זאת, חיווה ד"ר וייזר את דעתו, שהתובע אינו סובל עוד מסימפטומים דיכאוניים, אלא מאי-נוחות סביב כאבי הגב והצורך בצנתור עצמי. על כן, לדעתו, אין לתובע נכות פסיכיאטרית. לעומת זאת, חוות דעתו של ד"ר משה סדובסקי מתארת את השפעת הפרעתו האורולוגית של רב"ע בכל הרמות, ברמה החברתית, כשהתרחק מחבריו, ברמה הזוגית והמינית, ברמה המשפחתית, כשהתפרץ על בני משפחתו ללא סיבה, וברמה התעסוקתית. לפי ד"ר סדובסקי, התובע סובל מדיכאון תגובתי. ח. בחקירתו הנגדית תאר ד"ר וייזר תופעה כללית של ההסתגלות עם הזמן לנכות (עמ' 40 שורות 14-23 לפרטיכל). תאורו של ד"ר וייזר את יכולת ההסתגלות של בני האדם באופן כללי לא תאם את התרשמותי מהתובע. אמנם, לפי ד"ר וייזר, התובע עצמו דיווח לו על השיפור במצבו מבחינה נפשית (עמ' 42 שורות 5-10 לפרטיכל). עומת ד"ר וייזר עם העובדה, עליה העיד ד"ר סדובסקי, שהוא העלה שוב את מינון התרופות נוגדות הדיכאון, אשר נוטל התובע (עמ' 8 שורות 29-31 לפרטיכל). או אז העיד ד"ר וייזר, שאין להסיק מסקנות מעצם התוספת לתרופה (עמ' 42 שורות 12-14 לפרטיכל). הרי, ד"ר וייזר כבר העיד, שישנם רופאים רבים, שנותנים תרופות שלא לצורך (עמ' 42 שורות 35 לפרטיכל). קטונתי מלהבין, מדוע בעת כתיבת פרק "מצבו הנפשי היום" לחוות דעתו לכאורה ראה ד"ר וייזר בהפחתת המינון התרופתי אצל התובע סימן לשיפור במצבו הנפשי, ואילו כשהוחזר המינון התרופתי לרמתו הקודמת, ד"ר וייזר לא מצא בזאת השלכה. ט. בחקירתו הנגדית הסביר ד"ר סדובסקי, שהוא רואה את התובע אחת לכמה חדשים (עמ' 8 שורות 22-23 לפרטיכל). ד"ר סדובסקי ראה את התובע זמן קצר לאחר שראהו ד"ר וייזר והתרשמותו היתה שונה (עמ' 8 שורות 28-29 לפרטיכל). עצם ההתרשמות השונה של שני פסיכיאטרים מן התובע בסמיכות זמנים גרמה לתמיהה אצל בא-כוחה המלומד של הנתבעת, בייחוד, כשד"ר וייזר דיווח על היות התובע עצמו המקור להערכה, שמצבו הנפשי השתפר. ואולם, ד"ר סדובסקי העיד, שאמנם היה שיפור במצבו של התובע באופן יחסי, ולכן, נעשה הנסיון להפחית את מינון התרופות שלו, אך שנסיון זה עלה על שרטון. לפי ד"ר סדובסקי כעבור שבועות אחדים היה צורך להחזיר את מינון התרופה נוגדת הדיכאון לקדמותו ברמה של 20 מ"ג (עמ' 8 שורות 29-31 לפרטיכל). במאזן ההסתברות הסברו של ד"ר סדובסקי להבדל בין התרשמותו להתרשמותו של ד"ר וייזר מן התובע מניח את דעתי. לפי מאזן ההסתברות, לאחר התרשמותי מן העדים, החלטתי להעדיף את דעתו של ד"ר סדובסקי בחוות דעתו על פני דעתו של ד"ר וייזר. על כן, הריני קובע, כי לתובע 10% נכות רפואית פסיכיאטרית צמיתה. י. לסיכום, הריני קובע, כי לתובע נכות רפואית צמיתה בתחום האורולוגיה בשיעור 50%, בתחום האורטופדיה בשיעור 20% ובתחום הפסיכיאטריה בשיעור 10%. נכותו הרפואית המשוקללת הינה 64% לצמיתות. פרשנות הפוליסה 6. א. בטרם נוכל להסיק מסקנה אופרטיבית מנכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע בשיעור 64%, עלינו להידרש לפרשנות הנתבעת לסעיף 3 לפרק 4 לפוליסת הביטוח. לטענת הנתבעת, בפרק זה של הפוליסה, הדן בתשלום חד פעמי בגין הנכות, יש לקרוא את סעיף 3 תוך השלמת הגדרת המונח "נכות" באותו פרק במקום המילה "נכות". נזכיר, כי, לפי סעיף 2 (ב) לפרק 4 לפוליסה "נכות, פירושה - אובדן מוחלט של אבר בשל הפרדתו מן הגוף, או אבדן מוחלט של כושר פעולתו של אבר מאברי הגוף". תוך עריכה מסוימת של הטקסט, יש לומר, התוצאה המתקבלת היא, לפי הנתבעת, כדלקמן: "בכל מקרה של אובדן מוחלט של איבר בשל הפרדתו מן הגוף או אובדן מוחלט של כושר פעולתו של איבר מאיברי הגוף, עקב תאונה, של איברים שלא צויינו בלוח הפיצויים לעיל, או במקרה של אובן מוחלט של איברים שאינו כולל את הפרדתם האנטומית מגוף המבטח, ישולם שיעור מתאים של סכום הביטוח, לפי שיעור הנכות שנקבע". ב. כדי לבחון, אם זאת הפרשנות הנכונה לסעיף 3 לפרק 4 לפוליסה, עלינו להבין את המבנה של הסעיף ואת השתלבותו בפוליסה. הכותרת לפרק 4 לפוליסה היא "ביטוח נוסף לתשלום סכום ביטוח נוסף מלא או חלקי במקרה של נכות מלאה או חלקית עקב תאונה" (ההדגשה שלי - ג'ט"ל). הסעיף המשמעותי הראשון בפרק זה לפוליסה הוא סעיף 2, ובו ההגדרה, בין היתר, של "נכות", כפי שהובאה לעיל. הרישא לסעיף 3 בפרק הנ"ל קובעת את המקרים, בהם הנתבעת תשלם את סכום הביטוח המלא בגין נכות "מלאה ותמידית", כלשון הפוליסה. לאחר מכן נקבעו המקרים, בהם הנתבעת תשלם סכום חלקי מתוך סכום הביטוח המלא למקרה של "נכות חלקית ותמידית", כלשון הפוליסה. מקרים אלו נקבעו בטבלה, לפיה תשלם הנתבעת אחוז מסוים מסכום הביטוח המלא בעבור האיבוד הגמור והמוחלט של איבר מסוים בטבלה. לבסוף, מופיעה הסיפא של סעיף 3 לפרק הנ"ל לפוליסה, אשר פרשה הנתבעת בפרשנות, המובאת לעיל. לפניכם הסיפא לסעיף 3 הנ"ל במקור: "בכל מקרה של נכות חלקית ותמידית עקב תאונה של אברים שלא צויינו בלוח הפיצויים שלעיל או במקרה של אברים שאינו כולל את הפרדתם האנטומית מגוף המבוטח, ישולם שיעור מתאים של סכום הביטוח המלא, לפי שעור הנכות שנקבע". ג. כאמור, טכניקת הפרשנות של הנתבעת נסמכת על קריאת ההגדרה (בסעיף 2 לפרק 4 לפוליסה) של המונח "נכות" לתוך תוכנה של הסיפא לסעיף 3 לפוליסה הנידונה, אך זאת תוך עריכת שינויים בטקסט של הסיפא לסעיף 3 הנידון. בלעדי השינויים, תוך קריאת ההגדרה של המונח "נכות" לתוך הסיפא לסעיף 3 הנ"ל, מפרשנותה של הנתבעת היה מתקבל הטקסט של סעיף 3 סיפא לפוליסה הנידונה כדלקמן: "בכל מקרה של אבדן מוחלט של אבר בשל הפרדתו מן הגוף או אבדן מוחלט של כושר פעולתו של אבר מאברי הגוף חלקית ותמידית עקב תאונה של אברים שלא צויינו בלוח הפיצויים שלעיל או במקרה של אברים שאינו כולל את הפרדתם האנטומית בגוף המבוטח, ישולם שיעור מתאים של סכום הביטוח המלא, לפי שיעור הנכות שנקבע". ברי, כי המושג של אובדן מוחלט של איבר או אובדן מוחלט של כושר פעולתו "חלקית ותמידית" הוא צרוף של דבר והיפוכו: מחד, אובדן שהוא מוחלט, ומאידך, אובדן, שהוא גם חלקי ותמידי. זאת התוצאה של פרשנות הנתבעת, אשר, בכל הכבוד, מביאה לאבסורד. ד. כידוע, "לא אחת נקבע, כי יש להמנע מלפרש מילים בחוזה באופן שיגרום לתוצאה אבסורדית..." [דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)]. ועוד בהתאם לתורת הפרשנות, כפי שלימדנו המלומד ברק, בפרשנות חוזים קיימת חזקה, כי תכלית החוזה היא למנוע תוצאה אבסורדית (ראה: א' ברק פרשנות במשפט (כרך רביעי - פרשנות החוזה, 2001) 626-628]. הנתבעת לא סתרה את החזקה הזאת. לכן, כאמור לעיל, פרשנותה לסיפא לסעיף 3 לפרק 4 לפוליסה אינה מקובלת עלינו. ה. נחזור עתה לפרשנות הפוליסה, לפי מבנה החוזה. הפרשנות, המוצעת על-ידי הנתבעת, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם המבנה של פרק 4 לפוליסה. עינינו הרואות, שהרישא לסעיף 3 לפרק הנ"ל לפוליסה קובעת את תשלום סכום הביטוח המלא בגין "נכות מלאה ותמידית", ואילו הסיפא לסעיף 3 הנ"ל קובעת תשלום חלקי בגין "נכות חלקית ותמידית". בפרשנותה הופכת הנתבעת את הסיפא לסעיף 3 הנ"ל לקביעת תשלום, המגיע בגין נכות מלאה ותמידית בלבד. פרשנות זו מתעלמת מן המבנה של סעיף 3 לפוליסה. ו. מכל האמור, אנו דוחים את פרשנות הנתבעת לסעיף 3 לפרק 4 לפוליסה וקובעים, שעל הנתבעת לשלם לתובע בגין נכותו החלקית 64% מן הסכום המירבי על הפוליסה בהתאם לפרק 4 לפוליסה. אובדן כושר העבודה 7. א. נעבור עתה לשאלת אובדן כושר העבודה לפי פרק 2 לפוליסה, הקובע תשלום חודשי למבוטח, שייחשב בלתי כשיר מוחלט לעבודה. כזכור, בסעיף 3 לפרק 2 לפוליסה נקבע, שייחשב המבוטח כבלתי כשיר מוחלט לעבוד בעקבות תאונה או מחלה אם בתקופה העולה על תקופת ההמתנה (בת 3 חודשים, לפי רשימת הפוליסה הנידונה) איבד לפחות 75% מכושר עבודתו המקצועי או בעיסוק, בו עבד, או לפחות 75% מכושרו לעסוק בעיסוק סביר אחר, שמתאים לניסיונו, להשכלתו ולהכשרתו. ב. בטרם נרחיב את הדיבור על כושר עבודתו של התובע, ראוי להתייחס לחלק מטענות הנתבעת בנושא. בסיכומי הנתבעת נעשו חישובים של מספר השעות בין צנתור עצמי לצנתור עצמי על בסיס ההנחה, שהתובע מצנתר את עצמו בקומו בבוקר ועובר לשכיבתו לישון בלילה. אזי, לפי הטענה, אם התובע מצנתר את עצמו 3 עד 4 פעמים ביום, כטענתו, והינו ער למשך 16 שעות ביום, כי אז, אם הוא מצנתר את עצמו עוד פעם באמצע היום, מפרידות 8 שעות בין צנתור לצנתור, ואם הוא מצנתר את עצמו פעמיים לאחר קומו ולפני שכיבתו לישון, מפרידות 5.3 שעות בין כל צנתור. לפי טענת הנתבעת, גם בהנחה, שהתובע יוכל לעבוד בין הצנתור הראשון לצנתור השני, הרי המדובר בחמש שעות לערך, לכל הפחות, בהן יוכל לעבוד. משמע, כך נטען, שלא אבדו לתובע 25% מכושר עבודתו. טיעון מתמטי זה מתעלם מכל בחינה מלבד בחינת הזמן ביום עבודה. הוא מתעלם משאלות ביחס להיגיינה בעבודה, משאלות בענין הלחץ עקב עצם הצורך לבצע את הצנתור העצמי בעבודה ומשאלות נכבדות אחרות. לפי הניתוח המתמטי, היינו אמורים להסיק, שכל עובד, אשר עבד 8 שעות ביום (ונזכיר, שהתובע העיד על עבודתו במשך 13 שעות ביום - עמ' 19 שורות 26-29 לפרטיכל), ואשר כתוצאה מתאונה או מחלה הצטמצם כושר עבודתו לשעתיים ביום, נותר עם 25% מכושרו בידו ולא ישולם לו פיצוי על-פי הפוליסה. טיעון כזה מתעלם מן השאלה, אם ניתן באופן סביר לצפות, שאדם, המסוגל לעבוד אך שעתיים ביום, בכלל בר העסקה. יתרה מכך, במקרה של התובע, הטיעון המתמטי מתעלם מעדותו המפורשת, אשר לא נסתרה, שהוא מצנתר עת עצמו בשעה 07:30, בשעה 09:30, בשעה 12:30, לפעמים בשעה 13:30 ולקראת ערב. בנסיבות אלו, איננו יכולים לקבל טיעון מתמטי זה. ג. בפי הנתבעת טיעון, שאמנם הוא טיעון חלופי, לפיו יוכל התובע לעסוק בשיווק ובמכירות באופן כללי. מסקנה זו של הנתבעת בסיכומיה נסמכת על דו"ח האיבחון התעסוקתי, שהוגש לבית המשפט ביום 26.05.05. איש מבין עורכי האיבחון הזה לא עמד לפנינו לחקירה, ולכן, משקלו מועט. יתרה מזאת, אף המומחה התעסוקתי מטעם הנתבעת, פרופ' לרמן, בחוות דעתו כתב, שהתובע "כשיר להמשיך ולנהל עסק למכירת חלקי חילוף לרכב, לנהל מו"מ עם ספקים ולקוחות, לפקח על עבודות המועסקים למעט עבודה פיזית. לחלופין, הוא כשיר לעבודה במחלקות רכב במפעלים ובמוסדות המחזיקים ציי רכב או בחברות להשכרת רכב ומכירתו". לאמור, לפי המומחה מטעם הנתבעת עצמה, כושר עבודתו של התובע, אשר נותר לו, קשור לתחום הרכב. במצב זה הנתבעת לא הניחה את היסוד העובדתי לטענתה החלופית, שהתובע יוכל להשתלב בשיווק ובמכירות באופן כללי. ד. נפנה עתה לחוות הדעת של המומחים לרפואה תעסוקתית מטעם בעלי הדין. לאחר התייחסותו לבעיותיו האורולוגיות, האורטופדיות והפסיכיאטריות של התובע הסיק פרופ' כראל מטעמו, ש"בהתחשב באופי הפגיעה, ההשלכות החברתיות תפקודיות של הפגיעה וכן ההשלכות הנפשיות, ניתן לראותו כנכה שאיננו כשיר לכל עבודה מפרנסת" (פרק "דיון" בחוות-דעתו של פרופ' כראל). לעומתו, לאחר סיכומו את חוות הדעת של המומחים לאורולוגיה, לאורטופדיה ולפסיכיאטריה מטעם הנתבעת, כאמור, חיווה פרופ' לרמן מטעמה, שהתובע עודנו כשיר לנהל עסק לממכר חלקי חילוף בלא לעבוד עבודה פיזית או, לחלופין, לעבוד במחלקות רכב במפעלים ובמוסדות בעלי ציי רכבים או בחברות להשכרת רכב [הציטוט המדויק מחוות דעתו של פרופ' לרמן הובא בסעיף 7 (ג) לעיל]. ה. הנתבעת תמכה במסקנתו של פרופ' לרמן בפסיקה, לרבות פסקי הדין בעניינם של שמואל אבני ושל יהודה חסון [ע"א 61/03, 361 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, ואח' נ' אבני, ואח', תק-על 2005 (3) 29 (להלן, "פסק-דין אבני") ו - ע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, ואח', וערעור שכנגד פ"ד נ"ב (5) 746 (להלן, "פסק דין חסון")]. נציין, כי בפסק דין "חסון", לפסק-דינו של כב' השופט ח' אריאל הצטרף כב' השופט אור (כתוארו אז) בציינו, שהוא מצטרף למסקנת חברו לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד וכב' השופט שטרסברג-כהן הצטרפה לתוצאה, אליה הגיע כב' השופט אריאל. יש בהצטרפויות המסוייגות והמצומצמות הללו לפסק דינו של כב' השופט אריאל, כדי להחליש את כוחו של פסק דין "חסון". באשר לפסק-דין "אבני", נקבע בו, שאדם, אשר עסק בחברה לשיווק מוצרי מזון, שהקים, ולאחר שלקה בלבו המשיך לנהל עסק להלבשה תחתונה, יכול להימנע מן המאמץ הפיזי בעסק של סיטונאות מזון ולהוסיף לנהל את עסקו הנ"ל. על כן, נקבע, שמר אבני לא איבד 75% לפחות מכושר עבודתו. לשיטת הנתבעת, פסק-דין אבני מתאים להפליא למצבו של רב"ע. אין בידי לקבל טענה זו, שהרי מר אבני הוסיף לנהל עסקים לאחר שלקה בלבו. לעומתו, רב"ע אינו מנהל כל עסק ופעולתו בעסקו לאחר יום 23.11.97, שהיתה למשך ימים ספורים, נועדה לסגירת העסק באופן מסודר (עמ' 29 שורות 1-6 לפרטיכל). ו. בחקירתו הנגדית העיד פרופ' כראל מטעם התובע, כי בכותבו בחוות דעתו, שאין התובע כשיר לעבודה מפרנסת, כוונתו לעבודה מפרנסת במציאות הישראלית. הוסיף פרופ' כראל להעד, שבאופן תאורתי אפשר לומר, שלתובע מיומנויות ושהוא יכול לנהל צי רכבים או להיות יזם של פעולה כלכלית זו או אחרת. ברם, לפי פרופ' כראל, הסיכוי, שהתובע יתקבל לעבודה מפרנסת שואף לאפס (עמ' 2 שורות 15-19 לפרטיכל). כשנשאל פרופ' כראל על אודות הצנתור העצמי, הוא השיב, שהוא מכיר מעט מקומות עבודה, בהם אדם יכול לבצע צנתור עצמי בצורה נוחה (עמ' 5 שורות 5-9 לפרטיכל). ובנוגע לבעיות האורטופדיות, כשנחקר פרופ' כראל על אודות האפשרות, שהתובע יעסוק בעבודה ניהולית ללא מאמץ פיזי, הוא השיב, שידוע, כי לאחר פריצת דיסק הישיבה בכיסא גורמת לעתים לא רחוקות לכאבים ואינה מאפשרת ישיבה בצורה רצופה (עמ' 5 שורות 22-25 לפרטיכל) (הדברים קיבלו חיזוק בחקירתו הנגדית של ד"ר נסים אוחנה, האורטופד מטעם התובע, בעמ' 38 שורות 27-29 לפרטיכל). אנחנו התרשמנו מהתובע, שהוא מתקשה לשבת ממושכות בעקבות כאביו (ראה: עמ' 6 שורה 12 ועמ' 19 שורות 6 ו-10 עד 11 לפרטיכל). הנתבעת מדגישה את דברי פרופ' כראל, שאין הוא חושב, שהתובע אמור לשבת בביתו עד סוף ימיו, שהוא צריך לעבור איבחון מדוקדק של כישוריו המיוחדים ואז אולי יהיה אפשר לבנות עבורו תכנית שיקום (עמ' 7 שורות 9-12 לפרטיכל). אמירה זו היא כללית מאוד ואין ללמוד ממנה, שנותר בידי התובע כושר עבודה, העולה על 25% מכושרו בעיסוקו הקודם או בעיסוק סביר אחר המתאים לנסיונו, להשכלתו ולהכשרתו. ז. בחקירתו הנגדית של פרופ' לרמן, הוברר, שהוא לא זכר, אם קרא את פרטיכל עדותו של התובע עצמו, ואם כן, לדבריו, הוא ייחס חשיבות רבה יותר לפרטיכל עדותם של המומחים, אשר קרא (עמ' 55 שורות 9-14 לפרטיכל). בהסתמך על מאמר, אשר לא ראינו ואשר למראה מקומו לא הופנינו, העיד פרופ' לרמן בחקירתו הנגדית, שהתובע יוכל להרים משקל עד 10, 12 ק"ג (עמ' 56 שורות 7-8 וגם שורות 13-17 לפרטיכל). פרופ' לרמן ציין בחקירתו הנגדית את ההתנהלות, שיוכל התובע לקיים בניהול עסק: המשא ומתן עם לקוחות וספקים, המגע עם בנקים, מנהלי חשבונות ורשויות והפיקוח על עובדים. הוא הביע את דעתו, שיוכל רב"ע לבצע את הפן הניהולי הזה של העסק (עמ' 57 שורות 14-18 לפרטיכל). כשעומת עם התיזה, שחוות דעתו מבוססת על עיסוקים וירטואליים העיד פרופ' לרמן, שלא המליץ לשלב את התובע בעבודה ניהולית וירטואלית, אלא בניהול סוג של עבודה, בה עסק מאז שחרורו מן הצבא. המומחה הדגיש, שאין המדובר באחרון הפועלים, אלא בבעל עסק (עמ' 57 שורות 21-28 לפרטיכל). עוד בחקירתו הנגדית אישר פרופ' לרמן, כי בעמ' 4 לחוות דעתו הוא העתיק את תוכן חוות הדעת מן התחום האורולוגי, האורטופדי והפסיכיאטרי מטעם הנתבעת (עמ' 54 שורות 11-12 לפרטיכל). הוא הבהיר, שעדותו מבוססת על בדיקתו את התובע ועל בדיקות המומחים, שעמדו לרשותו, וכי אין הוא יכול לדעת, אם חלה החמרה במצבו הפסיכיאטרי של רב"ע מאז (עמ' 56 שורות 28-31 לפרטיכל). לפי פרופ' לרמן, לאחר עדותו של ד"ר סדובסקי על העלאת מינון התרופות (נוגדות הדיכאון - ג'ט"ל), הדבר ראוי לבדיקה חוזרת על-ידיו ועל-ידי הפסיכיאטר (מטעם הנתבעת - ג'ט"ל) (עמ' 57 שורות 1-3 לפרטיכל). כשנשאל פרופ' לרמן, אם בעיות נפשיות עלולות לפגוע בכושר עבודתו הניהולית של התובע, השיב המומחה, שלא בהכרח (עמ' 57 שורות 29-30 לפרטיכל). סתם ולא פרש. ח. בטרם נכריע בסוגיית אובדן כושר העבודה נרצה להביא עוד שתי מערכות של נתונים: עדותו של רב"ע והמאמר בשם “Intermittent Catherization: simple, safe and effective but underused” אשר פורסם בשנת 1996 ב - BMJ (British Medical Journal) (נ/1). ט. 1. בעדותו כשנשאל התובע, אם הוא יוכל לשוב לעיסוקו הקודם, אם יהיו לו שירותם אישיים, הוא הסב את תשומת לבנו לכך, שבעבודתו ידיו היו במגע עם גריז וחומצות של מצברים, וכדו'. נשאל רב"ע, בהנחה, שישמור על היגיינה, אם בעייתו האורולוגית תפריע לו בתיפקוד. הוא השיב בשאלה (בוטה בסגנונה), אם השואל אי פעם ניסה להכניס לגופו קטטר. רב"ע הוסיף להעיד, שהתהליך אינו קל ואינו פשוט. לדברי התובע (הבוטים), אם כתוב במאמר (נ/1 - ג'ט"ל), שהצנתור העצמי קל ופשוט, שינסה זאת השואל פעם ויראה, אם זה קל ופשוט (עמ' 24 שורה 30 עד עמ' 25 שורה 1 לפרטיכל). לאמור, לפי נסיונו של התובע ובניגוד לחלק מן הכתוב במאמר נ/1, אין הצנתור העצמי קל ופשוט. ט. 2. המאמר נ/1 בכותרתו מאפיין את תהליך הצנתור העצמי כפשוט, בטוח ויעיל. במאמר (בעמ' 6) צוין, כי רצוי, שהחולה המבוגר יצנתר את עצמו לפחות ארבע פעמים ביום. בעמ' 7-8 למאמר הנ"ל צוין, כי מבין 208 החולים נשוא המחקר שניים מתוך שלושה, אשר למדו לצנתר את עצמם, הוסיפו לצנתר את עצמם ללא הגבלת זמן. עבורם הפך הצנתור העצמי לשגרת יומם. כאן המקום לציין, שאין במאמר נ/1 התייחסות מפורטת לשילובם של חולים, הנזקקים לצנתור עצמי, בעבודה. י. האמנתי לתובע, שאין הוא מוצא את הצנתור העצמי קל ופשוט. ככל הנראה, הוא דומה לשליש מ - 208 החולים, שהשתתפו במחקר נשוא המאמר נ/1, אשר לא היו שבעי רצון מן הצנתור. יא. בהשוואתי את חוות דעתו של פרופ' כראל לחוות דעתו של פרופ' לרמן, על-פי התרשמותי מכל העדים, העדפתי את חוות-דעתו של פרופ' כראל על פני חוות- דעתו של פרופ' לרמן. ייאמר, כי חוות דעתו של פרופ' לרמן נסמכת על חוות- דעתם של ד"ר ולן, של ד"ר אנגלשטיין ושל ד"ר וייזר. כאמור בסעיפים 5 (ו) ו-5 (ט) לעיל, דחיתי את דעתו של ד"ר וייזר, שלתובע אין נכות פסיכיאטרית, ואת דעתו של ד"ר ולן, שמחצית מנכותו האורטופדית של התובע נובעת ממצב רפואי קודם. באשר לתיפקודיות נכותו האורולוגית אתייחס בהמשך. יב. נשאלת השאלה, אם לנכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור 64% יתווספו לא פחות מ-11% נוספים, כששוקלים את נכותו התיפקודית. תשובתנו לשאלה זו חיובית. לתובע שלוש פגיעות רציניות, המתבטאות בנכות צמיתה, אשר, במצטבר יש להן אפקט תיפקודי גדול מסך כל הנכויות הרפואיות המשוקללות. בעקבות פריצת הדיסק בגבו, סובל רב"ע מכאבים קשים, המקרינים לרגלו, המכבידים עליו קשות בישיבה ממושכת ובעמידה ממושכת (סעיף 15 תצהיר התובע בעדות ראשית מיום 01.07.04 ועמ' 19 שורות 10-11 לפרטיכל). הלחץ על חוט השדרה פגע בעיצבוב כיס השתן וגרם לשלפוחית שתן נוירוגנית. כתוצאה מכך, סבל התובע מאיבוד שתן בלתי רצוני עד אשר למד לצנתר את עצמו. הצנתור העצמי דורש תנאיי נקיון קפדניים בשירותים, ואם עד עתה המסמכים הרפואיים אינם מראים זיהומים תכופים בדרכי השתן, הרי זכאי התובע בדין לדרוש, שכל פתרון תעסוקתי יכלול תנאיי נקיון בשירותים, הדומים לנקיון הנשמר בשירותי ביתו על-ידי בני משפחתו. הצנתור דורש זמן, לפי עדותו של ד"ר בלנק, שלא נסתרה: 5 עד 8 דקות בכל פעם (עמ' 16 שורות 14-16 לפרטיכל). לעתים הוא כרוך בכאב, אם לשפוט לפי עדותו של ד"ר בלנק (בעמ' 13 שורות 8-10 לפרטיכל). מקובלים עלי דברי ד"ר בלנק, שעובדים במקום עבודה בדרך כלל אינם שומרים על רמת הנקיון בשירותים כמו בני משפחתו של החולה בביתו וזאת אף אם המדובר בצוות עובדים קטן (עמ' 16 שורה 30 עד עמ' 17 שורה 2 לפרטיכל). לזאת הוסף את העובדה, שאם המדובר בעובדי חנות למכירת חלקי חילוף הם צפויים ללכלך את ידיהם בגריז ובחומצה כמוהו כתובע, כשעסק בזה. אין תימה, שד"ר בלנק, העוסק, בין היתר, ישירות בתחום הצנתור העצמי אינו יודע על מקרים רבים, בהם החולה חזר למעגל העבודה (עמ' 16 שורות 7-11 לפרטיכל). אם לא די בפגיעה האורטופדית ובפגיעה האורולוגית, הרי הפגיעה הפסיכיאטרית הותירה את נזקיה גם בתחום הנפשי. בעקבות הפגיעה בדימוי העצמי של אדם מבוגר, אשר איבד את היכולת ליתן שתן ככל האדם, ובעקבות הפגיעה החברתית, הזוגית, המינית, המשפחתית והתעסוקתית, פיתח התובע תגובת דכאון, בגינו הוא מטופל תרופתית (ראה: חוות דעתו של ד"ר סדובסקי). לפי התרשמותנו מן העדויות ומן התובע, הפגיעה הפסיכיאטרית, אשר מצטרפת לנכויותיו הנוספות, מונעת ממנו את היכולת לנהל עסק, בין במסגרת עסק לממכר חלקי חילוף, בין במסגרת מחלקת הרכבים של מפעל או מוסד ובין במסגרת עסק אחר. התוצאה 8. הנתבעת לא חלקה על אופן חישוביו של התובע. לכן, תצטווה הנתבעת לשלם לו כדלקמן: א. עבור הנכות החלקית בשיעור 64% : 64% X 254,573 ₪ (סכום הביטוח המלא בערכים להיום) - 162,927 = ₪ ב. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.02 (יום תחילת הנכות הצמיתה) - 58,533 ₪ ג. עבור אובדן כושר עבודה: 6,441 ₪ (סכום הפיצוי החודשי בערכים להיום) X 49 חודשים (מחודש 10/03, כשהפסיקה הנתבעת לשלם לתובע) עד היום - 315,609 ₪ ד. בתוספת ריבית מאמצע התקופה - 26,965 ₪ סה"כ: 564,034 ש"ח ה. עד תום תקופת הפוליסה ביום 30.11.2019, במהלכה ישולם הפיצוי החודשי, בהתאם לסעיף 6 (ד) לפרק 2 לפוליסה יהא התובע משוחרר מתשלום הפרמיה עבור אובדן כושר העבודה. סוף דבר 9. אשר על כן, הריני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 564,034 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עד תום תקופת הפוליסה ביום 30.11.2019, במהלכה ישולם הפיצוי החודשי, התובע יהא פטור מתשלום הפרמיה בגין אובדן כושר העבודה. כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 18,000 ₪ ושכר-טרחת עורך-דין בגין תביעה זו, אשר מהותית התנהלה כתביעת נזיקין, בסך 112,000 ₪ בתוספת מע"מ, כשסכומים אלו ישאו אף הם הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.התחום הנפשינכותצירוף נכויותשירותים מיוחדיםפסיכיאטריה