תקנות התעבורה - העברת בעלות הקדמה: בפני תביעה כספית על סך 50,000 ₪ שהגישה התובעת, קבוצת הישאם עבודות פיתוח בע"מ, כנגד הנתבע, סיידה עזיז, בגין עסקה להחלפת רכבים שלא הושלמה כמתוכנן. התביעה הוגשה בסדר דין מהיר, ולאור הסכמת הצדדים בישיבת 13/9/06 לפיה אין ביניהם מחלוקת עובדתית לא הוגש כתב הגנה מצד הנתבע ולא נשמעו ראיות, ותחת זאת הוגשה ע"י הצדדים הודעה משותפת בדבר עובדות מוסכמות ולאחריה הוגשו סיכומי הצדדים בכתב. פסק הדין ינומק בתמצית כמצוות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: בהודעתם המשותפת, פירטו הצדדים מספר עובדות מוסכמות כדלקמן: 1. התובעת הינה חברה בע"מ רשומה כדין בישראל. 2. הנתבע הינו הבעלים של עסק למכירת/החלפת/תיווך רכבים הידוע בשם "אלפרדוס". 3. בתאריך 7/3/03 נערכה בין הצדדים עסקת החלפת רכבים, במסגרתה מסרה התובעת לנתבע רכב מיצובישי שנת ייצור 1994, ובמקומו קיבלה רכב מיצובישי שנת ייצור 1997, כאשר באותו מעמד שני הרכבים היו נקיים מכל עיקול ו/או שיעבוד ו/או זכות של צד ג' כלשהו. 4. מחיר רכבה של התובעת עמד על סך של 14,000 ₪, ולעומת זאת מחיר רכבו של הנתבע עמד על סך של 30,000 ₪. 5. ההפרש במחיר שני הרכבים שולם ע"י התובעת בארבעה שיקים על סך 4,000 ₪ כל אחד במועדי פירעון שונים. 6. הנתבע הוציא חשבונית מס כדין על סך 30,000 ₪ כולל. 7. במעמד העסקה, כל אחד מהצדדים קיבל לידיו ולהחזקתו את הרכב של הצד שכנגד, אולם אף אחד מהצדדים לא העביר בעלות ברכב על שמו. 8. לבקשת הנתבע, התובעת העבירה בעלות ברכב שמסרה לנתבע אל שם צד שלישי מטעמו. 9. בתאריך 29/4/03 הרכב שנמכר לתובעת עוקל ע"י שלטונות המס בגין חובו של מר כנעאן ג'לאל, ממנו רכש הנתבע, בזמנו, את הרכב. בשלב מאוחר יותר, נתפס הרכב ואוחסן במחסני הערובה. 10. אף אחד מבעלי הדין כאן לא פעל בצורה כלשהי נגד שלטונות המס לשם החזרת הרכב ומניעת עיקולו או מכירתו. לעובדות אלו יש להוסיף עובדות נוספות העולות מכתב התביעה, אשר למעשה, בהעדר כתב הגנה מטעמו, נתפס הנתבע כמי שמסכים להן. בין היתר, מסעיף 7 לכתב התביעה עולה, כי סוכם בין הצדדים במסגרת עסקת החלפת הרכבים, כי התובעת תעביר את הבעלות על רכבה רק כאשר ימצא הנתבע קונה אחר לרכב, ובו בזמן יעביר הנתבע אף הוא את הבעלות ברכבו על שם התובעת. כן עולה מכתב התביעה, כי רק ביום 19/6/03 מצא הנתבע קונה לרכב שהועבר לו ע"י התובעת, ובאותו יום הועברה הבעלות ברכב לקונה החדש. דא עקא, שעפ"י האמור בכתב התביעה, באותו יום התגלה לתובעת כי הרכב שרכשה מהנתבע מעוקל למס הכנסה ולא ניתן היה להעביר הבעלות בו על שמה כפי שהוסכם בין הצדדים. יושם אל לב, כי במסגרת טיעוניהם, לא ציינו הצדדים האם הרכב נמכר לאחר הטלת העיקול, אם לאו, ונקודת המוצא בפסק דין זה הינה כי הרכב שנמסר ע"י הנתבע לתובעת אכן נמכר לאחר עיקולו ותמורתו הועברה לידי רשויות המס בגין חובו של מר כנעאן ג'לאל. טענות הצדדים: לטענת התובעת בסיכומיה, על הנתבע לשלם לה את נזקיה כתוצאה מעיסקת החלפת הרכבים שלא הושלמה. התובעת טוענת, כי בעת ביצוע העסקה, סוכם בין הצדדים כי העברת הבעלות לא תתבצע מיד עם החלפת הרכבים אלא רק בהמשך, כאשר יימצא ע"י הנתבע קונה לרכב שנמסר לו ע"י התובעת, ולכן, בשלב ראשון, נמסרה לידי התובעת חזקה ברכב הנתבע בלבד, ואילו העברת הבעלות ברכב נדחתה למועד מאוחר יותר. כן טוענת התובעת, כי לפי חוק המכר, תשכ"ח-1968 ותקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), על הנתבע היה להעביר את הבעלות ברכב על שמה, ומאחר ולא עשה כן והפר את חובתו הסטטוטורית לפעול להעברת הבעלות כאמור, ומאחר ולמעשה מכר לה רכב שבדיעבד הסתבר כי הוטל עליו עיקול, עליו לפצותה בגין נזקיה. התובעת ממשיכה וטוענת, כי במועד רישום העיקול ע"י רשויות המס בגין חובו של צד ג', מר כנעאן ג'לאל, הרכב לא היה בבעלותה כי אם בבעלות הנתבע, ולפיכך, בהעדר כל "מעמד" מבחינתה ברכב, לא פעלה מיוזמתה להסרת העיקול אל מול רשויות המס. מאידך, לטענת הנתבע, עם השלמת עסקת החלפת הרכבים, תשלום המחיר המוסכם, קבלת חשבונית וקבלת הרכב לחזקתה ושימושה הבלעדיים של התובעת, הפכה התובעת לבעלים היחיד של הרכב אף אם זה לא נרשם על שמה במשרד הרישוי, כאשר במועד זה היה הרכב נקי מכל עיקול ו/או שיעבוד ו/או זכות של צד ג' כלשהו, כפי שהוסכם בין הצדדים. הנתבע טוען, כי מכירת הרכב כמוה כמכירת מיטלטלין אשר הבעלות בהם עוברת בעת המסירה ואינה טעונה רישום. הנתבע מוסיף וטוען, כי הרישום במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד ואינו יוצר בעלות, ולפיכך, החל מיום ביצוע העסקה והחלפת הרכבים הפכה התובעת לבעלים של הרכב כאשר לנתבע לא נותרה בו כל זכות. הנתבע מתרץ אי נקיטת כל סעד מצידו לקבלת הרכב משלטונות המס בעובדה שביום העיקול לא היו לו כל זכויות כבעלים ו/או מחזיק ברכב, ומוסיף וטוען, כי משלא דאגה התובעת מצידה לפעול אל מול רשויות המס לצורך הוכחת בעלותה ברכב, אין לה להלין אלא על עצמה. לחילופין, כופר הנתבע בנזקיה הנטענים של התובעת, ומוסיף וטוען, כי דווקא לו נגרמו נזקים והוצאות כתוצאה מהתנהגותה של התובעת. דיון: ההלכה הרווחת מקדמת דנא הינה כי רישום הבעלות ושינוי הבעלות הקיימת ברכב במשרד הרישוי הינה בעלת ערך דקלרטיבי בלבד (ראה ע"א 492/64 יעקב לוי נ' משה וייס, פ"ד יט(1) 587), אולם אין חולק, כי למרשם הרכב חשיבות רבה מבחינת הגורמים המסתמכים עליו, ובפסיקה מאוחרת יותר ניתן להבחין בנימה מסוייגת ביחס להלכה זו (ראה ע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל-קודס נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מג (2) 564, 571 (1989)). מאחר ומרשם הרכב הינו מרשם פתוח החשוף לעיון הציבור, קיים אינטרס ציבורי ברור להבטיח כי מאגר מידע זה יהיה מהימן וישקף את מצב הזכויות האמיתי בשטח. יפים בהקשר זה דבריה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא (4) 464, 475-476 (1997): "הרישום יוצר מאגר מידע בידי רשות, עליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב הנמכר בטרם ירכשוהו. עיקולים ושעבודים נרשמים על הרכב במשרד הרישוי ומתאפשר מעקב אחר חובות של בעלי כלי הרכב והחלפת הבעלות בהם. ברישום יש כדי לתרום בעקיפין למלחמה בנגע הגניבות של כלי רכב. לפיכך, גם אם אין הרישום בגדר אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי, חשיבותו רבה ולרישום העברת בעלות ברכב מוקנה מעמד מיוחד שאין להעברתם של מטלטלים אחרים וראוי שהרשויות המוסמכות תיתנה את הדעת לנושא זה המצריך בדיקה והסדר". יתירה מכך, לא ניתן להתעלם מהעובדה שעל שני הצדדים - הן המוכר והן הקונה - מוטלת כיום חובה חוקית במסגרת תקנות התעבורה לפעול לשינוי הבעלות במשרד הרישוי (ראה תקנה 284(א) לתקנות התעבורה), עובדה העשויה להצביע גם היא על השאיפה של המחוקק והמדינה בכללותה, להגיע למצב בו הרישום במשרד הרישוי אכן משקף את מצב הזכויות בפועל. מן הכלל אל הפרט: לצורך הכרעה בשאלת האחריות הפעורה בין הצדדים במקרה דנא יש לבחון מהי מידת "האשמה המוסרית" של כל אחד מהצדדים (ראה ע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415, 424 (1988); ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח (1) 1, 20 (2003)). במקרה דנא, בהנחה שהצדדים אכן הסכימו על דחיית מועד העברת הבעלות ברכב לשמה של התובעת עד למכירת הרכב הנוסף לידי צד שלישי, הרי שבכך תרמו שניהם יחדיו לקרות הנזק, קרי: הטלת העיקול ע"י רשויות המס בגין חובו של אדם שאינו בעל דין בתיק דנא! ושרשום במשרד הרישוי כבעלים של אותו רכב. הנתבע מצידו לא דאג לשינוי הבעלות ברכב, הן במסגרת העסקה המקורית עם מר כנעאן ג'לאל (בעל החוב לרשויות המס) והן במסגרת העסקה השניה עם התובעת, וזאת על אף שכסוחר רכבים וכבעל עסק לתיווך והחלפת רכבים (ראה הסכמת הצדדים דלעיל) מוטלת עליו חובת זהירות מוגברת כלפי הגורמים עימם הוא עורך את עסקאותיו ועליו לצפות כי אי העברת בעלות ברכב על ידו עלולה לגרום להטלת עיקול על הרכב - כפי שאכן אירע במקרה דנא. הימנעותו של הנתבע מרישום זכויותיו ברכב והעובדה כי ישב בחיבוק ידיים ולא פעל גם בהמשך להעברת הבעלות ברכב לידי התובעת מצביעים על רשלנותו המשמעותית של הנתבע, ורשלנות זו מקבלת משנה תוקף בהינתן העובדה שבתקנה 284(ב) לתקנות התעבורה הכיר המחוקק בנוהג סוחרי הרכב להימנע מהעברת בעלות ברכב על מנת שלא להפחית את ערכו בשוק, ולכן קבע כי רכב שנרשם על שם סוחר רכב כאמור יראוהו כרכב שהשימוש בו הופסק, כך שאין ברישומו הזמני של הרכב על שם הסוחר כדי להביא לירידת ערך הרכב. מצד שני, רשלנותה של התובעת בנסיבות המקרה דנא עולה על רשלנותו של הנתבע, שכן מעבר לכך שלא דאגה כי הרכב, שהוא שלה, יירשם על שמה, אף לא עשתה דבר וחצי דבר להשבת הרכב לידיה ולהסרת העיקול לאחר שנודע לה דבר קיומו ולאחר שהרכב שהיה שלה ובחזקתה נתפס ע"י רשויות המס. התובעת למעשה הזניחה את ביצוע רישום העברת הבעלות על שמה ובמחדלה זה גרמה להטלת העיקול ע"י רשויות המס ולתפיסת הרכב ומכירתו, נתון לו אני מייחס משקל רב בקביעת מידת "אשמתה המוסרית" של התובעת. לאחר ששקלתי את התנהגותם של שני הצדדים ובחנתי את השאלה איזו חלוקה ראוי לערוך, הן במישור היחסים ביניהם - עפ"י מידת האשמה של כל צד וצד - והן מבחינה עקרונית בהתחשב במדיניות השיפוטית הראויה, הגעתי לכלל מסקנה כי על התובעת לשאת ב- 60% מהנזק, ואילו על הנתבע לשאת ב- 40% מהנזק בלבד. באשר לגובה הנזק, הצדדים הסכימו בהודעתם המשותפת כי מחיר רכבו של הנתבע עמד על סכום של 30,000 ₪, ובשיערוך להיום עומד סכום זה על סך של 35,975 ₪. יתר הנזקים הנטענים ע"י התובעת, לרבות השבתת צוות העובדים, בזבוז הזמן ועוגמת הנפש והוצאות בגין השכרת רכב חילופי לא הוכחו על ידה. בהתאם לאמור, ולאחר קיזוז סכום הפיקדון המשוערך שהופקד ע"י הנתבע והועבר לידי התובעת במסגרת הבקשה המוסכמת להעברת פיקדון שהגישו הצדדים ביום 28/5/06, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 3,248 ₪ בתוספת 3,500 ₪ בגין הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד וכולל מע"מ כחוק, סכומים אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. טענות הנתבע בדבר נזקים שנגרמו לו עקב התנהגותה של התובעת (לרבות הטענה למכירת רכב אותו עיקלה התובעת בהפסד של כ-32,000 ₪), מעבר לכך שלא הוגשה בגינן תובענה שכנגד כנדרש, הועלו על ידי הנתבע רק במסגרת סיכומיו ולא קיבלו כל ביטוי קודם לכן - ולכן הן נדחות, גם מהטעם האמור וגם משום שלא הוכחו.משפט תעבורההעברת בעלותתקנות התעבורהבעלותתקנות