תביעה להצהרת מוות נפטר שואה לפני בקשה שהגיש האפוטרופוס הכללי לדחייה על הסף של בקשה לצו ירושה ולמחיקה על הסף של תביעה להצהרת מוות שהוגשו ע"י התובע. השתלשלות דיונית 1. ביום 3/8/05 הגיש התובע תביעה להצהרת מותה של הגב' X ז"ל (להלן:"פרומה"), שהיתה תושבת חוץ ונספתה בשואה, וביום 15/9/05 הגיש התובע בקשה לצו ירושה אחר הנ"ל. 2. ב"כ היועהמ"ש לממשלה (ב"כ האפוטרופוס הכללי) הודיעה על כוונתה להתערב בהליכים הנוגעים בשתי התביעות. 3. בדיון ביום 21/3/06 העלתה ב"כ האפוטרופוס הכללי את טענותיה כנגד מתן צו הירושה והצהרת המוות. מנגד ביקשה ב"כ התובע לקבוע את התיק להוכחות. 4. ביום 17/7/06 הגישה ב"כ האפוטרופוס הכללי בקשה לדחות על הסף את הבקשה לצו ירושה מחמת העדר סמכות בינלאומית, וכפועל יוצא למחוק את התביעה להצהרת מוות לאור העדר תכלית לתביעה (בש"א 8855/06). השתלשלות דיונית בעבר 1. בסיסם של ההליכים שבפני הוא צו ירושה של המנוח מאיר סימטיצקי (להלן:"מאיר ז"ל") אשר ניתן ביום 19/12/68 בבית המשפט המחוזי בת"א, ע"י כב' השופט י.שילה (עז' 3042/67). מאיר ז"ל היה ניצול שואה, בנה של פרומה, אשר נפטר רווק ולא השאיר אחריו צוואה. בדיון אשר נערך בבית המשפט המחוזי, בו ביום, התחקה ביהמ"ש אחר יורשיו של מאיר ז"ל, באמצעות עדות של בן משפחה, אשר העיד על אודות השושלת המשפחתית לבית סמיטיצקי, כפי שזו היתה ידועה לו. בסיומה של העדות הצהיר קרוב המשפחה כי עדותו ניתנה ביחס לשושלת משפחת אביו של מאיר ז"ל (נחמן בן יצחק הכהן) בלבד, ואילו ביחס למשפחת אימו של מאיר ז"ל (=פרומה) אין בידיו פרטים כלשהם. לנוכח עדותו זו, הסכימו ביניהם באי כוח הצדדים כי ינתן צו ירושה ביחס למחצית עזבונו של מאיר ז"ל בלבד, ואילו המחצית השניה תופקד בידי האפוטרופוס הכללי לטובת יורשי הוריה של אימו של מאיר ז"ל (=פרומה). ביהמ"ש המחוזי אימץ את הסכמת הצדדים ונתן צו ירושה לפיו מחצית מעזבונו של מאיר ז"ל יועבר ל-3 מיורשיו מצד אביו ו"מחצית ליורשים הבלתי ידועים של הורי פרומה סמיטיצקי" (להלן:"צו הירושה"). 2. מאז מתן צו הירושה חלפו 39 שנה. במהלכן ניסה התובע, הנמנה על יורשי מאיר ז"ל להגיש בקשות לתיקון צו הירושה (הן בשנת 76' והן בשנת 93'), במטרה ל"חלץ" את מחצית העיזבון השנייה של מאיר ז"ל מידי האפוטרופוס הכללי ולא עלה בידו. עתה, הוגשו כאמור שתי הבקשות שבפני שעניינן הוכחת מותה של המנוחה ומתן צו ירושה אחריה. טענות ב"כ האפוטרופוס הכללי 1. פרומה היתה תושבת חוץ בתקופת השואה, ולפיכך לא חל על עזבונה חוק הירושה התשכ"ה-1965 (להלן:"חוק הירושה") אלא חלה על עזבונה פקודת הירושה, 1923 (להלן:"פקודת הירושה"). 2. על פי פקודת הירושה נכסי העיזבון בו דנים צריך שימצאו בישראל במועד מותו של המוריש. מאחר ולא הוצגה כל ראיה כי בעת מותה של פרומה היו לה נכס/ים בישראל, הרי שבית המשפט חסר סמכות בינלאומית לדון בבקשה. 3. אף אם קיימת סמכות לבימ"ש זה, אין תכלית למתן צו הירושה. שכן, כל מטרת המבקש בהוצאת צו הירושה אחרי פרומה היא להביא לידי כך שפרומה תירש את בנה מאיר ז"ל שנפטר אחריה, אך בהתאם לצו הירושה של מאיר ז"ל יורשיו הינם יורשי הוריה של פרומה. על כן, בכל מקרה אין האם יורשת את רכוש בנה ואין כל תכלית לבקשה לצו הירושה. 4. לאור הטענות הנ"ל, כאמור, אין תכלית לתביעה להצהרת מותה של פרומה ודינה להמחק. לטענתה, באם תדחה הבקשה לצו ירושה הרי שהתביעה להצהרת המוות הופכת לסעד הצהרתי גרידא נעדר כל תכלית, שכן תכלית התביעה להצהרת המוות היתה לסייע בהשגת צו הירושה של פרומה ובסופו של דבר לשחרר את הכספים המוחזקים בידי האפוטרופוס הכללי מכוח צו הירושה של מאיר ז"ל. טענות המשיב 1. זכאותו להגשת התביעה להצהרת מוות הינה מכוח ס' 2 (4) לחוק הצהרות מוות, התשל"ח-1978, שכן מקום מושבו של התובע הוא בישראל. 2. תכלית הגשת התביעה להצהרת מותה של פרומה הינה להוכיח כי פרומה נספתה בשואה, אין לה הורים או יורשי הורים. פרומה נספתה קודם מותו של בנה מאיר ז"ל ולכן הוא יירש אותה. יורשיו (וביניהם התובע), הם, ולא האפוטרופוס, זכאים לעזבונו. לשון אחר, שתי הבקשות (לצו ירושה ולהצהרת מוות של פרומה) הן נגררות לצו הירושה של מאיר ז"ל, ומטרתן הבאת ראיות בדבר מותה של פרומה ובכך פתיחת אפשרות לשינוי צו הירושה של מאיר ז"ל, באופן בו מחצית מעזבונו שהופקדה בידי האפוטרופוס הכללי תועבר לידי היורשים (וביניהם לתובע). 3. טענות האפוטרופוס ביחס לפקודת הירושה אינן רלוונטיות שכן אין נפקא מינה אם לפרומה היה רכוש בישראל אם לאו. אין מטרת הבקשה ליתן צו ירושה של פרומה להכריע באשר לנכסים שהיו או לא היו לה בישראל. מתן צו הירושה כולו הינו נגררת לצו הירושה של בנה שכבר ניתן, במטרה לשנותו. ה ה כ ר ע ה 1. במהלך הדיון שהתקיים ביום 21/3/06 הציעה ב"כ האפוטרופוס הכללי לתובע לתקן את צו הירושה של מאיר ז"ל, שכן לדבריה זוהי הדרך הראויה בה יש לנקוט. כלשונה: "מטרת הבקשה היא לקבל חלק מעיזבון בנה של המנוחה. הדרך הנכונה היא לתקן את צו הירושה שניתן וזה נטל יותר קל" (עמ' 2 שורה 8 לפרו' הדיון מיום 21/3/06). אף בדיון ביום 5/9/06 חזרה ב"כ האפוטרופוס על עמדה זו, כדבריה: "הדרך היחידה שעומדת בפני חברתי זה תיקון הבקשה לצו ירושה שניתן בבית המשפט, קרי להוכיח מי פרומה ומה עלה בגורלה ומיהם יורשיה, אם היא מוכיחה שכולם הלכו לעולמם, שתתקן את צו הירושה".(עמ' שורה 3 לפרו' הדיון מיום 5/9/06). 2. תיקונו של צו ירושה מצריך הבאת ראיות חדשות שלא היו בפני ביהמ"ש בעת מתן הצו, כהוראת ס' 72 (א) לחוק הירושה, הקובעת: " (א) נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט." (ההדגשות שלי, ג.ג) 3. אכן, מכריז התובע בפה מלא כי תכלית הוצאת צו הירושה לפרומה הוא אמצעי להשגת מטרתו האמיתית שהיא תיקונו של צו הירושה של בנה, מאיר ז"ל. יחד עם זאת, טוען התובע, שהוא ניסה כבר פעמיים בעבר (בשנים 1976 ו-1993) להגיש בקשות לתיקון צו הירושה של מאיר ז"ל אולם דרכו נחסמה ע"י האפוטרופוס הכללי, אשר טען פעם אחר פעם שאין כל ראיה חדשה המצדיקה את תיקונו של צו הירושה בהתאם לס' 72 (א) לחוק. ובאין ראיות חדשות- נדחו הבקשות. 4. עתה, לדבריו, יש בידיו ראיות חדשות המוכיחות את עובדת הרצחה של פרומה ביחד עם בעלה באקציה שהתבצעה ביום 14/10/42 בעיירה קוברין שבפולין.ראיות אשר אם תתקבלנה תשמשנה בסיס לפסק דין להצהרת מוות. אזי יהיה פסק הדין בחינת "עובדה חדשה" במובן ס' 72 (א) לחוק הירושה. 5. אולם, חרף טיעון זה, טוענת ב"כ האפוטרופוס כי יש למחוק את התביעה להצהרת מוות בשל חוסר תכלית לדון בה, שכן אין בכוחה לסייע לתיקון צו הירושה של מאיר ז"ל משום שבצו ירושה זה נקבע שיורשי מאיר ז"ל הינם יורשי הוריה של פרומה ולא יורשי פרומה. על כן, הצהרת מוות של פרומה עצמה לא תועיל לתובע לתיקון צו הירושה של מאיר ז"ל. עליו להוכיח כי אין להוריה של פרומה יורשים כלשהם. 6. בכך מכניסה ב"כ האפוטרופוס את התובע ל"מעגל שוטה", לפיו הדרך היחידה הנתונה בידיו היא תיקון צו הירושה של מאיר ז"ל, ואולם תיקון זה איננו אפשרי שכן עליו להביא ראיות חדשות, סדר פטירות וכו' בדבר יורשי הוריה של פרומה- יורשים אשר ספק אם ניתן להתחקות אחריהם כלל. באופן שכזה, משאירה ב"כ האפוטרופוס את מחצית מעזבונו של מאיר ז"ל בידי האפוטרופוס עד קץ כל הימים, שכן גם כאשר מובאות ראיות חדשות הן נחסמות מן הטעם שיש צורך להתחקות אחר כל יורשי הוריה של פרומה. דין עמדתה זו של ב"כ האפוטרופוס הכללי להדחות, וטעמי עימי. 7. ברי, כי החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א להוריש מחצית ליורשים הבלתי ידועים של הורי פרומה, נבעה כתוצאה מהעובדה שלא היה כל מידע ביחס לפרומה ועל כן מחצית מעזבונו של מאיר ז"ל נקבעה ליורשים בלתי ידועים מצד פרומה בפרנטלות השנייה והשלישית. נמצאת למד, כי לו היה ידוע דבר מותה של פרומה לכשניתן צו הירושה של מאיר ז"ל, אזי מחצית עזבונו היתה נקבעת ליורשים הבלתי ידועים שלה ולא של הוריה, קרי לא היה קיים צורך לעלות פרנטלה נוספת להוריה של פרומה, כפי שנעשה. ראה לעניין זה ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי, מנהל עיזבון המנוח ברגמן נ' פרידמן (פ"ד נח(2) 65) בו דנו במקרה שעובדותיו דומות לעניין דנן. שם נתן אותו מותב בביהמ"ש המחוזי, בשנת 1969, צו ירושה של מנוח שלא הותיר צאצאים. עובדת פטירתם של הורי המנוח לא היתה נתונה במחלוקת. בצו נקבע כי מחצית מעזבונו יחולק לקרובי משפחתו מצד אביו שזהותם היתה ידועה ומחצית שנייה ל"יורשים בלתי ידועים של אמו של המנוח". קרי, משהובהר כי הורי המנוח נפטרו באירופה חולק העיזבון בין יורשי ההורים ולא בין יורשי הורי ההורים. 8. הווה אומר, קיימת גם קיימת תכלית להצהרת מותה של פרומה. התכלית הינה שינוי צו ירושת מאיר ז"ל, באופן בו ייקבע שמחצית עזבונו תהיה ליורשים בלתי ידועים של פרומה, במקום ליורשים בלתי ידועים של הוריה של פרומה. מן הטעם הזה ראוי לפתוח בפני המבקש אפילו פתח כחודו של מחט להוכחת טענתו בדבר מותה של פרומה, בהתאם לראיות שבידיו. 9. לצורך הוכחת מותה של פרומה המציא התובע מסמכים שונים המעידים על קורות יהודי קוברין (מקום מגוריה של פרומה): הראשון שבהם קטעים מ"ספר קוברין- מגילת חיים וחורבן" (עורכים:בצלאל שוארץ וישראל חיים בילצקי, ת"א 1951), וכן קטעים מפנקס הקהילות (כרך חמישי) ווהלין ופולסיה. לדבריו, בקטע על העיר קוברין בפנקס הקהילות מתואר אשר עלה בגורל יהודי העיר, ונקבע כי ביולי 1942 ובאוקטובר 1942 נרצחו היהודים בגטו א' ובגטו ב'. לאחר האקציה של אוקטובר 1942 הושארו בחיים כמה עשרות בעלי מלאכה ואלה נרצחו עד האחרון שבהם עד דצמבר 1942. כמו כן, צרף המבקש רשימה של שמות נספים ביניהם מופיע ציון שמה של פרומה כמי שנספתה עם בני משפחתה: "הרב נחמן בן יצחק הכהן, פרומה, יצחק, נטע ופייגיל-לאה סמיטיצקי".(ההדגשות שלי, ג.ג). 10. ואולם, בכך לא סגי, שכן בשלב הבא יהיה על התובע לאתר את יורשי פרומה ולהתחקות אחר שעלה בגורלם. כדברי כב' השופט י' כהן בע"א 500/78 עזבון המנוחה גולדה זימן ז"ל נ' זימן לד(3) 609, בעמ' 614: "...מי שתובע זכות בירושה אינו יוצא ידי חובתו על-ידי הוכחת קרבתו המשפחתית למוריש, אלא עליו גם להביא ראיות, שאין יורשים אחרים זולתו, או מהו החלק בירושה המגיע לו. דרישה זו מבוססת על העיקרון, שהתובע זכות בעיזבון חובת הראיה עליו וההוכחות שלו אינן שלמות, אם איננו מראה כשהוא תובע את כל העיזבון לעצמו שאין יורשים על-פי הדין הקודמים לו או הזכאים לרשת יחד אתו". 11. אכן, התחקות אחר יורשיה של פרומה תהיה משוכה אותה יצטרך התובע לעבור בטרם יוכל לבסס את דרישתו לקבלת מחצית עזבונו של מאיר ז"ל, המופקד בידי האפוטרופוס. ואולם, התחקות זו היא משימה שתתכן ותהא אפשרית או, על כל פנים, קלה יותר מאשר איתור כל יורשי הוריה של פרומה, על פי צו הירושה הנוכחי. 12. בעניין ברגמן, כאמור, ביקשו יורשים מעוניינים לתקן צו ירושה כך שיזכו במלוא עזבונו של מנוח, שעה שלא ברור היה אם קיימים יורשים נוספים לרשת אותו. ב"כ האפוטרופוס טען כי תיקונו של צו הירושה יתאפשר רק אם יתבססו המבקשים על מימצא לגבי מערך היורשים של המנוח, ובהיעדר יכולת לעשות כן אין מקום להורות על חלוקה של מלוא העיזבון. הנשיא א' ברק התנגד לעמדת ב"כ האפוטרופוס וקבע: "גישה זו אינה מקובלת עליי. אינני חושב כי עמדה זו הינה עמדה ראויה. הטלת נטל שכזה תפגע באיזון הנאות בין תכליות חוק הירושה השונות העומדות על הפרק. היא מקנה חשיבות רבה מדי ליציבות צו הירושה ולזכותם של היורשים הפוטנציאליים על חשבון הגשמת רצונו המשוער של המוריש וזכויות היורשים הקיימים. נטל שכזה הינו כבד מדי, ובהרבה מקרים לא ניתן לעמוד בו. על היורשים הקיימים להוכיח את אי-קיומו של אדם שאין זה ברור אם הוא היה קיים מלכתחילה אם לאו. במקרים רבים לא ניתן להצביע על כל מימצא עובדתי המבסס דבר קיומו של יורש פוטנציאלי או שולל אותו. לדעתי, יש לאמץ את אמת המבחן של "שקידה סבירה" לבסס את מפת היורשים של המנוח, שבהינתן קיומה יוצאים היורשים הקיימים ידי חובתם הראייתית, והם יהיו זכאים לחלוקת מלוא העיזבון" (שם בעמ' 77). על האיזון שיוצר מבחן ה"שקידה הסבירה" עומד הנשיא בהמשך, (שם בעמ' 78): "נראה לי כי הסתפקות בקיומה של שקידה סבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים מאזנת טוב יותר בין התכליות של חוק הירושה העומדות על הפרק. מצד אחד, אין מדובר בנטל זניח, אלא מדובר בנטל של ממש....- לנסות ולאתר את מפת היורשים הפוטנציאלית. בכך קיימת התחשבות בחשיבות שביציבותו של צו הירושה ובזכויות היורשים הפוטנציאליים בעיזבון. מצד אחר, אין מדובר בדרישה כה נוקשה כקביעת מימצא פוזיטיבי שבמקרים רבים לא תאפשר חלוקה שלמה של העיזבון. על-כן דרישת השקידה הסבירה משקפת מתן משקל ראוי יותר לתכלית הגשמת רצונו המשוער של המוריש והגשמת הזכויות של היורשים הקיימים בעיזבון." 13. בלי להתייחס לדרך בה על המבקשים ללכת, דהיינו על דרך תיקון צו הירושה של מאיר ז"ל או על דרך בקשה למתן צו ירושה של פרומה, ברי שמתן הצהרת מוות לאור ראיות חדשות שהתגלו על אודות פרומה יש בה להביא לתיקונו של צו הירושה כמבוקש ע"י התובע. המורם מהמוטעם והמקובץ הוא שאני דוחה את הבקשה לדחייה על הסף של הבקשה לצו ירושה ולמחיקה על הסף של התביעה להצהרת מוות של פרומה. על כן, יש מקום לדון בבקשה להצהרת המוות, ואם זו תתקבל, פתוחה הדרך בפני המבקש לנקוט בדרך בה ימצא לנכון. תודיע ב"כ האפוטרופוס הכללי תוך 10 ימים, האם העובדות להוכחת המוות כפי שהוצגו ע"י המבקש, מניחות דעתה לצורך מתן פס"ד בעניין זה, אם לאו. בנוגע לטענות ב"כ האפוטרופוס לעניין צו הירושה גופא, אלה ידונו לאחר שיודיע ב"כ המבקש את עמדתו לעניין המשך ההליכים הננקטים על ידו.מקרי מוותהצהרת מוותניצולי שואה